בטרם
|
1 אפרת, אוריאל אפרת, בחור גבוה במקצת
וחוַרוַר, שבירחים האחרונים היתה משום־מה שׂפתוֹ התחתונה נשוּכה תמיד משהו, קיבל
בבוקר אחד באביב טלפוֹנית את הבשוֹרה, שימים אחדים לפני זה חיכה אליה בקדחת כל־כך
מרוּבה ואחר־כך חדל פתאום לחכות אליה, משום שחשב בלב ומצא, שבאמת – אחת היא לו. הבשורה יצאה לאמור: – הֶ־הֶ! אוריאל שהיה אָז יושב וחושש לשוב אל חדרוֹ
שלוֹ, גזירה שמא ישכב במיטה, שכח פתאום, שאחת היא לו. משל, כאילו לא חזר ממחשבתו, נטרד ומיהר אל השפופרת. מה? מי שם? אתה זה, פָּזֵר? וזה היה פּזר, חברוֹ חיים פּזר, זה גופו,
שהבטיח לו באותם הימים, שיבשׂרנו לאַלתר, אם יצלח וישיג לו להוצאות דרכו. השד משחת! אבל תשובה שכזו מה פירושה?
אותו שוטה, מה הוא צוהל שם כסוס? – אידיוט, למה אתה צוהל שם, כסיח זה שליד
השוקת? דבּר דברים ברורים! הגברת שלו, מטרוניתא אסטניסית זאת, שבדירתה
הוא יושב, היתה אותה שעה מוּטלת בנַדנדה שבפינת החדר. היא נאנחה פתאום חרדות, משל נשבר פתאום הכיסא שמתחתה ואחר־כך
התחילה קובלת: – פוּ, אוריאל. מה הדברים הללו? הלָז, שכבר היה קוֹדח במקצת, הפנה אליה
בתחילה את פּניו דומם. הביטו נא בזו. פו, אוריאל, וכי במה משלה הוא פוגם?
ושוב – אוריאל. הוא תיאטרליות
שכזו שנוּאה לו. יש לו, כמדוּמה,
שֵם ביהודית פשוטה: אוריאל. אבל
אחר־כך כבש את גרוּיו וקרא – כביכול, מצדיק את דינו של חברו כלפּי זו: – לא יהא אדם אידיוט! בינתיים צהלה השפופרת שוב: – ה־ה! ואוריאל גנח כבושות. חוצפּה שכזו! שמא הוא חושב שם, פּטרייה
כמוּשה זו שבמשקפיים, ששׂיח לוֹ ושׂיג את אחת התינוקות הלכלוכיות, שאחרי שמלתה
הוא נסרח? הוא התחיל מחפּש בקדחת אחרי כינוּי אחר, יותר
חזק, אבל אגב רתחה אֵחר במקצת וקרא: – אידיוט... הרי אתה שומע, גולם? הנה תראה...
הרי אני נוטל את אמתחתי ובא אל הנמל ואָז... מה שיהיה אָז לא היה אָמנם יכול להגיד בברור;
אבל זה, כנראה, נבהל מאיומו ולא נתנהו לגמור. השפופרת נחפזה ונהמה: – טוֹב. גם אני אהיה שם בקרוב. האנייה מפליגה בשתיים. מה? בשתיים היא מפליגה. לאחר שנדמה השפופרת, הצית אוריאל פפירוסה
וישב דומם. קצת היה לו לא טוב
מזה, שהרגיש את לבו חוגג; אבל גם לטפּל בזה הרבה היה חושש. השטויות הללו – ממש, שטויות שבילדוּת,
שנטפלו אליו באלה הימים האחרונים, כבר הדאיבו את נפשו למדי גם בלאו־הכי והיא כל־כך
נלאית וכל־כך דואבת – ומוּטב לו, שלא יהא מחטט בזה, אם רק תרוּפה היא זאת. קצת חרפּה יש בדבר – שטויות שכאלוּ;
אלא שיש, כנראה, דברים, שאינם נזקקים שיבינוּם. חה־חה. זה היה לפני ימים אחדים. אוריאל היה יושב אצל הד"ר שלשלת,
זה היושב לנוכח, אותו ד"ר שבא לא כבר מפּאריס, והיה מפהק, ושותה קהוה,
ויונק פפירוסה ומביט החוצה או מסתכל בקרחתו של זה, שהיה יושב למולו בחלוק,
שצוָארונו פתוּח, וברגליים יחפות, התחוּבות בסַנדלים, והיה מזמזם לו בקול פוזז
מאיזו מַחברת, ששורותיה היו צפוּפות וסופה היה כל־כך רחוק; אלא שהזמזום, שאוריאל
היה כבר רגיל בו, היה, לפרקים, נוח למדי והקהוה, שהד"ר היה מוזגה בליקיר,
נסכה שינה קלילה. אחר־כך, כששב
משם הביתה, היה שוכב ארוּכות במיטתו, ויונק רצוּפות מהפפירוסות, ומהרהר בהרהורים
מהוּגנים ושאינם מהוּגנים, ונרדם, כנראה, וראה את מצנפתו הישנה, אותה הכיפּה
השחורה והרכה, שהיה לפני שנה, מיד כשחזר מכרכי הים, חובשה לראשו בהנאה מרוּבּה,
וניגש אליה וצחק לה נוּגות וקרא ברוח־נכאה: – אַת רואה, כּיפּה? אני לא מַתי. אֵלוּ היוּ דברים רגילים שבשטות; אבל אחר־כך,
בו באותו יום, כשהיו דמדוּמים כהים בחדר, והסַמוֹוַר היה רוֹתח נוּגוֹת, ורכבות
הטראם היו מפרק לפרק פוזזות ופוזמות לו ביבבה מהרחוב, היה לבו כל־כך מכביד חמות
וגרונו היה מלא כל־כך וחם, כמו שלא היה אתו זה כבר; ואילולא אותה מטרוניתא שלו,
שנכנסה בתוך כך וישבה אצלו באנחת חשאים, ודאי לו, למגינת לבוֹ, שהיה אָז גם
בוכה. אלא משנכנסה זו – יצא אחר־כך,
שהיא בכתה תחתיו. אותה ההוָיה הטורדת, שהתחילה אחר־כך בנפשו
הנלאה, כשהיה מוּטל במיטה, דיכאה אותה לגמרי. כסוּפה מתחוללת זו, הבאה וגורפת אתה את הגלגל אשר בשדה
ומפזרת את נוצותיו המרוּטות אל כל רוח, באה זו וחטפה את נפשו החרדה ומצצה ממנה
את כוחותיה והשליכה אותה דווּיה וסחוּפה ונלאה – כל־כך נלאה ודוֹאֶבת. מתחילה אותה השאגה המטוּרפת שבנפש, זו
השאגה הצוֹרבת, שהיתה נוֹטפת דם גם הרבה אחר־כך: – אדבר כילד! נפלא.
ודומה לו אפילו, שקריאה זו גופה קרא גם בקול. אמת, בתחילה, הוא זוכר, היה לו אותו דבר תמוּה במקצת: דברים
שבהבאי כאלו שבילדוּת – מה להם ולאדם שכבר נתבגר? אבל תמיהה זו רק רפרפה בנפשו
ומיד אבדה. כי קודם כל בא צוָאר,
מנדל או חיים צוָאר, אותו הסטודנט הגבוה והשחור והדק, שתמיד יש אתו איזה
"דבר שבפֶינוֹמינליות", בכדי שיהא מסתכל בציפּרני ידיו הארוּכות ואחר־כך
מתלהב ממנו מתונות, צוָאר זה, שזה לו לאוריאל שנתיים ימים ויותר, שלא ראה אותו
ולא זכר אותו אפילו. זה היו פניו
הרבה יותר שחורים מכמות שהם תמיד ומצחו היה מקוּמט קדורנית – ממש, כמו תמיד,
כשהיה רוצה להגיד איזה דבר שברצינות. מתחילה היה מסתכל היטב בצפרני ידיו הארוּכות, ואחר־כך התחילו
שיניו הלבנות נחשפות, והוא התחיל, כדרכו, מרים לאט לאט את פּניו וסוֹחט את המלים: – אנחנו, בני־אדם שכבר בגרו... ומיד הרגיש אוריאל באיזה ארס צורב שבלב, ששוב
הכל ניחא לו. כי מה היא רוצה, אותה אנָפה שבּגרה? מה זאת – שטות? ומי הם –
אלה שבגרו? ואותו חיגר, שראהו בבוקר יושב אצל הגדר שליד בית־התפילה שלהם,
זה, שבתלתליו ובזקנו הלבנים ובמצחו הגדול והמקוּמט גֵאוֹת הזכירהו את אחד
השליחים שמימי קדם, זה בא בקב שלו ודיבר אליו בתחילה רכות ונוּגות: מַאי שַאֲני, בני? כלום האמת אינה תמיד
אחת? ואחר־כך שתק קצת וסיים באותו צלצול קשה שבקול
ובאותה תפיחת הגידים שבמצח, שאוריאל היה חושדו בהם גם בבוקר כשראהו יושב,
לכאורה, דומם ואוחז בפנכתו הריקה ומביט בשלוָה השמימה: – ואם תמצא לוֹמר – אדרבה. תהא זו יותר מגוּנה. ואז כבר החליט אוריאל והיה רוצה להגיד לה,
לאותה כיפּה שחורה ורכה, שהיתה מוּטלת לרגליו ופיה למטה, היה רוצה להגיד לה
בדברים פשוטים וברורים, כי שוב אי־אפשר לו, כי הדבר כמו שישנו הרי הוא אָיום, כי
הוא, אותו אוריאל אפרת גופו, שהיא זוכרת, שהיה נוהג בה כל הימים, שלא יהא חובשה
אלא אם־כן כלפּי הראי, הוא זקוק למפלט ודוקא מיד. ממש – דברים שבילדוּת, דוקא דברים שבילדות. ולא זו בלבד – אלא שהוא זוכר, שלבו לחָשוֹ
אפילו לבכות. פשוט, להשתטח
אַפּיים ארצה, ולהיות מכרסם אדמה זו, שדשאיה הירוקים חיים ומלבלבים, בשיניים,
ומכה אותה באגרופים ותוחח, ממש תוחח אותה, בציפּרני הרגליים, כחיית הבר זו,
שהכתה אותה שמש במדבר, ואחר־כך – להיות בוכה, להיות בוכה מרה ומבכה את נפשו ואת
חלומותיה גם יחד. כי – הבל הבלים!
בשלמה לא יהא אדם בוכה? שמא בשביל שיהא יותר כדאִי? יפה? אבל כוי הוא שפורח
באויר – וכבר איחוַר מלתא.
פזמונות שכאלה לא באו מתחילת ברייתם, אלא בכדי שיתבלו בהם חלומות
לגימנַזיסטות ודיסקיפלינה לסרדיוטים... חה – פילוסופיה! אבל באותו לילה שלאחר זה
היה שוהה ומאחר בחדרה של הגברת ולא שב אל חדרו אלא בשתיים, כשהיו כבר החלונות
כחולים. ואחר־כך, כשנזכר בנדודי
שינה את הגלוּיה, שקיבל לפני ימים מאת אבא שבצ., באה מחשבה אל לבו: – ואוּלי הצדק אתוֹ. הוא קורא לשוב הביתה; אפשר כדאי באמת
לנוח קצת? ובבוקר, מיד כשקם, מיהר ומצא את פּזר, את
חברו משכבר, חיים פּזר, וזה הבטיח לו מה שהבטיח בהתלהבות שבהנאה. הי־הי, זה יהיה נפלא. והוא היה תמיד חושב ותוהה: למה זה
אוריאל שוכח אותה פינה חביבה שלהם לגמרי? אח, זה יהיה נפלא. אמת, אותה פינה היא קצת טרחנית, שרי
ליה מריה, הי־הי; אבל הלא היא כה חביבה.
הלא גם הוא יבוא לגור שם בקרוב.
הוא בא לגור שם בכל שנה ושנה בימות החמה – בחינת גרסא דינקותא. הי־הי, זה יהיה נפלא. לאחר זה ירדה, לכאורה, שלוָה אל לבו של
אוריאל, אלא שהתחיל שוהה יותר ויותר אצל המטרוניתא שלו, ופניה הכהים של זו, שהיו
תכופות נוּגים למדי, היו אורים ואורים מיום ליום. אתמול בצהריים, כשהיה אוריאל יושב אצלה ככה, היה בתחילה שותק
ארוכות ויונק פפירוסות רבות, ופתאום קם בבת־אחת, ובא אל חדרו, ושכב דוקא במיטה,
וכבש את פניו בכר וככה נשאר שוכב הרבה.
אחר־כך, כשנכנס אליו הד"ר שלשלת וישב והתחיל מדבּר ארוּכות, הפקיר
לו זה את חדרו ואת גופו ואת פניו כולם, אלא שאת העיניים לחוד צמצם והשאיר לו
לנפשו. ולאחרונה, כשנזכר הדוקטור
וסיפּר לו, שצואר, מנדל צואר, אותו היוּריסט הגבוה, זה, שתופש בכינוֹר, כותב לו
מחורש־מצל שליד צ., ששם מחכים לו, לאוריאל, שהוא יבוא לשם, היה אוריאל מדבר לו,
שמקצת אמת יש בדבר. הוא אָמנם
קיבּל מכתב מאת אבא, שזה היה רוצה, שיבוא לנוח קצת; אלא שמנוחה זו אינה אלא דבר
שבשטות. חה – כאילו הוא זקוק לה. באמת – כלום הוא זקוק לה? ואפילו אם היה
זקוק לה, ברי לו, שלא היה מוצאה.
אלא מאי? להתראות סתם? אבל דבר זה אבד לו תכנוֹ לגמרי. יש שאתה נזכר פתאום בארשת פנים חביבים
שבלב טוב, בבוקר אחד צוהל של נגוהות, בלילה כחול של מנוחה, כביכול – אבל הלא זה
אינו כלום לגבי מה שיש. לא־כלום. ומה שיש – לית אתר פנוי מיניה,
חביבי. לית אתר פנוי מיניה!
וכשראה, שזקנו הצרפתי של הד"ר נסוג קצת אחורנית ופיו רוצה להשיב לו, באה
פתאום איזו חרטה מכבידה ללבוֹ, והוא התחיל מתמוֹדד, ומיהר ושכב במיטה וקרא: – חה־חה. ואם לטָפֵל, חביבי הד"ר – אם לטפל, אָז יש מקום חשוב
למַדי גם לשיניה הכהוֹת והארוּכוֹת של זו המטרוניתא החביבה שלנו, של אירינה
וַסיליובנה הטובה. הלא, אירינה וַסיליובנה החביבה? אבל אחר־כך כשנפטר מהם הד"ר, היה שוב
שוהה ארוּכוֹת בחדרה של הגברת, וכשהיה זוכר את חדרוֹ, היה שוב לבבו נסגר ונפשו
היתה חרדה. הבוקר שוב חזרו
השטוּיוֹת הללו. והנה התחיל אותו
לב שוטה חוגג אפילו... לאו. כלה
מאתו ונחרצה, הוא נוסע – ומעשה וסופו.
הרי אלו, כנראה, נֶרוים ויש לגמור אתם מיד. לאַט לאַט התחילה אותה קדחת קלילה, שאחזה
אותו לפני זה, חוזרת אליו שוב, והוא קם.
פוּ, גוֹלם שכמוֹתוֹ! במה הוא מחַטט? הטרם יראה שהדבר יפה? שהדבר נפלא?
הלא פירושו של אותו דבר הוא – חסל! בחיי ראשו השוֹטה! הלא הוא היה בתחילה כל־כך
מחכה לזה – ומה זה ראה פתאום? פו! הוא התחיל מטייל בחדר וידיו היו בצלחותיו
וחזהו היה זקוף וקליל. פּזר השיב,
שיהיה אצל הנמל; הוה אומר: הוא השיג.
הוה אומר: אותו שוֹטה שבחרוּזים השיג לו, לאחרונה, להוצאת דרכוֹ והוא
נוסע, נוסע – וסוף לכל השטוּיות הללו! חה־חה. ולא נֵרְוים הם אלו בתכלית הפּשיטות? הלא מאפו יצאה לו דירתו
זו היפה, ואפילו זו המטרוניתא שלוֹ, ששיניה מַלבינות מחרכי שׂפתוֹתיה, המשורבבות
כל־שהוא. כי כלום אפשר היה שיהיה
אחרת – אדם יושב אצל נפש שכזו ותוסס לו כחמרא אדרדיא? בבוקר – נשיקות וביצים
וחלב וסופגניות, ובלילה – נשיקות וביצים וחלב וסופגניות... אבל בשם האלוהים! ככה
היה יכול אפילו שקספיר הגדול, למשל, שיגוּלגל בבוקר אחד באחת הסופגניות הללו,
השלוּקות בחלב ומטוּגנות בחמאה, כאלו שהיא מגישה לו בכל בוקר ובוקר. ומלבד זה – סתם קיוב. קיוב זו ההוֹמייה, המצלצלת, הרצה,
המשקשקת; אלו האוכלוסים המרוּבּים, המשוּלקים מחום, הנדחקים ונחפזים ומרגיזים
ונרגזים; הפנים הללו, הרטוּבים והגרוּיים, והלסתות האדוּמות, הכוֹססוֹת בקול
שבצלצול ב"קרקוֹוית", ואפילו אלו הארוחות שבהרוָחה שבזו
ה"אֵירופית" – לאו!
החוּצה! החוּצה! לאוירו של הקב"ה! אל אותו המרחב ואל אותו ההפקר, שנפשו אובדת
אותם יותר ויותר. השד משחת! שני
ימים ויותר באנייה, שני ימים ושני לילות של אביב מלבלב באנייה, החוֹצה את
הדניפּר שהוא אוהב, ואחר־כך בהוֹמל – אחר־כך אולי ימים אחדים בהוֹמל, אצל
הליצנים הללו, שבשכבר הימים היו לו, לפרקים, כל־כך חביבים, אותם, שהאחד מהם, זה
הדוֹמה בפניו לאַרטיסט מהאוֹפּרטה שההצלחה שרוּיה אצלו, אינו לובש בימות החמה את
בגדיו לגמרי ומטייל ימים ולילות בחדרים בתחתונים מקוּצרים, ושר, וצוחק רמות,
וכותב שירים קלים, שלכאורה יש בהם מחלקת צוָארה הצח והחביב של רחל, זו אחותו
הבריאה והצחקנית, שוַדאי כבר נישאה לאיש.
והשני שבהם שותה – אח, כמה הוא שותה, זה השני שבחבריא, אותו שזקנו ושפמו
אינם צומחים כלל, להוָתוֹ הגדולה, ותמיד, כשאתה מביט אל פניו השזוּפים והחיורים,
שחטמם סולד, הרי אתה רוצה דוקא, שתמצא גם חטוטרת בגבו; אלא שזה, כמו להכעיס, הרי
הוא דוקא ישר ויפה. שותה הוא
יחידי ובמתינוּת, וכל זמן שיש לו פנאי, אינו זז מהפסנתר, או שהוא מספר דברים
שבחדודא, או כותב קריקטורות ממכריו.
ואותו השלישי, זה שכנפי נחיריו הגסות זזות תמיד ושפתיו הבולטות קצת
והרווֹת, כסבוּר אתה, תתפּשטנה לאַלתר מחמת הי־הי רחב שבהנאה, עד שעיניו
הלוֹהטוֹת מסתירות איזה סוד טמיר – זה מתגולל ומתגולל לו בסוֹפה, כשגוּפוֹ נטוּי
הצדה ורגליו מהלכות בקיר. ופתאום
מתחילה רוקדת מחָזהו איזו שלשלת דקה שבנקמה, אותה המוצאה לה ביטוי באַ־אַ ארוּכה
ופוזזת, וכשהוא קם בתוך־כך בהמוּלה, הריהי נפסקת פתאום וגומרת בביטוּי אחד רוסי,
שאינו מהמהוּגנים. ליצנים חביבים,
אותם ואת המרחב שמסביבם ואת ההפקר שבתוכם יכול היה רק גולם שכמותו לשכוח. חה־חה. ואותה אמא שיש שם – גם זו. אותה אמא גבוהה וחזקה, שכל זמן שהיא בבית, הרי חניכי־שיניה
כוססות תמיד ביחד את השפתיים, ו"לילדים" הרי היא מוצאה חדשים לבקרים
שמות משוּנים של לוָי, ותמיד היא נלחמת אתם מלחמת־יד, וכשלבה זח בה, הרי היא
נוהגת לדבר אתם בשפת־אילמים למחצה.
לא הרבה – ימים אחדים יישב אתם. אתם יישב יומיים או שלושה; ומשם – לגיא! הכרמלה! אל אלוני
המולדת שלו, השאננים, אל אותם הרחובות השלוים, שבתיהם הלבנים מסתתרים אחורי
אילנות גבוהים ומלבלבים, אל אותה האורה הישרה והשוקטה, שפרפרים צחורים רוחצים בה
דומם, ודומם הם רודפים אחרי פרפרים אחרים, צחורים ודוממים שכמותם, אל אותן
הגדרות הנמוּכוֹת והארוּכוֹת, שבמסילה הרחבה שאצלן מצפצפים זרזירים שובבים
ומרדפים את חסילי־האביב המנצנצים ובורחים... אֶה, השד משחת! תהא זאת אחרית או
שתהא זאת התחלה – אחת היא לוֹ.
ליותר אינו זקוק כלל, ביותר אינו רוצה שוב... בקרוב התחילה אצלו אותה הלחישה הגרוּיה
שברקות, זו שההליכה קשה לה ביותר, כשאדם מתחיל מַרגיש בחזה עם כל פּסיעה ופסיעה
מטלית של גַלוֹש[1] בָּלֶה
במקום לב. אוריאל הפסיק את טיולו,
ומדי הביטו אל המטרוניתא שלוֹ, שהיתה כל אותה שעה מוּטלת דומם ובפנים של נעלבים
ואינם עולבים בנדנדה וכפיה הקטנות אוחזות בסומכות, התנפּל אל פּינת הסוֹפה הרכה
שממולה ומיהר להצית פּפּירוֹסה. השד משחת! אספלניות אלו – תמיד הרי אתה מוצא אותן באשר לא
נדרשו. נוּ, למה זה יושבת בכאן
ופניה ארוּכּים? את השטוּיות הללו כבר אינו אוהב. וכי מה הוא נוֹטל משלה? או שמא היתה חושבת בתחילה, שנצח יהיה
לה מי שיהא שותה את ביציה? חה.
הארי־כה פניה – מָשל שממית באה אל גרונה. במטותא, לא בו באשמתו, שֶפוֹקָה אַוילוֹביטש שלה, זה
האינז'ניר הקצר והמסוּרבל בבשר, קרחתוֹ הורוּדה רטוּבה לו תמיד וירחים רצוּפים
אינו נמצא בביתו? אבל אחר־כך הגישו את ארוחת־הבוקר, ואוריאל
היה יושב וצוחק דומם לקראת המטרוניתא, שהיתה גם־כן מצחקת לוֹ נוּגות, והיה מקבל
באהבה את כל מצוָה קלה כחמוּרה שלה.
ביצים שלוּקות? אדרבה ואדרבה.
מה? כוס חלב יש לקנוח? אח, זה יהיה יפה. אבל – סופגניות! אל מלא רחמים – סופגניות! המנוּולות הללו!
וכמה דשנות! דומה, אדמדמות במקצת
ובמקצת מחוּרכות – כביכול, יבשות וקשות; אבל נוטל אתה אחת בפה – והנה החמאה
מסתננת ושואגת תחת השיניים. חי
ראשו, שזה נפלא! אח, ומאלו הוא נפטר עכשיו – נפטר, אירינה וַסיליובנה... בצהריים, כשהיתה אירינה וַסיליובנה משוררת
וצוררת לו את אמתחתו, היה אוריאל ניצב בכתפו אל אחד החלונות, היוצאים אל הרחוב,
וידו מהפכת וחוזרת ומהפכת בגלויה המצוּירה, שהכניסו לו זה לא־כבר מאת
הפּוֹסטה. בכּל היתה שמש, שמש
אביב בריאה וצוחקת; קרניים צחקו במרכבות הרכות שחלפו, ופזזו באוכלוסים המגוּהצים
שנחפזו, והציצו מדרבנות האופיצירים שטפפו, וכרכרו בשלטים הגדולים שהבריקו. מרכבות הטראם היו שואנות ויורקות רצי
תכלת ארוּכים, והללו אובדים בזוהר הצח.
בחלונות הבתים שבנוכח הלכו רצי זהב, וחופּת התכלת האוֹרה שבמרוֹם היתה
רוֹמזת ומאירה פנים לציצים הזכים והורוּדים, המסתתרים אחוֹרי האשרות הגזוזות
שבגינות, ולפרחים הירוקים שבמרפסות.
ושם, אחורי הרחוב הרחבה והנוצצת, בים האורה השלוה שבמרחקים, הרחק הרחק
אחורי האוניברסיטה האדוּמה והרבה הלאה, היו חרדים ואינם נראים משאות־נפש טהורים
שבילדוּת, וחלומות כמוּסים, חלומות שהיו ואינם וחלומות שיהיו ויאבדו, היו מרחפים
דומם ונאחזים בצמרות, המטוּשטשות באותו האד הכחלחל, זה המתמר שם באוֹפק... ריבה
זו, שחלומותיה ודאי גם־כן שם, מה היא רוצה ממנו? אילו היה אפשר לו לאדם,
שיהיה גם הוא באותה התמרה קלה, המתמרת שמה, הרחק הרחק בשדה, מאותה ארוּבּה,
שבצמצום אפשר לראותה, ומתרחבת ומתפּשטת ובטלה בשטח־התכלת הגדול הזה. אוריאל צחק מנחיריו והצית פפירוסה והביט שוב
אל הציור שבגלוּיה שבידוֹ. ריבה
נוּגה ניצבת אל אחד האילנות, שצלוֹ מביט מהמים הנוּגים, ומביטה אל הנחל. מה זו מספרת לו? נשרו הזלזלים. האילנות נחשפים. קורי־זהב נמשכים ונמשכים. אח, היה אושר ולא ישוב האוֹשר. אותה שִדָה רשמה מתחת: – ידידי, בוא אלי בבוקר השכם. בוא והקשיבה. מאותו יום, שבא הדבר והיה, אני
נוּגה בבוקר השכם. אוריאל נטל גלוּיה פנוּיה. חה. אבל תמיד יש בדבריה של זו משום רחישה שבנפש. השד משחת! צמתה של זו, אותה צמה שחורה
וארוּכה, היורדת ומתלבטת לה למטה מהמתניים, יש בה, דומה, גם־כן משום אותה רחישה
גופא. מה היא רוצה ממנו? הוא ישב וכתב במהירוּת: – אֵל מלא רחמים! אבל אַת – פואיטיתא[2],
מטרוניתא מיליה, פואיטיתא בחסד אלוהים. ברוּכה אַת לי, יקירה, ולימים הבאים. הכורע דומם – אוריאל. כשמסר את הגלוּיה לידי השפחה, בשביל שתורידנה
אל הארגז, חשב: – מה אני רוצה ממנה? ואחר־כך, כששב להביט החוּצה, התחיל פתאום
צוחק במשוּבת ארס משוּנה, שהתחילה צורבת את חזהו בכאב לוחש. הגברת, שהיתה אָז מטפלת בחדר
השני, הפסיקה את שירתה ונבהלה אליו.
פניה היו מזמנים לצחוק ולרוגזה גם יחד; – מה שם? מה זה? – חה־חה־חה, ראי נא. אותו הרוח השובב. זה של הדוקטור, חה־חה־חה. מאחת המחברות של הדוקטור החלכה, חה־חה־חה... הגברת ניגשה אליו והציצה. במרפּסת, הבולטה מדירתו של הדוקטור
שלשלת שלנוכח, היתה ניצבת אוּליטה, זאת השפחה הדוּבה שלוֹ, כשרגליה פשוקות
ברוָחה והידיים החשוּפוֹת והאדוּמוֹת שלוּחוֹת באויר ואומרות לחבק את כל השטח –
משל תרנוגלת היא אומרת לצוּד. אבל פניה הגסים והקהים היו – היאוּש הנורא
והפחד. באויר השוקט, שמחוּצה
למרפּסת, היו נישאים ומתהפכים שני גליונות נייר כתוּבים, ששוּרותיהם
צפופות. כשהתחילו אחר־כך יורדים,
התנפּלה השפחה אל הגדר של המרפּסת והשתחותה אליהם, והגברת פרצה באנחה חרדה, כי
אמרה, שהיא נופלת; אבל מיד אחר־כך פרצה בצחוק גדול, ואוריאל התחיל מחקה את
תלונותיו הרגילות של הדוקטור: – אוֹ דיאַבּל[3]!
השפחה, השפחה היא שוב זו! שור הבר הזה, שבשרו המגוּשם לא נברא, אלא בכדי שיכינו
ממנו קציצות בשביל איזה מַרזח של שיכּוֹרים! שַמְתָאית זו, יסלח לי האלוהים!
וואוּ־ז־אֵי־ט אינ.. צ'וֹרט ווֹזמי[4]!
הרי... הרי את פרה... הרי אני אומר: פרה אדוּמה... פרה אדוּמה את... התביני, אוֹ
דיאַבּל! הגברת היתה צוחקת ומתאנחת כבושות וקוראה מפרק
לפרק בחוּלשה: – חדל! חדל! אוריאל חדל והתחיל דובר סתם; אבל אותו כאֵב
משוּנה, שהיה לוחש בחזהו, לא הרפה ממנו: – אַה, הנה בא אחד והרים אותם. ראי נא, ראי – כיצד התנפלה אליו זו. הרי הדבר דומה, כאילו את אמה יולדתה
מלסטמים שם, חה־חה. אַח, ואותו
דוקטור חֵלֵכָה ודאי שאינו יודע מזה כלום. לַה גרנד קוֹנְסֵיפּסיוֹן ד'הוּמַניטֵי[5]
בסכנה שכזו – חה־חה – והוא אינו יודע מזה כלום. יושב הוא לו עכשיו בכיסאוֹ הרפוּד והפּידז'ק שלוֹ לבשרוֹ, או
שאינו לבשרו, ורגליו היחפות נתוּנות בסנדלים, יושב לו שחוּח, וקרחתו צוחקת כלפי
חמה, ופניו גם־כן צוחקים כמוה, ושפמו הגזוז דובב, וזקנו הצרפתי רוקד, וידו כותבת
וכותבת וכותבת צפוּפות – נקודות מבט, ואַבּסוּרדים, והרמוֹניה כללית, וזרמים
שבחיים, ולה גרנד קוֹנסיפּסיוֹן ד'הוּמַניטי, ובלאו הכי – אִיל נ'אִי אַ
פּוֹיַנט דֵי סַליוּ...[6]
חה־חה. אבל ראי. הנה הוא בא מהרחוב. הוא גופו. מזלה של אותה שפחה אוּמללה הוא שגרם! לפני הארוחה, וכבר
ברחוב? אבל הנה ראה אותו, כנראה.
חי ראשו – ראי! זקנו התחיל רוקד.
אפשר – אליו הוא דובר? אירינה וַסיליובנה! אוריאל פתח את האשנב והוציא את ראשו החוּצה. – חה־חה. בּוֹנז'וּר, מסיוּ לי דוקטור. בּוֹנז'וּר וגם – אַדיו. מה? – כיצד? כיצד? אפשר שזה אמת? והוא היה
מתוַכּח. אדם אומר לו אתמול
בפירוש... חה־חה. והנה זה אמת?
הוא נוסע? נוסע ודאי? הוא נכנס אל הגינית שליד הבית וניצב אצל
הורדינה והגיש את חטמו אל אחד הפרחים. – מְ־נה! זהו פירושו של מוֹצא שפתיים אצל
האדונים המוֹדרניסטים, חה־חה. אבל
אפשר, שאליו לא יסוּר אפילו? ראשית, הלא יש גם לוֹ שייכוּת כל־שהיא אל אותה פינה
של מר. הוא אפילו הבטיח כבר לבוֹא
לשם. הוא כתב כבר לאחיו
שיבוא. ומלבד זאת הנה גמר אתמול
את המאמר ההוא לגמרי. חה־חה, זה
אינו מאמר, מר אוריאל; זהו אֶתרוֹג הבא מקוֹרפו! יפה אמרה מַמְזֶל תלישא...
אוֹ דיאבּל! והוא היה מתוַכח את
זו. היא אומרת: נוסע, והוא – לאו.
היא – נוסע, והוא – לאו. והנה הפסיד שוֹקוֹלדה... חה־חה. מה הוא מביט? מַמזל תלישא, אותה, שפּגש
אָז בתיאַטר... היא אמרה לו זה בשם פָּזֵר... – מַמזל תְלישָא? אַח, מַמְזל תְלישָא. זו ש... – זו ש?... אַח, לץ זה שֶמִכַּת הליצנים, אַה?
מסתמא כבר יש לו בה סימנים מובהקים, חה־חה; אבל למה אינו גומר? – מה אדוני הדוקטור סח? איזו סימנים? אלא
שנזכרתי פתאום, שלא לזו כיונתי. המטרוניתא, שהיתה אָז מטפּלת לא הרחק מאוריאל
ומקשיבה גם היא אל שיחתם, שָאלה נמוכות ובצחוק כבוּש: – זו שאמרת, שכסבור היית, שחטמה יורד ריר? אבל באותה שעה ראה פתאום הדוקטור במדרכה
שמנגד את שפחתו החרדה, כשהיא מקבלת את הגליונות מידי האיש הזר. הוא טפח נואשות בכפּוֹ ובשוֹקוֹ,
וזקנוֹ התחיל רוֹקד מהירוֹת: – אַח! אַח! אַח! או דיאבּל! אותו שוֹר הבּר
הנורא! שוב! שוב! שוב פיזרה
לי שם את הניירות אל כל הרוחות, שַמתָּאית זו! ולאוריאל נדמה, שמרכבת־הטרַם הרוגזת, אותה
שמיהרה וחלפה בה בשעה את הרחוב, חטפה את הדוקטור במרוצתה ואָכלה אותו, אָכלה את
החלכה ושריד לא הוֹתירה. אָבד
הדוקטור, וכזֵכר ממנו, היה רק הפשפש של הגינית פתוח ואצל הורדינה המלבלבת ריחפו
המילים: – אַח! במחילה מכבודו. אל הנמל נתראה... גם ממַזל תלישא יוצאה
היום... אַח! אחר־כך בא פּזר. אוריאל היה אָז כבר שוכב למחצה בסוֹפה, כשברכוֹ האחת מוּנחת
על חברתה והרגל האחת תלוּיה באויר.
המטרוניתא שלוֹ, ששירתה כבר חדלה, היתה יושבת בפינה אחרת שבסוֹפה ושותקת,
והמלתחה היתה צרוּרה ומוּטלת אצל דלת־הזכוכית, שהיתה פתוּחה אל הגזוזטרה. פּזר היו פניו ורקוֹתיו הגדולות שלוקים
קצת ובאחת הרקות בגָבהה פרחה מחמת גירוּי שבחוֹם והיתה מאדימה אבעבועה אחת
מרוּככה. בידו היתה קוּפּה של
גַזֶטוֹת. אה, האמתחת כבר מוּכנה,
ה־ה? הָדָא מִלְתָא היא, חביבי. הוא נפל אל הכיסא שלנוֹכח הסוֹפה, ומיד נטלו שתי
כפּיו את הסַנדל הצהוב של שמאלו והניחוהו על ברכו הימנית. אחר־כך נכנסה ידו האחת אל חיקוֹ המלא
והבוֹלט והתחילה שם מרשרשת בניירות.
יִקח אוֹפֶל! אותו החוֹטם הגדול והשלוק הוּסר הצדה, והמשקפיים הבהיקו
והתחילו מהלכות ומחפּשות בגלוּיה המצוּירה, שהוציא מחיקוֹ. ה־ה. אוֹריגינל, הוא אומר, ולא בתולה. רואה הוא? מִילִי זו – יקח אוֹפל. ה־ה "אח!
– היא כותבת. – אח, אִלמלא אותו חוֹטם, אלמלא אותו חוֹטם גדול ושלוק, שנפשי
המזוּהמה סוֹלדת בו כל־כך, ממש, כמו שהיתה סולדת באותם החלזונות החלקלקים, אותם
המפרכסים בפה, פּזֵר, שהאכלתּני בימות־הגשמים אצל סֵימַדֵיני. הוא אינו טופח קצת בנחיריו – פּזר
חביב. בנחיריו אינו קר
במקצת ודומה במשהו לטופח?" ה־ה.
"אבל כתוֹב, אדם חביב.
כתוֹב למיליה זו המטורפת, לכאורה.
ידידי הוֹרציוס! מי יגיד מה יגיד יום?" שלהבת, הוא אומר, ולא
בתולה. ואחר־כך שוב: "כל
אותם רחשי הכבוד, שנפשי רוחשת לשלשלת, לאותו הדוֹקטוֹר החביב שלשלת, תמסוֹר לו
את כולם. כמלוֹא
הנימא". הוא כבר ראה אותו
היום. הוא היה שמח מאוד ונטל ממנו
את האַדריסה שלה. אַח, אמת. ופה בפינה – הנה: "ואוריאל היכן
הוא?" ה־ה. הוא התחיל מחזיר
את הגלוּיה אל חיקוֹ ומשקפיו היו נוצצות ומחפּשות מסביב. שִׁדָה, הוא אומר, ולא בתולה. יקח אוֹפל! פּפּירוֹסה יש, אוריאל? הלא
אירינה וַסיליוֹבנה צריכה שתהא מַכּירה את זו – לאו? אָה, צר לי. אֶכּסמפּלר, הוא מבטיח לה. אירינה
וַסיליובנה, מה חדשות כותב פוֹקה אוילוביטש מאַסיה שלוֹ, ה־ה? היכן הוא? בצ'מקנט?
צ'מקנט. ה־ה. הוא זוכר. הרי זה אצל צִיַת קיזיל־קוּם. לאו? ה־ה. צַ'מקֶנט. חוֹדז'נט, טשקנט – אסיה! אבל אירינה
וַסיליובנה, גם היא פה יש לה שיח ושיג את אַסיאַטים גמורים – יודעת היא? אזרחי
פלשתינה כשרים, ה־ה. הוא נטל פּפּירוֹסה והגישה אל פּיו בסגנונו
שלוֹ: אוֹחזה בקצה המוּנדשטוּק[7]
ביד זקוּפה ודבוּקה, שאגוּדלה בולטת אצל אָזנוֹ, ושפתיו נמשכות אליה; וכשהוא
מתחיל יוֹנק ממנה – כסבוּר אתה, שזה הוא נוֹשך את כפּוֹ בזהירוּת שבחיבה. אוריאל
נזכר פּתאום באותה קאריקאטוּרה של זה, ששלח לו לפני שנים האחד שבאותם הליצנים
שלו, ופתאום התחיל צוחק בקול.
פרצה בצחוק גם אירינה וַסיליובנה, לאחר שהביטה אל אוריאל ופקפקה כל־שהוא. פּזר הביט אליהם בתחילה נבוֹכוֹת במקצת
ואחר־כך התחיל גם הוא מקבל הנאה.
ה־ה. אותו מכתב הוא,
שהוליכהו שוֹלל. נוּ, זוהי כבר בתולה, אחא! הוא כבר החליט, שבדרכו הביתה יסור
אליה. יסור – ויהי מה. אחר־כך אפשר שיביאנה אתוֹ גם אל אותה
פלשתינה. היא כתבה לו אחת
בפירוּש, שהיתה רוצה מאוד בזה. ה־ה,
תהא שנה זו שנת חדוָה באותה פינה – דוֹק נא... ושוב נפל ראשו הצדה וידו התחילה
מרשרשת בניירות שבחיקוֹ, והוא התחיל מוציא ומוֹנה מספּרים מדוּיקים ממכתבים
רבים. צוָאר שם. צוָאר יושב שם, כותבים לו, זה כבר. הוה אומר: קווּצוֹת ושמלות יש גם־כן, ה־ה. יֶפים כותב, שאצלו מחכים לאורחים. סיפּרו לו, שאותם שבהוֹמל יוצאים השנה
לחוֹרש־מצל – שוייצאריה זו שבצ., ה־ה.
הד"ר שלשלת אמר לו היום, שמַמזל תלישא גם היא תהא שם. גם היא אמרה לו כזה. הוא, שלשלת גופו, ודאי שיהיה. הוא כבר נדבּר אתוֹ, שייצאו יחד
מקיוב. זה יהיה מיד כשייפּנה –
מיד. לאחר חודש ימים, בקירוּב,
ואפשר, שגם פחות מזה. אַח, אילו
היה גם הוא יכול להפּטר מיד מאותה הקוֹנטורה הארוּרה שלוֹ. את חייו כבר מררה לו – זו. אותה שְאִיה שבלב – יקח אוֹפל! ואתה שֵב
כל היום כולו וחרוֹק, וחרוֹק, וחרוֹק באותו קולמוס ארוּר, כאילו – יקח אוֹפל!
והוא גנח גרויות וכפּיו חיבקו שוב את הסנדל הצהוב שעל ברכוֹ. שכזה הוא הדבר, ידיד טוב. אבל הרי כבר אחת ודאי, אוריאל. כבר יש למהר קצת. נוּ? הוא התיק בסריטה שוֹאגת את כיסאו וקם. אירינה וַסיליובנה נטרדה בפינתה
והתחילה מביטה דוּמם וחיורת קצת אל אוריאל. זה הוציא את אוֹרלוֹגָיו, והתחיל מתרומם מתוּנוֹת, ופטפט,
ואחר־כך צחק והתמודד: – אַה? כבר יש למהר? יש למהר, אמת. אִיל נ'אי אַ פּוֹיאַנט די סאַליוּ,
כנראה... חה־חה־חה. אוֹ־וֹי, כמה
אני מתעצל. נוּ! 2 ביום השלישי שלאחר אותו יום, בבוקר השכּם,
בטרם נראתה רגל ברחוב, דרכוּ רגלי אוריאל שוב, לאחר הפסקה רצופה של שלוש שנים
ויותר, ברחובותיה הרחבים והשוֹקטים של הוֹמל, כשזו ישנה; והללו, שהיו מרוּבצים
במקצת מטל שבלילות, קצת נוגים והוגים בחלומות כל־כך קרובים, לכאורה, שכבר
נתיישנו והיו לרחוקים כל־כך, היו פולטים חזרה בצלצול כבוּש את כל הד והד זר,
שהביא אתוֹ זה ממרחקים. היו השמים
גדולים והיו שלֵוים ומהרהרים גֵאות, והתריסים היו סגורים ומוגפים באלכסונם,
ואוריאל היה נושם לתוכו את האויר הצח והשוֹקט, ונפשו היתה סופגת מנוחה לצמאוֹנה, וארכובות ידיו ורגליו, ביחד את
מחשבותיו שנלאו, היו כושלות ברחישת הנאה מתוּקה. בכוָנה או שלא בכוָנה תחילה נגוֹז פתאום ובטל איזה תחוּם
חשוב שבלב, וצמח ונזכר במלואו שחר אחד רוה, שחר שבילדוּת סוֹפגת, שלאחר לילה של
טיוּל צוהל בדוּגית. כיכר השוק
הנמה שבמולדת ופיהוקו המצלצל של השומר.
הכלבים החברברים, הרובצים אצל האִטליזים הסגורים, ואניצי החציר
מדאתמול, המבהירים מטל שבאפלולית
המַחוירה ומספּרים מסינרים לבנים, וּמשלוָה שבדמדומים, ומאוֹשר שבגניבה, ומקולות
חביבים שבצחוק – שלוַת שחרית זו, החולמת בפינות המולדת הדחוּיוֹת... וכל־כך זר
היה וכל־כך היה רחוק אותו חלום משוּנה שבאגדת־פּלאים רחוקה, שאָרגוּ דוקא בשלוָה
זו האָזניים הגרויות, האָזניים הקשוּבוֹת חוֹלנית – אַנחת חשאים, כביכול,
גוֹססת, כשהיא גלמוּדה, ומפרפרת, ומקוֹננת בחולשה, וקוראה משום־מה תגר בכדי. ולא חלום היו, לא חלום שבנפש גרוּיה
ואובדת אוֹרח, אלו הפּנים הנוּגים, אלו הפּנים הטהורים והנוּגים, שחָורוּ,
כביכול, לנצח פה, באחת הפּינות הנידחות שבחצר דחוּיה זו, שביתה השחוּח מבקש
רחמים, או שבנוה שלום זה, שתריסיו המגוהצים כחולים וכל־כך שלוים? כל־כך זר היה
וכל־כך היה רחוק אותו המכתב המשוּנה, זה שאותיותיו היו רצוצות מחמת קדחת לוהטת,
אותו המכתב, המוּנח, כמדוּמה, גם היום בארגזוֹ של אוריאל: "את בַּתִ'קָה
מצאנו למחרת באוֵרָה[8],
כשראשה וגוּפה תחובים באדמה ורגליה פשוקות ובולטות כלפּי מרוֹם..." זר
ורחוק ודומה להד חלש, להד נתפס ואינו נתפּס של איזו אגדת פלאים שנשתכחה
מלב. אוריאל היה מסתכל אל אשר
מסביבו ונפשו היתה דובבת חמות: – פּינתי הנידחה... פּינתי השכּוּלה
והנידחה... אבל אחר־כך התחילו בהרות הצמר שבשיפּוּלי
השמים מאדימות יותר ויותר, ואלו הלבנות שבטבוּרם, מָשָל הרהורים גאיונים, שאינם
נוֹחים לויתוּר כל־שהוא, התחילו מתפּזרות מחמת יאוּש, כל אחת ואחת כשהיא בוֹדדה
וגאה. אֵי בזה רשרשה ציפּור
וצפצפה ונאלמה. אחר־כך באה רוּח
קלילה וצחה, והניסה איזה צל שמאֵצל ואבדה יחד אתוֹ; ומיד אחר זה חרד איזה דבר
באותו המרחק הרחב, שמאחורי בתי־הנתיבות הרחוקים שלנוֹכח, והתחיל שם השטח מבהיר,
וחמה התחילה מטפטפת במזרח. הנה
התחילו זיוים רוקדים באויר: קופית זהב של איזה מסגד נִשְׁקָה בזוֹהר ונגוהות
התחילו רצים ושבים אצלה. אוריאל
הביט אל אגוּדוֹת האזוב הירוקות, שהיו מציצות מחרכּי המדרכות השבורות, והיו
צוחקות ובוכות כאחד, והביט אל אַמת הצל הפוחתת והולכת, שהשתטחה לרגלי הגדרות
הדחויות, במקום שצומחים לפתוני החזירים המרוּבים, אלו גוּפם שהיה אוכלם בשתיקה
כשהוא ילד, וטרפי החרולים הצוֹרבים, אותם שהיה תמיד נזהר מהם ולא היה נזהר, והוא
שכח את פּינתוֹ הנידחה והרגיש פתאום, שהוא נלאה במאוד וגרוּי במקצת גם־כן – השד
משחת, מציצה חוֹלנית זו, שהתחילה בלוח החזה הנלאה, וזו היבוֹשת המזוּהמה
שבפֶה...אָח, לנוּח קצת, לנוּח כל־שהוא – להתנפּל בקפיצה אחת, כמו שהיה רגיל
באותם הימים משכבר, אל אותה מיטה רכה ושלוָה שבחדרה של אמא, להסתתר בכבישת גו
ופנים בכרים ובכסתות ובסדינים המרוּבים ולהיות בטֵל, לגמרי בטל בתרדמה רצופה
ואילמת, המַשכיחה את הכל.
חה. הללו שבפּה – למה הם
לוֹ? שוטה שכמותו, מה? לשם מה הוא נחפּז אליהם? יש אצלו איזה דבר בשבילם? או שמא
הוא חושב, שימצא אצלם איזה דבר בשבילו הוא? אָח, דבר שבעגמת־נפש הוא, שכבר לא
יהא, ודאי, סיפּק בידו לבוא אל הרכבת היוצאה בבוקר. בינתיים התחילו ברחוב תריסים נפתחים פה
ודלתיים התחילו חורקות שם. באחת
החצרות שלנוֹכח התחילו מצלצלים ארוּכות בסַמוֹוַר. אי מזה בא קול ניחר שבאִשה. בבית אחד, שחלונותיו הקטנים היו
פתוחים, התחיל ילד קורא "ברכות" בשגיאות, ואַבא, כנראה, היה מתקנוֹ
בנזיפה צרודה. אָתא יום. אוריאל הצית פּפּירוֹסה והביט אל השמש
שזהבה הטהור היה בכל־זאת מנַבא צהריים ארוּכים וצהוּבים, ונזכר משום־מה באנייה,
שבא בה בבוֹקר. זכר בתחילה את
חופי הדנייפּר השוממים, שמיד אחר קיוב, אלו שלאורו של יום אינם מדברים לנפשו ולא
כלום. אחר זה – את החמה הצהוּבה
והטרחנית, שהיתה לוהטת מיד כשבא אל האנייה, ואת אגוּדוֹת האיכרים, שהיו לבושים
כתנות בד מזוּהמות, והיו סרוחים במכסה, ואוכלים דגים מַסריחים, ומחללים בחלילים,
ומחרפים, ומכים איש את חברו מחמת חיבה וצוחקים גסות. זכר את המחלקה השנייה, שירד לתוֹכה ומצאָה כשהיא מלאה המוּלה
גדולה והבל כבד: הצרורות והחבילות ירטו את דרכו מיד אצל הפּתח, ויהודיות כרסניות
היו יושבות בכרים ובכסתות, והחזות היו חשופים, והילדים היו שוֹאגים והאִמוֹת
משתיקות אותם בשתיקות מחרישות.
שתי בנות ישראל שלוקות מחוֹם, אחת גזוזה ואחת בפֶּנְסְנֶה כחוֹל, היו
אוכלות בהנאָה נקניקים באחת הפּינות ומדברות בהתלהבות. יהודים צהוּבים ושאינם צהוּבים היו
יושבים בגילוּי ראש גזוז ובכיסוּי ראש ושותים תה בהרחבה, ומדברים, ומתלוצצים את
הנשים וצוחקים בהנאָה. שניים מהם
היו מצחקים בקלפים ומשליכים אותם לפניהם באיזו אכזריוּת שבנקמה, ושלישי, שהיה
מתפּשט את הסורדוט שלוֹ, התחיל פתאום מושכו לאחד מהם בשרווּלוֹ וקורא בחרדת־פלצות,
מָשָל סכנה בנפש צפוּיה לו לזה והוא מַזהירהו: – באדוּמים! באדוּ־מי־ם, רוֹצח! ובטפסר!
בטפסר! אָה! אָה! ויַראה נא את ה"מאה" שלוֹ. חה־חה... מלמד! ככה מצחקים
אצלנו! זכר אוריאל והרגיש במילואו גם אותו הארס
הרוחש, שהיה אז צוֹרב את חזהו מתחת לכפוֹ ודוֹקר את רקוֹתיו במפולש מפרק לפרק,
והוא גנח בהד כל־שהוא של ארס, ונטל פּפּירוֹסה חדשה והציתה בשיוּרה של זו
שגמרה. אַי, דברים שבהבאי...
לנוּח! כאילו אותה מהומה טורדת, שכסבוּר היה אגב ריהטא שבילדוּת, שנשארה שם,
באותו השטח המנסר, שהדנייפּר עכשיו מחיצה לוֹ – כאילו באמת רשתה אינה פרוּשה גם
לפניו, גם לפניו, אם גם שם, באותו זוֹהר רומז וצוחק, שמאחורי בתי־הנתיבות, משתטחים,
לכאורה, אלוני המולדת שלוֹ, ולכאורה, מחכה לו גם אותה מיטה רכה ושלוָה
שבחדרה של אמא. פשיטא, שחטיפת
שינה במקצת לא היתה מזיקה כלל; אבל אטו כל כי האי רתחא? חה־חה, ממזל תלישא זו,
שהיה מטפּל בה כל אותם שני הימים, אותה שהד"ר שלשלת הביא אותה אל הנמל
ומסרה "לידו ממש", אותה ואת הגתית הגדולה שלה, שהיתה נתונה בשׂק שחור –
כמה היה צוחק ונהנה אתמול בלילה מקריאתה התדירה כשהיו יושבים אל ה"חוֹטם"
שבמכסה, וזו היתה פורטת באיזו קדחת שבצהלה נגינה אחר נגינה מזמירות מולדתה היפות
ומפסיקה פתאום מפרק לפרק וקוראה בנחת צוהלת: – אֶוֹהִים! אֶפשַׁו – ששוב איני בפַוִיס?[9] והנה גם אותה רחוב. זו היתה כולה רובצת כלפּי
חמה ובריות היו כבר רצוֹת פה ושם.
חה־חה. זוֹ גופה, כמו
שהיתה. הנה גם השלט כקוֹמת איש,
שאת הסנדל הגדול המצוּיר בו רואים מתחילת הרחוב ומסוֹפה. אבל – השד משחת! אפשר ששכח? שלט זה
לפני אותה חצר מקומו או לאחריה? אַה, הנה היא. הליצנים הללו – כמה מהשלוָה יש אצלם. אוריאל ניצב בפשפש, שכבר היה פתוח אל
הרחוב. הזקנה היא זו מסתמא, שכבר
טוֹחנת הרים. החצר היתה גדולה
ונקייה, והמסילה הצרה שבטבוּרה כבר היתה מכוּבדת, והדשא הבריא והירוק שבצדדיה
היה מבהיק ונכלם גם יחד מרמזיהם הבהירים של השמים הכחוּלים. הנה גם החומה האדוּמה והיפה למַדי –
ניצבת היא לה שם, בפינת החצר שבקצה, אצל אותו פרדס, המלבלב מאחוריה. החלונות פתוחים והוילונות האפלים
מוּרדים ודוממים. אפשר שישינים? אַה, והאי מאי? גדר חדשה
לגינת־הירקות שלנוֹכח
החוֹמה? זקנה זו וה"דינדיריה" שלה, חה־חה! אבל הנה הקשיב פתאום אוריאל איזה רשרוּש חזק
והטרפים שבגינה התחילו שוֹאגים.
אחר־כך בא לאָזניו צחוק כבוּש ורוחש, מָשָל פיו של הצוחק סתום. שתהא זאת רחל? שתהא אותה רחל יושבת גם
היום בבית אמא? אבל הנה גם קולה החזק והקשה של הזקנה. הוא בא גם־כן מהתם. – אַה־אַה, "דְרוֹפָּה" גדולה, אה־ה?
באת במצור? חכּ־י! אחר־כך נפתח בהמולה ובאותו הצחוק הכבוּש
והרוחש הפּשפּש הכחול של הגינה, ומתוכו פרצה במרוצה שבבהלה, מדי נשכה אגב
מהקישוּאים שבידה, ריבה ישרה וגמישה, שתלתליה הארוּכים והשחורים היו מתלבטים
ומסתירים את גבה ואת כתפיה ואת צדי פניה, שהיו מַלבינים כל־שהוא מתחתם. אוריאל נשאר ניצב. אֵל מלא רחמים! אפשר – מֶרְקָה היא זו?
אותה ילדה קטנה מרקה? אבל מה גדלה זו! ומה חטוּבה היא, השד משחת – המחזור השני
של אותה שִדָה רחל. חה־חה,
כמדוּמה, שאינה לבושה כלל גם־כן.
מה יש לה שם במקום בּלוּזה? איזו כתונת כחולה ורחבה. חה־חה ושרה ריזה זו הזקנה – כיצד היא
נישאת אחריה במוֹט שבידה! כסופה, חה־חה.
אבל הנה זו חוזרת. הריבה באה במרוצתה אל גדרת הנצרים של הפּרדס
וכוֹננה את פּניה ימינה, אל המבוֹא שבינה ולחוֹמה; וכשנטתה הזקנה גם־כן ימינה,
התפּתלה פתאום בצחוק חד, כנחש בריח, ונטתה הצדה ונמלטה במרוצה שוֹאנת לנוכח פני
הפּשפּש אשר לרחוב. כשראתה את
אוריאל מרחוק, פרצה שוב בשאגת־תרנגולת חדה, וטסה והתנפּלה בחדוַת־הצלה ישר אל
זרועותיו שהוֹשיט לה. כשהיתה
תלוּיה בכתפוֹ, היתה חזה הבריא מַכּה גלים, ונשימתה היתה רוֹתחת, ובשרה היה חם
ולזוג ופורח ושתי כפּיה היו תוחבות בנהימות־צחוק נלאות את הקישוּא אל פּיה. הזקנה, שלא הרגישה בכלום מה שהיה, היתה
נישׂאת והמוֹט בידה וקולה פועם: – הללו "טוּ־ניקות" הם! טוּ־ניקות,
ריבה! קישואים תגנבי אצלי באִבּם? חכ־י, "אַליוֹנה" גדולה שלי! אבל פּתאום ניצבה: – האַ! מה? בּוּלבּיאֵל? הוא כבר צמח?
כסבוּר הוא, שרחל'ה היא זו לו? אבל שמא תאמרי, שמפניו אֵחָת, האַ? הנח! הניחנה! אוריאל צחק וירט בידו: – אַת אומרת, שרה ריזה, שאני אֵחת? מֶרקה, שלא חדלה מהקישואים והיתה כוֹססת אותם
בקול, קראה, כשפּיה סתוּם ופניה כבושות בכתפו של אוריאל: – קיש־קיש־קיש, שָגֶה גֵיזֶה! חה־חה־חה...
במטותא, מַדם! וקולה החזק של הזקנה גזר בינתיים: – ראֵה נא, ראה! מגיפה זו, שירדה פתאום
לראשי, מהי? שמא אתה אֵם לה? אַה? בול־בי־אל'קה! אבל הלז התחיל משדלה בצחוק: – נוּ, נוּ, נוּ... די, שרה ריזה. מוטב, שתקבלי פני אורח שכמותי כראוּי –
כלום אנשים זרים אנחנו, חה־חה? הושיטי לי שלום עליכם, והביאיני הביתה, וספּרי לי
מה יש חדש אצלכם וכיצד אתם חיים – יודע אני מה? אמת, מרקה? הוא שתק קצת והביט אל הזקנה, שהיתה מביטה בו
גם־כן בשתיקה, ואחר־כך סיים נוגות קצת: – זקנת במקצת, שרה ריזה חביבה, אַה? זה אינו
כדאי, אומרים. הזקנה התחילה רוגנת. רגנה ורגנה ונתפּייסה, לאחרונה. זָקנה? ודאי, שזקנה. מסתמא זקנה. וכי מאי הוא סבור? מאליה קופצת הזקנה – אם יומם ולילה
אַת מטפּלת ב"פּלוֹימה" שכזו.
האפרוחים? לאפרוחים הוא שואל? חה־חה! פרחו להם הללו. אלא ש"דרוֹפּה" זו שלה
הבריאה נשארה אתה, להוָתה. לוּ בא
איזה שד שבבצה, כזה שבא אל אותה הרקדנית, ולקח אותה. אילו היה כבר בא, לפחות. לדידה, יהא אפילו מוּמר, ויהא
אפּיקורס, ויהא כל־בוֹ וימח שמו – אֵי! הארטיסטים שלה כבר הרגילוה, ברוך־השם, לכל
דבר. מה? היכן הם? חה־חה! בכל הרוחות! אותה הוא שואל! אותו האַקטוֹר
שלה הריהו מדַדֶה ממדינה למדינה בכרכי הים שלוֹ. ידדה וידדה ויביא מסתמא בקרוב שוב את ה"במחילה"
שלו החשוּפה מַתָנה לאִמא. כלום
אינה מכירה את שמרילי שלה? אַת! גרגרנית שאינה נחנקת! אילו נתנה, לפחות, גם לה
מהקישוּאים. תני הנה! נוּ,
וּכּנמית זו, ששמה חסר לה, אותו מוציא הפקקים שמהפבּריקה של זַוילוֹב, שוֹאֵל'קה
שלה היקר, חלה פתאום בתחילת האביב, וכבר היה בוַרשה, וכיום הריהו מגדל פּשפּשים
בסביבות שלכם – בנאוֹת דשא שם. – יחידי? הזקנה היתה נוֹשכת מהקישוּא, שהצילה מידי
בתה, וכוֹססת אותו בחניכיה. יחידי?
רק אתמול באה משם.
"פּיוֹקלה" זו היתה גם־כן אצלוֹ. למה היא ניצבת כגוֹלם, בצקת זו שאינה מחמיצה? אינה יכולה
לראות, שהניה תחַמם את הסַמוֹוַר? הניה! הכיני את המיחם! איוס, ריבה! מהרי ויתנו
תה. חכי. אמרי שם, שאת הדגים תבשל היום. נאכילנו – ונסתום את פּיו. נוּ, וזה ה"אִסרו־חג" שנדחה,
אותו תכשיט הזקוּנים שלה היקר, "מוּנח" גם הוא שם. –כיצד? חיים'קה? גם־כן לשם רפואה? – לא־ו, סתם מונה את המטפּחות של
הבתולות. לשם רפואה! כלום מה חסר
לו – אם לא קדחת ודגים שנצטננו? נוּ, בוֹא, בוֹא, ציפּור נודדת. נכּנס הביתה ותנוח קצת. אימתי באת? נבוֹא נוּ. הזקנה פנתה וחזרה במסילה ואוריאל אחריה. בהליכתה נאנחה והתחילה מדברת שוב: – שכזה הוא הדבר, בּוּלבּיאֵל'קה – אַה?
נמצא, שאתה חוזר, לאחרונה, הביתה.
מאיזו מדינות, אַה? אלו הפּנים היפים! חה־חה! דלים גאים! שאַל: מה? ושאל:
מי? יִדוֹדוּן! חה־חה־חה! עולמו של הקדוש־ברוך־הוא צר בשבילם! אוֹי, הייתי
מצליפה אתכם! אחת ושתיים וילחשו הא... רַים – וּזכוֹרוּ. אָה־ה־ה, רכים וחמים הייתם הופכים אצלי!
אלא – שאתם החכמים... – חה־חה. אבל חי נפשי, שרה ריזה, שפּיקחית אַת... – נוּ, טוב, טוב, חכם! פּיקחית... כבר אמרתי –
אַתם הפּיקחים... אֶח בוּלביאל שוטה – כדאִי, כפי שאני רואה, גם אתה לאלו
הגהצנים שלי. אבל בוֹא כבר, בוֹא־א,
נשמה שלוּלאותיה חסרות! ובהיותם כבר בפתח, הרימה קצת בידה האחת את
שוּלי שמלתה, והתחילה מתרוממת ופוסחת במדרגות האחדות שבפנים וקוֹראה בהרמת־קול: – והלז מה?
מרקה, שאלי שם את זו ה"חטאת" המלוגה: חושב הוא לקום היום – או
שמא הוא דוחה את הדבר למחר? אותה ה"חטאת", שדיברה בה הזקנה,
היה, כפי שראה אחר־כך אוריאל, חצוֹצרה, זליג חצוֹצרה מצ. קרית מולדתו, או פשוט,
כפי שהיה מכוּנה בפי אנשי־שלומו: יֶפים, אותו אדם רזה וטוב, שאינו אוהב אלא
אנשים טובים ותֵה שנמזג בחָלב אדוֹם.
אדם זה משמש כל היום דֶנטיסט בקַבּינֶטַה שיש לוֹ, וליזה ידידתו, אותה
האַקוּשֶרית[10] הגבוהה
והכפופה קצת, שפוגשים אצלוֹ תדיר, מכינה לו סַמוֹוַרים, ותופרת לו חלטים,[11]
ופניה חיורים ונוגים, כשהם מביטים אליו.
הוא, יפים זה גופו, זוכר אוריאל, היה נוהג, שיהא ניצב בחלטוֹ באותו חדר
שבביתו, שיִחדוֹ לכתחילה בשביל אַנשי־שלומו, שהיו אורחים תדירים אצלו, והציג שם
גם את הכיוֹר, בכדי שיהא יכול להכּנס אליהם מגברא לגברא – היה נוהג, זוכר הוא,
שיהא ניצב שם אצל אותו כיוֹר, ומנַגב בחָפזה את ידיו באלוּנטית, הכרוּכה לו
בכתפו, ומתחטא, וקוֹבל על החולשה שלו שבימים האחרונים ועל ריבוּי החולים, ומספּר
אגב בלחישת סתרים ב"ליזה זו" ובנצרנותה הטהורה, אותה, שיסודה בנפש
הנצרנית... כלום יש מבינים לו? פשוט מאוד, בנפש גדולה ונאצלה... ונוהג גם־כן,
שלא יהא גומר את דבריו, אלא אם־כן מזכירים אותו בשפה נשוכה: – אבל שם בני־אדם חולים מחכים,
יֶפים... כשהיה אוריאל ניצב אחר־כך אל הכיוֹר וחזהו
וידיו היו חשופים, וראשו היה תחת הברז, שהיה פתוח ומקלח לו מים קרים ומשובבים,
נזכר משום־מה פתאום בצוָאר, מי שהיה חברו של יפים משכבר הימים, נזכל בצל של איזו
משובה שבילדוּת, כיצד היה זה, הגבוֹה והדק והקפוּא, מוֹדד מתונות את המרצפת
הרחבה שברחוב המולדת השוקטה, מודד, ככלונס גבוה זה, שזז פתאום ונדד ממקומו,
וחברו, זה הקצר והרזה והמהיר כאותו צלוֹבח, היה מתנפּל אצלוֹ מהירות ומתלהב
ומשתדל להביט לו בפניו. צואר זה,
כשהיה מספּר ביפים, היה מספּר בהנאה מרוּבה באֶפּיזודות ארוכות, ופניו השחורים
היו הולכים ומסמיקים, והיה מזכיר ביד קמוצה את איזה תיאודור, בחור, מבינים אתם,
רוּסי, ואת איזה פּיטרוס, גם־כן בחור רוסי, מבינים אתם, והיה מונה בשמוֹת בחורות
רבות, וצוחק הרבה וגוֹמר, באחרונה, את דבריו מסמרים: – שוטה, שיש בו אפילו כדי פֶינוֹמינליוּת;
אבל אדם טוב. אדם טוב. הליצנים הללו, חה־חה! אותו צואר היו מכריו
מתחלקים אצלו – דֵי יוּרי: לאנשים רצינים ולאנשים שאינם רצינים, ודֵי פקטוֹ:
לאנשים, שהוא ירא מפּניהם, ולכאלה, שמפניהם אינו ירא. שוטים ופקחים סתם – לא היו אצלו מימיו; אצלו היו שוטים
שבפינומינליות ופקחים שבפינומינליות.
תחת זה, שליֶפים נתחלקו מכריו לאנשים טובים ושאינם טובים, והפּקחים שבּהם
היו אצלו פקחים באמת, מבינים אתם, פקחים כמו שכתוּב, והשוטים היו אצלו שוטים
שבמיניאטוּרה וכאלה שבאנפי רברבי.
ויפים זה, כשהוא היה מתחיל מדבּר בצואר, היה גם־כן מזכיר
את פּיטקה ואת פידקה, בחורים נפלאים ואנשים טובים באמת, מבינים אתם, אנשים טובים
כמו שכתוּב, והיה מספר בהרבה מבנות ישראל שבקוֹסטיוּקוֹביצ'י, ושבסוּרז',
ושבוַרשה, ושבסטרוֹדוּבּ וכאלו.
ומדבריו נמצאו תמיד למדים, שלצואר זה, שהוא מהמצוּינים שביוּריסטים, אבל
גם תופש בכינור מהנלהבים, היתה או שיש לו גימנזיסטה אחת מבנות ישראל, שהיא יראה
ממנו מאוד ומאזינה תמיד בחרדה לדבריו הנמרצים, כשהוא מתחיל מדבר אתה באנשים
ובספרים ובתורת המשפטים שברומא, וחומלת אותו בלבב תמים, כשיש לו יסוּרים; ואחרת
יש לו, שהוא ירא מפניה מאוד, והוא כותב לה תכוּפות מכתבים ארוּכּים
ומלאים השגות שבהתלהבוּת גדולה בדבר הקוֹלוֹרטוּרה שבמוּסיקה, שהוא מקוה להיות
באחד הימים ממתקניה היותר נמרצים, ותמיד הריהו מחכה למכתב הימנה. וגם זאת, כנראה, חומלת אותו מאוד, כשיש
לו דאגה בלב. יפים היה גומר את
דבריו, מדי אחזו אצל פיו הפתוּח של החולה את הראי בידו האחת ואת הפּינציטה [12]
בשנית: – איני מדבּר כלום – כלום יש מבינים לי? אדם
זה הוא חברי. אבל באמת – כלומר,
באמת, הרי אינו אלא חְלֶיסְטַקוֹב,[13]
וחליסטקוב שלא במיניאטוּרה – לאו; אבל דוקא, מבינים אתם, באנפי רברבי. כשגמר אוריאל את הרחיצה והיה חושב, שרוח חדשה
לבשה אותו, נכנס בנהימת נגינה קלה אל חדר האוכלים המרוּוח. זה היה נקי וכתליו צחקו שאננות. היה המיחם הממוֹרט רוֹתח ומתמר, וחשרת
האד שלו החורורה היתה שקוּפה והיתה נוצצת במקום שהפסיקה את רפידת־הזהב הארוּכה,
שהשליכה חמת הבוקר באלכסונו של החדר.
מרקה, שכבר הספּיקה ולבשה בּלוּסה אחרת צחוֹרה ושמלה יותר נקייה, היתה
צוחקת ומפטפטת ומורחת חמאה נוצצת בחתיכת הלחם שבפנכה, והזקנה היתה יושבת וגומאה
תה בקול ומגלגלת בלחם המרוּח.
אוריאל ישב ומרקה הגישה לו כוס תה. בתחילה היה יושב והיה מדבר את הזקנה ומצחק את הריבה ונהנה
מאור הבוקר הצוהל ומאותה הברירוּת הצלוּלה, שהיתה תוססת ברקותיו, זכר למים הקרים,
ששובבו אותו. אבל בקרוב בא גם
יפים והתחילה סדרה אחרת. פניו הקטנים והסחוּטים של זה היו בתחילה משום־מה
ארוּכים יותר מדי, וכשהביטו לא הביטו ישר כלפי אוריאל, אלא ממנו והלאה, לכאורה,
וכשהיה מדבר, היה קולו פוזז והיה דומה כאילו אינו מוצא לו שום אחיזה, ודבריו היו
כבוּשים בתוכם והיה כהים במקצת ואיזו קוּבלנא רצוּצה היתה מבצבצת ויוצאה מהם,
איזו קוּבלנא שבנפש, שאפפוּה יסוּרים שאינם כדאים לה בהחלט, קוּבלנא כבוּשה מחמת
מיאוס, כביכול, כלפּי אֵל ואדם גם יחד, דומה בהרבה לאותה גופה, שהיתה תמיד
משפילה את קולו של זה ומאריכה את פניו הסחוּטים באותם ימות החרם, שהיו מפרק לפרק
באים ונוסכים אֵבל דומם בחדרים השואנים שלו, כשהוא היה נופל פתאום למשכב, לרגל
איזו "דברים שבינו לבינה", והיה שוכב כל היום יחידי ונאנח כבוּשות
ואינו מדבּר דבר מחמת יסוּרים גדולים שבנפש שנכותה, כביכול, וכשהיתה מזדמנת לו,
באחרונה, שלא בכוָנתה "יֶנְטָה" אחת מאלו המתרפאות אצלו, מאלו הלובשות
חזייה חמה ואדומה מתחת לטלית הגדולה, היה פתאום משום־מה מתחיל מרגיש איזו נטייה
חמימה שבקירבה חשאית דוקא כלפּי זו, והיה פותח לפניה את סגור לבו. אוריאל היה יושב והביט אל פניו והקשיב
לדבריו, ופתאום נזכר משום־מה באותה אקוּשרית גבוהה וכפוּפה במקצת, שנשארה לו לזה
בביתו שבצ. נזכר בפחדה החיור והאילם מפני אדם סחוּט זה, ולבו נפנה והתחיל מנחש
ומנחש לו דבר. תוּגה. אֵי מזה באה ונשבה בפניו תוּגה קלילה
והוא היה יונק תכוּפות מהפפירוסה שלו ומחליק בכפו האחת את כוסו המצטננת. אבל זו לא ארכה הרבה. במהרה היה כבר יפים יושב אצלו, כמו שהיה
רגיל בימים מקדם, והיה מביט אליו בגילוּי לב שבאמוּנה, והיה שמח לראותו,
לאחרונה, וצוחק, ומדבר בשרה גלזר, ריבה זדוֹנה זו, שאוריאל זוכר, שהיתה נחשבת
תמיד ל"אויבתו בנפש", חה־חה, ובחברוֹ צואר, היושב בחורש־מצל ותלמידיו
הם בצ. גופא ובסביבה שלה והריהו "פּורח" לו כל היום במסילת־הברזל
בבחינת רצוא ושוב. חה־חה – גם
אתמול פגשהו; ודיבר בפּידקה, שצר לו מאוד, שאוריאל כבר לא ימצאנו אצלו,
ובפּיטקה, שאפשר מאוד, שיהיה בחודש הבא בצ. שיבוא לנוח קצת, אם רק... אם רק...
ובכלל, אם רק כתפיו החזקות של זה לא ישליכו לכלבים את ראשו ההומה בבת־אחת, חה־חה
– אח, זהו בחור! זהו בחור – שלהבת! ואוריאל כבר היה יושב דומם, והיה מסתכל אל
התה הצלוּל שלפניו, ודומה היה לו, שזה לו ימים רבים רבים, שהוא מקשיב את הזמזום
הטורד הזה יום יום, ושבקרוב יפסיק את זה הדוֹבר, גם־כן כמו שהוא רגיל יום יום,
ויקום בלי אומר, וייצא אל הרחוב השוֹקטה שבמולדת, ויהא נפגש את שרה הזדוֹנה,
כשהיא נושאת אתה את ספריה, ויהא מפטפט אתה בלגלוּג וזו תהא מתקוממת לו, ויהא
נפטר ממנה, ונתקל בחיים צואר, ומקשיב להתלהבותו המתוּנה, ומביט בתמונות הנשים,
שיהא זה מראה לו בהנאה מרוּבּה ובחרדה שבסוד, ויסוּר, לאחרונה, הביתה ויברח גם
מהתם, וייצא השדה, ויהא מטייל יחידי בחורשה שליד הנחל ויחכה ללילה. בלילה יהא שוכב ושוכב, ופתאום יקוּם
וילבש וייצא לשוטט ברחובות, הישינים באפלוּלית, כשהם מרוּבּצים מטל שבלילה,
ויסוּר אולי שוב אל אותו יפים גופא.
אָז יתחיל טיפּול גדול וטורד בהכנת סַמוֹוַר, או בבקשת "יד
שלישית" בשביל תק"א שבקָרטים, או בקיבוצו של קהל בשביל טיול שבסירה...
אחר־כך, כשיהיו כבר הכל מוּכנים, ואחד יהא קורא ומזרז את חברו, וליזה האקוּשרית
תהא מטפלת ומצלצלת בסַמוֹוַר ובכוסות, שיפים אוהב לקחתם אתו אל הנהר, בשביל
שישתו שם תה בחלב אָדוֹם, ישוב פתאום הביתה וישכב שוב. האחרים יהיו רוגנים בפיהם, ובלבם יהיו
שמחים ויתפזרו גם הם איש אל מיטתו.
למחרת יהיו מדברים בזה, ויהיו צוחקים ומספרים ומלגלגים ונצים, ושרה גלזר
תהא זדונה ותהא שותקת – כביכול, אינה מרגישה בזה כלל וכלל... וכשיסוּר אוריאל
אחר־כך אל ביתו של יפים, יפגשנו זה בפתח אשר לקבּיניטה, ופניו הסחוּטים יהיו
נבונים בכוָנה ונהנים, והוא יהא מאַים לוֹ בפּינציטה שבידוֹ: – אוריאל, הרי אתה נחש. אלא שעכשיו איני פּנוי לזה... ואוריאל הפסיק פתאום את הדובר וקם בבת־אחת. אבל מיד התחיל מתמתח ופיהק. הוא... מה היה רוצה להגיד? אהא...
אֶה... הוא אינו רוצה בתה – בהחלט. ראשו כל־כך כבד – מוּטב לו, כסבוּר הוא, שישכב וינוח קצת
בתחילה. הלא מרקה תראה לו מקום כל־שהוא
לשכב, אמת? אַח, בכמה זו דומה לרחל אחותה – בכמה היא דומה... אותו צוָאר מצוּחצח
וחלקתו הגאותנית קצת, שיש בה משום... מנוּחת הברדלס, מה? או זו של אותה לביאה
רובצת שבספינקסים – לא אמת יהגה חכּוֹ? השד משחת! ושיִש זה, כביכול, ו... חה־חה,
מרקה. ציפורת־הכרמים שלי, חה־חה. חַרגוֹלי הירקרק, חלומי ביום והרהוּרי
בלילה, חה־חה, ריבה, ריבתי הקטנטנה... הוא נמצא פתאום ניצב לפניה, כביכול, בברכו
האחת, וכפּוֹ אחזה בזו שלה, החזקה למדי והצחורה והדובבת חמות, והגישה לאטו אל
שפתיו. הזקנה התחילה פוזלת כלפי
שניהם אגב גמיאות תכוּפות שבנהימה מְחִכָּה, ופני יֶפים נכונו פתאום ופיהם נפתח
קצת והיו מזוּמנים ליישב את הדבר המשוּנה במקצת מיד כשיהא אפשר ליישבנו. ואותה ריבה, שנשארה בתחילה ניצבת וכפּה
השנייה יחד את פּתה שמרחה לה צנחה כל־שהוא, התחילה פתאום צוחקת, וצחוקה צלצל קצת
יותר מדי. חה־חה־חה – אמא! אמא,
הריהו, הריהו, אמא – אותו "שד שבבצה", זה שהתפּללת לוֹ, אמא... אותו
שד שבבצה... חה־חה־חה – כלום... אמא! כלום לא אותו שד שבבצה הוא, זה שבא אלי?
אַי! אַי! הרי זה נושכני, אמא – הוא נושכני, חה־חה־חה... בתוך־כך קמה גם הזקנה. זו היתה נדה בשפתיה בלחישה מהירה
ומתקנת את הכבול שמתחת למטפחתה.
אחר־כך הורידה מהוָו שאצל הדלת את כתפיתה הקצרה, המפוֹארת בציציות משי
שחורות ובסטיקלרוס מבהיק, ודיברה.
נוּ, די, די. הוא אמר –
ראשו כבד; ודאי, שמוּטב לו, אם ישכב וינוח קצת משיהא משתטה, או אפילו מקשיב
לפטפוטיו של זה. גם היא אינה
פנוּיה עכשיו אל אותם הפידקות והשמידקות שלהם. גזירה, שמא יקדמוה אחרים בבית־הבּנק. נוּ, היא הולכת. מרקה, שלא תשכח הניה לשחוט את התרנגולת
לכשתיפּנה. שומעת היא? וכשיבוא
אותו הצד"י הארוך, זה הסוחר שבא ממינסק – שיחכה לה פה. שלא תתניהו ללכת. שומעת היא? האַ? מה? גם אותה
"חטאת" הולכת? ימהר איפוא.
היכן הוא? נוּ? אחר־כך, כשנשארו אוריאל ומרקה יחידים בבית,
קרה אותו דבר משוּנה, שזו היתה אחר־כך אוהבת לספר בהתלהבות לפני הקהל שבצ.,
והללו היו משתוממים, ולא היו מאמינים, והיו צוחקים ומקשיבים בימים הראשונים
לביאורים הארוּכים והמתוּנים של צואר, שהיה מדבר הרבה בדברים שבפינומינליות
ומזכיר הרבה ממכריו ומתבל את דבריו בציטטים מתורת המשפטים שברומא ומספר מקרים
מפליאים מחיי המוּסיקנטים המצוּינים.
ובימים האחרונים, כשהיה גם הד"ר שלשלת בצ. היו מַטים אָזניים
קשוּבות גם לביאוּריו הנלהבים של זה, שהיה מדבר בחום רב בתכונות מיוּחדות של בני־אדם,
שהצרפתים קוראים לזה ככה וככה, ובאותו ההפקר הגמוּר שבנפש, שלטיפּוּסים כמו
אוריאל, למשל, ניחא בו, אותו ההפקר המוכרח, הבא מאליו, משום שאי־אפשר לו שלא
יבוא – אי־אפשר, פשוּט, מחמת הרגשתה של אותה האחיזה הגדולה, שבטלה אצלם. הרגשתה של אותה האחיזה הגדולה, לה גרנד
קוֹנסיפּסיוֹן, כמו שקוראים לזה הפילוסופים שבצרפת, זו, המשתפת יחד, למשל, אותו,
את הד"ר שלשלת מויטבסק, היושב פה ושותה קהוה ומגלגל בלחמניות, ואת... נוּ,
ויליאם שקספּיר מאַנגליה, שהיה יושב לפני מאות בשנים וכותב את הלוחות השלישים
(המ... הוא אומר: את הלוחות השלישים – בפירוש!) בשביל האנושוּת הבאה, ואת...
ואת... איזה הוֹדי פרא ומוּכּה אלוהים, למשל, שיהא מוּטל לאחר אלפים בשנה ונופח
את נפשו אצל איזו גדר דחוּיה שבחצי האי האינדוֹסטני – אותה הרגשת האחיזה, החשובה
מאוד לכל אחד מאתנו, זו, שאצל הטיפּוּסים הללו, שהנם, אַ פּרוֹפּוֹ, רק פּרחי
שדותיו שנסתחפו של ישראל סבא, אצל הללו, הוא אומר, בטלה לגמרי זה כבר, ואפשר
אפילו, שלא היתה אצלם לכתחילה, כמו שיש, למשל – חְמֶה... הלא יש, למשל, בני־אדם,
שהם נולדים בלא ידיים, או בלא רגליים, או שחסר להם חוּש הריח, או... או שיש להם
איזה מוּם אחר... במקצת היה דבר זה באמת משוּנה; אבל אוריאל
דוקא לא היה מטפּל בו משום־מה הרבה, לא באותו יום ולא בימים הרבים שאחריו. אותו חדר, שהכניסה מרקה לתוכו את
אוריאל, היה זה גופו, שבאותם הימים משכבר היתה "חברה" אוהבת להיות
יושבים בו בדמדוּמי יום ולילה, כשהם צפוּפים ודחוּקים, ומוֹרטים בחשאי איש את
בשר חברוֹ, ונלחמים בגלוּי, וצוחקים, ושרים, ומתלוצצים, וגם שותים, לפרקים,
ומסתירים את הבקבוקים מפּני אותה זקנה תחת הסוֹפוֹת והשולחנות. אלא שהטַפֶּטים שבכתלים היו אָז
אחרים. ליד הדלת משמאלה היתה
ניצבת לארכוֹ של הכותל אותה סוֹפה ארוכה שמאָז, ואוריאל מצא בגבהוֹ של הכותל את
רשמי רגליו המהלכות של אותו בחור.
ולנוֹכח הסוֹפה, בכותל הימני, היה פתוח פתח אל אותו האולם, שטפּטיו
ורהיטיו היו גם אָז כהים במקצת והפסנתר היה מבהיק בזוייתוֹ. אותו אולם יוצא אל חדר המיטות של הזקנה
והלז פתוח שוב אל הפּרוזדור.
הוילונות המאפילים היו מוּרדים גם פה וגם באולם ואל האפלולית הדוממה,
שהיתה שוררת פּנימה, הסתננו קרניים חלשות ונלאות, כאֵלוּ של אחר הצהריים, ונפלו
שלוקות וצהובות בקצה הקוֹמוֹדה המבהיקה ובאחת הפּינות. באויר היה איזה הבל שנפחה נפשו וריח של
זיוָניוֹת וחלֵב ציפּור שכבר נבלו.
ומיד כשנשאר אוריאל יחידי ונלאה שוב ונחלש באותה אפלולית שלוקה, שהיתה
נוֹדפת במה שפרח ונבל, פרצה תוּגה גדולה אל לבו, תוגה גדולה ורוחשת חמות, אותה
התוגה הכבדה והסוּמאָה, שאינה נזקקת לניחוּמים ואפילו אם ישנם. והיה לו פתאום צר בגרונו, ואַפּוֹ
התחיל סולד בשרשו ובנחיריו, ורקותיו התחילו רוחשות מהירות והאפילו לו באותה
סוּפת קדחת גם את יתר האור הכהה.
התחילה יללת יאוּש דקה ומטילה ארס נישׂאת במחשכי הנפש וזו שאגה כבושות
ונואשות: – בכדִי, אוריאל – בכדי, ידידי הטוב
אוריאל... ואוריאל הכּה פתאום בכוח גדול ברגלו וברצפּה
שחרדה, וגנח רצוצות, ופתח במשיכת יד אחת את חזה כוּתנתוֹ הקלה, וישב ונשב. חה! השד משחת – ושטוּת שכזו מה
פירושה, אַה? – פוּ? והוא גנח שוב והתחיל מטפּל בהחלטה בחליצת
נעליו. אבל בקרוב, כשהיו ברכיו ניצבות משום־מה בשפתה
הצרה של הסוֹפה הארוכה ופוזמקי־רגליו היו בולטים ומַלבינים אצל הקוֹמוֹדה
הסמוכה, התחיל פתאום מביט ארוכות ובאיזו תאוָה משוּנה שבהנאה גנובה ומושכת אל
אותם הפּרחים הארוגים שבשמיכה החיורה, שהיתה מרוּפדת מתחת. הביט והביט ופתאום השתחוה, ושני
אגרופיו נתחבו בחזקה בסוֹפה, ושפתו היתה נשוכה, וראשו התחיל יורד, יורד מתונות
וכבדות, כאילו שלא ברצונו; וכשכבר נפגש קדקדוֹ בברכיו והוּטל בשמיכה, רפרפו
פתאום באויר שתי רגליים ארוכות, ופוזמקאותיהן הלבנים טסוּ פשוקות בזה אחר זה,
והתהפּכו אצל התקרה ונפלו למראשותי הסוֹפה, ואוריאל נשאר מוטל בסוֹפה ופניו
האדמדמים, שכבר התחילו שוב מַחוירים, כלפּי מרום והם מגחכים מכורכמות. אבל אז נדהם פתאום ונבהל ובקפיצה אחת
היה כבר ניצב כלפּי מרקה, שהיתה ניצבת בפתח האולם ואוחזת בכר גדול, זה שלקחה
בשבילו מחדר המיטות, ופרצה בצחוק גדול ושובב. אולם משהביטה זו אל תלתליו הזקופים והמוּזרים ואל פניו
המכורכמים והמגחכים, וראתה את חזהו החשוף ואת רגליו, הנתונות בפוזמקאות לבנים,
פסק פתאום צחוֹקה, והכר צנח מידה ארצה, והיא פרצה בשאגת פּרא וברחה כלפּי הדלת
של חדר המיטות. אוריאל היה אָז
ניצב ושפתיו היו מלמלמות באותם הפּנים המגחכים: – אלא מאי? בכדי – יהא, לפחות, בכדִי. אלא מאי? אלא מאי? ופתאום גנח וקרא בקול שאינו שלוֹ: – מרקה! אבל זו כבר לא היתה גם בחדר המיטות. אוריאל נבהל משום־מה אחריה. בפרוזדור ראה אותה, שהיא קופצת בבת־אחת
מכל המדרגות יחד ונמלטת אל החצר, והוא קרא שוב אגב ריצה וקולו היה זר לו: – אבל, מרקה! כלום מטורפת אַת, מרקה? ואולם זו לא השגיחה בכלום ורק שמלתה היתה
שוֹאנת בהמוּלה. כשקפצה ויצאה אל
החצר, ניצבה בתחילה והביטה, כאילו חרֵדה זו, ימינה, וחזרה והביטה שמאלה, ופתאום
התנפּלה דוּמם וזורקת במרפקות ידיה כלפּי הפּשפּש הכחול של גינת הירקות. אוריאל לא זכר את נפשו ודלק אחריה גם־כן
בריצה שבדוּמיה. אבל כשזו היתה
כבר אצל הגינה ואוריאל השיגה ושלח את ידו לתפוֹשׂ בה, התחרטה פתאום ושוב באותה
שתיקה, וגבּה הגמוש התפּתל בבת־אחת, והיא החליקה מתחת ידוֹ, כצלוֹבח בריח זה,
המחליק מידי הדייג, והטתה השמאלה, ונישאה בטיסה אחת, ונמלטה ובאה אל אחורי
הפּשפּש, אשר לפרדס. לאחר שסגרה
את זה היטב בבריח הברזל שלוֹ, נמלכה ופרצה שנית בשאגה משוּנה, והתחילה נוֹהמת ונושמת
ומתחננת אליו חרדוֹת, בלי דברים יתירים, כשאישוֹניה הירוקים נוצצים ומתרוצצים: – אוגיאל! אוגיאל! אוריאל היה ניצב ונושם בכבדוּת מצדה החיצוני
של גדרת הנצרים הנמוכה; ופתאום הטיל את ידו באויר ונהם מחמת רוגזה שבליאוּת
בוחלת: |