הַטָּבוּעַ

אַלֶכְּסַנְדְר סֶרְגֵיֶבִיץ' פּוּשְׁקִין

אֶל-סֻכַּת אֲבִיהֶם הַנְּעָרִים חָפָזוּ,

וּבְקוֹל גָּדוֹל וּבְנֶפֶשׁ נִרְעֶשֶׁת:

„אָבִינוּ! אָבִינוּ! לֹא דָגִים נֶאֱחָזוּ,

כִּי פֶגֶר אִישׁ חָלָל הֶעֱלִינוּ בָרֶשֶׁת”.

– הַס, רֵיקִים וּפוֹחֲזִים, רַק שֶׁקֶר, רַק שֶׁקֶר!

כֹּה יֶהֱמֶה אֲבִיהֶם וּפִיו לֹא יִסָּגֶר:

לְרֹעַ לֵב בָּנִים שׁוֹבָבִים אֵין-חֵקֶר –

רַק מַקְלִי יַגֵּדְכֶם וִידַעְתֶּם מַה-פָּגֶר!

הַשּׁוֹפְטִים הֵן יַעֲלוּ אֵלַי לְחָקְרֵנִי –

מִפְּנֵיהֶם עַד-נֶצַח לֹא יִפְטַר חֵלֵכָה;

אֵין עֵצָה, אֵין תְּבוּנָה – הָאִשָּׁה! חִישׁ תֵּנִי

הַמְּעִיל וְאֶתְעַטֵּף, אֵלֵכָה, אֵלֵכָה...

אֵי נִבְלַת הַפֶּגֶר? – „שָׁם, שָׁם הִיא מוּטֶלֶת!”

וְאָמְנָם עַל-שְׂפַת מֵי הַנַּחַל בַּפָּרֶץ,

בִּמְקוֹם שָׁם הָרֶשֶׁת בַּמַּיִם טוֹבֶלֶת,

שָׁם נִרְאָה הֶחָלָל בַּחוֹל עַל-הָאָרֶץ.

מַה-נּוֹרָא הַפֶּגֶר לְמַרְאֶה-עֵינַיִם:

גּוּפָתוֹ בָצֵקָה וְעֵינָהּ עֵין-תְּכֵלֶת,

הַהִשְׁלִיךְ אִישׁ אֻמְלָל אֶת-נַפְשׁוֹ לַמַּיִם

בְּאֶפֶס עוֹד תִּקְוָה וּבְאֵין עוֹד תּוֹחֶלֶת?

אִם דַּיָּג בְּחָתְרוֹ הַגַּלִּים בְּלָעוּהוּ,

אוֹ בָּחוּר כִּי-הֵיטִיב אֶת-לִבּוֹ בַיָּיִן?

אִם סוֹחֵר נוֹסֵעַ גַּנָּבִים בָּאוּהוּ,

וְנִזְהֹר לֹא נִזְהַר וַיּוּמַת וָאָיִן?

מָה אִכָּר כִּי-יַחֲקֹר לִדְבָרִים כָּאֵלֶּה?

הוּא הִבִּיט אֶל-סְבִיבָיו, הוּא הִבִּיט שָׁמַיְמָה...

וַיֹּאַחז וַיִּמְשׁוֹךְ, וְיָדוֹ לֹא תֵלֶא,

וַיִּסְחַב בְּרַגְלוֹ הַפֶּגֶר הַמַּיְמָה,

וּמְקוֹם שֶׁשָּׁם תָּלוּל הַחוֹף, שָׁם הִדִּיחַ

אֶת-גּוּפַת הֶחָלָל בַּמָּשׁוֹט לַשָּׁחַת,

וַיָּשָׁט שָׁם שֵׁנִית הַגּוּף – הֵגִיחַ

וַיֵּרֶד לְבַקֵּשׁ לוֹ קֶבֶר מִתָּחַת.

עוֹד יָשׁוּט הַפֶּגֶר בֵּין גַּלֵּי הַמַּיִם,

עוֹד יָנוּד וּכְגוּפַת אִישׁ חַי מִתְהַפֶּכֶת.

הָאִכָּר יְשַׁלְּחוֹ רַק עוֹד בְּעֵינַיִם,

וְאַחַר הִתְעוֹרֵר וַיִּפֶן לָלֶכֶת.

„גַּם-אַתֶּם הַנְּעָרִים, הֵחָלְצוּ, עֲבֹרוּ!

וּלְאִישׁ אִישׁ בַּבַּיִת צַפִּיחִית אֶתֵּנָה,

רַק דֹּמּוּ וּמַחֲסוֹם לְפִיכֶם שְׁמֹרוּ,

פֶּן מַכּוֹת אֲחַלֵּק כָּהֵנָּה וָהֵנָּה”.

בַּלַּיְלָה הִתְנַשֵּׂא קוֹל סוּפָה סוֹעֶרֶת,

וּמֵימֵי הַנַּחַל בִּשְׂעָרָה רָעָשׁוּ;

כְּבָר כָּבָה גַם-לַפִּיד הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת

בְּסֻכַּת הָאִכָּר וַעֲרִיפִים נִטָּשׁוּ;

הַיְלָדִים נִרְדָּמִים, הָאִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת,

הָאִכָּר סָרוּחַ עַל-גַּב הַכִּירָיִם;

עוֹד הוֹמָה הַסְּעָרָה – אָז אָזְנוֹ קַשֶּׁבֶת

קוֹל דּוֹפֵק בַּחַלּוֹן וּבְחֹזֶק יָדָיִם.

„מִי אֵפוֹא זֶה דּוֹפֵק?” – הוֹי, פְּתַח-נָא, אָסְפֵנִי! –

„מִי שָׁמָּה וּמַה-זֶּה הִגִּיעַ עַל-כָּכָה?

מִי אַתָּה, הַנּוֹדֵד, כִּי-לַיְלָה תְעִירֵנִי?

רַק הֵבִיא בְכוֹר-שָׂטָן עַד-הֵנָּה אוֹתָכָה;

אַף-אֵיפֹה אַשְׁכִּיבְךָ, לוּ אֶפְתַּח דְּלָתַיִם?

וְצָרָה סֻכָּתִי כָּרֶפֶת לָעֵדֶר”.

וּבְעָמָל וּכְבֵדוּת וּבְעַצְלוּת יָדַיִם

הִתְנַעֵר וַיִּפְתַּח אֶת-חַלּוֹן הַחֶדֶר.

עוֹד נֹגַהּ הַלְּבָנָה הֶעָבִים יַחְתֹּמוּ –

אַךְ מַה-זֹּאת, הֵן תְּמוּנָה לְפָנָיו עוֹמֶדֶת:

אִישׁ עָרֹם, מִזְּקָנוֹ הַמַּיִם יִזְרֹמוּ,

וּפְקוּחָה גַם-עֵינוֹ, אַךְ לֹא מִתְנוֹדֶדֶת;

וּכְאֶבֶן נֶאֶלְמוּ אֲבָרָיו כֻּלָּהַם,

וּלְמַטָּה לָאָרֶץ הוּרָדוּ יָדֵיהוּ,

וּבְגוּפוֹ, שֶׁכֻּלּוֹ כְבָר בָּצֵק הַפָּעַם,

נֶאֶחְזוּ סַרְטָנִים בְּמַפְּלֵי בְשָׂרֵיהוּ.

אָז הֵגִיף הָאִכָּר חַלּוֹנוֹ בַכֹּחַ

וַיִּסְגֹּר בְּחָפְזָה, כִּי-הִכִּיר הַפָּגֶר;

וַיִּרְעָד. – רַק יֶחֱרַב לְשַׁד לָךְ וָמֹחַ!

כֵּן יֶהֱמֶה בִרְעָדָה וּפִיו לֹא יִסָּגֶר;

וְנַפְשׁוֹ נָבוֹקָה וְרוּחוֹ נִתָּקָה,

אַף-טִלְטֵל בַּלַּיְלָה עַצְמוֹתָיו הַשָּׂעַר –

וְעַד-בֹּקֶר לֹא חָדְלָה הַיָּד וְדָפָקָה

עַל-דַּלְתוֹת הַחַלּוֹן, עַל-דַּלְתוֹת הַשָּׁעַר.

וּבְקֶרֶב הֶהָמוֹן הַשְּׁמוּעָה עוֹבֶרֶת,

וִיסַפְּרוּ: הָאִכָּר הַלָּז הַנָּגוּעַ

יְחַכֶּה כָל-שָׁנָה לִתְקוּפָה חוֹזֶרֶת

אֶל-בֹּא הָאוֹרֵחַ בַּיּוֹם הַקָּבוּעַ;

מִבֹּקֶר כְּבָר רוּחַ הוֹמִיָּה נוֹאֶקֶת,

בַּלַּיְלָה כְּקֶצֶף יִתְחוֹלֵל הַסָּעַר,

אָז יַד הַטָּבוּעַ בַּלַּיְלָה דוֹפֶקֶת

עַל-דַּלְתוֹת הַחַלּוֹן, עַל-דַּלְתוֹת הַשָּׁעַר.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה