שְׁפִּילְהַגֶּן וְהַיְּהוּדִים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

„אם יאמר אלי שפילהגן: שתי פעמים שתים הן חמש, אאמין לו” – אמרה אלי פעם אחת אשה אשכנזית בברלין, והיא אחת מחסידותיו של החוזה המפֹאר, בשעה שכתב זה את ספורו „קוויסיסאנא”, והקוראים קראו אותו בבֹּקר בבֹּקר בחלק הספורים במכתב-העתי אשר שם נדפס.

בכדי להוציא מלבם של קוראים רבים, הנני ממהר להבטיח אותם, כי האשה הנכבדה ההיא היתה אשה פשוטה ותמימה, ובעלה גם הוא איש פשוט ותמים, מן האנשים „הבינונים”, אשר נראה כמוהם יום-יום, והאשה אָהבה לשתות בבֹּקר בבֹּקר את סֵפל הקַּהֲוָה, אשׁר הכינה לה, במעט חָלב ובמים רבים ולקרוא את מכתבי-העתים ואת הסִפוּרים אשר בהם. אמת היא, כי גם את שֵׁמַע קַנְט שמעה ותדע כי איש נכבד הוא מאד, וגם לקרוא בשם הֶלמהוֹלץ ידעה וַתָּבן כי כל איש אשכנזי מחֻיב לכַבּד את איש נבון כמוהו, ואולם את כל האדונים הנכבדים ההם ידעה רק מן השפה ולחוץ, והם עד לבה לא נגעו מעולם, תחת אשר שפילהגן היה קרוב לה תמיד בלבה ובשפתה, ויהי לה כאָח וכרע, כאָב וכבעל, כאֵם וכאָחוֹת, ואליו יכלה לגשת בכל עת ובכל שעה בלי הכָנות יתרות, ויהי לה למחמד נפשה ולשעשֻׁעים. האם נוכל אפוא להתפלא, בשָמענו כי נכונה אשה כזאת ללכת כבהמה בבקעה אחרי האלהים אשר עשתה לה?

מובן הדבר מעצמו, כי בעל דרך-ארץ הייתי ולא קמתי להוכיח לאשה הנכבדה ההיא, כי שתי פעמים שתים הן ארבע לדעת המהנדסים, וכי גם שפילהגן „הגדול” לא יועיל הרבה אם יאמר להתנגד אל הדבר הזה, – ואולם המאמר אשר יצא מפי האשה היה לי לאות נאמן לדעת עד כמה כבודו של שפילהגן גדול בעיני העם אשר בארצו. כי הנה לא יחידה האשה התמימה ההיא במחשבותיה על-אודות המליץ, וכמוה כן יחשבו רֹב אחיה ואחיותיה אשר בארץ מגוריה. למען דעת עד היכן הדברים האלה מגיעים, עלינו להיות רק פעם אחת בברלין בעת אשר אחד מסִּפּורי החוזה ההוא יוצא לאור יום-יום בפרקים מקוטעים בחלק הספורים אשר בכתבי-העתים, ולראות ולבחון את התשוקה ואת כליון-העינים ואת תאות-הנפש אשר לעדת הקוראים היושבים ומחכים יום-יום אל הפרק החדש אשר יבוא אל ידם ביום המחרת.

אכן ברור הדבר עתה, כי את אשר יפעל איש כזה בלב קוראיו לא יוכלו לפעול אלפי חוקרים ופילוסופים ואלפי דורשי-רשומות ועושי-חשבונות ואלפי מליצים ומגידים העומדים על הבימות ונושאים את מדברותיהם באזני העם. את העם לא נַטה אחרינו על-פי היקשים ומופתים חותכים, כאשר גם הַרחיק לא נרחיק אותו מעלינו על-פי הדברים האלה; ורק בבואנו לפעול את פעולותינו על כח הדמיון אשר לו ומצא לנו למשוך אותו אחרינו אל כל עֵבר אשר נחפוץ. אם נבלים ובני-בליעל קמו על אחיהם היושבים לבטח עמם, להשליך עליהם שקוצים ולנַבּל אותם בכל אשר היתה לאל ידם, אז לא בקשו חשבונות רבים ולא עשו היקשים רבים ולא צדו את העם בחרמם על-פי מופתים וסימני רשומות, כי-אם דברו על לבו וילהיבו את דמיונו וירתיחו את דמו, והעם נפל ברשתם אשר טמנו לו. והיה אם נבוא אנחנו להסיר את העם מאחרי הגִּלּולים ההם, אז גם לנו אין עצה אחרת בלתי-אם לדַבּר על לבו ועל דמיונו, עד כי חפצֵנו בידנו יצלח, ואת העם נגאל מן המצודה, אשר נאחז בה בצדיה. אם יבוא איש כשפילהגן לדַבּר על לב העם, אם יבוא איש אשר לב העם בידו כפלגי-מים ואל כל אשר יחפוץ יטנו, אז על-נקלה יצלח חפצו בידו: נפשות חיות תתיצבנה לעיני העם, יצורי-דמיון ישחקו לפניו והיו לנגד עיניו, והדברים יבואו כשמן אל תוך לבו, באפס יד ובאין מעצור; ואת אשר ידַבּרו ואת אשר יעשו יצורי-הדמיון ההם, אותה יחפוץ גם הקורא לעשות ולדַבּר, והלכו הקוראים גם אחרי היצורים ההם כבהמה בבקעה...

ומה? האם נסה שפילהגן דבר אל קוראיו על-אודות היהודים? האם לנו הוא? הלצרינו?

כמוני כן רבים יזכרו עוד את הדברים אשר דִּבּר אחינו הסופר האשכנזי הגדול בֶּרתּוֹלד אויארבַּך לא אחת ולא שתים באזני רעיו ומיודעיו הבאים אל ביתו, באמרו כי עלינו להחזיק טובה לשפילהגן על כי בספורו „שטורמפלוטה” לא העביר לעיני קוראיו אף לא תמונת-יהודי אחת. בספור הזה מעביר שפילהגן לעינינו את תמונות „המְיַסְדִים” ואת אדוני הבירזה ואת כל מעלליהם אשר עוללו לאשכנז בימים ההם, וכל אחד מאתנו הן יודע היטב, כי לא נקיים גם אנחנו מן העון הזה, וכי היה מקום לבעל-דין לחלוק עלינו במקצוע זה הרבה והרבה. ואולם שפילהגן לא חפץ להיות לנו גם הוא למפגע, כיתר הצוררים אשר פגעו בנו, ועל-כן שמר לפיו מחסום, לבלתי דַבּר בנו דבר למטוב ועד רע, ובין התמונות אשר שָׂם לפני קוראיו לא שם לפניהם אף תמונת-יהודי אחת, ויהיו כל המיסדים וכל איתני-הבירזה אנשים אשכנזים אמתים ולא התערבה בהם אף טפת דם כחרדל מדם איש יהודי. על דברים כאלה וכיוצא בהם יקבל שפילהגן את תודתנו על הפרישה. ואולם גם על הדרישה קַבּל יקַבּל שפילהגן את תודתנו! כי בכל מקום אשר יעביר לפני קוראיו תמונת איש-יהודי, לרגל המלאכה אשר לפניו, אז תראינה עיניהם תמיד איש ישר וטהר-לב, אשר את פניו יקבלו תמיד בסבר פּנים יפות. היהודים אשר בספורי שפילהגן אינם באים לפני הקוראים בהמון רב ובראשי הומיות, כי-אם לאחד אחד הם באים ובצדי-דרכים הם עומדים. היהודים לא היו עוד לעיקר בספורי המליץ הזה ולא עמדו עוד אצלו במקום אשר „הגבורים” עומדים ולא באו עוד אצלו עד הנפשות העומדות בשורה הראשונה, ורק לנפשות צדדיות תהיינה לו. ואולם בכל מקום אשר נפגוש את היהודים הבודדים ההם וראינו, כי חוט של חסד משוך עליהם, והוא נותן את חנם בעיני הקוראים לאָהבה את האנשים ההם ולשמור להם את החסד גם במצאם אותם ברחובות-העיר, ולא רק בספורים ובחזיונות. אם נשים לב אל הדוקטור פוילוס (בספור: „אין רייה אונד גליעד”), שהוא איש ממקור ישראל, ומצאנו, כי עשויה התמונה הזאת להקנות לה את לב כל הקורא. גם ראה נראה פעמים רבות, כי בחר לו שפילהגן בכוָּנה אנשים יהודים לתת להם חלק בספוריו, במקום אשר היתה לאל ידו לתת יד ושם לאנשים אשר אינם יהודים; ואולם היהודים יהיו לו תמיד לשעשֻׁעים ולמופת ולאנשים טהורי-לב, ועל-כן יבחר בהם תמיד בחמדת-נפש. – והקוראים, אשר שפילהגן היה להם לאלהים ההולך לפניהם, יקראו את הדברים ההם, וְיָדְעוּ גם הם את הדרך הישרה שיבורו הלם בעת הרעה הזאת ובימים הרעים האלה אשר הרוחות הולכות הלוך וסעֹר, ולא תוכל רוח רעה לעבור עוד עליהם וּלטַמא אותם.

אכן לא על הסִּפּוּרים הישָׁנים ההם אנכי דן היום, כי הנה כתב לנו שפילהגן בשנה הזאת ספור חדש, וישם בו מקום לאיש-יהודי, והאיש היהודי הזה יהיה לנו למליץ טוב והוא יתן את חן עמו בעיני כל רואיו.

ושֵׁם הספור הזה הוא „נאָבלעסס אָבליזש”, והוא עוד טרם נדפס עד תֻּמו, ורק כשני שלישיותיו באו בחלק הספורים אשר במכתב-העתי „נאַציאָנאל-צייטונג” היוצא לאור בברלין, ועוד במכתבי-עתים אחדים, ויום יום בואו עליו נוספות חדשות עד בוא קצו. הזמן אשר בחר לו שפילהגן בספורו זה הוא שנת בוא נַפּוליאון הראשון ארצה רוסיה והנָּגפו בה ועד ימי הקונגרס בוינה, ומקום המחזה הוא העיר הַמבורג בימי המלחמה והמצור ובימי השערוריות אשר עברו עליה בעת הרעה ההיא. המבורג היא עיר הכנענים והסוחרים מדֹּר דֹּר; והסוחרים הם עם אין אמון בהם, אשר מרמה אהבו מדֹּר דֹּר; ואולם הסוחרים אשר יעביר שפילהגן לפני קוראיו אינם אנשים יהודים, ועינינו תראינה את הסוחרים ואת מרמותיהם ואת לבם הרע, והנה הם אנשים אשכנזים מלדה ומבטן, והסוחר האחד אשר אין חקר ללבו הטוב ולמעשיו הטובים הוא – איש יהודי. האיש היהודי הזה, שמואל הירש שמו, הוא איש זקן ונשוא-פנים, וכפי הנראה איננו מן העשירים וצרור כספו המעט איינו צרור בחותמות רבים, ועל-כן יפתח אותו ר' שמואל הירש על-נקלה, לתת ממנו לכל נקשה ואיש-מצוק. לשון האיש הזה איננה ממהרת לדבר צחות בשפת אשכנז, ואולם כל הרואה אותו יאהבהו כרגע, והעלמה יוֹהַנָּה, שהיא אחת הנפשות הראשונות בספור הזה, אומרת עליו באזני כל „האדונים” אשר נאספו עליה, לאמר:

– האיש הזה יכל יוכל להיות לכלכם למלמד להועיל! מי יתן והייתם כלכם לו לתלמידים!

האיש הזה יבוא אל בית עליזים, וכאשר תשים בת בעל-הבית כוס-יין לפניו, יענה: „לא באלה חלקי, עלמה כבודה, ולא טוב יין לאיש זקן כמוני אשר ראשו עליו סחרחר”, ואולם אחרי הדברים האלה יוסיף: „אחלי-נא, עלמה כבודה, אם כה ואם כה, הרשיני-נא ואקח את הכוס מידך ואשים אותה לְפָנַי על השלחן, ואשמח עליה גם אם שתה לא אשתה ממנה, כי על-כן ידעתי אשר יד עלמה טובת-לב נתנה אותה לי”. האיש הזה בראותו כי מָטה יד אחד הסוחרים הגדולים מן הנוצרים, אז יביא לו את כספו להושיע לו, ואיש לא יראה ולא יֵדע דבר מכל המעשה הזה ומכל חסד אשר עשה. – האיש הזה בבוא פליט מפליטי המלחמה אליו, יסתיר אותו בביתו ימים אחדים, ואחרי-כן, כאשר ישלמו לו מקבלי טובתו רעה תחת טובה, בגלותם את סודו אשר הסתיר, אז יובא אל בית-הסהר, ואז ישא את עונו, ואולם סוד אחר לא יגלה ולא יחפוץ להדיח את הרעה גם על האחרים אשר באו בסודו. – האיש הזה ישים נפשו בכפו בלכתו לחַלץ מן המצר את הנפש אשר רעה נגד פניה, כי נאמן האיש לאַרצו וממשלתו מאין כמוהו. – האיש הזה יודע את עתותי ארצו ואת הליכות הפוליטיקה ומבין את כל המעשים הנעשים שכם אחד על כל הפוחזים והריקים המדברים כל היום גבוהה גבוהה, אשר ישליכו עליו שקוצים יען כי אצילים המה והוא איש-יהודי, והיהודי הזה ישמע את כל החרפות והגדופים האלה במנוחה ואת דבריו ישיב בנחת:

– לא אחפוץ לעזוב את הבית הזה כאיש אשר הלבינו שערותיו והאנשים יראו יביטו עליו כעל ילד חסר-תבונה!

ואולם „האנשים” עודם מוסיפים לראות ולהביט עליו כעל ילד חסר-תבונה, והם חכמים בעיניהם, והאיש הרע והסכל מכלם עוד יחמוד לצון לו בדַבּר הזקן את דבריו על-דבר צרפת ומעשיה הרעים, וכרום-עיניו וּכגֹדל-לבו יאמר אליו: לא ידעתי, אדוני הירש, כי ככה אתה שונא את הצרפתים וככה אתה רודף אותם!

– האם באשר הירש הוא איש-יהודי? – יענה הזקן וכל קרביו בו יתעוררו – האם באשר אין ארץ-מולדת לאיש-יהודי? לוּ ידעת, אדוני, עד כמה שגית, כי אז חדלת מהאמין כדבר הזה! גם ארץ-מולדת יש ליהודי! כן הוא, גם ארץ-מולדת יש לו, אם גם אבותיו ואבות אבותיו לא נולדו בארץ ההיא ואם הוא לא נולד בארץ הזאת, ורק בעודו בנעריו בא אל הארץ לגור בה, והוא נער עני ורפה כח, כמוני אשר באתי ארצה אשכנז בהיותי בן שמונה-עשרה שנה, ואבוא אל עירנו הטובה והנחמדה המבוּרג, אשר היתה לי למחסה ולמבטח, למען אוכל לחיות בשלום ובשלוה וללכת באין מחריד אחרי חפץ לבי ולתור לי משלח-יד, למען אוּכל להביא אלי את אשתי שרה מעיר ברוֹדי הרחוקה, ולהיות פה לאָב לששת בָּני, אשר גדלתי בכבוד ובתמים, ללכת בחקות אבותיהם ולאהבה את העיר אשר בה המה יושבים ואשר סוף סוף היתה להם לעירם ולמולדתם; ובשלום העיר הזאת אנחנו מתפללים, אנכי ושרה אשתי וששת בני, למען אשר ישיב האלהים הטוב את שבוּתהּ ויגיח עליה את אורו כמקדם, והיינו שלוים ושוקטים כמאז! –

דברים כאלה וכיוצא בהם יוצאים מפי היהודי הזה בכל מקום אשר נפגוש אותו.

על-יד העלמה מינה, שהיא ראש הפִּנה בכל אנשי הספור, לא נמצא איש אשר יהיה ראוי והגון להיות לה לחָבר טוב כאיש היהודי הזה.

וגם מלבד היהודי הזה, שהוא מן הנפשות הפועלות בתוך הספור, עוד יזכיר שפילהגן בשמות יהודים אחרים הרחוקים מהמבורג, והנה גם הם דומים ברוחם ובמעשיהם אל שמואל הירש זה.

אנחנו פה לא נלך אחרי האיש היהודי הזה, לשמוע את דבריו ולראות את מעשיו בכל מקום אשר נמצא אותו, כי לא זאת המטרה אשר הצבנו לנו כיום הזה; אנחנו פה לא חפצנו בלתי-אם להוכיח לעיני הקוראים, כי שפילהגן הוא אחד מן הסופרים החפצים בטובתנו, ואשר בדַבּרם עלינו טובות יהיו דבריהם נשמעים.

אבל לא מן התמונות הבודדות אשר בחר לו שפילהגן מקרב היהודים תבוא ישועתנו. מי יתן והיה את לב הסופר הזה לקחת לו איש-יהודי ולשום אותו לראש פִּנה באחד מספוריו, כי אז ידענו אשר יבואו דבריו בלב אלף אלפי אשכנזים, אשר הוא היה להם לנביא, ואז פרצו פרץ גדול בחומה אשר בנו צוררינו בארץ ההיא!

1887.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה