XXX

ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

רשימת הגהות:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

XXX

נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

רבי זאב יעבץ

בר טוביה

לתוכן הענינים

 

ב"תולדות העיתונות העברית" יספר מר ש. ל. ציטרון: בימיו של אברהם מאפו היו מחשיבים עליו את קלמן שולמאן...

ודאי שלא נבוא לעפר בעפר אחרי קלמן שולמאן, זה שפתח לרבים מאתנו פתח ל"תולדות חכמי ישראל" ול"דברי ימי עולם", זה שהקריא לנו בלשוננו חלקים שלמים מן "היוסיפון לרומאים", זה שדיבר אלינו בשפת הנביאים הנשגבה והנמלצה, שבעוונותינו הרבים נתרחקנו מאתה מרחק רב למאוד; זה שהשיב על פנינו מרוחו של אביב חביב, הוריד עלינו טללי נעורים נעימים ויעלה סביבותינו מריחות "חבצלת השרון", ה"אריאל" וה"הראל", מי איש לבב וישכח את חסד הסופר הנחמד, בהוליכו אותנו בין ערוגות הבושם שבכרמי ארצנו ושירתנו – בגלל שגיאה תולדית שנפלטה מעטו פה ושם, ולוא גם קשה ביותר, ומה גם בגלל חוסר ה"משכיליות" שבהרצאתו?  משכיל ליטאי זה היה על-פי עצם תכונתו חסיד מתלהב – הגם שהיה חסידו של הרבי מדסאו[i].

ואולם – כבר אמר ברנה: אין בין הסופר הבינוני והסופר הגדול אלא הבדל כל שהוא...

והבדל זה הוא שמבדיל את קלמן שולמאן, שאולי היה גדול קצת מסופר בינוני, מאברהם מאפו, שהיה הסופר הגדול בדורו ואחריו.  סימן רע הוא לספרות הדור ההוא, שלא הכירה בגדולה די-הצורך.  סימן לחוסר טעם, להתעלמות מן האמת מתוך צרות עין – ואולי גם לדבר מה קשה מאלה.

ומה נאמר איפוא לאותו הדור, שספרותו משתמטת כל עיקר מהזכרת סופרה הגדול, ועושה את עצמה בדרך כלל כאילו איננה מכירה במציאותו כל עיקר?

ספרות דורנו עוברת כמעט מתוך שתיקה על זאב יעבץ.  מי יזכיר את שמו אם לא דרך אגב, או לשם בעיטה בו?  מי חשב להעריכו כערכו ולהעמידו במקומו הראוי לו?  אמנם ימים רעים, קשים ומרים, באו עלינו – ואין מבחינים ואין בודקים בשעת חירום, כי מי עוד לבבו פנוי לראות בדבר ולהתבונן בו מכל צדדיו?  ואף-על-פי-כן, גם בשעת חירום מצווה להתרחק מן השקר ומן הדומה לו, ואפשר שדווקא בשעה שכזו אסור לעבור על הגדולים וחובה להכריז עליהם.

וגדול אמיתי הוא זאב יעבץ בספרותנו למן השעה הראשונה שנתגלה בה.  ולא עוד, אלא שמשעה לשעה הלך הלוך וגדל, עד כי הגיע לגאוניות בסגנונו העברי לאמיתו, בתמימות הרצאתו, בפשטותה ובשלימותה.  מה יפה, מה נעימה, מה תמימה אגדת הבית השני בפי זאב יעבץ!  זאב יעבץ פושט מעל אגדת הבית השני את בגדה העני, הארמי, העממי – ומלבישה שמלה מזהירה, עברית, לאומית.  תאמרו: הוא נוטל ממנה את העצמיות העממית ועושה אותה שחצנית ומתיפה שלא כטבעה.  לא – כי הוא מגלה את עצמיותה ומחזיר אותה לעצמה.  משל למה זאב יעבץ דומה ב"שיחות מני קדם" שלו?  לשאול מלך ישראל ולרבי ישמעאל כוהן גדול, שראו את בנות ישראל והן יפות אלא שהעניות מנוולתן – מה עשו?  עמדו והלבישו אותן שני עם עדנים, והעלו עדי זהב על לבושן, עד שנתגלו בכל הדר זיוון וקסם חינן לעין רואים.

או מי הרגיש כמוהו בפנינים הנפלאות המפוזרות בספר המדרשי "תנא דבי אליהו", שהאגדה העממית, בדקות הרגשתה ובפשטות תמימותה, לא מצאה מחבר נאה לו מלבד נביא ישראל?  אכן, רק מי שהגיע למדריגת הנבואה מוכשר לדלות מרגליות נאות כאלו ממצולות נפשו.

ואולם זאב יעבץ, אשר אלה לו, איננו אלא האות המבשר את זאב יעבץ הכותב "תולדות ישראל".

הספר הגדול הזה בכמותו, באיכותו, ביפיו, בפשטותו ובעמקותו, ספר המופת הזה הוא עטרת כל ספרותנו החדשה, וכל עוד יהיו קוראים לשפתנו לא יישכח שמו, וזכרו לא ימוש מפיהם.

תאמרו: גרץ.  ודאי, אמן גדול וגאוני היה גרץ, יחיד בסופרי תולדות ישראל הלועזים שבדורו, ואחריו לא קם כמותו, וכל אלו שממעטים את דמותו שוטים או משטים הם.  ואולם גרץ – לחוד, וזאב יעבץ – לחוד.

ראשית: לא זאת השפה, והשפה הן לא רק לבוש חיצוני היא, כי אם חלק מן העצמיות, מן הנשמה שבדברים.  שנית: לא אלו הסממנים ומתכונתם שבידי שני האמנים; כל אחד עושה את מלאכתו במתכונת של סממנים מיוחדים לו ורק לו, ואין מלאכה נוגעת בחברתה.  שלישית: לא אלו הקוראים שלהם יתכוונו שני הסופרים, והסופר הוא לא רק משפיע על קוראיו, אלא גם מושפע מהם למפרע.  רביעית: לא זה הדור ולא זאת הרוח שבהם נתגדלו אלו השנים.  ולבסוף: לא זאת האידיאה המנחה את כל אחד מהם בדרכו הוא.

תאמרו: שגיאות; גרץ המבקר החפשי נלכד בשגיאות ואף כי זאב יעבץ הכפות למסורה.  אולם אוי לו למי שמכוון את ראייתו כלפי השגיאות הפרטיות שבספרי אמנות שכאלה, ואינו רואה אותם בכלליותם, בשלימותם.  אם יש שגיאות או לא בספר "תולדות ישראל" – הרי זו שאלה לחוקרי התולדה המומחים, בשעה שהם עסוקים בעבודתם.  אולם קהל הקוראים כולו ואף המומחים, מכיוון שהם פוסקים ממלאכתם – הרי הם רואים את השלם כולו, ונהנים מנועם יפיו.  אין כתם שיפגום את השמש, ואין טעות שתקלקל מעשה-אמנות אמיתי.  ו"תולדות ישראל" של זאב יעבץ לא רק מפעל אמנותי כביר, כי גם יצירה לאומית נפלאה.

צא ולמד מספר "תולדות הממלכה הרוסית" של קאראמזין: "מפעל שיש בו רק מעט מן הנמרץ, שהערכת החזיונות התולדיים שבו דלת-הדיוק היא, שתורותיו נחשלות ושטחיות", – ואף-על-פי-כן הרי הוא "ספר מצוין תודות לברק הסגנון ואפני מליצתו, לקסם ההרצאה", ובכוח יתרונותיו אלה "נתן דחיפה חדשה לספרות הרוסית, העיר את טעם הנושאים הלאומיים בלב סופרי הדראמות והרומאנים".

ככה ישפוט חוקר תולדי חפשי בן דורנו כאלפרד ראמבו[ii] את ספרו הנושן של סופר דברי הימים החצרי של הצארים.  והרי בין סופר זה וספרו ובין "תולדות ישראל" של זאב יעבץ יש מהלך של ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, הן ביחס אל החומר התולדי – שם: בן מאות בשנים, וכאן: בן אלפי שנים; – הן ביחס אל עיבוד החומר – שם: חוסר-דיוק, אי כובד, שטחיות, וכאן: עמל אין קץ, דייקנות, רצינות; – והן ביחס אל נקודת-המוצא – שם: השקפת חצר הצארים, וכאן: השקפת תורה עולמית של עם עולם.

אין זאב יעבץ יוצא מתוך העוגה הצרה שעגה כת אורתודוכסית בישראל, כמו שיחשבו רבים; אין הוא יוצא גם מחוגה של השקפה לאומית גסה, רעת-עין וצרת לב; מהיכן הוא יוצא?  מתוך משאת נפש לאומית נעלה ונישאה, שיש בה בכדי שתעדן את ההרגשות ותרומם את הנפש וכל כוחותיה.  "ונתתיך לברית עם, לאור גויים" – זאת הסיסמה של זאב יעבץ.  יחד עם הנביא הגדול הוא יודע ומרגיש, כי "ברית עם" נקלה היא מבלי "אור גויים".  כי לא יצדיק את זכות קיומו העם, שרק לעצמו ולקיומו העצמי בלבד ידאג, העם שלא ישאף להשלמה נפשית וליצירה עולמית לאור האנושות כולה; יחד עם הנביא הגדול יאמין ויחוש, כי עם ישראל קנה לו בעינוייו הנוראים במשך אלפי שנים את הזכות ואת היכולת להיות גם לברית עם, גם לאור גויים; ויחד עם הנביא הגדול יקרא זאב יעבץ לדברי ימי ישראל: אתם עדי – כי זאת התעודה לעם ישראל, כי אותה ימלא בטובתו ושלא בטובתו, ברדתו ובעלותו, בקורת רוחו ובעמל נפשו.

ועל כרחך אתה שואל: מה איפוא יהיה משפט הדור, שאינו מכיר בגאוניו, בחוזי עברו ועתידו?

[1923,  "הדואר"].

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] ר'  משה  מנדלסזון  [העורך].

[ii] Alfred Nicolas Rambaud (1905-1842), סופר, היסטוריון ומדינאי צרפתי.  המשפטים המובאים כאן הם מתוך ספרו "תולדות רוסיה מראשיתה ועד לשנת 1877" [העורך].