יעקב השומר

מרדכי זאב פיארברג

לתוכן הענינים

 

בהמר לי שדי לראות דמעות אומללים, לראות ולשמוע ולתת בעפר פי, כי אין תקוה!...

  בראותי ממעל לי שמי ברזל ומתחתי ארץ נחושה, ואני תלוי בין שמים והארץ.

 בהביני, כי אין מעמד לרגלי, אין כר לראשי ואין עולם כלבי, כי הארץ כולה, נוע תנוע תחתי!...

 ומשפטי בארץ, כי יוָדע לי  – משפט העצם בגרון, לא להקיא ולא לבלוע!...  

בעת שמציץ אני מן חרכי העולם הגדול, זה העולם הגדול הבז לקטנות... זה הסלע הגדול המונח תחת הפטיש המפוצצו מאז ומעולם, המחלקו למשפחות סלעים ולערמות חול עד אין מספר, ושואל אני:

רבש"ע! אבק זה על שום מה?...

אבק זה שכבר נתבדר ונתפזר בכל ארבע פנות העולם, שכבר נשתנה תארו ומראהו מכל אבני החצץ הפזורים שם על הערמה, איש איש על מקומו; אבק זה למה הוא לנו? ומה יועיל לנו בקיומו?...

בעת שהשאלה המרה הזאת מקרקרה קירות לבבי ומנקרת את מוחי, ואני חותר ומחטט כעטלף זה את עפר קברי אשר כבר העלה עשבים, לגנוב גם לתוכו קו אור אחד מהעולם הנאור, הרחב והגדול, ולבקש לאורו "כוח חיים" לגויתי הזקנה והבלה ולעצמותי הנחרות...

 בעת הזאת קברים יפתחו, צלמי אופל ובלהות ידודו לאלפים ולרבבות לנגד עיני, ומה נוראים הצללים! מה איום הוא המות המרחף על צלמי אזרחי שאול אלה! ושמה ביניהם מוצא אני את חידתי, מוצא אני את "כוח החיים" . ונשמות קדושות עוברות לפני כבני מרון, ואני צופה ומביט עד סוף כל הדורות!

  וגם תמונתו כמו חי אראה נצבה לנגד עיני.

  ומי נתן לו מהלכים בין הנפשות האלה? מי רתק את הטבעת הקטנה הזאת אל גבלי שרשרות קדמוניות, אשר יראה להן וגובה להן?...

 והוא הלא היה אך שומר העיר ?!

הנה עוד הפעם זכרון הילדות. מה נעים הוא הזכרון!

וכמו חי נצבת לפני תמונתו, ולא תואר ולא הדר היו לה אז בעיני. אני בקשתי אז את הנוצץ והמבריק. את הרך והנעים; אני ראיתי אז מלאכי השלום מלוין אותי על כל דרכי... והכרובים פורשים כנפים ממעל לראשי, לסוככני בסוכת שלום ואושר, ואני הילד הייתי כאזרח רענן בתבל הנעימה והעדינה... ואיך אביט אל מראה התמונה הזאת?

והוא היה בעל כתפים רחבות, פנים גסים, חטמו ארוך ועב, מצחו קצר, עיניו שקערורות, אינן מפיקות לא חכמה ובינה יתרה, לא מצהלות החיים וטוב טעם בדעת העולם, אך עינים אשר לא תתנה חומר רב לחכם בחכמת הפרצוף לענות בהנה, זולתי עמל החיים הנשקף מהנה לפרקים, בשוחחו בדברי ימין; ויש אשר נראה באישון עיניו גבור לוחם כמתיאש על שדה קטל...

והוא היה באמת מגבורי החיים!

ולא אחד היה במחנה ישראל!

ולא הוא לבדו כרע, נפל, שכב...

ולא הוא לבדו שב, קם ויתעודד!

ולא הוא לבדו בחושך בא ובחושך הלך!

ומי ינוד להם? מי יתן לב לה"פנים הגסים" הקמוטים האלה אשר היו לאלפים ולרבבות במחנה ישראל, אשר בחושך באו ובחושך הלכו... אשר היו כפרת אולתם של כל בית ישראל?...

 והוא עוד בנעוריו בית אביו שמע קול נפש משתפכת בילילה:"אוי לי על גלות השכינה!"

 ובלילי טבת הארוכים, והוא שוכב עם אביו על מצע תבן, מבעד החלון הנמוך מבהיק בשלג הלבן, הלבנה היפהפיה מבטת ישר על משכבו, היא רועדת מקור וקויה הלבנים מתנועעים הנה והנה, על גב התנור אשר אמו שוכבת שם ושלוש אחיותיו. הקור גדול מאד ואיננו מניח לישון, וכפעם בפעם הוא מתחמם וטוב לו, והוא מתענג על ה"חום הנעים"...

 אך יש אשר תעלה אז מחשבה על לבו, כי לא הלבנה רועדת מקור שם על גב התנור, אך אמו ואחיותיו, והוא מתעצב אל לבו עד מאד...

ואביו נעור משנתו, השיעול תקפהו...

צלו הארוך מתרחב ומתפשט על פני אורך כל החדר, והוא משתרע על ערמת תפוחי אדמה המכוסים בכפור, המונחים שם בפנה, והצל השחור הזה מתנענע, וראשו מרחף במהירות על פני הערמה...

הוא מתפלל עתה "חצות"!

קולו משתפך בעצבת נעימה המושכת את הלב. הנה הוא בוכה! ומה נאוו הדמעות החמות היוצאות מהעינים הקרות! מה יפים אגלי הדמע, בהתנוצצם כספירים במשבצות טורי הזקן הלבן! ומה עז הוא העצב החי, היוצא מגל של עצמות-מת!...

והשיעות נורא מאד. הנה הוא יוצא מתוך דכדוכה של נפש... והצללים ינוע, ינודו, המה מבשרים את המות...

קולו משתפך בנעימה, ירום וישפל, לפעמים נשמע בקולו הרך נפש מתגעגעת, נפש רכה ועדינה משתפכת בעזוז דמיונה, על חזיון יקר ואהוב, השואפת אליו בכל עוז נפש עלומים, המחכה אליו באמת בכל רגשי תומת הנוער... ואז יניע צלו בנחת... ופניו המתים יאירו לאור הנר הכהה...

 אך לפעמים ירעד קולו עד מאד, ישמיע יאוש נורא, בטול-היש והחיים, ואפסה כל תקוה! צלו השחור מרחף במהרה על פני כל החדר, ואת ערת נפשו פנימה יגיד לנו השיעול...

ואז השביחה אנחה מרה סערת נפשו, ומעמקי הלב קרא: – "אוי לי על גלות השכינה!"...

והוא שוכב ואזניו עשויות כאפרכסת, הוא לא ידע דבר ולא יבין אף מלה ב"הסדור הקדוש" הפרוש לפני אביו, גם לא ידע, אם חובתו להבין ולדעת, אך מה גדול הוא הרגש הלוחץ את לבבו! נפשו נקשרה בנפש אביו ובזמרותיו! הוא בוכה ... הוא משחק ...הוא... היודע מה "הוא" הנהו?...

ובנפשו פנימה הן נעשו חריצים עמוקים, ושמה קבורה "השירה השחורה כעורב המנהמת כבת קול מחרבות הר חורב"...

ובבוקר בישבו על התנור המוסק עם אחיותיו הקטנות, ואכל תפוחי אדמה חמים וטובים, והוא מאושר אז וחם לו וטוב לו – הוא זוכר את נגינת הליל,ואת הנגינה אשר בה השתפכה נפש אביו ביתר שאת וביתר עוז. הוא זוכר מלות "אוי", "גלות", "שכינה", והנה שגורות היו גם בפי אמו, גם אחותו הגדןלה החולנית, שמע אותה טרם מותה צועקת: אוי, אוי! ומני אז השמיע לעתים תכופות נגינת-עצב זאת, ותהי לול לשירה!...

ובטרם עוד מלאו לו עשתי עשרה שנה – ואביו מת .

והוא רצה אז בכל נפשו להיות אב רחום לשלש אחיותיו, ועוזר ותומך לאמו האלמנה...

והוא עודנו נער אז ואמו יודעת זאת, והיא נושאת עיניה אל האב האחד, אבי כל, אבי יתומים ודיין אלמנות...

והוא היה אז הקרבן על מזבח התופת אשר ערכוהו כהני בת עמו.

והכוהנים?

הסו! עוד תרגז הארץ ועמודי שמים יתפלצו לשמם ולזכרם!... באכול אז איש בשר רעהו, בהחלק אז העם הקדוש, תולעת יעקב – בחדרו הצר פנימה ל"בני אלהים" ו "בני האדם", ושמה הביאו איש איש את קרבנו על מזבח התופת אשר ערכו למען בני עמם, ויתנו אדם תחתיהם, וברואים בצלמם כפרתם – נלקח בידי החוטפים היתום העני, היחיד לאמו האלמנה, משענתה האחת בתבל ושארית תקותה בחיים לכפר בעד שבעת בני היצהר,הוא קרח העשיר...

אהה ה' אלהים! טהור עינים מראות ברע, איך החרשת, התאפקת למראה העושק והמרוצה?! על קן צפור הגיעו רחמיך, ומי יתנה חסדיך וצדקתך כהררי אל, ואיך לא חסת ולא חמלת על משפחה עניה זאת, המדוכאה בשער ואין מציל?!...

ואז נפל זרם דמעות חדש לים הדמעות המקיף כל חללו של עולם ישראל ויתבולל בדמעות כנסת ישראל כולה, הבוכה משפחות משפחות.

 הלילה ליל חורף .

 הירח הסתתר בחביון עוזו – השמים, ויסך בעדו ביריעות שחורות ואפלות, המזנקות מים, כמו חפץ הוא להדיח הרשע מעל פני האדמה, טרם יופיע מסתר מחבואו, להאיר לארץ ולדרים עליה, מבלי שימו על לב כי נפש אומללה הוא קובע, וכי גוזל הוא קוי אורו מנער צעיר לימים, חלש ורפה אונים אשר לא נסה עוד לצאת יחידי, הלאה מסף בית הוריו בלילה, ואשר ילין עתה עזוב, בדד וגלמוד, אסיר ידיו ורגליו, בחדר המטרה אשר לה"קהל".

  והצללים! השעירים הלבנים, הרוחות השחורות, החזן הזקן העולה בכל לילה מבית עולמו, עטוף בתכריכיו הלבנים, אל בית הכנסת הישן להתפלל שמה לפני הצבור, כמו אז בעודנו חי; טריינה המגדת שהאריכה פעם אחת לשונה מ"עזרת הנשים" אל כותל מזרחי אשר בבית הכנסת, ותלקק אבק הטבק ב"תיבת-הטבק" אשר הוציא אז השמש מחיקו; המכשף הזקן, ה"כובסת המשומדת", הבתולה "החוטאת", האשמדאי, אחותו המתה חורת הפנים, – כולם יחדיו עולים מן הארץ בדמות נקודות שחורות ואדמדמות, עולים  ויושבים ממעל לחטמו, ושם הן משתרעות, מתרחבות ומתגדלות, ומרגע לרגע יתרחבו ויתגדלו, פושטות צורה ולובשות צורה, עד אשר יקבלו את תמונם הנכונה, ולאזניו ישמע קול משק כקול צלצול פעמון קטן מרחוק, ויותר אשר תתפשטנה התמונות, יגדל הקול, וכה ילך הקול הלוך ושאון ברעש, עד שאר יצא כל האספסוף במחולות, ויחוגו כדור באויר הבית סביב לראשו, ואז ישמע לאזניו קול שחוק פרוע, והתמונות מתקטנות והיו לנקודות, וקול המשק ישמע עד הפעם כקול צלצל פעמון קטן מרחוק והוא רואה את אביו, והוא יושב שם בפנה ומנענע את ראשו, כמו אז בעודנו חי בעת אמרו "חצות". וכמו מבלי משים קרא את נגינת אביו, השגורה גם על פיו: "אוי לי על גלות השכינה ". וירא כי סר פחדו וידע כי הוקל לו עד מאד...

 ובעוד ימים אחדים והוא הובא לאחד המחוזות.

 והחיים?! מי חכם ויבין את אלפי אלפים ורבוא רבבות שרטוטיהם וקויהם הדקים, המשתנים מרגע לרגע וממקום למקום, הפועלים והנפעלים, לפי תכונת נושאיהם, זמנם ומקומם?

והחיים האלה הנחשבים כטבלאות-החשבון המוחקים את הישן בכל רגע למען כתוב חדש על משנהו – מחקו אחת אחת זכרונות, מנהגים ונימוסים רבים מעל לוח לב גבורנו זה וישנו את חייו ויתנו להם תואר אחר וניב שפתים חדש. אך עוד לא נמלה הכל ועוד הוא קורא לפרקים בלילה על משכבו: " אוי לי על גלות השכינה".

 והוא מרגיש אז כי קרן אור חדש באפלות נשמתו.

הימים ימי הקיץ.

השמש הנעימה זה אך מעט יצאה על פני האדמה, לחבק בקויה המופזים את הטבע הנעים, לפחת חיים ואורה בכל היקום, לעורר את רוח האדם... וגבורנו זה גם הוא התעורר מתרדמתו יחד עם הטבע הנרדם, והנה הוא שוכב על פני השדה עם העדר, שנתן אדונו על ידו.

 רוח קל מנשב על פני שכבת העשב אשר הוא רועה שם, ומשם יעבור חיש קל, וינענע בלאט את עלי עצי החורש הקרוב, וזמרה חרישית תשמע בכל הככר מסביב, זמרה נעימה וערבה מאד...

 הנה כל עשב, כל עלה, כורע ברך לפני יוצר כל, ואומר שירה!...

  ואז הן תזמר כל הבריאה, מהאזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון, ואיך לא ישיר גם האדם?!...

 הן יש אשר אדמה כי הבריאה משוררת אך בנפש האדם, זה מעין השירה! זה האדם הקורא בשום לב את תוי הנגינה, אשר כתב אלהים ויערכם בדמות ה"יש" הנפלא אשר לנגד עינינו...

 וישורר גם הוא! הן נשמתו הנה גם היא נשמה טבעית, המתעוררת מהרוח המנשב עליה...

 גלי קול זמרתו ינשאו על כנפי רוח במרחביה הנעים, אלפי קולות יענו אחריו בהד ועלי היער מלבלבים מדי פעם בפעם, כמו ענו הידד אחרי זמרותיו...

מה קטונת במת ישמק! מה שפלת מזמר משכיל! מה קטנים וחסרי לב הנכם קהל השומעים, מול הבמה, המזמר והשומעים האלה!...

 מה גדול הוא המזמר המחקה פעם אחת את זמרת הזמיר!...

 מה נשגב הוא המשורר המבין רגע אחד בימי חייו נשמת נער תמים!...

 והגדולים האלה הלא אך פוטוגרפים הנם, הרואים בחזון צל צלמה של שירה; והשירה בעצמה?...

וישורר הנער!

גלי קול זמרתו ינשאו על כנפי רוח, אלפי קולות יענו אחריו בהד, ועלי היער יענו הידד אחרי זמרותיו!...

 קולות זמרתו ישתפכו דרך צנורי גידיו אל הלב ואל המוח, ומה זרה היא השירה בבואה אל הלב! הנה היא מעוררת בו רגש נסתר אשר לא נגע נכנהו; הוא זוכר אז כי שפת השירה היתה מוזרה לו לפני חמש שנים... ואז שערים יפָּתחו באולמי לבו, והוא יוצא ונכנס בעולמות אין סוף, דואה ומרחף מעמקי התהום, דואה ומרחף עד גבהי שמים, ולבו מה ירחב אז!...

 וישורר הנער...

 גלי קול זמרתו ינשאו על כנפי רוח, ואלפי קולות יענו אחריו בהד: "אוי לי על גלות השכינה"!

והשבטים הלחים אשר היו בימי שלטון העבדות, בטרם נגה אור חסדי הממשלה הרוממה על האכרים והעבדים. –

מי כעם ישראל יודע טוב טעמם של "השבטים בלחים", ופעולתם הבה על גו אנוש אָנוש!

 כמה רוחות נעלות ונשגבות הודשו תחת הגשם האיום הזה!...

 והיה באחרית הימים, בהכתב תולדות ההשכלה בידי אנשים שלמים; בימים ההם הנראים לנו עתה כחזון לב, וכאור פני המזרח בעת עלות השחר, בבכות אז המשוררים ענות הזבוב, המתענה תחת ידי השממית – אז יורידו בני אדם נחלי דמע למשמע כל אלה, כמספר נחלי הדם אשר שפכו ה"שבטים הלחים"...

 והוא לא אחת ולא שתים ולא שלש הוסר ב"שבטים הלחים", בשבתו את אחד האדונים בעלי האחוזות!...

והוא כגבור עשוי לבלי חת, נלחם בעד נפשו מלחמה קשה וכבדה מאד!

רוח המלך הגואל, משבית העבדות ומטהר את חברת האדם מכתמי משפטים קדומים ומהבלי הבערות החשוכה – עברה על פני כל ארצו הגדולה, ומדי עברה הביאה חסד וחנינה, משפט וצדקה לכל החוסים בצלו, אז הוליד הוא ביום אחד את אשר הרו והגו אבותיו מדור לדור...

 ואז שב גבורנו זה לעירו ולמולדתו – ויהי לשומר העיר!

ואני – עוד נער קטן הייתי אז.

הימים ימי הגשמים, הבצה והרפש עד צואר הגיעו, השמים מכוסים בעבים שחורים ואפלים, ואני קדמתי אז אשמורות, והולך אני ופנסי, המאיר חי דרכי, בידי – אל החדר!

בחוץ השלך הס, ודממה שוררת בכל העיר, אך לפרקים ישמע קול ענות השומרים הסובבים בעיר, הקוראים זה לזה: שומר מה מליל! ואני שומע קול לא מוזר לי, מתבולל בין קולות הקוראים, קורא: " אוי לי על גלות השכינה"!...

 הקול, קול יעקב השומר!

והנה מטת המת לפני.

אנשים אחדים מלוים את המטה, ההלויה עוברת בחפזון, אין קול בוכה, אין נאנח, אין מוריד נטף דמע אחד, אין סופד ואין מקונן! מתי מספר המלוים הולכים ונמוגים...

המת נדחף בחפזון אל בית עולמו, ושב אל העפר לכשהיה!...

  מי מת?

  יעקב השומר מת!...     

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה