צרה חדשה: רוזאנוב, "עמוד-התורה" של ה"נוב. וורמיא", הדפיס בעתון זה מאמרים אחדים, שבהם הוא מגלה "חדשות ונצורות": בדת-ישראל, בתורת-ישראל יש סודות ורמזים.

הלשון העברית אין לה אמות-הקריאה.  יש לה רק קוים משונים, נקודות מפליאות.  הללו מובנים רק ליחידים, ל"שומרי-הסוד".  ולא עוד: בספר-התורה של היהודים אפילו קוים ונקודות אין.  היקרא אדם דברים כאלה בפה מלא?  חס ושלום!  דברים כאלה נלחשים ולא נקראים.  לחש... סוד!... בספר-התורה של היהודים יש הרבה אותיות מעוטרות "עַטְרוֹת-קוצים".  עטרות... קוצים... סוד על גבי סוד!...

לשון, שאין לה אמות-הקריאה.  ספר-תורה, שיש בו עטרות וקוצים... מעשה יושצינסקי... מי יודע? –

וברחובנו בהלה, כמעט מהומה.  רוזאנוב, בעל ההקדמה ל"שיר-השירים", "נוב. וורמיא", סודות, רמזים, – אוי לנו!

ולא אלמן ישראל!  עוד לא פסו מקדשי-השם מקרבנו!  והנה בשורה: ב"קיוב. מיסל" יצא דוד הקטן – על-פי מקרה גלאנט שמו –, ילקוטו על שכמו וקלעו בידו והוא הולך וקרב אל גלית הפלשתי, אשר חרף מערכות-ישראל.  והנה גם ישועה חדשה: ב"נוב. ווסחוד" יצא דוד הגדול – פֶרֶפֶרקוֹביץ בכבודו ובעצמו – ותבוסתו השלמה של הפלשתי ערוכה מראש.  ומובטחנו: שני הגבורים האלה לא יהיו היחידים במערכה.  בחדרי-העבודה חורקים עתה הרבה עטים.  קצתם מתחילים וקצת גומרים כבר את מלאכתם.  וכלם – חצים שנונים, אבנים כבדות הם ממטירים על רשע עריץ זה.

– סודות?  יסכר פיך, דובר-שקרים!  דת-ישראל כלה פשטות.  רמזים?  עפרא לפומך, בדאי!  תורת-ישראל כלה מישור...

הגידו נא, יהודים חביבים, למה אתם מבזים את עצמכם, את עמכם, את דתכם ואת תורתכם?  למה אתם משקרים ואומרים, שדת-ישראל היא רק קובץ-דינים, שאין בהם לא הרהור ולא מחשבה ולא כונת-הלב?  למה אתם רוצים, שתורת-ישראל תהיה רק מין ספר-מקרא לילדים?  למה אתם עושים את דתנו ואת תורתנו מרמס לעתונים, ענין לפיליטונים?

המקום ירחם עליכם, יהודים חביבים!  נסרחה חכמתכם.  אולי משום שהרקיב לבכם...

                                                                                                                        העולם 1912