א    🔗

צעיר אחד ממכרי סח לי: רצונך לראות מה המה מזונותיהם הרוחניים של אחיך יושבי הרחוב היהודי, צא אל מקום-האשׁפה שׁבפרוזדור-בית-הספרים, אל גל ה“שֵׁמות” של כל הברוֹשוּרוֹת והגליונות הקרועים בשפות היהודית-המדוברת והרוסית, ופישפשת בהם קצת, והתבוננת וידעת.

ואקום ואלך ואעש כדבריו וארא.

המקום היותר נכבד באותו גל תופסים הניירות עם האותיות וסימני הקריאות והשאלות במידת חצי האמה שבראש כל העמודים – העתונות היהודית הצהובה שבאמריקה ובאנגליה.

כי “הפרֵיסה הצהובה” בכלל, כלומר האמריקנית והאנגלית, ואולי גם זו של שאר הארצות, צעקנית וכזבנית ושחצנית היא ביותר; כי העתונות הלזו היא פרי חיי התגרנות, הכלכלית והמדינית, המבוהלה והאכזריה עד לקיצוניות; כי כוחם של מעשי-התכונה ההמוניים הללו, העוברים את כל גבולי הדעת הנקיה והאמת, לא מעט הוא לבער את כל הניצוצות הטהורים, האנושיים – את כל זה ידעתי מאז. ואולם באמת אמרו, העתונות הצהובה-היהודית שבניו-יורק, וכמו כן בתה זו שבמזרח-לונדון, עוברת במידה ידועה גם את “אחותה האזרחית”, אשר אל דרכיה היא לומדת וממקורה הברוך היא שואבת את חיותה. ועוברת היא, כמובן, לא בחריצות, בהשפעה וכשרון- המעשה, אלא ב“מענה-לשון” שלה שאין דוגמתו, ה“מענה-לשון” של צעקנות מחרישה אזנים, כזבנות לא תדע בושת ושחצנות עוברת כל גבול. “האחות האזרחית”, איך שיהיה, היא פרי סדר “הרכוש הגדול”, ההתחרות הגדולה, הקהות הגדולה, השקר הגדול – חיה רעה גדולה בעלת ראש ברזל וזהב, פראית ומלומדת כאחת, העומדת ועובדת בכל אבריה – בלשונה, באזניה, בשיניה, בפרסותיה, בכל עצמותיה ובכל שערותיה. ברם תלמידתה היהודית, שיש לה לאכול רק את המוננו המדולדל והמסוער כמוץ מגורן, לה הן דיה היתה, לכאורה, גם “הפרודוקציה הקטנה” שלה, במובן היחס, בכדי להגיע לתכליתה. אלא שכאן יש כבר בחינת “אמנות בשביל אמנות”. אם צעקנות – אזי צריך כבר לבלבל לגמרי את חושי בן-האדם העובד עבודת-פרך כל היום, לתפוס בבגדו ולבלי תת לו להימלך פורתא בלבו או להשיב את רוחו, ולמען ישכח את הטוב והרע, האור והחושך גם יחדיו; אם כזבנות – אזי כדאי כבר להקדיר את השמש בצהרים; להשתמש באופנים שאין עומד נגדם, בחינת “הרינו יורקים בפניכם להנאתנו – ומה תעשו לנו?”; ואם שחצנות – אזי במידה כזו, שהעזות והחוצפה של הסוציאליסטים היהודים ב“פאלקס-צייטונג” וב"יודישע ווארט¹ תהיינה כנגדה לא יותר מקליפת-השום…

כי העתונות הזאת אינה נוהגת להשתמש באותה הפראזה הרגילה, הריטורית, הרכה, של האינטליגנט הפראזיאולוג בן-דורנו ומיודענו. קולה שלה אינו אלא צעקה חזקה של בעל-עגלה נשכר בלחם (להבדיל בין לחם ישר לנפשע!). נשמע, שהתקיעות המפוצצות והחזקות יוצאות מריאה חזקה-חזקה, אשר לב אין בסביבתה לגמרי. האנחות התדירות על דא ועל הא – “שערורה! עוולה! דם ואש ותמרות-עשן! הושיעו! הצילו! אני מתעלף!” – מוכיחות למדי, כי ה“גרגרת”, אשר ממנה הן עולות, לא תחר לעולם. על מה שצריך יהיה, מפני טעמים מובנים, לעבור בשתיקה – יעברו בשתיקה, אלא מה שצריך להזכיר, מפני אותם הטעמים, לא ישכחו להזכיר, ודוקא בעקמומיות מיוחדה ובהיפוך-המציאות ובסירוס-הדברים – ואולם מה שצריך, מפני הטעמים הנ"ל, להזכיר לגנאי – הו, על זה ישפכו עביטין, עביטין של שופכין, בזה אין מחסור לאותן הבריות היפות המושלות בכיפה בעתונות היהודית.

העתונות היהודית! ואולם לשוא תבקשו לשמוע בה אף משהו מן הקול היהודי, את הבעת הלב היהודי, את ההגנה האמיצה על ענייני היהודים. מצוא תמצאו בה סכסוכים בין “רברנדס”, בין שוחטים, בין מוכרי-אתרוגים, בין מוכרי-יין-ארץ-ישראל, בין אדוקים וסוציאליסטים – אולם אף לא “מעט משא-לב” להבין במצבנו בגויים, אף לא מלה הגונה אחת על חינוך בנינו ההולכים מאתנו… באחת, אין זו אלא עתונות-המעבר לאלה שלא למדו עוד לקרוא אנגלית… ואמנם, אלמלא שפתה הז’ארגונית הנשחתה – הנה בעצם תכנה אפשר היה להחליפה בעתוני-הרחוב של הארץ מהמין היותר עני וגרוע… כי רק לדבר אחד יהודי שמים עתונינו היהודיים האלה יותר לב מאחיהם בני הארץ – לפוגרומים… וזהו אכן אשרם ומקור-מחייתם! כי די לה, לעתונותנו זו, למצוא ספק-טלגרמה בעתון אנגלי: “לפי השמועה היה פוגרום במקום פלוני”, כי תרתיע ממחרת בנצחון גדול: “עוד פוגרום איום ונורא במקום פלוני ופלוני! כך וכך הרוגים! כך וכך פצועים! כך וכך שדודים! קנו את הגליון של מחר! מחר נביא תמונות גדולות ואוריגינאליות ממרחץ-הדם במקום פלוני! מעניין מאד!”

כן, כן, אין קצה לענין… הכל הוא ענין לענות בו… מת איזה מלוה-ברבית בעל-השפעה – ואיזה מלוה-ברבית אינו בעל-השפעה? – והוא היה “משלנו”… והנה גדול המספד בכל תפוצות-ישראל… עטרת-האומה הוסרה מעל ראשה… אָפס האור וחושך ימש מסביב… איש כמוהו לא היה לעולמים… אלמנת המנוח נסעה במרכבה, אבלה וחפויית-ראש… שמונה-עשר רבנים שרויים בצער… כל העתונות קוראת לבכי, למספד ולצווחה – וזה, רק זה, אמת: כל העתונות הזאת היא כעין מונופולין, ואך יפול דבר-מה, אך ירים אחד את קולו, והנה כל, כל הגליונות גדולי-הנייר, כפולי השמונה וכפולי הששה-עשר, מכים בתוף היללות והתחינות ומספידים ומשבחים ומהללים ומורידים דמעות על פני כל עמודיהם ומרעישים את העולם. איש-איש מתאמץ לעבור את חברו בקינות ובכיות ותשבחות והללויות. כל שאר הדברים נשכחים. רק ה“גזלנים” – הרומאנים הארוכים והגנובים – רק הם בלבד לא יִדָחו מאימת-המות.

 

ב    🔗

ופניתי מאלה אל עתוני רוסיה הנוחים, השקטים, המדברים בקול דממה דקה. הם מונחים בקרן-זוית.

אך הנה אחד בינותם – נדפס בגליציה! –ו“הדבר היהודי” שמו. “דאס יודישע וואָרט”…

וב“הדבר היהודי” הזה יש דבר על אודות העתונות, שדבר יהודי אין בה…

שחור על גבי לבן:

“הספרות העברית היתה חושבת לה לאושר גדול להכיל בקרבה אף החלק העשירי ממה שיש אצלנו בז’ארגון האמריקני” –

וכשראיתי זאת, זכרתי: פעם אחת בימים ההם, כד הווינא מהלך במדינת רוסיה, נזדמנתי לפונדק אחד עם תלמיד אחד של הבונדאים, הנער אחז בידו ובמסתרים איזה גליון מקופל ופניו נהרו מגילה-ברעדה.

כי ינהרו פני בונדיסט קטן – דבר זה, כידוע, הרי אינו מן החזיונות יקרי-המציאות ביותר (קולות-הנצחון הנשמעים ממחנה-ה"יודישע וואָרט גם הם דיים כבר להוכיח…); ואף על פי כן לא עצרתי בעצמי ושאלתיו לסיבת שמחתו.

– הֶה, הֶה, על מה אני שמח ככה? מכאן – הראה לי על הנייר שבכפו – כי מן העתונים היוצאים לאור במדינה זו – כלום אנו יודעים דבר-מה? אבל הכא – שָׁאנֵי… הנה בזה שאני מחזיק בידי מתואר כל הדבר על צד האמת… רק מזה אפשר לדעת את כל האמת…

האמת! מלה נחמדה זו! מי לא יאבה לדעתך? לדעת את האמת! מלתא זוטרתא – לדעת את כל האמת!

ואשאל את חברי המדבר בי להראות גם לי את המקור הטוב, מקור-הפלא, מקור-האמת –

ויעש האיש אחרי סירובים ופקפוקים, גדולים וקטנים, כנהוג, את משׁאלת נפשׁי הדלה ויַראני את… ה"פאָרווערטס!

דברים כהוויתם. את ה“פאָרווערטס”. את ה“פאָרווערטס” הניו-יורקי, את “הקוֹנקוּרנט של העתונים המשמרים”, שבשעה שהם, הקלריקאלים, סוחרים בהלכות הקדושות, המצוות היקרות והמידות המשובחות של העם הנבחר, הרי הוא, כלי-מבטאם של הסוציאליסטים, עומד ומתריע באותה התקיפות, באותה שביעת-הרצון, באותן ההעוויות ובאותה ההדיוטיות על הגיבורים הנוראים, הגיבורים הגדולים, הגיבורים היותר אמיצים בתבל ומלואה, גיבורי המהפכה, גיבורי המלחמה, גיבורי הנצחון הגדול, גיבורי ה“רעוואָלוציאן”, ועל התכלית הגדולה של הפרוליטאריאט היהודי הגדול נושא אבוקת-האור ועושה ההיסטוריה העתידה… וכאלה וכאלה – אגב-אורחא – גם המצוות הקדושות מצד זה וגם הפרוליטאריאט הגדול מצד שני מתובלים בסיפורי מעשיות מנשים שסטו מאחרי בעליהן ומ“בחורים שבחורות מובילות אותם אל המקוה והטבילה”.

ברם, איש-שיחי הנ“ל היה בטוח, כי במים הגנובים שבפיו, באורגן הסו”די הזה – כל האמת המתוקה…

וכשזכרתי בו באותה שעה, שיערתי בנפשי את חג-ששונו של אותו שואב האמת הגמורה מן ה“פאָרווערטס”, כשישאב את הבשורה הגדולה מן ה“יודישע ווארט” על עשירותה הנפרזה של אותה הספרות האסורה לבוא בקהל.

ומה שמצער ביותר, כי אוסר המלחמה והמבשר המפריז הזה הוא אברהם רייזין – משורר נוּגה ונלבב…

ואילו לא היתה כוונתו אלא להודיע ברבים את עניותה של העבריה – עניות מוכרחת על פי מצב כל אומתנו – כי אז, אמנם, לא היה כל חידוש בדבריו, אך גם לא דבר-שקר… ואולם, הנה נגינת קולו… הנה “החלק העשירי ממה שיש אצלנו”… הנה שאון-המלחמה: הז’ארגון! גדול ועשיר הז’ארגון!

הא כיצד?

אמת היא – על האמת, כנראה, צריך להודות אפילו כשמדברים עם משוררים – עשירה היא הספרות הז’ארגונית באמריקה בהרמלינים וטננבוימים ואַבּירים ופרשים ורוצחים ומשחקי בקוביא ומכשפים ומזיקים, וכל הרוצה לקנא יבוא ויקנא. ואולם האם נכחד מהמבשר ה' רייזין, שאין כל זה – עיקר-העיקרים ויסוד-היסודות של אותה ספרות – אלא כתבנות המונית ולא, כמו שהוא רוצה, “פאָלקס-ליטעראטור”? האם נעלמה ממנו העובדה, שהירחון “צוּקוּנפט”, שיש לו ערך בגלל מאמריו הפופולאריים בסוציולוגיה וידיעת הטבע ומיספר איזו נסיונות ספרותיים של יעקב גוֹרדין וליאוֹן קוֹברין, לא היה עומד אלמלא הטילוהו חובה על בני המפלגה? והאם קשה לו להבין, שאכן אין ספרות לאומית פוריה במלוא המובן מבלי מסורות עתיקות נבחרות ושרשים עמוקים בנשמת האומה ורכוש לאומי רוחני שנצבר מן הדורות הקודמים?

ברם מה יש להרבות בהוכחות וראיות? יבואו ה“חיים”, שבשמם באים להתהלל הדוגלים בנצחון-הז’ארגון, ויטפחו על פניהם. כי הנה אם בנדון הסגנונים השונים שבלשון-ההמונים שלנו תנא הוא א.רייזין ופלג: “גם בשאר הלשונות הסגנון משתנה על פי טבע-האקלימים”, מבלי לשים לב, שאכן ההברות של כל הלשונות מסתעפות ומשתנות על פי תנאי הטבע של ארצות-המולדת השונות, בעוד ששינויי-הסגנונים בשפה המדוברת שלנו ושפעת המלות הזרות בה באים ותלויים בסיבת הקיבוץ הנכרי, שבתוכו יֵשׁב ההמון היהודי, באופן שׁעל גבול גרמניה, למשל, הז’ארגון היהודי יותר קרוב ל“דייטש” ובערים הפנימיות של רוסיה – לרוסית; אם על הז’ארגון האמריקני-האנגלי מתנחם המשורר-הלוחם, כי רק מלות בודדות נקלטות לתוכו מאנגלית, מה שאינו נכון כלל וכלל אפילו בנוגע לדברים הבאים בכתב, הנכתבים בהשתדלות מכוּוָנה על “טהרת-הלשון”, ומה גם בנוגע לדיבור היום-יומי, שבודאי אין בו מתום; אם בפרטים יש אולי מקום להתווכח ולדון, הנה בעיקר-המעשים בעיקר-ה“חיים” – כלום אניס רז זה לא. רייזין, שבני יהודי אמריקה ואנגליה, הדור שלמד באסכולותיהם, לא יֵדעו ולא יבינו את שׂפת “הדבר היהודי” שׁלו? וגם ברוסיה כלום אין אנו רואים, שאדם מישראל, מכיון שהוא קונה לו השכלה פורתא, מיד הז’ארגון המדובר בפי אבותיו הולך ומסתלק מפיו ואפילו אם הוא מספר או משורר ז’ארגוני בעצמו? מילא, לבעלי “הספרות העשירה באמריקה” לא איכפת הדבר ביותר: הלא העיקר – חיי שעה; אולם רייזין, הרוצה דוקא בהשארת-הנפש – מדוע יעצום הוא עיניו בחזקה לבלי לראות, כי צדקו אלה התולים עתידות-הז’ארגון בעתידות רכישת-טריטוריה מיוחדה? כי אכן הסוציאליסטים היהודים-הפולנים בארצות-הגלות, בני בריתם של בעלי ה“פאלקס-צייטונג” בקראקוב, יכולים ומדברים פולנית ביניהם…

ככה הוא הדבר! על פי תנאי חיינו הגרועים, כתב אחד מבני עמנו היותר טובים, המשורר אברהם רייזין, הרבה שירים קטנים ועצובים והרבה ציורים קטנים ודוקרים בשפה הזמנית, העוברת, אשר בפי המוננו. זה מכאיב. גם לו גם לנו – אם כי מצדדים שונים, ואולם – וכי בשביל זה צריכים אנו על כורחנו לקשור לדיאלקט הזה את כתרה של נשמת האומה, את העטרה שאינה הולמתה? וכי דברים כאלה נעשים בעל כרחם? כלום עושים השארה נצחית לנפש מוטלת בספק? ובכל אופן – כלום השארת-הנפש נלקחת בתרועת-מלחמה?

כי – אם תאמינו ולא תאמינו – המשורר הנוּגה נעשה לאיש-מלחמה ואש וגפרית בפיו. מלחמת השפה בעד השפה. ומכתבים נכתבים אל המערכת מווינה, מלבוב ומשאר מקומות – והענין אחד הוא: ששם כבר התחילו לערוך נשפים ז’ארגוניים ולהקריא בהם את שיריו של רייזין ובמקום פלוני – עדיין לא. שם אין היהודים מסורים לז’ארגון…

לא מסורים? מה אתם אומרים?! והנצחון עדיין אינו שלם כל עיקר? –

 

ג    🔗

ומעשי שטן – דוקא בימים האלה – – –

בימים האלה! בימים, שהיא, היורשת, יושבת על גפי מרומי קראקוב, ועושה, ממש, “פימה עלי כסל” –

בימים, שאגודות מתאגדות לכבודה ונשפי-ספרות נערכים להנאתה וכריסטומאטיות בשלושה חלקים נכתבות בשבילה –

בימים שגואלים וחתנים באים אליה “מארבע כנפות-הארץ” ומלבישים אותה מחלצות ותכשיטי מטרלינק –

בימים, שאילמים לימדו לשונם, מתוך רוב עילוּי וקילוּס אותה, להטיל דופי בגבירה הרעה, הקנאית, הריאקציונית, הזקנה, הגוססת, ההולכת למות, המתה, הקבורה זה עידן ועידנים… הוי, גבירה זו, אשר “באמת לא נודע ההיתה מעולם בחיים” – – –

בימים, שעתידות גדולים ינוּבּאו לה וקול מצלצל יוצא מבית כל ה“ידידים” השונים, ש“העתיד על צדה, הדור הבא על צדה, החיים על צדה, הכל על צדה” – – –

בימים, שׁהתוף העבה אינו פוסק מִתופף על החיל והחוסן והגדולה והתפארת של “יוצרי הספרות היהודית החדשה” –

בימים… כן, בימים האלה, בימים של נצחון משמח והילולה וחינגה כאלה, נתגלגלו ובאו לידי – מעשי-שטן, אני אומר – ה“געקליבענע סקיצצען” של ז. ליבין מהוצאתה של ה“פארווערטס-אססאסיסיאיישאן” בניו-יורק.

––––––––

ליבין – צריכים הקוראים ברוסיה לדעת – הוא אחד הגדולים, אחד מאשי השם ב“מקומותינו”. ניו-יורק גופא – לעת עתה, לכל הפחות… – אינה מגדלת סופרים ז’ארגוניים מילידיה ממש. ואולם רוסיה וגליציה פולטות מקרבן… וה“מתחילים” מתוך הנודדים החדשים – כגון: שמואלזון וציפין – כמעט שכולם הולכים ב“עקבות” בן-גילם: ליבין… וכותבי מאמרי-הבקורת באמריקה שלנו – בו ידגולו.

וליבין הוא, אמנם, בעל-סקיצות אמריקני-יהודי טיפוסי. בעוד שיעקב גוֹרדין וליאון קוֹברין, למשל, מתפרנסים עדיין ב“חיבוריהם”, הראויים לשם זה, מחי היהודים ברוסיה, ויש איזו יניקה מן הסביבה המסורתית והלאומית-במקצת אשר שם ²– עוסק ליבין בכל עבודתו הספרותית רק באיסט-ברוֹדוויי. יש אמנם, בציוריו הרבים, ביחוד באלה שכתב “לפנים”, לא “מאָזעסים, מאָריסיים ואייברמים” גרידא, אלא גם “מנחמים, חיימים ושמואלים”; ואולם באמת, וכאשר יבואר להלן, אין בין אלו לאלו אלא שינוי-השם בלבד.

זאת ועוד אחרת יהיה, כמדומה לי, לא למותר להעיר בשביל הקוראים ברוסיה, וזה – בנוגע לחינוכם הספרותי של ה“טיפוסיים” שלנו. כי בית-ספרם של תלמיד-ליבין, ובנדון דנא ידמו וישוו ממש למ. גוֹרקי, להבדיל – אינו איזה בית-מדרש עליון לחכמת הפילוסופיה, כי אם “ווארקשאפ” קטן, לתפירה ולגיהוץ, “ווארקשאפ” יהודי, מוצץ-זיעה, פשוטו כמשמעו. מכאן הם יוצאים לכתוב ומ“ווארקשאפ” ל“ווארקשאפ” ילכו: מבית-חרושת לתפירת מכנסים אל – העתון האמריקני.

העתון האמריקני, כידוע, אוהב להמציא לקוראו “וכל מאמינים שהוא”, ובצד ה“שפאנעדע ראמאנען”, התופסים בו עמודים שלמים ו“החדשות הנוראות” על אודות ששה בעלי שני ראשים שנולדו בכרס אחד, הוא נוהג לתת גם סחורה פעוטה – מין ציור קטן, קל, מסלסל, מין פרי של “חד וחלק”. חובתה העיקרית של סחורה זו, כמובן, היא להתרחק ריחוק גמור מכל צל של עמקות ומכל קו הדורש לימוד והבנה. הסקיצה הטיפוסים צריכה להיות ארוכה וקצרה כאחת, “מעניינת”; התוכן – אהבת-שפחות, תעלולי-שכן, נשיקת בעלת-בית, טיולי-מישחק, גנבות, הלוואות, פגישות שונות, מיתות בידי שמים ובידי אדם; השם – לא פחות משורה רחבה: “מאיר דעם ביגלער’ס באָנדעל… און ער האט זי פערשטויסען… צוריק אין דער דעספענסערי” –

עובד ב“ווארקשׁאפ” מִתחילה ומספר עתונאי אחר כךְ היה גם ז. ליבין “כל ימיו”. “אמנם, על פי דעותיו החברתיות” וחוג מכריו איננו עובד בחנויותיהם של ה“יידישע גאַזעטין”. ואולם, באמת אמרו, אנשי בריתם בעלי-השיתוף אינם גרועים מהם, חלילה, ולא סוד כמוס הוא שכל ההבדל ביניהם הוא רק בשינוי-הסגנון של הריקלמה. ומי מדפיס “פערמויערט אין א קלויסטער”, אם לא ה“פארווערטס” הקדוש זי"ע?

ובכן – פרה ליבין ורבה. אפס עם כל אשר כתב אין לי עסק בכאן. נתגלגלו לידי, בימי-השמחה האלה, רק “כתביו הנבחרים”.

––––––––

מספר ציורי הקובץ לא קטן הוא. הנה נומר 1: “פיקניק”.

מעשה בשמואל עושה-כיפּות, שבא פעם אחת ביום השבת לביתו מעבודתו (“בימים האחרונים של אבגוסט”) והודיע לאשתו, שיש בדעתו להנות את נפשו באיזה תענוג. והתענוג הזה, שרצתה נפש שמואל בו, היה לא אמבטי, לא מי-קרח לארוחת-הערב, לא צלוחית של שֵׁכר, ולא אף אחת מאלה ה“הנאות”, שאמרה שרה אשתו להשלות את נפשו בהן (בפנים-הסיפור היא עומדת ושואלת אותו על כל הנאה והנאה בפרט, והוא עונה: “לא”; ושאלות-ותשובות הללו תופסות עמוד שלם). בקיצור, שמואל התעקש ואינו רוצה בשום דבר, אלא דוקא ב“פיקניק”, כלומר מסע-טיול מחוץ לעיר. ושרה, “פלונית” זו, כשנודע לה, ש“פיקניק” עולה לא פחות מבשמונים סֶנט, מרימה, כמובן, קול-זוועות. ברם אחרי הרבה דברי פיוס מצד הבעל היא נכנעת מפניו ונאותה לו. ממחרת, בשבת שלהם, השכימו קום בני הבית וירחצו ויטהרו וילבשו בגדיהם. הילדים צעקו בשעת סירוק – הכל כנהוג. אחר כך, כתום כל ההכנות, ישבו בקרון ויסעו. האויר הטוב, – עוד פעם, כנהוג, – השפיע לא לטוב על יושבי הצחנה התדירים. ולמרבה האסון קרה עוד למשפחה האומללה הזאת מקרה לא-טהור: שק-האוכל נפל מידי שמואל… ויפול גם לבו עליו.

"שמואל ראה את החורבן… – מספר ז. ליבין – הכד נשבר והחלב נשׁפךְ בתוך השׂק, הבַּנַנים והתופינים נמסו ונתמזמו בחלב… פני התפוח היפה נתהפכו לצורה של מכה טריה… (הנקודות בכל מקום הן של המספר, כדת!). שרה ראתה זאת ולא ידעה מה לעשות את בעלה מרוב כעס. לזעוק ולקלל בוֹשה מפני הבריות. אז קרבה אליו ולחשה לו באזנו:

– חורבן כזה יתחולל בבני-מעיך, אישי!

קיצור-הדברים, הנסיעה לא עלתה יפה. יתר על כן, ה“פיקניק” לא יכול לעלות יפה: פיקניק של בעל-מלאכה, של עובד מר ויושב-חושך… רק הפיקניקים שלהם, של סובאי-הדם, של העשירים ימח שמם, רק הם עולים יפה!

ואף על-פי כן, למרות ה“מוסר” הזה שאינו חדש ביותר ולמרות הצבעים הידועים, השכיחים, המקובלים, צריכה סקיצה זו, המשתרעת בסך-הכל על פני ששה עמודים, לעשות על הקורא רושם לא-רע. וביחוד שלפרקים יש אשר תבצבץ ותעלה גם מעין הלצת משהו, ממה שקורין הוּמוֹר בלע"ז.

––––––––

נומר 2. שם הגיבור בנומר זה הוא טוביה והוא אינו “קאֶיפען-מאכער” אלא “אָפרייטאָר”.

ואני קורא וקורא… טובע בפרטי-פרטיהם של חיי-ה“אפּרייטארים”, ממש “מאמר ראשי” שלנו… וארוך הסיפור…(לאשרנו, בן יחיד הוא) עשרים עמודים, ופרקים בשמות מיוחדים… מתחילה “סלעק-טיים”, כלומר תקופה של חוסר-עבודה… צרות… ואחר-כך – בשורה טובה: ביזי, Busy… שמחה וששון… טוביה מתחיל לעבוד… אבל כוחותיו חלשים… כן, אותו ענין… היינו, “פיקניק” אין כאן, כאן באים חיי שמואל, רצוני לאמר חיי טוביה, בלי פיקניק… אותה אשה, אותם ילדים, אותו בכי…

––––––––

ואני מתחיל לעלעל את הדפים – “א שטילער יובילעאום”, “סלעק טיים – שלאפן זיי”, “איבער א נאדעל”, “נא די פרייטאג”, “פערלארין דעם באס” – והנה בכולם, בכולם תוכן אחד, וכל הסקיצות הקטנות הללו אינן אלא קיצורו של “הסיפור הארוך”. כל “הנפשות העושות” כאן, עם שמותיהן השונים, אינן, על צד האמת, אלא אותו טוביה, כלומר, האיש העובד הרבה ומשתכר מעט או שאינו מוצא לו כל עבודה. ורק פעם יטרח המספר להראותו לנו בימי-נערותו, פעם בימי-ירידתו, פעם בשעת-מיתתו, פעם בשעת שביתה, פעם בשעת מחלוקת, פעם בשעת חילוף-מעונו – ואין לדבר סוף…

הנה, למשל, עוד סקיצה בעלת שני עמודים: “בעל-החברות ואשתו”.

כאן רוצה ז. ליבין להראות את העובדה המעציבה, שהעובד העני העוסק גם בעניני-הכלל גורם צער לזוגתו על-ידי זה שהוא עוזב אותה לבדד בערבי-האספות, והוא מספר:

מיסטער גלאק הוא מסדר-אותיות. מעבודה זו הוא מוצא את לחמו (או בלשׁונו של ליבין: “מפרנָסה זו הוא עושׂה את חייו”). ה“יוניון” (אגודת-הפועלים) שלו, שהוא הנהו “מעמבער” (חבר) אדוק בה, “מיטטעט” (כלומר, קוראת לאספותיה) פעם בכל שבוע. ועוד יש “עקזאקוטיוו קאמיטע”, שגם שם מחויב מיסטער גלאק להשתתף. ולבר מן דין יש עוד ברענטשעס (סניפים) ו“סענטראל קאמיטע” (מרכז). בקיצור, גלאק עסוק הוא ומבלה את נשפיו ברוב ענין. הכל טוב. ברם, דא עקא: אשה יש לו, והיא –

"קדרות, צלוחיות,לרחוץ, לנקות, לשפשף, לבשל, תמיד, תמיד… פי, מה מרעים הדבר, מה מעציב, מה מעורר-גועל… רק זה? לא יותר? והוא, הוא חי, הוא שמח, הוא מדבר, הוא מקווה, הוא חי… מדוע? למה יִגָרע חלקה?

"עצבת, דממה, האזנים תִצַלנה, ושׁנתה נגזלה, ומחשׁבות חשכות, מרות, ממלאות את הראש, ורעיון יתעורר בה לעשות קץ לחייה (“דער מעמבער און זין פרוי”).

וזה הכל. רק זה ולא יותר.

וב“חיי-משפחה”, לפי עדות המספר, עוסק גם הציור: “מפתח-הלילה”. מיסטער ראדסען (יותר, כמובן, אין לליבין מה להוסיף עליו) נתיישב בדעתו ללכת לתיאטרון באחד מלילות-החורף אחר ארוחת-הערב. ואירע שבשובו מן המישחק אבד לו המפתח של הדלת. האומלל הרבה לדפוק בכל כוחו, אפס לפי תכנית-הבנין לא היה אפשר שיגיע קולו לאשתו. ולכן הוכרח מיסטער ראדסאן לעמוד עד שעה מאוחרה מאד בחוץ – יד ה' היתה בו – עד שריחם עליו המשגיח העליון והמציא לו את אבידתו. אז פתח את הדלת ויִכָּנס פנימה. ואולם זוגתו (כנראה בת-גילה של מיססטרעס גלאק, אשת ה“מעמבער”) כבר חיכתה לו בקוצר-רוח וכבר בכתה, שנתה נדדה מעיניה וגם בכשֵׁרים כבר חשׁדה – בל יחשׁוב לה אלוהים את הדבר לעוון. ומובן מאליו, שבהמשך דברי ריבם קראה היא לו: “לוּמפּ” והוא לה “אידיאט” או להיפך. העיקר – שתי שורות ושני סימני קריאה, תם ונשלם.

ואנו, ה“ירוקים”, הלא רגילים אנו לחשׁוב, שׁמיצירה ידָרשׁ, כי תגלה את פנימיות-הדברים, שהיוצר ההגון מחדש ומעלה את הצדדים, שלא נראו עד בואו, שהציירים בעלי-הרוח שופכים מרוּחם הם על פני כל המעשים – – –

אכן! יסלחו לנו אלוהי-הז’ארגון שבאיסט-ברוֹדווי על “ירקוננו”, הסופרים העברים העניים והעלובים!

והרבה, הרבה, אפוא, עלינו להודות להם על התורה השלמה, שאנו יכולים וצריכים ללמוד מפיהם, מפי “האגודות המתקדמות” בניו-יורק.

כי הנה סקיצות נבחרות הן נותנות לנו כיום הזה, אשר אין בהן כלל טיפוסים נבדלים, אֳפָיים שׁונים, מלחמות-נפשׁ, רגשות מתרוצצים, מצבי-רוח מיוחדים; כתבים נבחרים, אשר חיי-נשמות לא יִזָכרו ולא יִפָּקדו בהם כל עיקר, אשׁר כל כוחם הוא רק אולי במעמדים שונים וכל תכנם – הרצאת מעשים מחיי יום-יום.

אמת, המעשים הללו, כשהם לעצמם, מעוררים עצב וצער: עניות, תחלואים, קטטות…. אמת, ציורים מעין “בעל-חשבון” ו“שאלות-הילד” היו עושים רושם מכאיב גם אילו לא היה המספר מהדר לסיים ב“וישא את קולו ויבך”, או בעדות על עצמו, שנתעצב אל לבו מכל המסופר… דבר שאינו צריך להיאמר הוא, כי מעמדו של הרוכל בשעת טירחתו הקשה ליבּש את כליו, מחמת טירדת הגשמים המרובים, בציור “דער טאטע טריקענט זיך”, נוגע אל הלב; כי טלטול האביונים המוכרחים לנדוד מדירה לדירה בציור “מופענעס” הוא מכה שלא כתובה בתורה…

ואולם, כפי אשר יבין הקורא המעיין מעצמו, כשם שאין אני בא לכאן לתת איזו כרקטריסטיקה שלמה של ליבין – בשביל זה הרי לא הייתי צריך להאריך כל כך – כך אין בכוונתי לדון על התועלת או על הערך החינוכי של אחדות מסקיצותיו, שהנן, כמו שאמרתי לעיל, מסוג “לא-רע”.

ומראש לא היתה כוונתי אלא להביע את רשמי – והנה הנם.

כוח-יצירה, פאר, גדלוּת, זרם חי וכל אותם הדברים, שאותם האנשים הטובים מתריעים עליהם כל כך ובכובד-ראש כזה, כשהם מדברים על “בוני הספרות היהודית החדשה” – כל זה הס מלהזכיר!

הלאה, איזו נגיעה, לוּ נגיעה כל שהיא, באותן הנקודות הקשות והכבדות, שעמדו עליהן בני ספרותנו העברית ה“מתה” הברדיצ’בסקים והפַיאֶרברגים – לא תראו ולא תמצאו בשום אופן; לא מינה ולא מקצתה!

מה שיש כאן: יכולת הבאה מרגילוּת להמציא סקיצות, אופן של כתבנות עתונית מצויה, פזיזות של “תעשיה” וצמצום בצבעים, קול-בוכים של מוכרת-דגים מקוננת, קוצר-המשיג של עובד פבריקאי (ולכן נטיה תמימה לכנות את הזקנה, שאין לה מקום בבתי-בניה לעת-זקנתה “המלכה ליר היהודית”…) וחזָרַת חלילה אין-סופית על הענין האחד והמיוחד: הפרוליטרי.

ולפיכך אומר אני: “ספרות חיה” לכם? תהי ספרות חיה… ואולם דעו לכם, כי ספרות מקרית, ארעית, לא-מקורית, אשר כולה המונית, אשר עבר אין לה, אשר ההווה שלה הוא רק לכאורה ודור יבוא אין לה בוודאיי, – כי “ספרות” כזו בהכרח לא תוכל לעשות פרי, “ספרות” כזו בהכרח תישאר קפואה ויבשׁה; וסופרי ספרות כזו לא יֵדעו לעולם אלא לספר “א מעשה מיט אן אווערקאוט”, וקוראיה… לקוראיה יהיה די גם בפחות מזה…

כי טעות גדולה יטעה האומר, שמפני שליבין כותב בשביל הקורא האמריקני הפשוט, יש לו רוב קוראים על צדו. לא כן הדבר. אותו החלק מן ההמון היהודי, הקורא מעשה ז’ארגוני בשבת שלהם אחר סעודת-הצהרים, בוחר דוקא באלה הסופרים, הרבים והשליטים באמריקה, שאיני רוצה לטנף את פי בשמותיהם המנוּולים.

ואת ליבין, רבותי, קוראים רק אנשים נבחרים, אשר אולי גם המלה “ריאליסמוס” אינה מוזרה להם, וכמובן מן המקור המבורך: ממאמרי ל.קוברין ב“צוקונפט” בנדון זה, המוכיחים, כי ריאליסם – הינו, תיאור פרוצסים ידועים באופן בולט.

ובשביל בעלי מדרגה כזו, אמנם, היטיב ייטיבו הליבינים לכתוב עד מאד. לא שהם משתדלים לכתוב על פי מושגיהם של “החייטים המתענינים”, בשביל למצוא חן בעיניהם. לא. הדבר נעשה מאליו, כמושגי-הסופרים כמושגי הקוראים…

כי הנה יהודֵי מנדלי מוכר-ספרים מדברים כולם בלשון מנדלי-עצמו. ואצל ליבין הדבר להיפך: הוא עצמו, כשהוא מדבר בעדו, אינו יודע להשתמש אלא בלשון ה“קערליך” וה“יאלדען” שלו….

“אויף דער אידענע איז געווען אן אימה א קוק צוא טהון. ניט דא געדאכט, ניט פאר קיינעם געדאכט, מען ווייס שוין ווי לייטישע ווייבער קוקען אויס ווען זיי רייבען אב וועש”³.

אכן קרוב ליבין אל קוראיו.

ולאידך גיסא: נסו-נא: להעיר את אזנו של אחד הקוראים הללו, כי… נוּ, ליבין ודכוותיה – נניח – סופרים-עקרים המה, אינם יוצרים ובוראים, אינם אלא עושים סקיצות ומרפרפים ממעל על פני חייהם של יהודי-אמריקה, מבלי שים לבם כלל אל תסיסת-המעבר וסכנת-הכליון שבהווייתם הלאומית של היהודים הללו; כי בציורים ובסקיצות של פלוני ופלוני, למשל, שוררת יבושת נוראה, למרות כל הלחלוחיות של דמעות ושפעת המלות הרחמניות של גניחות… נסו-נא, במטותא, ושמעתם את אשר יענכם קורא כזה:

– מי? ליבין? גומפרך" הוֹ, גומפרך שלנו הוא… הוא יודע את החיים… הוא מתאר את חיינו, הפרוליטריים… כל דבריו מן החיים… הוא מפליא לעשות…

לדוגמה?

לדוגמה? הנה…

…העריס נכנס הביתה עיף ועצב וישב על הספסל השבור. הילדים מסביבו בכו מרה.

– גיטל! – פנה העריס אל אשתו בקול כואב – מה תגישי לי היום לברעקפעסט (לארוחת-הבוקר)?

– “געפרייטע פאטייטעס” (בולבוסין מטוגנים) – ענתה גיטל באנחה.

– “געפרייטע פאטייטעס?” – קרא העריס – אלל-רייט (יהי כדבריך, טוב מאד)!

– – – נוּ?! האין כל זה All right?

 

ד    🔗

בסקיצה הליבינית תתהלל “הספרות היהודית החדשה”; ועל הירחון “צוקונפט” – תפארתה.

ב“חדר-המקרא הרוסי החפשי” אשר בבירת אנגליה, שבו יושבים יהודים רעבים וקוראים את ה- "Рабоуий-день וה- Работее дело” יש שיארע להיות עד-ראיה למחזה קטן כזה:

הנה אחד – בחור בעל פנים מקומטים ומושחרים – ניגש אל הממונה ומבקש מאתו ספר יהודי.

דבר שאינו צריך לומר הוא, כי ספרים עברים – ב“לשון-קודש”, רחמנא ליצלן – הנם כאן בבל ירָאה ובבל ימָצא; ואולם מספר ספרי הז’ארגון, שיש להם ערך ספרותי, מתגלגלים גם המה תחת גל הברוֹשוּרוֹת השונות. והממונה, היודע לקרוא את ה“שערים” בקושי רב, כשיארע שאיש דורש ל“מחלקה היהודית”, הוא שולח את ידו ומושיט למבקש מתוך הגל מכל אשר תעלה ימינו או שמאלו.

– “אין הא-שלעכ-טער צייט?” [“בעתים רעות?”].

הבחור הרוצה-בקריאה לקח את הספר הקטן, עלעלו קצת, עבר בעיניו על פני השורה: “שבת בעיירה קטנה”… הפנים הביעו שיקול-דעת, אם יבחר בזה ואם ימאס.

– תנה לי איזה ספר אחר!

הממונה שולח ידו ומעלה.

–“די… די יו-דישע צו-קו-קונפ…”!вот

–די יודישׁע? פֶה, הלא ציונית היא זו.

–!? Сіониуескій журнал – חוזר הממונה בשוויון-נפש רגיל, ובקולו מבצבץ, בכל זאת, מעין תמהון: באיזו דרך מצא מין ספר כזה מקום פה?

אחד מן הצד מרגיעהו:

– מסתמא נדב מי שהוא את החוברת הזאת…

הבחור הרוצה-בקריאה מקבל אכסמפלר שלישי.

– “ספר… קיצור מסעות בנימין השלישי” – הוא עוקם את חוטמו – מה זה? לא ספר רליגיוזיי?

– אפשר שגם זה נדב איזה איש, – משער אותו העומד מן הצד.

והבחור הרוצה-בקריאה אינו סומך על אחרים.

– אמר “מענדעלי מוכר ספרים… יתברך הבורא…” לא… זהו, כנראה, ספר רליגיוזי!

והוא משיב גם את זה בחזרה.

והממונה שולח את ידו עוד פעם אל הגל. ישראל, אף על-פי שאינו יודע “יודיש”, סבלן הוא…

והגל מלא ברוֹשוּרוֹת, כאמור, “דַרוין מצא את החידה”… “מה צריך העובד לדעת ולזכור?”… “מעשה בארבעה אחים”… “צוּקוּנפט” – – –

– “צוּקוּנפט”? – התעורר הבחור הרוצה-בקריאה – האמריקני? אה, הבה לי, הבה!

היה שם באותו מעמד גם בעל-ליצנות ופנה אל הבחור השואף להשכיל בשאלה קטנה:

– נראים הדברים, שמפני ציוניות ורליגיה כבוד-אדוני מפחד כמו מפני מלאך-המות?

– מפחד? – לא רצה השואף-להשכיל להיראות כפחדן – מה שייך לאמור: מפחד… אבל אני אינני אינטליגנט… איש עסוק הנני ואי-אפשר לי לבלות את העת בציוניות. אני רוצה, יותר טוב, בדבר שיפקח את עיני, בדבר שיסיר את העוורון מעל עיני. מובן? אני איני אינטליגנט!

ולשעה, כשהניח האינוֹ-אינטליגנט הלז את ה“צוקונפט” מידו, קרבתי אני, מתוך המתנה, ונגעתי בחוברת הצנומה – שׁל ינואר היתה ומהשַׁתא – והתחלתי לקרוא בה בכוונה ולחפש ולבקש במה כוחה גדול.

––––––––

ובכן, התחלתי לחפש ולבקש…

ואולם מובן מאליו, שה“צוקונפט”, היוצא בארץ-הריקלאמות, אינו אוהב לסמוך על המחפש, שימצא בו את היותר חשוב ומועיל לו. יודע צדיק זה את נפש-קוראו. ובאמת, העולם טרוד כל כך, והכל מושכים בכנפי-בגדו של העולם הזה, ואם לא יצעקו, אם לא יכריזו, אם לא ישמרו את הדיבור הי“א של “אדווערטייזען”, כמו שאומר ה”אמעריקאנער", אם ימתינו עד שיבואו ויבקשו – שמא, חס ושלום, לא יבואו כלל?

ולפיכך – אותיות גדולות על שער-החוברת. למען השם! – “קראו בזה את המאמר ‘מה היא ההיסטוריה?’ מאת דוקטור ח. ז’יטלובסקי!”

דוקטור ז’יטלובסקי… “בן-אהוד”… “ציוניזמוס אדער סאָציאליזמוס” – – –

ועברתי בחפזה על פני המאמר הקודם לו על אמ"ד⁴ ואמהר אל “דאקטאר שיטלאווסקי”.

ואמנם, בן-אהוד יודע להסביר. “הידיעות ע”ד השתנות-העתים ותנאי החיים – זהו מה שאנו קורין “היסטוריה”, “כרוניקה”, “דברי הימים”. והשפה יפה ופוֹפוּלארית עד מאד. והמשלים והדוגמאות מיחס בעל-הבית היהודי אל ההשכלה לפנים, וכיוצא בזה, נאים ויאים, לא-רע, לגמרי לא-רע…

וגם שכן יפה נתן ה“צוקונפט” לבן-אהוד – את ד"ר ח. זוֹלוֹטארוֹב, המדבר על-דבר פרידריך ניטשה ומוכיח, שתורת האדם העליון מושפעה כולה מתורת דרווין על דבר התפתחות-המינים; וכל זה הלא כל כך חדש, כל כך עמוק!

במחילה גמורה ולמאן-דהוא הייתי מוחל אולי רק על “חתיכת הפסיכולוגיה” על-דבר החלומות, המעובדת על-ידי ראובן גיטלזוֹן. תחת זאת מצטיינת ביחוד בעזרת השם “דרשת הכוהן” של פייגנבוים, אף שגם בלי זה ידעתי למדי את האיש הזה ואת שיחו, והמחלקה בידיעת-הטבע וכו', כמדומני, שאינה נופלת הפעם כמעט גם מזו, שהיתה ב- Журнал для всех בימיו הראשונים והטובים!

אמת, יוכל היות שאני טועה… ולאידך גיסא – מי יודע? אפשר שהכוחות הנשגבים האצורים בכל אלה נשגבים מבינתי הקלושה… האין טוב לי לעבור אל הבלטריסטיקה שבחוברת זו?… כוחות של יצירה הלא תועים לפעמיים ומתגלמים גם במקצוע זה…

––––––––

כל הבלטריסטיקה שבכל החוברת הזאת – “סקיצה” אחת לא-גדולה מאת סאֶנקאֶס, ושמה – “הם נפגשו”.

וכך היא מתחילה:

"זאכר שמע את הדפיקות בכותל וייקץ.

"איפה הנני – השב כשהוא משפשף באצבעותיו את עיניו.

“החלון הקטן עם שבכת-הברזל הזכירוהו את כל הקורות אותו”.

וזאכאר מתחיל לזכור את אותו הבוקר. “השמש זרחה בבהילות ואורה. שלחה את קרניה החביבות אל הארץ והשיבה כל נפש בתקוה נעימה, כי הסתיו לא יבוא כל כך מהר. האויר היה טהור ונעים” וכו'.

ובאותו בוקר אמר זאכאר אל לבו לאמור:

“במרכבת-הטראם אבוא עד חצר-המעברה ברחוב נַדיאֶז’דינסקי, שם אעבור במרוצה את המעברה ואימינה, איכנס לסימן 12, אחץ אותו ואשמאילה, אחטוף איזה עגלון ואסע עד נַבּאֶראֶז’יני, ושם… משם אוכל לפנות לכל עבר…”

ואולם כל זה לא יפה, והנה הוא “עצור”.

"זאכאר התחיל להתהלך על פני החדר בצעדים יותר ויותר מהירים. וככל אשר הרבה למהר בצעדיו, כן הלך דמיונו הלוך וחזוק, וכן נעשו הציורים, אשר חזה בעיני-רוחו, איומים ונוראים יותר ויותר.

"ואולם מי הוא הדופק שם?

הדפיקות היו בשיטה מסויימה; נראה היה, שהדופק מתכוון לשוחח אתו באותה הלשון המיוחדת – לשון-התפיסה".

מובן מאליו, שלראשונה אמר זאכאר, כי מרגל-חרש יושב שם ודופק בכדי להתגולל עליו ולהוציא מפיו מה שאין להוציא. ואולם לבסוף, אחרי נסיונות הרבה, נוכח האסור, כי הדופק אינו דופק אלא דופקת, ושמה מאריה פּאבלוֹבנה, מכרתו מאז, שנזדמנה גם היא לפונדק זה. והם נפגשו.

וגם זה מובן מאליו, כי אילו היה זה כל תוכן הסקיצה במחשבת המחבר כמו במעשיו, כי אז לא היה מה להעיר עליה. בכבודו של זאכאר, המוסר את נפשו על דעותיו ורצונו, הלא חייבים אנו בכל אופן, ורעיוניו המרים על “החייים הרבים ההולכים לאיבוד” גם הם אינם צריכים להסכמה. ואם אמנות אין כאן אלא במידה שישנה בכל סקיצה אמריקנית – כלום אפיטרופסי האמנות אנחנו? וכלום לא סגי בלאו הכי לירחון של מאמרי-מדע פופולאריים?

אבל הוא הדבר: אנו ודאי שהיינו מסתפקים ומחרישים. ואולם סאֶנקאֶס בעל-הסקיצה אינו מסתפק בפגישה פשוטה והוא מדביק אליה גם את ה“פרובלימה” של הלאומיות. הוי, על הפרובלימות! – – –

"הדבר היה לפני שנה.

בחוץ היה חושך ואפלה. השמים היו מכוסים עבים לבנים-כהים, שטיפטפו בלי הפסקה דלף-סתיו קטן וטורד. הטיפות נפלו לאט-לאט, יגיעי-כוח, בלי בטחה, כאילו היו נמלכים בדעתם, אם שוה להם לנפול וכו‘. לרגעים התעורר הרוח וכו’.

“בחדרה של מאריה פאבלובנה שוררים חום ואור עד כדי שימסו האברים, פשוט. בכל שורר סדר גדול, הכל מונח על מקומו, הכל טהור, נקי, מחיה ממש. רוח בעלת-הבית בעצמה נסער ביום הזה, וכנראה, משיחתה את זאכאר”…

וזה הדבר. בימים האחרונים התחילה מאריה פאבלובנה להכיר בפני זאכאר לבוביטש שהם אינם כתמול-שלשום. והיא שואלת אותו לסיבת הדבר, והוא עונה, וזה לשונו: נפש בת שיחתו יודעת מאד, שעבודתו שלו היה רבה, שהעובדים שבעו רצון ממנו, שגם הוא קשור בהם מאד-מאד. והכל היה טוב. אבל… הפרעות…

ומכאן ואילך מתחיל הפירוד-בדעות בין הנאהבים והנעימים. מאריה פאבלובנה (מכל הסקיצה אי-אפשר ללמוד, אם נולדה גם היא יהודית כזאכאר, אם לא) טוענת, כי “הרגש הלאומי הוא רגש מיותר ומסוכן” ופרעות אינן אלא " טעות קטנה בדברי-הימים", והוא, זאכאר, הוא – לא כן יחשוב. היא אומרת, כי “מחויב אדם לדכא בקרבו את רגשי-הלאומיות” והוא אומר, כי “אינו רואה חובה לעצמו בזה”. גם הפרוליטריאט היהודי פרוליטריאט הוא – – –

ובאופן זה מבינים סופרי ה“עתיד” את הפרובלימה של הלאומיות. לא לחנם מחבבים אותם אלה המתגדרים בזה, שאינם אינטליגנטים!

––––––––

ואולם איך שיהיה – הללויה! ישמח ישראל בזאכריו! לאומיים הם!

ומעכשיו אין ברצוני אלא להעיר עוד הערה קטנה אחת בנוגע לסאֶנקאֶס – ואחר אחדל.

ואומר –

את הסוציאליסטים הפולנים-היהודים עוד אפשר לי להבין. דיבורים פשוטים. היהודים אינם עם כל עיקר. אין להם לא טריטוריה, ולא שפה ולא – וזה העיקר – אינדוּסטריה מיוחדת. אין היהודים אלא קיבוץ של שנוֹררים, פאנאטיקים וחדלי-אישים. הפרוליטאריאט המעט שבתוך קיבוץ זה יהיה, גם אם לא ירצה השם, לפולני ברבות הימים. ואין שאלת-יהודים בעולם כלל. מה? רצון-האומה להיות? דברי ימיה המורכבים! מלחמת קיומה הטרגית? הכוח היוצר של נשמתה? התפוררות כוחותיה הפוריים? האֶכספלואטאציה הרוחנית בה מצד האחרים, הרבים? התפתחות חפשית של קנייניה ואישיה? – מה להם ולכל אלה? רצון, נשמה, טרגיקה, יצירה, קניינים רוחניים – פויֹ, הלא אין כל זה, אלא דברי בורגנים. ולעת-עתה? והאנטיסמיטיסמוס? – צחוק! ראשית, הלא יש תרופה בדוקה ומנוסה לו – הסוציאליסמוס! ושנית, ושנית… באמת… סוף-סוף… הלא הצדק את האנטיסמיטים!

כן, על בני מיכל, על מוציאי ה“פראלעטארישע וועלט”, איני מקשה כלום. אותם אני מבין… ואולם על ה זאכאכרים – עליהם ידווה לבי, עליהם “יהמו מעי כחלילים”…

הן גם פיהם מלא צחוק כל היום על דברינו הבורגנים; הן גם הם ישליכו בנו אבנים וישבו וידברו בנו בשנאה וקצף רותח; הן גם הם מתנבאים על ה“צרות” שהנן רק חזיונות עוברים,חזיונות עוברים ותו לא; הן גם ה“יהודי”, ה“יהודית” שבפיהם אינם אלא שמות שנתרוקנו מתכנם…

ובכן, מה הוא, אפוא, הרוח, אשר ידחה אותם, את הזאכארים, ממנה, היפה, החכמה, המסורה לפרוליטאריאט כמותם? מה הוא המלאך המכה באומללים האלה? האומנם? האומנם בשביל איזה “חזיון עובר” ניטל עליהם להתרחק ממאריה פאבלובנה?

 

ה    🔗

זאכאר לבוֹביטש, ההולך לפנינו, מתאמר להיות לאומי, מפני שהוא מרגיש את עצמו, מימי הפרעות ואילך, קשור מאד אל הפרוליטאריאט היהודי; ולמרות הדחיפה המכאיבה והמרה, שהוא מקבל מצד מאריה פאבלובנה, אחות יקרה וחכמנית זו, הקשורה דוקא בכל הפרוליטאריים שבכל העולם, למרות כל ה“צער-בעלי-חיים” שבמצבו האומלל – הנה הוא, זאכאר הגיבור, לכל הפחות לפי דברי סאֶנקאֶס המספר, נשאר עומד על דעתו מבלי לזוז מן ה“פרינציפ” שלו בשום אופן ומבלי לחזור מדברי לאומיותו אשר אהב סלה. –

גורל שונה קצת מזה עולה בחלקו של איסאק וַאסיליוביטש, הנפש העושה בסיפורו של נאז’יבין: “השקר”.

הסיפור הזה ראה אור בחוברת-ינואר, שנה זו, בירחון הרוסי "Образование” ובלי ספק קראוהו אחי הקוראים ברוסיה מקודם לי; ומכל מקום רוצה אני, הגולה הנודד, להעיר עליו, מצדי, דברים אחדים.

כי נדמה נדמה לי, שבמידה ידועה, בנוגע לז’ורנאלים רוסיים חדשים, אינה דומה קריאתם הם, בני הגלות היושבים על מקומותיהם, לקריאתו של הגולה הנודד.

ואם אמנם, גם ידם הם רועדת, בשעה שהאצבע מפרידה בין הדפים החדשים והמחוברים, אם גם לבם הם דופק למקרא המלות: “תיקונים, קונסטיטוציה” וכדומה להן, אם גם עיניהם הם, מאמין אני, תרות בכל מקום ובבלי-יודעים לראות האין דבר בכאן גם על אודותינו ואם אין גם אותו השם הנורא – יהודים – נזכר פה… אם גם עצביהם הם מתוחים בכל הימים האלה, באוהל הנמתח בידי סוֹלדאטים בשביל ראש-הגדוד – הנה, אחרי ככלות הכל, לא דמי!…

כי הנה הם, כאמור, יושבים, סוף-סוף, על מקומותיהם ויודעים, עד כמה שניתנה רשות לדעת, את מצב הדבר כמו שהוא, בשעה שאנו, הגולים-הנודדים, רק קול-דברים אנו שומעים, ותמונה אין אנו רואים –

ובכלל – לא דמי…

כי הנה הם, בני הגלות דהתם, בני-גולה נינהו, מפני ששורש-נשמתם עקור מארץ מגורי-אבותיהם לפנים, מפני שכעין הרגשה דקה בנפשם, כי ארץ-מולדתם זו לא ארצם היא, לא ארץ אברהם, יצחק ויעקב, כי העם היושב בה, אדוני-הארץ, אפילו החלק הקטן שבו, שאינו עוסק בהקזת-דם, רחוק מהם מרחק רב; כי השפה, שפת-הארץ, השומה בפיהם לחצאין, לא שפתם היא; כ בתור בני ישראל שלמדו תנ"ך בילדותם הקשה וקראו את פרץ בן משה בבגרותם המוקדמת – הנה המקום אשר הם עומדים עליו לא “ארץ ישראל” הוא –

אֻמְלָל, אֻמְלָל, אֵיפֹה אַרְצְךָ, אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת?!

אַיָם אַחֶיךָ, אַיָם?! – – –

ואולם אם זה אין להם, הנה “איזו סביבה” הרי יש להם שם, אם השפה לא שפתם היא, הנה בּלינסקי ודוֹבּרוֹלוּבּוֹב ומיכאילוֹבסקי שׁלהם הם, אם החֵמה והחורבן מתפרצים ועולים מכל העברים, הנה יש גם רגעים בודדים – ורגש-הזרות מתנדף והולך לו…

תחת אשר זה שעזב את אותה המדינה והוא נע ונד בעל-כרחו בארצות-החופש, ואת הבריות אשר מסביביו לא יכיר, ואת צלצלי-השפה אשר באזניו לא ישמע, ואת העוויותיהם של הנפגשים בו לא יבין, וגם גדוליהן וחכמיהן של הארצות האלה, אשר רגלו עוברת בהן, הנם לו ספר החתום – איש כזה גולה-משׁנֶה הוא, גולה בכפליִם, לגבי דידהו, הנשׁארים שׁם ונלחמים שׁם. ובתעות הגולה-הגולה הלז הלוך ותעֹה, בנשׁף בערב-יום, ואל הארץ יביט והנה זרה היא, ואל ההמון יתבונן והנה משונה הוא, ואל הדיבור יקשיב והנה אכזרי הוא – זכור יזכור את אותה “ארץ-המולדת המקיאה”; וזכר את קסרקטיה הרחבים והשוממים ואת בתי-כלאיה הכהים והמרירים, אשר אחיו בני-עמו ימלאום; וזכר גם את הפיות הפתוחים של בני לוויתו כיום הזה, יהודים הללו, שביזבזו הכל כמוהו, ונקרעו מהכל כמוהו, ועכשיו אינם יודעים לאן הם הולכים ובשביל מה הם הולכים – ונשא את עיניו, האכולות מאבק-הדרך, אל אפר השמים הזרים והעכורים, אלה השמים, אשר “נתיב אין בהם לאל” ו“רחמים אינם יכולים לבקש”, ואמר: “אני – לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי”…

אז יעלה בזכרונו גם את דברי המכתב שכתב לו אחד משם: “ואתה, אחי, הנך כבר בארץ- החופש… מה מקנא אני בך…” –ועמד על מקומו ולא יעשה את דרכו הלאה. לא!… חלילה לו מזלזל בכל חופש, יהיה איזה שיהיה. אַל לו להיות כאלה היהודים הצעירים הנמלטים, המתאוננים כל היום על “זה החופש למות ברעב”… אל לו להיכסל גם כאותו רוסי זקן, היושב ב“פוֹליאנה הבהירה”⁵ ודואג לאיכרים ומשמיע פסוקים שגורים והבל-פיו…

לא! חופש מדיני! נחוץ, נחוץ הוא בכל מקום ובכל אופן ולכל בריה! חיים חפשים! ללכת אל כל אשר ישאך הרוח, להאמין בכל אשר תאווה נפשך, לדבר ככל העולה על לשונך, לעשות את כל שאתה מוצא לנכון לך… כן, כן…

– – – ומה שגם החיים הללו, במערב-אירופה, אינם מאושרים, מה שגם בני-האדם הללו רחוקים מהיות למופת, מה שגם כאן אין שובע, צדק ושלימוּת, ואין צריך לומר: טבעיוּת, עליה וקדוּשה – כל זה אמת, ואולם הלא רחוקים-רחוקים הם חיים אלו גם מאותם החזיונות האיומים למאד, שמשלו ביד רמה טרם נהיתה ה“מהפכה”; הלא, סוף-סוף, בעד גליונות וקונטרסים אין אנשים נאסרים כאן לימים ולשנים ובעד עבירות שבכתב אין הם מתחייבים להיגלות לקרחי-הצפון! ואם גם חופש זה לאו לכל ליהנות ניתן (וביחוד ליהודים גולים, אפילו אם הם אינם מודים לא ביהדותם ולא בכל הבדלות), אם גם חופש זה ודאי שאינו כולל לתוכו את אותו החופש של “הנפשות המיוחדות, השואפות והמחפשות” – הנה, בכל אופן, זהו, שאליו התפללו שם כל אלה הצעירים המתלוננים כאן, שרק מפני יסורי רעבונם ושממונם אין הם מרגישים בו, כמו שהיה אפשר לצפות מהם, לכאורה.

כן, ארץ-החופש! תנאי-חיים חפשיים. היטב דיבר אחיו משם בקנאתו בו אז. ומי יודע: אפשר שאף בימים האלה לא פסק עדיין מקנאתו זו… כשם שהוא, הגולה-הגולה, מצדו, התחיל לקנא בו ולהתגעגע ל“תמן אמרי”…

ומתעוררים הגעגועים ועולים ביחוד כעלות המנחה. היום רַד; מתנועע הרחוב; ומתנועעת גם קומתו הכפופה של הגולה הנודד. בין מנחה למעריב. ובקרב-נפשו שברים הומים: “ויצא יצחק לשוח בשדה”, “אשרי העם שככה לו”, “במה מדליקין ובמה אין מדליקין”, בתי-מדרשות ישנים ובתי-כנסיות קרים, קלויזים וחדרים, “רפאנו ד' ונירפא” ו“שמע קולנו ד' אלוהינו”…הוי, עלות המנחה שבין הערבַּים; הוי, פרקי אנחות ואגדות “עין-יעקב”, הוי, ההמתנה ללא-כלום שבין השמשות…

וכאן – “א פארטאגע אין דוקס פלייס שוּל”… “א מיטינג אין קענאן סטריט רויד שוּל”… אופל וגאז, אופל וגאז – ופנים כמושים, אדמדמים, נוצצים-לחים… וגוויות בולטות, נובלות, נרקבות ומתיַפות… תכשׁיטין מזוהמים בחלונות-החנויות – ועלמות שׁבות מעבודת-יומן עם מלַויהן; אוכלין נפסדים בפתחי-החנויות – ונשי-חוץ ניצבות על המדרכות ודוממות; תיבת-מנגינה – ותינוקות מחוללות. לה-לה, לה-לה; רגלים מורמות, סינרים מלוכלכים, מצנפות של שיער; אופלל ורפש וגאז.

– – – והגולה מהלך וחושב: שם… שם במקום רוב בניינו של הגוף החולה בו, שם במקום רוב מניינו של העם המתנוונה, שם במקום המשכב האחרון של הגווע הגוסס, שם במקום הפראוּת והפרעות, השחיטות וההריגות, המיתות והרציחות – שמועות חדשות הנה באות משם! דמים חדשים נשפכים, אסונות חדשים מתפשטים…

– – – והשועלים המחבלים שבכאן, החזירים המטונפים שבכאן, העתונים המשחיתים שבכאן, עושים סחורה בכל זה. זרמי-הדמעות החדשים משמשים להם לטבילה כשרה: ושלחו את ידיהם בהם, כאשׁר יפָרשׂ השׂוחה את כפיו לשׂחות. הדם השפוך מחדש יהיה להם להדחת-גרון מנעימה: והכריזו מעתה על הצריך להם בקול יותר צלול ומרעיש, וממכיתות-ההריסות יקחו למו אש להתחמם בה; דשן-התבערה ישפכו מתחת לרגליהם למען היות להם קרקע איתן; ובמפלי בשר-ההרוגים יחטטו בתענוג גדול – עסק טוב ושמן!

ושם – קול דמי בני-בניו של הבל צועק מן האדמה. האומנם תכזב גם הפעם התוחלת הממושׁכה? האומנם יִדַמו גם עתה כל הלבבות המתגעשים ותכס האדמה על כל הנפשות האמיצות והנקיות – וסוף?!

כי הנה קול-הבטחות עולה מאדום; קול-הבטחות – וחזרה בהן; קול-הבטחות – וחזרה בהן…

וחמושׁים יעלו חניכי ה“קַזַרמה”, חמושׁים, כאישׁ אחד, וחוצץ יצאו השוטרים והשופטים והשומרים; והעכברים והפשפשים, אשר בחורי-המהפכות ובסדקי-ה“אוּטשאסטקות”, זוחלים ומצפצפים וממתינים –

והרבה-הרבה דברים מתהום-הנשיה עולים במוחו של אותו גולה, דברים אשר אם יאמר לספרם – לא יאמינו לו כל הרוצים להאמין ב“מוצא”, ולא ישמעו אליו כל אלה הנוטים אוזן לרוחות החדשות… ורבים יגערו בו בנזיפה ואמרו: העת עתה להזכיר? העת עתה להתמכר לרגשות? –

אפס, הוא לבדו, בתעותו על פני המבואות המעוקלים, בחפזון של איש יוצא מדעתו, הוא שואל את נפשו על אותן הערים הקרובות אשר פקד אלהים באפו…

ניסן. הנשיאים מקריבים יום-יום איש איש את קרבנו…. העם מתנצל את עֶדיוֹ אשר נשא עד הימים האחרונים מיום עמדו על הר חורב… בניו ובנותיו, המדולדלים, מתנצלים, בהכרח ולרצונם, מכל העושר שהיה שמור לדורות, מתכחשים אל משא-הנפש של רעיון-הגאולה ואומרים: לא הוא. ונעריו, אלה הילדים אשר נתן לו אלוהים, אלה בני החמש-עשרה שהזקינו מלחץ וחלאה ורעב, אלה הילדים ההולכים בלי כוח לפני רודף, עומדים ומטיחים את ראשיהם הרופסים בצור-החלמיש, חוגרים שארית כוחותיהם הדלים, נשבעים שבועי-שבועות של התמכרות ואמון ומצפצפים את רחש דבריהם השונים על אוזן לא שומעת…

ניסן. בני ישראל נושאים את עיניהם. לפניהם – הים האדום; מאחריהם – מצרים נוסע; ולצדדין – המדבר: נחשים, עקרבים, חיים תלויים מנגד בכל רגע ורגע…

– – – ודרך אחרת אין, עלינו להיות מן הראשונים, עלינו להיות ממחנה-החלוץ. לנו, הלא אין לירוא משום דבר. לנו הלא אין מה לאבּד. גרוע מעכשיו הלא אי-אפשר להיות ולא יהיה. עתה הלא בוודאי אין על מה לדבר. ואולם אז – אז אפשׁר שׁיִמָצאו ישׁרים בלבותם אשׁר לא ישׁכחו גם מה שׁעוללנו אנו, אפשׁר שׁיִפָּתחו לפנינו שׁערי ריאזאן וקאזאן וטאמבּוֹב, אפשׁר שׁלא יכַהו בבנינו אשׁר בבתי-ספרם להיות רוסים טובים – הכל אפשר!

– …a Russian Jew! …Look here …Halloo!

והוא רץ ועובר על פני הכנופיה הבטלה הניצבת בקרן-הרחוב אצל בית-המרזח. מה יעשה להם, אם יגעו בו לרעה? הנה אותו בעל הפנים הנרגזים ירק יריקה גדולה… ומה כוונתה? מה כוונת הרקיקה הזאת? רקיקה פשוטה היא, סתמית, רקיקה בעלמא או שמא לא באה אלא בכדי לגעת בו, הגולה-הגולה?

ואף על פי כן, הרי טוב פה… טוב מאשר שם… וגם שם ברבות הימים… אמנם, עוד רחוק-רחוק היום… אבל סוף-סוף… דעת-הקהל… לא, שמדות ורדיפות מאורגנות ומוכנות לא תהיינה אז… הלא אין כאן כמו אלה… וגם חינוך טוב יקבלו ילדינו אז… כמעט כמו בכאן, והלא מוטב באמת שיוכלו בנינו להיות כבני עם-הארץ מאשר שירצו ולא יוכלו…

אכן, היה יהיה כדבר הזה. ההיסטוריה לא תכזב, הֶה-הֶה…וקושׁיות כי ישׁאלו, תתן בצחוק קולה… הֶה-הֶה… מה? למה, אפוא? למה, אפוא, נשאנו וסבלנו כל כך? למה, אפוא, עמדנו על נפשנו בשלטון-היוונים? למה, אפוא, יצאנו משם ומשם? נוּ!… מי ביקש זאת מידינו?… מה תשתוחחי, הנשמה, ומה תהמי?…

– – – ובשובו למעונו, בהיכנסו לרשות-עצמו, הוא מתנפל על הז’ורנאלים החדשים… שמא… שמא ימצא, לכל הפחות, כי גם הם מבינים קצת את הכאב…

כי אם יש חיים ואם יש התעוררות לאותו העם – מי חכם ויגיד זאת… ואולם ז’ורנאלים הלא בודאי יש לו…

וה“אוֹבּראזוֹבאניה” – הרי זה ז’ורנאל טוב, פרוגרסיבי, ראדיקאלי, ובלי ספק גם הרבה ידים של מי שנולדו יהודים באמצע…

ובכן…

טאן פותח תחילה. גיבורו נוסע מזה והוא אינו שבע-רצון ומדבר אל לבו הרבה, הרבה… מקונן גם היידאָבּוּרוֹב המשורר ואומר, כי נפשו לא תקו עוד לאביב. אחר-כך “ספנסר והאבטוביוגרפיה שלו” ושירים וסיפורים ודברים מעניינים על הספרות ההמונית ביחס למלחמה. עוד שיר אזרחי מתורגם ממאריה קוֹנוֹפניצקה… אה, כנראה, תוכן יהודי… איסאק וואסילווביטשׁ… שֵׁם מפיל אימה: “השׁקר”…נו, אדרבה, אדרבה, הבה ונראה.

––––––––

לא ארוכה היא מידת הסיפור של נאז’יבין וגם תכנו אינו מורכב ביותר –

“איסאק וואסיליוביטש ישב בעיפות על הספסל הניצב בשדרת-הצאלים בגן-העיר, ואת מגבעתו המעוכה והישנה, אשר הסיר מעל ראשו, הניח בצדו. הכל מסביב לו היה ברוח-האביב: קול-המולה, אורה, טוב. ואולם בנפשו של איסאק וואסיליוביטש היה חושך ותוגת-שממון – רעיונות טורדים וסותרים זה את זה, רעיונות טובים ורעים עינו אותו ומילאו את נפשו בחושך ו”קור".

מה קרה? אותה ה“מנגינה”.

איסאק וואסיליוביטש ש“נולד וגדל בין העם הרוסי” היה מן המתנגדים הראשונים לתנועה הציונית. “הוא – מעיד המספר על גיבורו – אהב את המדבריות אשר אין סוף להם, את תכלת-המרחק של היערות, את הכפרים הקטנים והדלים, מקום-מגוריהם של העניים החשכים, אבל הנחמדים והיקרים לבל קץ, הוא הוקיר בהתלהבות את גאוני העם הזה הקרוב אליו, וברגעי-עצב השכיח את עצמו בשירה הרוסית המלאה כליון-נפש. בצורת-העם היה הוא מן המצטערים הראשונים. במלה אחת, הוא חי בהחלט את חייו של העם הזה, ואף אילו היה רוצה לא היה יכול להיפרד ממנו”…

“ופתאום – הדבר האיום הזה”…

ומעכשיו – מתחילה המלחמה. בסקיצתו של סאֶנקאֶס שבפרק הקודם מתוארת מלחמה זו בדבק של רגשי-אהבה. כאן אין כל מאריה פאבלובנה. להלן, במשך-הסיפור, אמנם בוא תבוא אשה אחת, אך לא “אהובה” במובן המקובל. מלחמתו הפנימית של איסאק וואסיליוביטש היא רק בין “רעיונותיו הטובים ורעיונותיו הרעים”.

בכלל, כמו שאמרתי מראש, שונה קצת איסאק וואסיליוביטש מזאכאר לבוביטש. וסיבת-הדבר לא מעבר לים היא. את זה האחרון, את זאכאר, הציג לפנינו איש יהודי, בתור יושב מאז ומעולם בתוך עמו, ש“הטעות הקטנה בדברי-הימים” רק קירבה יותר את מחשבותיו אל הפרוליטאריאט היהודי, והוא, בשבתו בבור, חושב על לאומיותו – הוא קורא לזה לאומיות – ומכאובי-אהבתו – ודַיו. לא כן איסאק וואסיליוביטשׁ. הוא אוהב את המדבריות הרוסים וכו‘, את האיכרים הנחמדים וכו’ וכו' ובשבתו בשדרת-הצאלים, הוא מהרהר על הקרובים הדוחים אותו מאתם וחושבים אותו לזר ועל אותם הרחוקים הקשים לו עוד יותר: הם קוראים אותו לפלשתינה הרחוקה-הרחוקה….

ובכן – מלחמה בין רעיונות טובים ובין רעיונות רעים. ומדרך המסַפרים הטובים המשתתפים בחיי גיבוריהם להראות את הסחורה הרעה תחילה. ונאז’יבין המספר הליבראלי הטוב, אמנם, משתתף בצערו של גיבורו היהודי. הוא ראה בו את הטיפוס היחיד של האינטליגנט הרוסי-יהודי, אשר רעיונות רעים מטרידים אותו וטוענים:

“האומנם יצדקו הם עם הפלשתינה שלהם? הבאמת אין אפשרות לעשות מיהודי ולא-יהודי אדם סתם? האומנם צריכים אנו לצאת מכאן? ואולם הלא זה מכאיב. הלא זה דבר אין דעת בו”. “פלשתינה זרה לו לחלוטין, וכאן – כאן כבר נתמזג את החיים, את העם, את הארץ עצמה, בכל לבבו ובכל נפשו”. “כן, הוא נתמזג, אבל בו לא נתמזגו. אותו מגרשים, הוא נחשב לאויב. הם אינם אשמים, כמובן, אבל אתה, סוף-סוף, הנך זר”.

זהו הצד של אהוּרמין, של הרעיונות הרעים, רחמנא ליצלן, של מחשבות המרי והתיפלה ב“ליבראליות, אשר ממש כדאי היה לקרוע עליהן”. אמת, הם, הפורעים, אינם אשמים, חלילה; אמת, לעבדות הלאומית ולכליון הלאומי של העם היהודי אין גיבורו של נאז’יבין דואג, חלילה. חס ושלום! אל תוציאו שם רע. “הוא אוהב את המדבריות וכו‘, הוא קשור בעם הרוסי וכו’, הוא אינו שם פדות בין היליני ויהודי וכו'” ורק… מה לעשות… המאורעות הידועים… ואף הטוב שביהודים נופל לתוך הרהורי-עבירה: מכים אותו, זר הוא… ורעיונותיו הרעים מזכירים לו את פלשתינה, אף כי רק בדרך-שלילה… אלא שמכל-מקום אל תחרדו: גם הורמיז עומד כאן בשדרת-הצאלים, ואחרי הרעיונות הרעים באים הרעיונות הטובים, ואלו הם: “כל הרע שבחיים יוצא מזה, שבני-אדם חדלו מהיות בני אדם סתם ויהיו לשלטים מתנועעים. אם על השלט האחד כתוב “סלאוי” ועל השני “גרמני”, או “יהודי”, אזי כבר, כמו בהכרח, אין שלום בין השלטים הללו; לא נשאר, אפוא, אלא להסיר את הכתובת – ומיד תוסר גם האיבה, והיה הכל פשוט, טוב, בהיר ומשמח”.

ולידי הרעיונות הישרים, הקוסמופוליטיים, הטולסטואיים הללו בא איסאק וואסיליוביטש אחרי עברו אל איזו מאמרי-פוליטיקה בעתון שהיה אצלו וראה את יחס העולם למעשי פיוּס העשירי ואת רשעת תקיפי עלמא הדין המעוררים רגשי שובינסמוס ושנאה בין עם לרעהו…

ולפיכך? לפיכך צריך היהודי להסיר קודם כל את השלט של עצמו – ואז יהיה הכל טוב, בהיר, פשוט ומשמח.

ובעוד איסאק וואסיליוביטש הוגה את המחשבה הטובה הזאת, והנה אשה רוסית אומללה לפניו והיא מספרת לו על אסון-חייה הנורא. היה חיה את בעלה שלא בחופה וקידושין, ויוולדו להם בנים. מרוב עבודה חלתה ותוּבא אל בית-החולים. אז לא ידע בעלה מה לעשות בלעדיה את הילדים, שלא נתקבלו לבית-המחסה, מחמת שנולדו שלא כדת, ומרוב יסורים רצה לתלות את שניהם בביתו. נער ונערה קטנים היו. הנער ניצל בדרך נס, והנערה – מתה.

עוד פעם שלט! – מסתייע איסאק וואסיליוביטש.

“ופתאום זכר על אודות אשר חשב היום טרם נפגש את האשה, וכל ספקותיו היו בעיניו, פשוט, לנלעגים. האפשר להתבולל את האויב, אם לא? מה נבער! היה היא,שונאת” לו, היהודי, והוא חולה על יסוריה"…

“אור-האמת, אשר עלה בו מדבר-היפגשו את העוני של בני האדם, האיר את כל החיים, וכל השקר שבהם נתגלה ככתמים נתעבים על תמונה נהדרה. פאנגרמניזם, פאנסלאוויזם, פלשתינה, ילדים ממזרים, זה הניר הנרקב, המוליך תוהו לא דרך והמרעיל רבבות בני-אדם בשקר המרשיע שבו, השקר המתכסה בטלית של מדעיות ומסתמך אכתפם דאבוטוריטטים כזבנים, זה המת האומלל, השוטר – כל זה, מה פעוט, מה דל, מה אווילי לעומת אור-הנצח של אמת-החיים האלוהית”. “יהי אור, רק אור – חשב א.ו. בשמחה – התלהב בעצמך, הלהב אחרים, וזה הכל. אין צורך בפלשתינה, אין צורך בפיוּס העשירי”.

פלשתינה ופיוּס העשירי, עינויי אשה אומללה ופוליטיקה של “היהדות הלוחמת”, התנועה השוביניסטית הציונית – וה“פאנגרמניזם” וה“פאנסלאוויזם” – ככה מבינים הם, הטובים, חסידי אומות-העולם, את צער-האומה השנואה, ככה עוסקים הם, המיטיבים כל כך לתאר עינויי נשים אומללות, ברצון עם אחר, נרמס ומורדף, לחדש ימיו כקדם ולהשתחרר מעבדותו הלאומית. אמנם – הם אומרים – אי-אפשר להכחיש: אנחנו הליבראלים מבינים: לעת-עתה רע לכם; האיכרים הנחמדים, אשר אתם אוהבים כל כך, מכים אתכם; הריאקציונרים שבכם מדברים על איזו התפתחות חפשית של הגוף הלאומי והכוחות הלאומיים, ואולם דעו לכם,כי כל זה שקר, “לא נשאר לכם אלא להסיר את השלט”. אין צורך בפלשתינה, אין צורך בפאנגרמניזם, אי צורך בפיוּס העשירי!

וזהו – “האור הנצחי של אמת-החיים האלוהית”. מה יפות המלים!

––––––––

הארכתי יותר מדי ב“שקר” ותחת זאת אקצר באמת.

כי עוד סיפור נוגע יש באותה חוברת, שגם אותו אני רוצה להזכיר בחדא מחתא, והוא מלא יותר אמת מן הקודם לו…ואמת – רצוני לאמור: אמת יחוסית, אמת מצד הדובר ומצד גילוי-הדעת שבדבריו, אמת במובן דברים אמיתיים היוצאים מן הלב.

ובעל-האמת הוא מספר פולני ושוּמאנסקי שמו, ושם סיפורו – “סרוּל מלוּבּארטוב”.

המספר גָלה ליאקוטּסק. בדידות, קור ורגשות יפים ביחס לרֵעַ מת. שׁירה לנפשׁו החיה על פני כל העמודים הראשׁונים. לאחרונה מתגלה בעצמו – סרוּל הרוכל. צהוב-ירוק ומחודד “ונפלא הדבר! – תמה המספר – כל זה ביחד לא עשה עלי בפעם הזאת רושם רע”. בקיצור, עמידתו, דיבורו, תנועותיו ופרצופו של סרוּל הרוכל – הכל כמו שצריך להיות, כנהוג. והוא, המספר, נכנס עמו בדברים. הלשון של “אתה” לגדול ממנו בשנים וכל הסגנון בכלל מזכיר את קולו של אופיצר בשוחחו עם בני-גונדתו: עֵרב של בוז, של הכרת חשיבות-עצמו, של “מבטי-הנאה” ושל הערות סנטימנטאליות מעין: “הכל שׂונאים את סיבריה, אך החסיד הפַנַטי, כנראה, לא ידע שנאה לחצאין”. וככה נמשך הדבר עד הדף האחרון, כשסרוּל, על-פי חפץ המספר, מביע ברור את געגועיו לארץ-הפולנים ולקטניות שבה ולצפריה הקטנות, אשר, “לבשתו ולחרפתו הרבה, שכח את שמן בפולנית”. רק אז מתרכך האציל ומתחיל הפולני לדבר עם “יענקיל שלו”, על-פי עדות-עצמו. “כמו אל אחיו”. “ואולם עתה לא יספתי לענות לו – יסופר בהתפעלות – לא היה עוד ספק בידי, כי העברי הזקן, החסיד, הפנטיקן, מתגעגע אל ארץ-מולדתו”. ואז אחז בידו, ביד-יהודי, ופנה אליו במונולוג של מחצית-עמוד. “וסרוּל שמע לי, כולו היה להאזנה. פיו היה פתוח ועיניו נטויות אלי”. וראיה לדבר,שבכלות ה“יאסני-ואֶלמוֹז’ני פּאן” לדבר, פתח סרוּל ואמר:

“אוֹי, וַי מיר; אוֹי, וי מיר” –––

––––––––

הוא הדבר. נאז’יבין, המספר הרוסי הנלבב, עוסק באיסאק מצד עצמו, ובהיות לו פרטנזיות, כמו שאומרים ברוסית,לדעת את הצעיר העברי, ש“נולד וגודל בתוך הרוסים”, הוא מחזק בתוך א.ו. את “החוטים הנסתרים החזקים, המקשרים אותו אל חלאת המשטר השורר עתה ברוסיה”, ומכריח אותו לקרוא ב“שמחה” על ה“אור” וכיוצא בו בניגוד ל“פלשתינה ולפיוס העשירי”. ושומאנסקי, המספר הפולני מצדו, טרוד ביותר בדבר רגשותיו הוא לסרול מלוּבּארטוב – וסרול הלא חסיד פאנאטי הוא עד היום – ואחרי כרכורים שונים ממצה את עומק-הדין ומעלה, כי משעה שישראל מתחיל לבכות ולתנות עמו ב“אוֹי, וי מיר” על יפי ארץ-מולדתו, פולין העדינה, מאז הוא נחשב בעיניו לאח…

ונפלא הדבר – אסיים גם אני בסגנונו של המספר הסנטימנטאלי – הן היו ימים שה“אוי, וי מיר” היהודי היה לסמל-פלצות" ה“אוי, וי מיר” הביע: מרמה,חנופה, שפלות, אהבת-בצע וכו' וכו' – ועתה?…

עתה – ה“אוי ואבוי” הזה גופא מביע: הכנעה, הקשבה, רצון טוב ללמוד מהם, העדינים והמעולים, חוטים נסתרים עם צרת העם הפולני, הבנת הרמאות של הפוליטיקה היהדותית, הרוצה לשלוט בעולם, געגועים לפולין היפה ו“דמעות טהורות על פני הפנים המעונים”…

כן, כן, אחי ורעי, צעירי בני ישראל, איסאקים וואסיליוביטשים וזאכארים לבוביטשים, נעים, נעים מאד… רואים אנו בחוש, שגדולה היא יד העתים המשתנות, שתקוות גדולות לנו ועתיד מזהיר לפנינו, בעלי “אוֹי, וי מיר” – אוי ואבוי לנו באמת.

[“הצופה”, אדר-ניסן תרס“ה; החתימה” י.ח. ברנר. הפרקים א' ו-ב' – לפי נוסחא מעובדת מחדש, מתוך העזבון]