מכאן ומכאן
|
מחברת חמישית |
(כתוב
בעט עופרת)
שאלת הקיום של ה"מחרשה" עמדה על הפרק. את הסכום, שהניח טוּמארקין ביסודו, אכלו
שני החדשים הראשונים, והעתון הציוני, בראשית החודש השלישי להופעתו, עמד אל מול פני
המשבר. צריך היה לפנות לעזרה. זו היתה דעת האַדמיניסטראטור מר
קליינשטיין, יהודי פשוט, לא-זקן וקרחת לא-גדולה לו בראשו, ששנות מגוריו בארץ-ישראל
היו כבר כעשרים שנה, ועשר שנים מהן היה קוֹליקטוֹר להגרלת שטרות. אחריו החרה-החזיק בדעה זו בן-חפשי, העוזר
הראשי במערכת, מי שברוסיה היה שמו יוּדלין ורק לפני שנתים פועל במושבה גלילית,
ושני חדשים רצופים אוחז במחרשה ממש.
על דרכם עמדתי אני, המשתתף הקבוע, החצי-פובליציסט והחצי-בלטריסט של
"המחרשה", שהתנגדתי. אני
טענתי מעומקא דליבא לאמור: להאלפים האחדים יהודים שישנם פה, שעברית מבינים מהם עשרה
למאה, הן מספיקים העתונים היוצאים פה דאי ויותר מדאי, ואם אנו, הקיצוניים, רוצים
בעתון משלנו, לא אכפת, אם גליון אחד ממנו יצא לא פעמַים בשבוע אלא פעם אחת בחודש,
ובלבד שיצא בכוחות עצמנו. כך טענתי!
כינויי הספרותי, כפי שהזכרתי כבר במחברת שלפני הקודמת, היה "אובד-עצות",
ו"כשמו כן הוא!" – לא התאפק האַדמיניסטראטור באחת הישיבות, שדנו בה
בשאלה הקשה, ב"זכות-הקיום של עתוננו", כמו שהיה בן-חפשי, שדיבורו העברי
היה קצת לא חפשי, אומר בטעות במקום "אפשרות-הקיום". העורך והמו"ל בעצמו, שהיה אצלנו
בבחינת "סייפא וספרא", מאחר שהשקיע את כל נדונית אשתו השניה בעסק, איש
בעל השכלה לא-מרובה, אבל שמבעד למשקפיו התחיל ההגיון מיום ליום להציץ בכל תקיפותו,
ושבו, כמובן, היתה כמעט תלוּיה החלטת הדבר, היו לו, כפי שנראה לאַדמיניסטראטור,
"פּלַנים מיוחדים בדבר" ופסח על שתי הסעיפים.
המערכת והאַדמיניסטראציה של "המחרשה" היו
בחדר אחד גדול, כמעט ריק, בן שני חלונות ודלת אחת. הרהיטים – שני השולחנות וששת הכסאות – היו לו מנוסח-רוֹקוֹקוֹ
ולא מנוּסח-מוֹדרן, וספרים עבים ולכּסיקוֹנים כבדים לא היו כלל בנמצא. הכל עשה רושם של דבר חדש, בלי
סבל-ירושה. בקרן-זוית מימין היו
צבורים: חבילות, חבילות של גליונות-"המחרשה", קרעי שמות וניירות,
ובקרן-זוית משמאל, אצל שולחן-האדמיניסטראציה, שעליו היו מונחים: מספרים, חוטים,
כריכות, שנים-שלושה גליונות מקופלים ודבק, התגוללו ניירות עבים לחבישת צרורות. שולחן המערכת, שהתקשט ממעלה בקסתות
ומספגים, ומתחת בסל, היה משום מה מורחק מן החלונות ומאורם.
היה בוקר יפואי.
בן-חפשי התנודד ראשון במערכת.
פעם חיטט בסקרנות בתיק-העורך, שנשכח על השולחן מאתמול אגב טרדה, ופעם קרא
בעין אחת, בדילוג, בהערות, בריהטא ובהתנועעות – זכרון ללימודי הישיבה הטֶלזית – את
כתב-היד שהוּצא משם, מן התיק, שלא ברשות.
העוזר הראשי קרא: "שאלה
קטנה"... (לחשבונו של
עולמנו)... – ו-ו-ו, מילא, את
ההקדמה אני מוחל לו: אובד-עצות בלי הקדמה כגוף בלי נשמה! – ובכן? – "איני בקי
במספרים ואיני מומחה (–איש אינו מפקפק בזה!), אבל זאת יודע אני ויודע כל איש שהיה
קצת בארץ ואינו רוצה ואינו יכול לעוור את עיני עצמו ועיני אחרים, כי למרות כל
המאמרים המדעיים של הבקיאים במספרים ובקילומטרים ושל המומחים הגדולים מן הירחונים
"למדע-פלסטינה" על עתידות ארץ-ישראל ועל אפשרותה לקבל אלפים ורבבות מבני
עמנו הגולים, הרי אין דעה זו צריכה להתקבל אפילו בתור שקר מוסכם (?)" –
בן-חפשי עיוה שפתיו על הסגנון "הנמשך כמו
מזפת" ושמח על סימן-השאלה שמצא, – טוּמארקין הנה כבר נעץ כאן עפרונו הכחול! –
הוא השתעל וחזר להתנועע:
"המומחים אומרים הכל, המומחים מעידים, שהארץ נפלאה
היא בכוח, משובחה בכל המעלות. אני
איני מומחה ואיני יודע ( – שוב! בראווֹ, אובד-עצות! מודה על האמת!), אולם את זאת
גם אני יודע (דילוג). הארץ היא קטנה
ומיושבת בעלים, שאינם רוצים ואינם צריכים כלל לא לעזבה ולא למכרה (דילוג). אנחנו מיעוטא דמיעוטא בה כיום הזה. אמנם, לא מיעוט קטן כזה, עפ"י
אחוזים למאה, כבכל הארצות הגדולות, אבל זה לא ינחמנו. (דילוג). סוף-סוף, איננו בכל הארץ הזאת עם כל
הספרדים ועם כל זקני ירושלים, אפילו כמאת אלף איש. איזה שליש (–? שליש?) ממספרנו בוַרשה; את ניוּ-יוֹרק לא
אזכיר. זוהי הכמות; והאיכות? על ערך
בני הישוב הישן הלא אין להרבות בדברים: חלאת המין האנושי. הפרזה? לא. מצד ההויה והסוד שבהויה (– מהו שח?) אין בכלל הבדל בין בריות
לבריות, בין חיים לחיים, בין ישן וחדש" –
אותות של תמהון ואי-תפיסה. מתוך כך נעשתה פניה פתאומית אל האַדמיניסטראטור, – נוּ?
האַדמיניסטראטור, שטיפל בדבר-מה אצל שולחנו, ענה על
ה"נוּ?" ברוגזה: הוא עדיין לא היה בפוֹסטה.
נסתתמו הטענות לפי שעה ולא נשאר אלא לקרוא הלאה; אבל גם
הלאה לא היה מענין מן ההתחלה.
"מנקודת ההשקפה האנושית-הציבורית – היה כתוב הלאה – ודאי שלבני הישוב
הישן רק ערך שלילי (– דברים בעלמא! בלי פאקטים! בלי כלום!). אולם גם בני ישובנו החדש אינם מסלתה של
האומה (משיכה בכתפות). שוֹטטוּ
בחוּצות פתח-תקוה, בואו לרחובות ולראשון, אשר צעיריהן יצאון ותראו (דילוג
רב). הרי שלעת-עתה אין על מה להראות
ולומר: נצחון. מדברים על קניות
חדשות, אבל המדברים, המנהיגים בעצמם, יודעים, כי היו כבר יהודים אחדים, שבאו עם
צרור-הכסף ורצו לקנות ולא קנו. מפני מה? מפני שקנית אדמה נושבת, ואם לא
ישיבה צפופה, ואם לא מעובדת כראוי, מחמת עצלות ודכדוך יושביה, אינם מן הדברים
האפשריים ביותר (– ואת האַגיטציה של העתונות האנטישמית כנגדנו לא הזכיר!). אפשר, שסוף-סוף יקנו, בכל זאת, בנס עוד
איזו חלקות קטנטנות פה ושם ותהיינה לנו עוד אמות אחדות, אבל מה זה אומר? והאם זה
אומר, כי יש לנו תקוה להיות בעלים למשק כפרי-לאומי, ולו גם מצומצם? האם זה אומר,
כי יש לנו תקוה להיות פה בזמן מן הזמנים הרוב? באיזה אופן? באיזה דרך-הטבע ניעשה
מעשרה אחוזים חמישים ואחד אחוזים? לא, בזה, ברוב, לא יאמין איש, מאלה הצריכים
להאמין" –
בן-חפשי נפסק אצל ה"אבל" שבראש הפסוקים – "אבל
מה זה אומר" – ופנה גם הוא ב"אבל" אל האַדמיניסטראטור.
– אבל...
אם יהיה – הוא מבטיח?
הנשאל ענה ב"חה-חה" של "מי יוכל
לדון": אין מקנין דבר שלא בא לעולם!
– אבל להבטיח...
להבטיח... – העיף בן-חפשי
עין על כתב-היד המונח לפניו ודחף אותו מבלי משים – הגע בעצמך, אדון קליינשטיין!
מקורות אחרים הלא אין לי, ואם אין לי אשה וילדים – צריך אני... מה? היום כבר העשירי בחודש!
– כמה מגיע לך?
– כל הארבעים! בעד החודש העבר קיבלתי בסך-הכל עשרה
פרנקים. יותר לא פַארה.
ה' קליינשטיין התחפש למתנצל. – אם הגליונות אינם יוצאים כסדרם. אמנם, רעה זו אינה גדולה. בגליונות, כשהם יוצאים, מפסידים. עיקר הריוַח צריך להיות לא מהגליונות היוצאים, כי אם ממקום
אחר. זוהי טענתו מאז. אבל הסדר צריך להיות סדר. עתון שצריך לצאת פעמים בשבוע, וברביעי
בשבת אין עוד הגליון הראשון. – מה?
מה יוּדלין אומר? שבשבילו, האַדמיניסטראטור, יותר טוב אם הגליון מאחר: על ידי זה
הוא פטור מעבודת המשלוח? – מילא. את
ההלצה העוקצת הלזו יבלע הוא, קליינשטיין, בשתיקה, מה שיותר רע הוא: שאין מאומה
נכנס לקופה. וחזר הדין: איך תהא
הכנסה לקופה, אם אין גליונות?! מעגל-קסמים! וזהו – עתון עברי וסדריו. כשנותנים מַנוּסקריפט אין המדפיס רוצה
להדפיס: דורש כסף. וכשהוא כבר מתרצה
להדפיס – דוקא היום אין לו עבודה אחרת – אין נותנים לו מַנוּסקריפט. מבית-הדפוס היו כבר פעמַים: המסדרים
עומדים בטל.
העוזר הראשי נתן עין זעומה בגליון-הנייר המונח לפניו
ואמר בטוֹן של אחראי בעד הקלקול:
מה רוצה אדוני? כל הגליון מסודר. חסר רק "על המשמר". אבל אין על אודות מה לכתוב.
– אין על מה לכתוב? – ליגלג האַדמיניסטראטור בחימה
גלוּיה – ובאותה עת עוברים בשתיקה על... (כאן בא שם האורח הגדול, הנדבן). מובן, באופן זה לא יהיה לעולם על מה לכתוב! אבל עם זה, שלכם
אין על מה לכתוב – לא חדשה היא. מחוסר-ענין הן הקדישו את ה"על המשמר" של הגליון העבר –
שחוק להגיד! – ל"הבמה החובבית".
פיש! יש איזו אגודה, כביכול...
ומהי עושה? מציגה לפעמים דראמה.
שמא תאמרו מחיי הארץ? למשוך את הספרדים אלינו? גם זה לא. עוד פעם דראמות מן הגלות ומחיי
הגלות. עוד פעם בשביל המהגרים...
הדובר עמד כמתפלא על עצמו. ה' קליינשטיין באמת לא היה דרכו להתערב בענינים שאינם שייכים
לו. מה לו דראמה-נַהמא? אולם מכיון
שהרעיון על דבר הספרדים הובע – לא התחרט. בדיעבד... אבל
הדבר נגע בבן-חפשי. למה זה מחזיק
טובה לעצמו על החכמה הגדולה אשר אמר, כאילו חכמתו היא, בעוד שהוא, הוא, בן-חפשי,
אשר הביע את המחשבות הללו, ובהרחב-הביאור, בגליון העבר, ולא ב"על
המשמר", חלקו של העורך, כמו שהואיל זה לערבב את "היוצרות", כי אם
ב"עוּבדות וחזיונות".
הוא, הוא, אשר התנפל על חברי האגודה, שאין בהם יודע מלה עברית וכולם ממלאים
את תפקידיהם הגלותיים כגויים. אולם
זה עוד לא כלום. במהרה צריך יהיה
לקרוא למלחמה עוד יותר גדולה.
אומרים, שיש יהודי הונגרי, הרוצה להדיג בקרוב חזיון ז'ארגוֹני. אוֹהוֹ, על אלה יטה ידו! לאלה יראה
נחת-זרועו. אומללים הם הספרדים
אחינו, – יכתוב – אם בעלי טובות כאלה באו אליהם להשכילם. המעט מאחינו הספרדים הז'ארגון שלהם, שהם
הולכים ועוזבים אותו תחת השפעת תנועת התחיה... הוֹ, הוא יכתוב!...
ומה שנוגע למאמר על אודות האורח החשוב – גם כן הצדק אתו, את בן-חפשי. אומרים, אמנם, שהאורח באמת אינו פזרן
גדול, כמו שמריעים העתונים, ולחינם חרדו עליו כל החרדה היוצאת מן הכלל, אבל פטור
בלי כלום אי-אפשר... והוא, בן-חפשי,
עשה בכל זאת את חובתו ואמר לטומארקין, ולא עוד אלא שביאר לו, כי נחוץ שהמאמר על
אודות האורח יבוא ב"המחרשה" עוד בטרם שיגישו לו המֶמוֹראנדוּם על דבר
"המחרשה". אבל טומארקין
משתמט ואינו כותב לא את הממוֹראנדוּם ולא את "על המשמר". מסתפק, כנראה, בזה, שהוא עומד על המשמר
אצל אשתו.
– היא באמת נוסעת היום? – נתעורר האַדמיניסטראטור –
ובכן הלא עליו ללכת כרגע אל הפוֹסטה; הלא מיד יבואו בודאי לקרוע את בשרו
להוצאות-הדרך!
הלצתו השניה של בן-חפשי – בדבר אשתו של העורך, שעל
משמרתה עומדים – עלתה לו גם היא, איפוא. ןבפנים נוהרים גיחך: "היום הולכת הגאולה מאתנו,
היום..."
השם הארצישראלי של אשת טומארקין היה גאולה.
בכתב-היד הקטן של "השאלה הקטנה" התעקלו
האותיות לאמור:
"לא, בזה יוכלו להאמין רק הציוניסטים קלי-המירוץ
בחוץ-לארץ, שהציוניות היא להם "ספּוֹרט" או "פּלַן", שאחת היא
להם, אם להאמין או לא להאמין, ושאצלם אפשרית עוד, אם אתם רוצים, גם האמונה בממלכה
יהודית. מדוע לא? –"
והלאה:
"אני שואל, איפוא: מה היא תקותנו לעתיד? שבאופן
היותר טוב יתוספו עוד איכרים אחדים, עוד ספּקוּלַנטים אחדים, מהטיפוס של אלה שישנם
עד עכשיו, מאלה הבונים רק חרבות-גיטוֹ למפרע, מאלה אשר את בניהם ישלחו
ל"השתלם" ואת בנותיהם יושיבו לרקום מפות לחלות, ובעצמם ישתדלו למצוא
איזו פרנסה בעיר, ולע"ע ימַנוּ בשדותיהם משגיחים על עבודת פועליהם
הנכרים?"
ואחר זה:
"כן, רבותי, הנכרים! כי פועלים עברים הן אינם,
אינם – גם בזה הלא צריך להודות. יש
איזו "אֶכּסמפּלרים", יש איזו פועלים מתמיהים, פועלים טובים במקרה,
שמספרם נער יכתוב, אבל אין פועלים עברים.
את זה כבר הוכיח הנסיון של שלושים השנים. ואם גם לא היה מכריחנו הנסיון להודאה זו, שיקוּל-הדעת נותן:
מהיכן יהיה לנו פועל עברי? מאין ימצא לעם כעמנו אותו טיפוס של פועל חקלאי לשמה של
העבודה? מאֶכּסטרן לא יֵעשה פועל.
אַל לשכוח: הפועל הקרקעי בכל הארצות נחשב במדרגות היותר פחותות של הסולם
החברתי. כמעט בכל מקום רואים שאיפה
טבעית מצד הלזה להתעלות: לצאת ממצבו השפל.
אולם שם, בכל המקומות החיים, סבל-הירושה שלהם עוצר בפועל ההוא, שישאֵר מה
שהוא, והרגל של מאות בשנים אימן את ידיו לעשות את מלאכתו, מלאכת-הטבע הגדולה,
כהוגן, ולפעמים למצוא בה גם קורת-רוח עליונה, נשמתית. לא כן האֶכּסטרן היהודי, שבא הנה לעבוד לשם
ה"אידיאל". זהו חזיון כל
כך אי-טבעי, כל כך בלתי אפשרי. מרבה
אידיאלים מרבה פוליטיקה ואַגיטאציה.
העבודה האמיתית אינה רוצה לדעת מזה! האֶכּסטרן האידיאלי יש שהוא מסוגל גם
למסור פעם את נפשו על האידיאל שלו, אבל התנאים היום-יומיים, שהפועל החקלאי נמצא
בהם, התנאים הקקשים המעיקים בכל רגע ורגע, העבודה הקשה – הקשה משינוּן מלים זרות –
הזיעה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס
המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות מצד אותן הרוקמות מפות לחלות (–?) – היעמוד בפני כל
אלה האידיאל, שבאופן היותר טוב הוא פרי עלית נשמה לשעה (?)"
– וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה – רטן בן-חפשי לאחר
שכילה גם את הקטע הזה.
לעשות, אמנם, לא היה מה, ולכן קרא. הלא חובתו היא לקרוא את כתב-היד! אבל
מאידך גיסא "מהו היוצא מדברינו?" והיות, שמרגע פניתו הראשונה לאדמיניסטראטור
עבר בינתים כחצי שעה, מצא לנכון להזכירו עוד פעם, לבל ישכח את הבטחתו לו. נוּ, פשוּט, אין לו ליוּדלין, במה לקנות
פפירוֹסים. זהו עינוי. שמע-נא, בחור! רצוני לומר: אדון
קליינשטיין... אה, אדון קליינשטיין!
ברם, קלות-לשונו של יוּדלין (אותם שני החדשים שעבד
בגליל המעיטו הרבה את הכשרון האוֹראטוֹרי שלו, אבל את קלות-לשונו לא הפחיתו) לא
הביאה לו טובה הפעם. לכנות איש
כבן-ארבעים: בחור! התיקון ה"מיַדי" שלו לא הועיל כבר כלום. אדון קליינשטיין התרגז: ברוך השם!
התעוררה שאלת היום. לכל תן
כסף. ולוֹ, שמא חושבים אתם, לא
מגיע? ולוֹ, מדמים אתם, אין משפחה בארץ-ישראל? מה, להם, לבני משפחתו הוא יכול לתת
לאכלה את הגליונות האלה המוטלים כאבן שאין לה הופכין? ובאמת לאו בעל דברים דידיה
הוא, יוּדלין! ידבר עם העורך. הם ,
העורכים בעצמם, פרי מעלליהם יאכלו, ככתוב!
ההאשמה לא היתה צודקת ובן-חפשי התרגז גם הוא. הוא הלא טוען, שכּן הגלות צריכה לעבוד
בעדנו ולתמוך בנו. הוא הלא איננו
אובד-עצות! הוא, יוּדלין, כּן מבין, שאי-אפשר לעתון עברי ציוני אופוזיציוני היוצא
לאור בארץ-ישראל להתקיים בלי תמיכה.
כי מי באמת יכסה את הדפיציט? שונאינו הרוצים לבלענו? המוסדים, שאנחנו
מותחים עליהם קו-בקורת? תריסר המנוּיים? הוא, בן-חפשי, אדוני האדמיניסטראטור
הנכבד, עובד בחצי-חינם – האם יודע הוא זאת, אדוני האדמיניסטראטור הנכבד? עליו, על יוּדלין, עומדת "המחרשה",
וכמה הוא מקבל?... חכה!
– לי אין פנאי לחכות – דיבר ה' קליינשטיין רתת.
– וגם לי אין פנאי – שאג בן-חפשי.
האדמיניסטראטור נטל איזו חבילה דקה בידו והיה נכון
ללכת. אמנם, "תשעה ותשעים
אחוזים היתה בהליכתו לבטלה": באופן היותר טוב תהיינה שתי המחאות של חתומים
לרבע שנה: שלושה פרנקים
במזומן. אבל צריך ללכת.
ובפתח הוסיף בקול של ריזוֹלוּציה:
– כל זמן שלא ישמעו לדברי, לא יהיה כלום. שאלת העתון היא שאלת הסוּבסידיה.
– השנוֹררוּת! – לא יכול בן-חפשי להתאפק מעשות לעצמו את
העונג ו"לקרוא את הילד בשמו".
כשהלך, הוציא בן-חפשי כמתגנב פפירוסה מתוך צלחתו, העלה
בה עשן והטיל עין בהמלים המרקדות לפניו:
"נוסף על זה, – רקדו מלותיו הטרחניות של אובד-עצות
– כשלא רואים שום צעדים משמחים
להתגשמות האידיאל; כשאין אמונה בהתגשמותו אפילו אלמלי היה אחרת, אלמלי היה עמנו
רוצה בו ומוכשר לו... נוסף על כל
אלה: אין הצעיר היהודי יכול להשתחרר כבר מה"פסיכולוגיה של נודד", שכל כך
הרבו לדבר עליה בעונת-הפולמוס של ציוני-ציוניות. אז אמרו: מאוּגנדה יברחו, מארץ-ישראל לא. אבל גם את זה מכחיש הנסיון, גם אל
פלשתינה אין היהודי הבא נקשר, והוא נכון לעזבה על נקלה בכל יום. דיברו על הקשר של אלפים שנה בין העם
הגולה וארצו. אבל אנחנו כולנו ראינו
את בני המושבות, שנולדו בארץ, באיזו רגשים קלים הם נוסעים מפה. חוש של ארץ-מולדת – הס מלהזכיר" – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
נשמעו צעדים: העורך... בן-חפשי מיהר והשיב את כתב-היד
למקומו בתיק, הוציא איזו חתיכות-הגהה מכיסו והתחיל קורא בקול: "האמת... חוש-האמת... ישנו גם לעת זקנה...
ודוחף ביד לכתוב... הוי,
אמת, אמת, עד מתי לא תתני לבני האדם לחלום ולחיות?" – שוב משל אובד-עצות!
אובד-עצות ממלא את כל הגליונות!
הצעדים לא היו צעדי העורך. נכנס אובד-עצות.
לתארהו? לתאר את אובד-עצות – הואיל ודאתינא להכא – בשרטוטים אחדים מן הצד?
והשם בלבד כלום אינו מספיק? אובד-עצות! יהודי כפוף, לא מגוֹהץ, רגלים קצרות, ראש
גדול, מתקצר ועולה כמגדל. עינים
עששות מבחוץ, בהירות מבפנים – וטובות. שפתים עבות, פתוחות, בלי רוגז. פנים מלאים ומפיקים עיפות. סבר של רוב-און ההולך לבטלה. תנועות של "פָּרוּשׁ". קול נמוך, חנון.
נשימה עצורה.
– וטומארקין עוד אינו?
– וה"שלום" שלך היכן הוא?
– זוהי שאלת היום? – צחק מצחו המשונה של אובד-עצות –
דומה, שאמרתי.
– לא, כי לא אמרת! – לא ויתר בן-חפשי.
– אולי מפני שגרוני ניחר לא שמעת? – ניסה אובד-עצות.
– כִּיף חָלָךּ? – שאל בן-חפשי ערבית, כמתפייס.
– לזקנים תמיד שלום, – היתה תשובתו של אובד-עצות.
לאובד-עצות, האדם היהודי מן המרתף, היו הרבה חולשות,
אבל הגדולה מהן: להזכיר את זקנתו המוקדמה, ואולי גם המדומה, ולאו דוקא לקבול עליה,
אלא להזכיר. להרגל נעשה לו
הדבר. משנת העשרים ואילך. לראשונה היה כמהתל, כמשטה בעצמו, ובעצמו
לא האמין בזקנתו. "זקן אני
כבר, זקן" – והדברים היו מן השפה ולחוץ, אולם ככל אשר קרב לשלושים, כן התחיל
מזכיר את הזקנה כעובדה. ויש גם
שהאמין בעצמו, כי עובדה היא, למרות שבזקנו המדולדל אין אף שער לבן אחד. הוא כמו קרא לה לזקנה לפני זמנה, והיא
באה בזמנה. יהודי בן שלושים!
– "חוש-האמת ישנו גם לעת-זקנה" – נפלו לתוך
עיניו המלים מה"ליקוּטים" שלו והוא הקריב לעלי-ההגהה. – אה, איזו שגיאה! "הם מוכשרים
להיאָחז בשום מקום" – וצריך לומר: "אינם
מוכשרים!"... כך, כך... "הפרפורים האחרונים שלנו, שאינם
ראויים אפילו לשם זה, לתקן עותת כל מהלך-חיינו הארוך"... כך, כך... "הנסיונות הקלושים שלנו, המראים רק עד היכן הגענו
בעווֹננו הלאומי ומהו עם-הגלות, שאם גם יפקחו כמעט עיניו, ידיו כבר אזלו להושיע"... כך, כך... ושוב שגיאה, סידרו: "המהפכה בעולם-המחשבה
שלנו"... צריך להיות:
"בעולם העשיה שלנו"... רק זה חשוב, רק זה... ו"השאלה הקטנה" כבר נמסרה?
בן-חפשי תמה.
וכי באמת רוצה אובד-עצות לתת גם מאמר זה בגליון היוצא?
– כי מה? המאמר נפסל? – עצר אובד-עצות בעד חרדתו. הוא, אמנם, חשש מפני זה, אבל זה לו בפעם
הראשונה אצל "המחרשה".
טומארקין לא היה צריך לפסול הערה קטנה זו!
– משפטו של טומארקין לא שמעתי עוד, – יִשב יוּדלין את דעת
חברו בצחוק-ערוּמים נסתר – טומארקין עוד לא היה. טרוד בצרת הבית.
אשתו נוסעת לרוסיה.
– כך? – הצטער אובד-עצות – צר. מפני מצב העתון הרופף?
– מה לה ולעתון? – צחק בן-חפשי – לה הורים בוּרגנים
באודיסה. כשתבוא לשם לא יחסר לה כל
טוב. רק עכשיו...
– עכשיו...
עכשיו... – דובבו שפתי אובד-עצות. מבין הוא. הוא
מבין, שעכשיו קשה. ובכל זאת. בכל זאת. אין הוא מתחרט על שהוא, אובד-עצות, עצר בעד טומארקין להשפיל את
עצמו ואת העתון. הוא, אובד-עצות,
יודע. טומארקין הוא ישר, נקי-כפים,
פוּ, כלומר, רצונו לומר, נקי-נפש.
אלא שההבדל בינו, בין אובד-עצות, ובין טומארקין ויוּדלין, הוא הבדל
פרינציפיאלי, פוּ, רצונו לומר: עיקרי.
הם מתיחסים לישוב כאן באופן אחר ממנו. לדידם יחס הדיאספורה אל ארץ-ישראל הוא כיחס ההיקף אל
המרכז. לשיטתם, איפוא, צריכים כל
הפיות לפנות לפינתנו, והכל חייבים להביא מנחה למוסדיו של ה"מרכז",
הציבוריים והספרותיים. לא כן הוא,
אובד-עצות, החושב, שכשם שאין תקות עתיד גדולה ליהודים בכל הגלויות, ואף על פי כן
צריך לעבוד, כך אין פה תקוה, אלא שצריך לעבוד. הנה, כמו שהוא אומר כאן, ב"ליקוטים": "הקיבוץ
היהודי הדל שלנו הוא, אמנם, בטל ברוב, תלוי על בלימה, שרוי בפחד מפני השכנים, חי
מן הרוח, בן-בלי-שפה, בן-בלי-מולדת, אבל, בכל זאת, יחד עם זאת, יש בו דבר-מה,
אשר" – – – זאת אומרת: קיבוץ של יהודים ככל קיבוץ... שצריך הוא, איפוא, לעבוד בשביל עצמו
בכוחות-עצמו... הנה יש אתו פרק חדש
ל"ליקוטים"... מעין נסיון
להתחיל בפתרון-השאלה...
– שגם אותו אתה רוצה לתת לגליון זה?... –
– לא, יוּדלין, אל תפחד... מהו הפחד? הן חומר יותר מדאי אין לנו... אבל... הפרק יוכל, כמובן, לבוא בגליון הבא...
– מה? גם בפרק הזה אתה גונח?
– איך?...
כן... לא... רצוני לומר: בפרק הראשון, כמו שאמרתי לך
כבר, היתה המטרה "כפוית-טובה", כמו שאומרים בלועזית: להוציא
מלב-הטועים. וכי מי הם הטועים
עדיין? אולי אחד בעיר ואחד במאה משפחות...
בעוד שכאן... כאן... המטרה אחרת... חיובית... רוצה
אתה לראות?
"II. הדבר, איפוא,
נאמר: לא רק הפתרון הפוליטי והאֶקוֹנוֹמי של שאלת היהודים התלויים באויר על ידי
קולוניזאציה גדולה ורחבה בארץ ישראל הוא רעיון-רוח, אלא גם רעיון תחית עם-ישראל על
ידי יצירת מרכז עברי רוחני קטן בארץ-אבותינו ההיסטורית אינו אלא רעיון. ברי: אין ישוב קטן של איזו אלפים אנשים
שאינם מצטיינים ואינם יכולים להצטיין במאומה על אחרים יכול לשמש מרכז למיליונים
אחים נידחים בכל העולם.
"האמת הוגדה, איפוא, גלוי: התנועה הציונית לא היתה
ולא יכלה להיות תנועה ציבורית אמיתית מעולם, תנועה של כובשי-דרך, כי אם מעין
פרכוּס של נתעים בשוא ודלי-מעש, שהתגלם במכירת שקלים ובבחירת צירים פטפטנים
לאסיפות קולניות, קונגרסים בלע"ז.
החזיון שאין דוגמתו בהיסטוריה, שעם אשר גורש מארצו ישוב אליה אחר אלפיים
שנה, ושאותו, את החזיון שאין דוגמתו הזה, אמרו להעלות, כביכול, בחיי-בני-ישראל,
ישאר בהכרח גם להלן חזיון שאין דוגמתו.
"ומה, איפוא, להלן? האומה העברית ההולכת ומתבוללת,
האומה העברית מחוסרת-הבסיס, רפת-אונים ונעדרת-העבודה, תחדל, איפוא? תגוַע, תתבולל
לגמרי, תמות? – מי יגיד עתידות! בלב יש נבואות שונות, ובכל אופן, זה הלב, לבנו,
שבתוכו מתרוצצות הנבואות השונות על חיי ומות האומה – כלום הוא לא ימות?! ואף על פי
כן? הוא ימות ודאי, ואף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבו אין אנו חדלים מהיות, מדאוג
לחיינו, מחשוב על חיינו" – – –
– אני הייתי מוסיף: ומכתוב אפילו מאמרים אחרונים. אינך
נפנה יוּדלין?
נכנס טומארקין.
– האדמיניסטראטור לא היה?
– הלך אל הפוֹסטה.
– טוב.
הגליון יצא היום?
– מחכים למַנוּסקריפּט. עוד חסר חומר. היו פה מבית-הדפוס כבר עשר פעמים.
– כך, נוּ, אני לא יכולתי.
ולאובד-עצות:
– אה, מאמרך; וכי לא שמתיו כלל בתיק? כך השארתיו על
השולחן? אי-אפשר... אבל... בכל אופן... צר...
לצערי... אנחנו לא מדפיסים
אותו!
– אחת דתו?...
– בהחלט.
והטעמים? הטעמים רבים.
בודאי, מבין אתה, לצערי, עד כמה קשה לי לדחות עזרת-סופרים, ביחוד בזמן קשה
כזה ל"המחרשה", שמצבה, לצערי, אינו איתן כלל. אבל הטעמים רבים: א) הטוֹן. אותם הדברים שנאמרו ב"שאלה
קטנה" שלך – קראתיה בעיון – אפשר היה לאמרם בטוֹן אחר. טוֹן זה הוא לא טוֹן של מאמר בשביל
"המחרשה", שאינה מפלגתית, או יותר נכון, שהיא מפלגתית, ציונית. הטוֹן הזה, לצערי הוא פרטי יותר מדאי,
פּוֹלימי, וגם הכאב... כלומר: במאמר
צריך שהקורא ירגיש כאבו של הכותב, אבל כאן... כאן... לא
מרגישים... דוקא לא מרגישים: הכאב
אינו חד למדי, אינו מיוסד כל צרכו.
זה אחת. אבל זה עוד לא
הכל. ב) התוצאה. אחרי קריאת
מאמר שכזה – מה יוצא מדבריו? מה למדים ממנו? שצריך להתיאש מעבודת הישוב, שאין לו
עתיד, ולעבוד, לצערנו, עבודה לאומית בכל מקום, שהיהודים נחתים שמה. "יתחזקו לחיות בלי זה" – אתה
אומר. לצערי, צריך אני להגיד לך,
שממך, שהיית תמיד ממשוללי הגלות היותר קיצוניים, אי-אפשר היה לחכות למסקנה כזו,
אבל, בכל אופן, אין "המחרשה", המוּצאת בארץ-ישראל, יכולה, לצערנו,
להחזיק... להחזיק בטנדנציה מזיקה
כזו, אפילו אם היא יוצאת מפי סופר, שגם הוא מיושבי ארץ-ישראל...
– למרות מה שהרופאים אסרו עליו ישיבה זו – מילא את
דבריו של העורך העוזר הראשי.
העורך נאחז בשתי אצבעות בקצה-המאמר, שהיה מונח על
השולחן, כמו שאוחזים בגרון-אויב, והגישוֹ לפני עצמו. הוא לא קרא, – היתה דממה – אבל עיניו תעו בפרק השני של ה"ליקוּטים",
במקום שהיה כתוב:
"איך שיהיה, והאומה העברית חיה לעת-עתה, וחיים גם
אנחנו בתוכה. חיה היא במצור ובמצוק,
בבושה ובחרפה, ברוק ובשפיכות דמים, אבל חיה. חיה בכל מקום, בקיבוצים שונים רחוקים זה מזה, נבדלים זה מזה,
שונים זה מזה, גדולים וקטנים. קיבוץ
קטן כזה יש גם כאן. לקיבוץ הזה יש
גם מעט קרקע, שגם בתמונתה ההווית קדושה היא לכולנו וקובעת ברכה מיוחדת לעצמה. ואולם כאן אני דן בקיבוץ
בתור-קיבוץ. והקיבוץ הזה,
אעפ"י שמפני הרבה טעמים מובנים הוא גלותיי ביותר ואומלל ביותר (אינו דומה מי
שמשועבד לאנגלי או לגרמני ומחקה אותו למי שנמצא ברשות הערבי והטוּרקי ומחקה
אותם...), הנה, בכל זאת, אין חשיבותו לעמנו פחותה" – – –
הדממה
הופרעה. טומארקין בירר בקול את
חצי-המשפט האחרון. ואגב זה נענע
בראשו בחיוך של לוכד-גנב –
בלתי מסוכן – במחתרת. כן, ידידי,
התיאור אינו נכון כלל וכלל. מופרז!
מושחר! כאילו באמת איננו נקשרים אל הארץ, כאילו באמת אנו תלויים בשערה, כאילו באמת
מחר יקומו – חס וחלילה! – בני הארץ ויהרגונו. דעתי היא, עתון היוצא מפה צריך רק לדבר טובות, לעודד את הרוח,
או לא לצאת כלל. אלה הדברים רק מלח
על הפצעים. בכל אופן, לא על סמך
החומר המעט שבמאמר בן מאה שורות אפשר לבנות משפט שלילי שכזה. "המחרשה" היא, אמנם,
אוֹפּוֹזיציוֹנית, חפשית ומקבלת את האמת ממי שאמרה, אבל מאמר כזה, דברים כאלה,
שאני קורא לפני, אי-אפשר לה, לצערי, לקבוע בדפוס בשום אופן.
– בפרט, אם לזכור, שעתוננו קוראים גם הספרדים – הוסיף
בן-חפשי.
לאובד-עצות, כפי שהיה נראה מהצללים ששעל פניו המגושמים,
אבל החרובים, היה הרבה מה לענות על ההערות והנענועים של עורכו. ראשית, סליחה! בלי ערבוב-פרשיות. כתב-היד שעל השולחן הוא פרק ב' מ"ליקוטים",
שהכניס זה עתה, ולא "השאלה הקטנה". בזה הוא, אמנם, ממשיך את רעיונו הלאה, בזה הוא מסביר, שדוקא
עבודת ישוב, שדוקא בנית כפרים בכל מקום שאפשר, הוא העיקר... וגם כאן... גם כאן... כן,
בזה הוא הולך הלאה, בעוד שב"שאלה הקטנה", שעליה דנים עכשיו, אינו אלא
שואל. ובכן מה? הטון? – אבל מה יש
להעיר על הטון שלו? הטון שלו הוא רפה למדי.
כראוי לאיש, אשר הזקנה אכלה בו.
מה עוד? לא "על סמך החומר הזה" – טוב! יהא לא על סמך החומר
הזה. החומר העיקרי באמת לא הובא
כאן. לעת זקנה אין כוח בעט להעלות הכל. ודוקא העיקר הולך ונשמט מתחת העט. לו עצמו מכאיב יותר מלאחרים מה שאין לאל
ידו למצוא את המלה היחידה, שתכלול הכל, שתשאב הכל עד הנטף האחרון. אבל, על כל פנים, המשפט הוא משפט, או
יותר נכון, השאלה היא שאלה, גם אם לא נשאבו כל הנטפים. המשפט נראה מעצמו למי שעין לו לראות, והשאלה הנוראה מתפרצת,
איפוא, מאליה: כיצד אפשר לחיות להלן? ובנוגע לתוצאה: מה יוצא מדברי שאלתו? וכי מה
צריך שיצא? הוא אינו נוגע בתוצאות.
הוא רק מציג את השאלה ישר.
הוא שואל את עצמו, הוא שואל את בן-חפשי, הוא שואל אותו, את טומארקין, הוא
מדבר אתו כדבר איש אל רעהו: הנה אנו ויחידי ישראל שבכל מקום נושאים עין אל המקום
הזה, הנה כולם מדברים: ישוב העם בלי ארץ לארץ בלי עם – אבל האם יש ממש בזה? והנה
הוא בא ושואל: אחינו הציוניים, במה אנחנו מאמינים? מה תקותנו? הציונים
המושבעים שם יחשבו זה ל"מלח על
הפצעים" – טוב! יהיו פצעים! יהיו אפילו פצעי-שונא (כי אוהב להם אינו
באמת!). הציוניים המושבעים לא
יאמינו לו, לא יאמינו, כי נכון משפטו – טוב! אדרבה, אל יאמינו, יראו כי אינם
מאמינים באמת. יראו, כי יש בהם כוח
להאמין בהיפך! יהיו כלפידות הזקן! יתנו את נפשם! יקומו ויוכיחו! יוכיחו, כי יש גם
יהודים אחרים בעולם!
כזה וכזה היה לאובד-עצות להגיד – ובנחת, בנחת, דוקא
בנחת. בגולות-עיניו הבהירות, המלאות
רטיבות, ובריסיהן הקצרים, הדומים לנושרים, היתה הבעה מיוחדה. פירוש מיוחד וברור לאותה הבעה לא
היה. אבל – ברצון ידוע לחדור לתוכה
– אפשר היה לבטאה כך: טוב, טומארקין, יש לך תשובה מספיקה על אי-תתך מקום לשאלתי, –
יתירה היא בעתון! – אבל עליה, על השאלה גופה, מה תענה ומה תאמר? אתה עורך
ומו"ל עתון ישובי, הנותן
תקוה...
אולם אובד-עצות עמד נסמך על אדן-החלון ושתק: הגברת
טומארקין, שנכנסה החדרה במגבעתה הגדולה, האדומה, ובשמלת-הדרך, הפריעה בעדו מפצות
עוד פה לפי שעה בשאלת גורל עם ישראל.
הגברת טומארקין היתה אשה גבוהה, קלה. היא היתה הרה, אבל הריונה לא פגם
בקלותה. רק בגבות-עיניה היתה איזו
כבדות עקשנית, עקשנות-הגורל.
– טומארקין! – קראה רוסית בהיותה עוד בפתח – הוא הלא
איננו נותן!...
– היכן ראית אותו?
– היאך היכן: בבאנק. והוא אינו נותן.
אפילו חמישים אינו נותן.
היא ישבה על כסא. כמה פעמים היתה היא פה במשך כל העת? אפילו לא שלוש. גם זוהי מערכת! ממש המערכת של
"המבשר האודיסאי" – חה-חה! גם שם היתה פעם, במקרה, בשנות היותה עוד
תלמידת הגימנסיה האודיסאית. צריכים
הייתם להיות במערכת "המבשר האודיסאי"!
– אוֹהוֹ! – הביטה הג' טומארקין בביטול על שלושת חברי
מערכת "המבשר" אשר לפניה, וביחוד על הכי-קרוב אליה – מה? – המשיכה – פה
לא מקבלים יותר את ה"ווארשעווער אונטערהאלטונג"? אין פה בנמצא ההמשך
העשרים ואחד מן "דער שווארצער רייזענדער"? חי-נפשה, בדרך לא יהיה לה שום
דבר למקרא.
טומארקין התחיל מחטט בתיקו. נקברה אנחה בחזהו.
מה יהיה? מה יהיה? הן היא אמרה לו גלוי: היא אינה רוצה ואינה יכולה להיות
פה עוד אפילו יום אחד. הכל מאוּס לה
פה – פֶה! ובמצבה – זה מסוכן. אם לא
תסע היום, תוכרח לחכות לספינה עוד שבוע.
היא תמרר את חייו.
– שמע-נא! – פנה אל עוזרו הראשי בקול נדכה – איך אתה
חושב, צריך, בכל זאת, להזכיר ב"על המשמר" את האורח? או אוּלי גם לתת
הערה קצרה מיוחדת? מי יתן, בכל זאת, והיו כל הקרֶזים שלנו נדבנים כמוהו לטובת
הישוב... לא כך?
– בן-חפשי! – פנתה אליו הג' טומארקין – מה זה, רואה אני,
שעל מצח כולכם פה תשכון עננה?... הן
כולכם, עד כמה שאני יודעת, אינכם מפונקים גדולים משנות-ילדותכם... לא כך? – פנתה לבסוף משום-מה לאובד-עצות.
אובד-עצות העיף מבט על מצחה היא, הצר והחלק, שלמרות
הסכומים שחסרו עוד לנסיעה, לא שכנה עליו עננה כלל, ומצא לחובתו לענות. ביהודית המדוברת ובקול פשוט, נאמן, כמעט
חשאי, שכל כך לא התאים למצב-המקום, אמר:
– יש אצל יל"ג, משוררנוּ גוֹרדוֹן, הגברת:
נֹגַהּ-מִצְחָהּ יָעִיד, כִּי
הַמַּחְשֶׁבֶת
מִיָּמִים רַבִּים שָׁם
הִסְכִּינָה שֶׁבֶת.
מובן, לא נחלוק על המשורר. מיטב-השיר – כזבו.
אולם אנחנו, סופרי "המחרשה", חושבים, כי המצח, אשר המחשבת הסכינה
בה לשבת מימים רבים – דוקא אין לו נוֹגה...
כּוָנתי בזה לומר...
רצוני...
ונתאדם קצת.
הגברת גאולה לא שמעה ולא הבינה את אשר דיבר
ה"זקן", אבל התאדמותו יטבה בעיניה. והיא עברה מכסאה וישבה על הכסא הקרוב אליו. בכלל, יגד-נא לה, איך הוא מתיחס לכל זה?
זאת אומרת: היא רוצה לדעת את דעתו.
מהו חושב על זה, איך זה שאשת עורך עברי נעכבת מנסוע להוריה בשביל איזו
חמישים פרנק, איזו שבעה-עשר רוּבּלים.
הלא זוהי שאלה. האין זאת? מה
זאת – קוֹמדיה? טרגדיה?
על פני אובד-עצות עבר צל של העויה נפתלה, כאומר: עתה
אקום ואגלה לך... ובקול חגיגי
ונגידי במקצת, שגם הוא לא התאים למצב-המקום, אמר:
– התביני, גברתי? תארי לך: אלפי-אלפים. יצורים לאין ספורות. חיים, סובלים, אוהבים, שונאים, נופלים,
מנצחים... אֶה... מתים. שַוי בנפשך: מלפנינו דורות, דורות, דורות עד קדם-קדמתה... סליחה: עד לפני קדם-קדמתה... התהווּת-התבל... דורות בטרם בא האדם... אופנים אין ספורות... רצוני לומר: לפנינו. ואחרינו – חיים, חיים ודורות עד אחרית,
אחרית הימים... עד אשר, אשר...
יתר המסובים לא שמו אל הדובר לב. הם ידעו את האיש ואת שיחו לפעמים,
"כשקערת מוחו מתהפכת על פיה".
הגברת טומארקין משמשה בשעונה הקטן, שהיה תלוי על חזה מתחת לשמלת-דרכה.
אובד-עצות לא עיף והמשיך:
– עד...
שהשמש שלנו תצטנן, תתפורר...
סליחה, זוהי בּאנאליוּת...
ואחר כך... חי-חי... עולמות אחרים... שמשות אחרות... כוכבים ומזרות סובבים מסתובבים... גלגלים מנסרים... ארץ חדשה... אנשים חדשים...
דורות חדשים... שוב חיים
ושוב מות...
הגברת טומארקין העיפה עליו, לאחרונה, שתי עינים
והמתינה: במה יגמור.
– התביני, גברתי?... בתוך כל זה, באמצע, במשך של איזה הרף-עין... אני מדבר... סליחה...
כּוָנתי... אנחנו... עוברים... עם כל הענין שלנו...
– ובכן אתה צוחק לענין שלי? – התענגה הגברת טומארקין על
דברי אובד-עצות האחרונים – ואולם ממך – פנתה לבעלה ברצינות – ממך יש לי הרשות
לדרוש לענות לי באופן אחר: לא בהלצה.
שומע אתה, טומארקין?
– מהרה צריך לבוא האַדמיניסטראטור – ידע העורך רק אחת.
– אבל אני איני יכולה לחכות – התרעמה אשתו בלכתה: לה
באמת עוד נחוץ היה לעשות אי-אלו קניות – מוטב שאחכה אני לך על החוף. לצאת-הספינה יש עוד שעתים.
– ואני כאילו לא אמרתי לה אלא הלצה... – חשב בקול אובד-עצות
לאחר שיצאה הגברת טומארקין.
– היא שואלת אותך שאלת חמישים פרנק, ואתה עונה לה
בספרות, בנצחיות – התיחס בן-חפשי אל הפרובלימה בפכחותו התדירית.
– לאשה זר מושג-הנצחיות, – פסק טומארקין – שכחתי היכן
קראתי זאת.
כשחזר האַדמיניסטראטור של "המחרשה" לחדר
המערכת והאַדמיניסטראציה, נהיה בו ברגעים הראשונים, אם לא טרגדיה אמיתית, קלַסית,
שהרי הכל נשארו בחיים, הנה בכל אופן מצב טרגי מיוחד. הכל נעצו בו את עיניהם.
אפילו אובד-עצות, שאמר בלבו: אולי... מג'ידיה אחת... למצער... אבל האַדמיניסטראטור, שהיה רגיל לגבי מחזות כאלה, לא נפחד
והודיע: בפוֹסטה נתקבל פרנק וחצי – חותם אחד לרבע שנה – ואת זה כבר הבטיח
לבן-חפשי. הוא דיבר ויקימנה. את דבריו לא ישנה. לאובד-עצות לא יתן כלום: שכר-סופרים
ישלמו בראש-חודש – ואַוַנסים אין "המחרשה" נוהגת... וביחוד בשביל אלה, שחותרים חתירה גמורה תחת יסוד-עתוננו. הוא פיזר את ההברות. הוא יודע מה שהוא מדבר. ובנוגע להסכום הגדול של חמישים פרנק
איננו רוצה לענות כלל. הוא, אמנם,
עשה את ההלואה בבאנק, אבל הכסף הזה דרוש לשלם בעד הנייר. אם לא, לא יצא הגליון גם היום.
– זה אי-אפשר, – דפק טומארקין במקלו בקצה-השולחן, אגב
הכנה ללכת – הגליון מוכרח לצאת היום.
בושה וחרפה. בעתון היוצא
פעמַים בשבוע – איחור של שלושה ימים. אי-אפשר!
אולם גם דעת האַדמיניסטראטור היתה כך. אי-אפשר לדחות עוד את יציאת הגליון. ולפיכך, אמנם, לא נתן את הכסף להגברת
טומארקין.
– אבל אשתי צריכה לנסוע! – התריס טומארקין שוב במקלו בקצה-השולחן.
– ותסע... – לא סירב האַדמיניסטראטור.
יוּדלין עצר בשארית-כוחותיו בעד צחוקו המתפרץ.
– אני... – הוציא טומארקין את כלי-נשקו האחרון – אשתי
מוכרחת לנסוע. אני... אני כבר מסרתי את המכתבים לאשתי... מכתבים שבהם תלוי קיומנו... אני שולח ע"י אשתי מכתבים לראש
ה"ועד" ולעוד איזו אנשים...
– את המכתבים אפשר לשלוח ע"י הפוסטה! – היה האַדמיניסטראטור
תקיף בדעתו.
שפתי אובד-עצות רעדו. הוא אמר להתערב.
כיצד? לראש ה"ועד"? על דבר תמיכה להעתון? ובכן... אבל נזכר: מכתבים על ידי אשתו, אי-אפשר
להתערב בדברים אינטימיים שבין איש לאשתו.
בינתים נתרכך גם ה' קליינשטיין העריץ. הוא יתן את הכסף... הוא עשה הלואה של מאה ולא של
חמישים... הוא יוכל לשלם גם בעד
הנייר וגם לתת לנסיעה. אבל בתנאי
אחד... אם ישמעו לעצתו, אשר הציע
בישיבה של אתמול...
אני לא אגיש ממוֹראנדוּמים לאיש שאיני יודע את יחוסו
לנו ולעתוננו! לאיש שאינו יודע עברית! – הודיע טומארקין.
– יחוסו לעתוננו יכול להתברר רק לאחר שיוגש לו
הממוֹראנדוּם – דיבר בן-חפשי, קצת בכוָנה לגרש את צחוקו על ה"אינצידנט"
שבין חבריו.
– אבל מי ילך אליו? – התרגז טומארקין.
– ימצא מי שילך, – חגג האַדמיניסטראטור את התחלת נצחונו
– אפשר יהיה למסור לו גם בשעת הבּאנקט, שיהיה הערב... ימצא מי שילך!
– אובד-עצות ילך! – נתן בן-חפשי חופשה לצחוקו המחניק
אותו.
– אני? – נענה אובד-עצות, כאיש שבא מעולם אחר.
צחקו הכל.
בכדי לחפות על "כל מה שקרה פה", דחה טומארקין
קצת את הליכתו, התחיל להתהלך על פני
החדר, לגשת אל שולחן- האַדמיניסטראציה, לחטט בגליונות הישנים. האם אין לנו חותם במושבה "יזרעאל"?
כשעבר הוא, העורך, לפני שבועות אחדים במושבות, ראה הוא ב"יזרעאל" טיפוס
של קורא חדש. הנה אובד-עצות מלא
יאוש, אינו מסוגל כבר לראות את החזיונות הנותנים שמחה בלב, בעוד שהוא, טומארקין,
מסוגל. היה לפנינו קורא חדש ואנחנו
לא ידענו! והדברים המציינים את הקורא החדש הזה הם: א) "המחרשה" היא
בשבילו המזון הרוחני היחידי, בהיות טיפוס-הקורא הזה במושבה נדחה, שאין מזון רוחני
אחר בא אליו. ב) העתון נקרא על ידי
הקורא החדש הזה לא בין קונה לקונה, כי אם בין נכישה לנכישה, בין עקירת אינג'יל
שלפני הצהרים ובין עקירה שלאחר הצהרים, זאת אומרת: בשעת ארוחת הצהרים ובשעת המנוחה
שאחרי הארוחה. ג)
"המחרשה" נלקחת ע"י הקורא הזה אל השדה, ככל הדברים הנחוצים לו
לעבודתו...
הוא רצה להמשיך את הסעיפים של "הדברים
המציינים", אבל ראה, כי איש אינו שומע לו. האַדמיניסטראטור רושם בפנקס איזו חשבונות, בן-חפשי מתחפש לקורא
את עלי-ההגהה, אובד-עצות הוא האחד המקשיב, לכאורה, אבל הוא עצוב מאד. המג'ידיה, שלא נתנו לו, היתה נחוצה לו,
כפי הנראה, מאד, לא פחות מ"המחרשה" לאותו קורא.
בכדי לפייס במקצת את המשתתף הקבוע, הוציא העורך
מתיק-כתביו את מאמרו של זה "שאלה קטנה" והתחיל לבקש לו היתר
ו"מוֹדוּס" לתתה בגליון הבא.
אבל לא! מדוע לא בגליון הזה? בגליון הזה אמר בן-חפשי, שהוא רוצה לכתוב על החזיון הז'ארגוֹני
שרוצים להציג. נוּ, על זה הלא צריך
לדבר בארוכה, והלואי שיספיק לגליון הבא.
ובכן... את ה"על
המשמר" בכלל צריך הפעם למסור לבן-חפשי, שהוא יכתבו. אובד-עצות אינו שייך לכגון זה, והוא
בעצמו הלא צריך ללכת ללַווֹת את רעיתו לספינה. מילא, יכתוב בן-חפשי גם את ה"ברוך הבא!" להאורח
העשיר: הוא יותר מוכשר לזה. צריך
לתת לו רק אינסטרוּקציוֹת. אולם כמה
אפשר לכתוב? עמוד אחד; חסר, איפוא, עוד חצי-עמוד לגמור את הגליון. נתן, איפוא, את "השאלה
הקטנה"...
חזותו של טומארקין היתה כאילו איזה קול בלתי נעים המה
בתוכו בראותו בפעם השניה את האותיות המעוקלות של אובד-עצות.
ופתאום התרגז:
– "איני בקי במספרים ואיני מומחה"! אם אינך
לא בקי ולא מומחה אל תכניס ראשך!...
לא, אני לא אדפיס זה...
לקוראינו נחוץ לתת מזון אחר...
אתה אינך צודק!... ובכלל –
המאמר יחזיק יותר מחצי-עמוד.
אז רחש לב בן-חפשי דבר טוב. המאמר על הז'ארגוֹן עוד לא נכתב. הפועלים דורשים מַנוּסקריפט מיד. את "השאלה הקטנה" מוכרחים איפוא לתת, אבל צריך לקצרה
באופן ראדיקלי ולתתה בתור "מכתב אל העורך"...
נגד הצורה של "מכתב אל העורך" לא היה
לבעל-ה"שאלה" כלום. אבל
לקצר – מדוע? יקצרו את ה"ברוך הבא!" לה"נדבן" הנבזה!
– ולהגליון הבא – הפסיקו טומארקין – תתן לנו איזה דבר בֶּלֶטריסטי...
– ובפרק ד' של "ליקוטי" אינכם רוצים?
– צר, אבל לא.
בזה בודאי לא נוכל להשתמש.
– אבל הלא עוד לא קראת זה, ר' עובדיה! – רצה אובד-עצות
לטעון ושאל:
– אבל הלא פרק א' נדפס בגליון זה, וגם הוא כתוב ברוח
זה...
– צריך היה להוציא גם מגליון זה! – נענה האַדמיניסטראטור.
– נוּ, מגליון זה לא נוציא כבר! – הגן בן-חפשי על חברו
– בין "לכתחילה" ו"בדיעבד" יש נפקא מינה.
אבל העורך מצא "מוֹדוּס" אחר. היא הנותנת: מכיון שבגליון זה באו
ה"ליקוטים" ותבוא גם "השאלה הקטנה", הרי יוצא שבפרק ב' אינו
אלא חוזר על דברי עצמו...
חץ זה קלע למטרתו. טומארקין ידע, כי אין דבר, אשר יירא אובד-עצות ממנו כמו
מ"להשנות".
אובד-עצות הוּכה חרם. הוא נשתתק והסב את פניו המלאים קפיצים אל החלון. באזניו צלצלו דברי טומארקין בתתו, לפני
לכתו, אינסטרוּקציות לבן-חפשי על ה"טוֹן", שבו צריך להכתב הפרק "על
המשמר" בכלל וה"ברוך הבא!" בפרט; הזכירו גם את החזיון הז'ארגוני,
הזכירו גם את שם דיאספּוֹרין, אבל הוא, המשתתף הקבוע, לא התערב. אנשים זרים! מערכת זרה! עתון זר!
– מֵחֻרְבַּן הָאֻמָה נַקְשִיחַ לִבֵּנוּ" – זמזם
בפני עצמוֹ משל יל"ג והביט בחלון.
היה שעמום, שעמום, שעמום.
ללכת לא היה לשום מקום. ממש
כמו באותו "ליל ההחלטה" בעיר ל. הנכריה. החוב לבעלת הדירה גם הוא לא ישולם היום. היתה מועקה.
– ומה אני רוצה מהאנשים האלה? – אמר אובד-עצות פתאום אל
לבו – מה אני נותן להם? איזו דרך אני מורה להם? למה אני להם עם מאמרי בכלל? ומאמרי
בכלל למה הם?
– האנשים האלה! – הוסיף אובד-עצות לחשוב – בעיניהם אני
בעל שלילה יותר מדאי... מחייב בלי
כל יסוד... מדבר על בניה... איזה גועל-נפש!... מה אני רוצה?... לעזאזל!...
וטומארקין דיבר:
– ובכן ל"שאלה הקטנה" נתנו פתרון: בקיצור
ובתור מכתב אל העורך. כך. טוב. ובנוגע ל...
ל... כמו שקורין לזה
פה... לשנוֹררוּת... כלומר, לשאלת קיום עתוננו... דעתי ידועה לכם... בכלל – שנוֹררוּת – זה ענין לא-נעים כל כך... אני מבין את אובד-עצות... אנחנו חפצנו עד כה להתקיים בלי תמיכה מן
החוץ, ומפני שני טעמים: א) חפצנו, כי עתוננו, שהוא ביסודו עתון אוֹפּוֹזיציוֹני,
אעפ"י שהוא גם בימה חפשית לכל דעה, יהיה עתון חפשי במלוא מובן המלה, שיעמוד
ברשות עצמו; וב) כל זמן שלא יצאו לנו מוניטין, אֶה-אֶה, חפצתי שעתוננו לא יהיה כלל
תלוי בדעת מי שהוא... אבל מה
לעשות... אנכי נתתי מכתבים על יד
אשתי... וגם הממוֹראנדוּם... אֶה-אֶה... אי-אפשר...
כי... כי, באמת, נוכחתי, שיש,
באמת, שני מיני שנוֹררוּת... רצוני
לומר, שני מיני תמיכות: א) יש מין תמיכה, שהיא שנוֹררית, מעליבה... וב) יש תמיכה שהיא ניתנת למוסד, לציבור
ולא ליחיד... למשל...
– "קומדיה? טרגדיה?" – חזר ונזכר אובד-עצות
בשאלתה של הגב' טומארקין לפני שעה קלה, ומיד נתרקמה במוחו תשובה: ווֹדֶוִיל,
ווֹדֶוִיל פּובּליציסטי... שיהיה הערב... אה, כן, הוא יכתוב את הוודויל
הזה... ובשם "בּאנקט"
יקרא לו... ה"בּאנקט"... ה"חגיגה"... הלא בארץ-ישראל מרבים כל כך לחוג... ביחוד בפני אורחים... חושבים, שכך טבעי לעם חי על
אדמתו... והנה אורח חשוב א', אורח
חשוב ב', אורח חשוב ג', אורח חשוב ד', ואורח-האורחים, האורח הגדול... והנה עסקן ציבורי א', עסקן ציבורי ב',
עסקן ציבורי ג', עסקן ציבורי ד', עסקן ציבורי ה' – אנשים שבעמקי לבם הם מכירים
במציאות-הדבר, אנשים שאי-אפשר להם לבלי לראות, כי אדמה אינה מתוספת, שלא תתוסף,
שאין מתאחזים, שאיין יכולת להתאחז, ושהמעט, הלא-כלום, שיש בידינו, זרים עובדים
עליו, זרים אשר אינך בטוח בהם כלל...
חזות קשה... אותם
העסקנים... אותם היודעים את האמת,
שגוזרת כליה על כל מציאותם, ולפיכך בחושם הטבעי הם יראים מפניה, מפני אמת
זו... ומכאן תוצאות לכל אותה
הרגזנות שלהם, ההתחרות שלהם ביניהם לבין חבריהם... מכאן תוצאות להשאיפה התמידית למלא את הריקניות בדברים של מה
בכך או במה שגרוע מזה... מכאן
תוצאות לחגיגות הציבוריות... ובכן
סוּרטוּקים וצוארונים – אירוֹפּה ממש...
בא-כוח חברה פלונית, בא-כוח מוסד פלוני, בא-כוח עתון פלוני, בא-כוח
"המחרשה" – גם הוא בתוך הבאים... חה-חה-חה-חה...
מצב-הרוח מרומם... הבּאנקט
בכל הדר-עשנו... הכל מושכין... זה מושך לכאן וזה מושך לכאן... בא-כוח "המחרשה" גם הוא
מושך...
אובד-עצות צחק בקול. הכל הפנו אליו ראשיהם, כי לא הסכינו לראותו צוחק.
– מה אני באמת צוחק כמשחק על הבמה? – חשב אובד-עצות
ומסר לחבריו את תמצית הרהוריו.
בקול נחנק מצחוק, כמתלהלה, הוסיף לתאר את הבּאנקט. אורח א' מבליט את עצמו, אורח ב' מבליט את
עצמו, אורח ג' מבליט את עצמו, תהילות ותשבחות לאורח-האורחים. כל תקוות-האומה תלויות בו. קנאה בין באי-כוח המוסדות. הכל אוחזין בטליתו של אורח-האורחים. הכל טוענים: אנחנו, רק אנחנו. בנו הגאולה. הכל מתחרים: כולו שלנו, כולו שלנו. תחרות ומדנים.
חה-חה-חה. באמצע
הדרשות... זוהי המצאה! שמעו! מצב
מבדח. זוהי המצאה. שווּ רק בנפשכם. פתאום... פתאום נודע, הוברר, כי... כי אורח-האורחים – המרוֹמם, המהולל, הגדול – קפץ את ידו! אינו
נותן אף פרוטה... אין בדעתו כלל
ליתן... הס... כל התשבחות מסתתמות... כל החגיגה מופרה... כל המזבח נהרס... מצב-הרוח נשפל... זה דוחה מאתו את האורח וזה דוחה, הכל
דוחין.
אובד-עצות יצא מכליו. אחז בבטנו, צפצף, שרק, כששב למנוחה, אמר:
– והואיל, רבותי, ובפובליציסטיקה אין לי מזל
ב"המחרשה", אשמע לעצת טומארקין ואנסה את כוחי בבלטריסטיקה. לגליון הבא אני נותן את התחלת הווֹדֶוִיל
הזה!
טומארקין ובן-חפשי ענו בצחוק פה אחד:
– אם נקבלהו...
אבל עיניהם לא אבו לצחוק. האַדמיניסטראטור נספח אליהם ושלשתם דנו ברצינות ערמומית רבה על
הטאקטיקה של הערב הבא; שהרי אם ה"ועד" מצד זה והאורח מצד שני – והשאלה
נפתרה.
ואובד-עצות חזר להביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מלים בקרבו. הוא הביט רבע-שעה, חצי-שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט-לאט לצהרים. בדלת בית-הקפה הערבי שברחוב ישבו
אֶפֶנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו "נרגילות" והביטו גם הם. מן הסמטה הקרובה עלתה לויה
ערבית-נוצרית. המקוננות הקרואות,
לבושות-השחורים, הלכו בלב-הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם
היו דומים לחיקוי בלתי-מוצלח של יללת-חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול
חדר-מערכת-"המחרשה", ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם. היהודי התימני המחזיר על הפתחים, שהלך
בצד הרחוב והביט על ה"לויה" הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והתחיל
לפלוֹתה, והספרדיה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה
וכיסתה את ראשה.