מכאן ומכאן

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

מחברת שלישית	מחברת שנייה	מחברת ראשונה
מחברת ששית ומילואים	מחברת חמישית	מחברת רביעית

מחברת שלישית

(קטעי רשמים ודוֹקוּמנטים אנוֹשיים)

טובים האנשים אשר מסביבי, הרופא הטוב לא אסר עלי את הכתיבה והמשרת החביב (יהודי יקר-המציאות!) נעתר לבקשתי והביא לי חבילה של מחברות חדשות. אבל דוקא היום אין חפץ להמשיך את הענין.

עלעלתי בדפים אשר כתבתי בחמשת הימים הקודמים. כתיבה בבית-החולים מהי! לא הייתי מאמין מעולם, שאני אוכל להסיח דעת מעצמי במידה כזו. הן יש שם חצאי ורבעי עמודים, שאני איני נזכר שם כלל. פליאה!

זו ההערה האחרונה אינה אות לטובה. מנבאה היא, שהטון הסיפורי שלי, הצלול, כביכול, ייַגע אותי, ואני מתאַוה שוב לערבוביה ולחיטוּט בנפש. להכנע?

מסביבי המולה רבה. מחלת האינפלוּאֶנצה לא פסקה. הללו הולכים והללו מובאים. השעה – שעת ביקור-חולים. משני עברי מיטתי יושבים הבנים והבנות, הנינים והנכדים של היהודים הזקנים, שהוכנסו אתמול. היהודים זקנים, נאנחים ונאנקים, עם "טליתות קטנות" גדולות ומסוֹאבות-זיעה (בשום אופן לא רצו להסירן!) ועם הרבה יראת-שמים (גם בשעת המחלה!), אבל – לא נורא! להיפך: אני מתּבייש בפניהם על שלי אין טלית קטנה, ואני מסתיר את זה בכל האֳפנים. הן אני רק יהודי זקן חולה כמוהם: אני אחד מהם. היום הרגשתי: מה טוב, שזקני גָדל פרע והם יכולים לקבל אותי לאחד משלהם! אני משתדל לבלי להרגיז אותם במשהו, להיות עמם בּכּל בטוֹן אחד, והם, אמנם, מקרבים אותי. מה שלומי? מדוע אין נותנים לי מי-סוֹדה? יהודים חביבים, חי-נפשי! אפילו קפדנותם אינה קפדנות. במלה אחת: אנשים טובים, רצויים – אפשר לחיות עמם. בבית-החולים צריך ואפשר לחיות עם הכל!

עברו עוד ימים אחדים. אני שוכב, יושב, מתהלך – לרוב יושב וממשמש בגופי. גוף פגום. מחלה ממארת. הויה פגומה.

היום הרהרתי: "במתים חפשי – מכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", ובחולים – פטור: מכיון שחלה אדם נעשה פטור מכל הענינים. ביחוד פוטרת המחלה את הפרט מעניני הכלל. חיי הציבור, חיי הכלל, חיי אחי בני-ישראל – מה אכפת לי? מה זה נוגע לי? יש תקוה? אין תקוה? חיי אכרים? חיי רוכלים? יש עצה? אין עצה? רוב יהודי? מיעוט יהודי? אני איני רוצה אלא להבריא, אלא שמידת חומי תהיה עד שלושים ושבע, אלא שלשוני תהיה נקיה ואדומה; אני רוצה לצאת מפה, אני רוצה לחיות, לחיות, לחיות, ככל האנשים אשר מחוץ לבית הזה – זה אכפת לי, זה נוגע לי, זה ממלא אותי. רק זה.

ומה שמפליא: הן חולה אני מאז, מאז, ואף על פי כן מה עוד קרובים הימים – הימים האחרונים להיותי בקראקוי והימים הראשונים לבואי לפלשתינה – שכל זה לא רק שנגע בי, אלא שמילא אותי, את כולי, עד עומק-המעמקים.

הוי, כמה אין יום אחד דומה למשנהו בחיי האדם! עכשיו, כשאני אזרח-בית-החולים, – ורוח-הבית בכל הגיגי! – כמעט שאין אני יכול אפילו לשוות לפני בחזון את כל מה שחיתה נפשי בו בימים הראשונים לבואי לפלשתינה. האדמה, הרצה כל כך מהר, לא הספיקה במשך הזמן הזה לסבב את השמש אפילו שתי פעמים, ואני, הבריה החולה, הספקתי להתרחק מאותם הימים מרחק כל כך גדול. פלאי הטבע!

כן, לשוות לפנַי את כל רטט הדבר לא אוכל, לא אוכל... אבל להלבישו דברים פשוטים וקצרים, כמדומה, שזה לא יקשה עלי כל כך...

כן, הדבר היה פשוט: מקור-אכזב בפרט ובכלל. החלום הפרטי על השינוי בחיי עצמי, על השיבה אל "אם כל חי", על החיים והעבודה בחיקה ועל המות הקל לרגליה בבוא חליפתי, – אותו החלום, אשר יותר משדיברתי עליו לדיאספורין ובספרי, הגיתי עליו ברטט ובבושה לפני עצמי – זה החלום נפתר מיד לא לטוב: במשך של איזה ימים נוכחתי, כי לא אני האיש וכי, ברצון או שלא ברצון, עלי יהיה לשוב לעבודת עטי, להתפרנס ממנה. והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו ל"שם" ויֵאחזו בארץ ויבנו ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים. עוד במבוא-שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משנאה לשנאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד. אמנם, בתחתיות-הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – ביחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב-הענינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשוא את נפשי, ובכל זאת המציאות, כנראה, תמיד קשה היא מן הדמיון היותר שחור. אני, למשל, תיארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלי לחלום על מרחבים חפשיים, אשר לא ישמע בהם קול נוֹגשׂ. מלחמה עם הטבע – כן, כן, אבל לא התנגשויות עם האדם הזר... ומה מצאתי? ואף גם זאת: למרות אשר כמעט הכל ידעתי מראש, כשבאתי וראיתי, נדמה לי, שעוד לא הכל ראיתי ושיאוּשי, לפיכך, פתאומי הוא ונחפז יותר מדאי; ביחוד יאוּשי בנוגע לעצמי מקורו בחוסר כוח סבלנות אצלי, וזה גופא הגביר עוד יותר את יאוּשי. הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה-כזב מצדי, לתרמית ורמיה: אסור לי להחזיק בעצמי ע"י ישיבתי זו הארורה את האילוּזיה הנוראה של חלום-התחיה! ויש אשר הוספתי ואמרתי: חטאה ואסור – שטות! אבל מה לי פה? מה לי פה? הן הכל נגמר, נגמר. הן אין טעם לחיי, אין טעם. מת מעולם-התוהו אני, המפחד לשוב לקברו, ושסוף-סוף, כשיכריחוהו לשוב, יתחרט על שלא שב קודם, בעתו, ובחר ב"כף-הקלע". הן רק מה שלָמוּת ברגע זה איני רוצה, וגם ברגע זה, וגם ברגע זה – הן רק אי-הרצון הזה אוחז בידי ועוצר בי לבל הדק את החבל. הן רק זה ממשיך את נשימתי הקצרה, הן רק זה, כמו שקורין לזה, מחזיקני בחיים. ואולם החיים עצמם, כל החיים, הלא היו לי לזרא, הלא כלום אין בהם ממה שהיה יכול להיות לי דבר-מה, הן מתעב אני גם את זה שאני נכסף לו, ולמה, איפוא, אני מחזיק עוד בקרנות המזבח ההרוס? אלך ואהיה לריקא בפריז הסואנה או נודד-לילה בלונדון האפלה...

הדברים פשוטים; במחלצות-המליצה אין להם כל צורך.

אין לאל ידי להושיע! אני חוזר לאותו ענין. אי-אפשר לי לעבור עליו כך. אי-אפשר, ואולי גם לא צריך.

כן, זה לעומת זה, לעומת ימיו הראשונים של דיאספורין בשיקאגוֹ, היו לי ימים ראשונים בפלשתינה – ימים בלתי נשכחים! ולעומת מכתבו האחד, המפוֹרט, אשר קיבלתי ממנו בתור תשובה על דברי המעטים, ששלחתי לו פעם אחת, שמורים אתי שני מכתבים, אשר כתבתי אליו ולא שלחתי. האחד, הקצר והקודם בזמן, משונה קצת בחיצוניותו: כולו אותיות רוסיות שאין קטנות מהן וכתוב, בלי כל רוָחים, על פניהן ומשני עבריהן של שתי גלויות אוסטריות מחוברות זו לזו. מעל למקום-הכתובת מצאתי אפילו לנכון להוסיף: "אם יקשה לך לקרוא אי-אלו מלות במכתבי זה, אל תדון אותי לכף-חובה. אני שוכב על הרצפה באוהל עשוי קרשים, ששולחן אין בו וכותב בעט-עופרת". ברם, כמדומני, לא היו מלות קשות לקריאה בכל המכתב הכפול כהערת "אם יקשה לך" זו גופה, שהיתה ממש, כמ"ם וסמ"ך שבלוחות, תלויה בנס. האגרת השניה, הארוכה, היתה כבר קצת יותר שוקטה בטוֹן שלה וסגנונה קל, בֶּלֶטריסטי. אם לא אשגה, נכתבה ולא נשלחה אותה האגרת בעת שבן-עיר-מולדתי עובדיה טוּמארקין ניגש ליסד ביפו את העתון "המַחרשה" וקרא לי להשתתף עמו. אמנם, הרוגזה על שהמחרשה הפיקטיבית צריכה לבוא אצלי במקום מחרשה ממשית גברה לראשונה על אהבתי לעבודת הספרות, ובחמתי כי עזה בחרתי ללכת לירושלים ולבקש לי עבודה אחרת, תהא אפילו עירונית, אם איני כדאי לגור בכפר, אבל, בכל אופן, לא ספרותית (בראשית המכתב יש רמז לדבר), אבל החדשה הנעימה, סוף-סוף של אוֹרגָן עברי ספרותי חדש בארץ-ישראל, ואם שנערך על ידי עובדיה, וההזמנה כשהיא לעצמה, שאחר כך, כשלא מצאתי בירושלים כלום, אמנם קיבלתיה, ואם לא לאורך-ימים – שתי אלו כבר ריככו אותי, ובכל זאת. הנמר עז מן האדם.

על שתי הגלויות המצורפות זו לזו כתבתי:

"כשאני מסיר אפילו את עצמי מן הענין – דבר בלתי-אפשרי, באמת – ונותן לב אל הענין כשהוא לעצמו, כאילו אני לא הייתי, הרי גם אז הוא אינו מרויח כלום, והחשבון הברור והפשוט, כמים המסוננים אשר אני שותה מן הכוס, אותו החשבון המנקר במוחי זה כמה שנים, יעמוד גם עכשיו לפנַי יום-יום, לילה-לילה, שעה-שעה, רגע-רגע, ולא יתן לי מנוחה; ולא יתן לי את האפשרות להתמכר לשום דבר בלב תמים, בכל היש שבי. להחשבון האֶלמנטרי הזה יש רק מתחרה אחד בתוכי, והוא הרעיון התמידי, הבלתי פוסק, על גורל-האדם בכלל עלי אדמות, על גורל חייו ומותו, שגם זה נעשה אצלי לאידיאה-פיקס, המענה אותי בלכתי ובשכבי, המרעילה את כל המקורות (הנה אני כותב לך דיאספורין, והן יבוא יום שכתיבה זו תתיתם; נידון למיתה הוא זה שהציג "נקודה ופסיק" כרגע, ונורא הדבר: אני שואף רוח וממשיך!). ואולם בעוד שענין החיים והמות בכלל הוא דבר מן הנצח, שאינו תלוי בנו אף במשהו, חידה אשר אין חקר לה, אשר לית מחשבתנו תפיסא בה כראוי, בהיות גם המחשבה על המות חלק מן החיים השוטפים, והגלגל סובב על היקפו, והרי שבהכרח יש תמיד מקום – גם לאחר כל חשבון-המות הברור – לגילויים שונים, יחידים, צדדיים, פעמים פעוטים, פעמים "נשגבים" (מי שהמות עומד תמיד לנגד עיניו מוכשר גם למה שקורין נשגב), תמיד יוצאי-דופן ובלתי מובנים בעיני אלה, – הכל – שהמות אינו נכנס בחשבונם, ותמיד הכרחיים לגבי בעל-הגילויים עצמו, והפרוצס, איפוא, בין כך וכך, אינו נפסק. ברם, החשבון הראשון, הרי הוא חשבון חלקי, חשבון על ענין ציבורי מסוים, שבהרבה הוּא תלוּי בנוּ, במסירות נפשנוּ ובמרצנו, חשבון על דבר הדומה, כמעט, לכמה הוא מחיר-הלחם: אם מחיר-הלחם הוא יותר מסכום-הכסף שיש ברשותי, אין אני קונה, אין אפשרות לקנות, ובלעדיו, בלעדי הלחם, בלעדי הענין, אין כל יכולת לחיות הלאה, ביחוד בתור עברי, – לא אוסיף דוקא: בתור סופר עברי – שרחוב-יהודים זה, שחָשך, הוא כל עולמו, ואי, איפוא, הדרך? איה המוצא?"...

ככה, כפי הנראה, היה מהלך-מחשבותי בטרם ידעתי את בית-החולים, והימים ההם לא רחוקים ממני!

ועוד באותו מכתב:

"החשבון הוא ישן. תכלית שנאה שנאתי תמיד את דרשני התחיה, אשר במקום התיאוֹלוֹגיה, במקום האמונה באלוהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיורת, בכוחות-לאומיותנו הגדולים, הספונים, הטמונים, שהם אינם יראים, כביכול מפני הגלות, שהם הראו ויַראו נפלאות. לא, את הטעות הזאת לא חפצתי מעולם לקבל. לא דנתי מתוך זה על קיום-העם בעתיד, אם יחיה ישראל או ימות בתנאים כמו אלה, אבל ראיתי ונוכחתי, כי עתה חייו ודאי אינם חיים. את תפקידו העלוב, עד לבלתי נשוֹא, של היהודי "הממלא את כל הארצות" הבנתי תמיד. צעקתי הראשונה והאחרונה היתה: יסוד אחר! ישוב יהודי קרקעי עומד ברשות עצמו, אם יש בנו עוד איזו כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההוֹויים. זוהי תקותנו האחרונה, ומה, איפוא, היא תקותי?"

ותו:

"לא אכתוב לך על פּרי נסיונותי פה, על רשמי החיים פה. זה, אם תרצה, תקרא ב"מכתבים מארץ-ישראל", הנדפסים בעתוני אַמריקה שלך, בשיטיהם, וביחוד בין שיטיהם. לתאר אין בכוחי. אבל זה אני אומר לך: יש פה ציבור של אלפים אחדים יהודים, מפוּזרים ומפוֹרדים, שאין לתת לו יתרון-ערך על ישוב שכזה במקום אחר. אותו גטו עם כל אטריבוּטיו: בטלה, דלדול, בלבול-שפות, פרנסות יהודיות, עבודת זרים, תליה בדעת הגוי, מיעוט בתוך מרובים, אימה מפני השכנים, אֶמיגרציה, זרוּת, זרוּת.

"איני יודע מה היה פה לפני שלושים שנה; אבל עכשיו, למרות כל החשבונות של קילומטרים ומילימטרים מרובעים, יש מקום רק לאֶמיגרציה מכאן ולא לאִימיגרציה לכאן. ואמנם, כל ספינה וספינה מוציאה כוחות-עלומים מפה ומביאה תיירים ומתפללים. הארץ הקטנה הזאת רבה בה העזובה, אבל לפי ערכה היא כבר מיושבה; כבר. אולי מחכה היא ארץ קטנה זו לאנשיה היא, לילידיה, שיהיו לאחרים, אבל אינה מחכה כלל לאנשים נוספים בעלמא. הארץ הקטנה הזאת, אמנם, חרבה, עניה, הקוּלטורה שלה מגוּחכת, ילידיה פראים למחצה, העומדים בראשה – עלוקות בשריוני-צבים, אבל מדבר שומם אינה. כך היא הארץ. מה לנו ולה?

"הצעקה: ,עברים עליך, פלשתינה!', הצעקה הנשמעת בכל הארצות, כבר הולכת ומצלצלת. לעת-עתה נשפך הארס בלי טעם, ואולי גם בלי התלהבות, בכל הנעשה פה בעולם-הציבור, אבל ארס זה נוקב ויורד על נקלה. ואנחנו יראים.

"לכאורה, מה כבר אנו יכולים לקלקל כאן? ואף על פי כן צועקים. ואנו נותנים כסף, ממליצים על עמנו ויראים...

"נפשי ריקה מן החלום, דיאספּוֹרין! אין יהודים בעולם! ואני בעצמי איני טוב מכל היהודים.

"אך אלמלי היו יהודים בעולם, אלמלי היה כדאי לדבר ואלמלי היה קולי נשמע, הייתי צועק להם: אל ישליכו יהבם על חלום זה. זהוּ חלום-בלהות. חלום-שוא בכל אופן. אם יש עוד שרידי עם ואם יכולים הם להקים להם ניר במקומותיהם – יתחזקו ויקימו ותהא תקומתם מכל מקום" – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ובמכתב השני:

– כשתבוא הלום אל תבקשני במושבה אלא בעיר. אני הולך היום ירושלימה. לבקש לי משרה. אם לא אמצא, אוּכרח שוב לכתוב פיליטונים.

כי שאתה רואה, דיאספורין, הייתי שוב לבעל-פשרה. נראה שיותר מפשרה לא נשאר לי...

אך אתה – אולי אתה יכול, בכל זאת, להכבד ולשבת במקומך?

,לארצך המושכת והיפה' – אתה כותב: כך, כך. על יפיה כבר מתריעים מעט יוֹתר מדאי; היופי יפה לתיירים אנגליים קלי-ההתפעלות, והארץ ותחלוּאיה ניתנו ליושבים בה...

ולמען האמת צריך אני להעיר לך: בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמים חדשים. שם אכרים עבריים אמתיים. שם אריסים עבריים מצוינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבשותיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים. להאמין?

איך שיהיה, אני ביהודה עומד.

בכלל, אני רואה, בך, דויד, בא שינוּי: אתה, לא-הלאוּמי, שואל במכתביך בפשטות גמורה, ואם לא בפירוש: מה זה בדבר העם העברי: היכן מקומו, סוף סוף? האומנם כך ימחה מתחת השמים – "никаких и"?!

אבל דוקא עתה אין מלים בפי...

לפני לכתי הלום הצטיירה ארץ-ישראל בדמיוני משום-מה כעיר אחת מיושבת יהודים חפשים ומסביבה שדות הרבה ריקים, ריקים, המחכים לעוד אנשים שיבואו ויעבדום.

לא ידעתי כתיבת הארץ – תאמר: לא, ידעתי! אבל כמוך בשיחתך עם אביך – זוכר אתה מה שסיפרת לי? – לא חפצתי לדעת...

הן זוהי התחנה האחרונה!

אבל הנה אני יורד בחיפה. צריך הייתי לרדת ביפו, אך הים סער וירדתי בחיפה. בערב הראשון אני יוצא לטייל. איזו שבילים צרים, נפתלים ונאלחים! אבל אמונה גדולה מחלחלת בי, כי באתי ל,ארצי'.

מן המושבה הקרובה באים שני פועלים עברים רוכבים על חמורים ומטפחות לבנות על ראשיהם, מטפחות חבושות באופן משונה, מקומיי. "ז'אנר"! רגע אחד נדמה לי: זהו! עולם חדש!

אולם עד שאני עומד ושמח, התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת "שקצים" ערביים בקלסה. המעשה הישן-נושן: "יַהוּד"... "האַכּה, אַכּה, רבותי?!" – נצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירוני מלַוי, שבתוך עיר שכולה נכרים ורובה נוצרים אנחנו...

ובכן... שוב... יש עוד מין נכרים בעולם, שצריך לסבול מהם... גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!

ובכל זאת התאמצתי... ובכל זאת ניסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ-מולדת... ובכל זאת התאמצתי לראות מסתורין בכרסים הנפוחות של ילדי הגר האומללים, אשר ראיתי במושבה קטנה על הדרך מחיפה ליפו.

אבל הוי, הוי... המושבה שאחריה, הצרפתית – איזה גועל-נפש! איזה גועל-נפש!

מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוּול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות...

פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת, משומן, לעשות אף צעד אחד; אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים...

ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צרכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגוֹן יהודי-רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עמה, ועיניו המלאות תֶבֶל וטראכוֹמה קורצות ומחייכות...

ועדיין אין אני חוטא בשפתי, איני נותן תִּפלה ובורח למושבה אחרת.

בא אני לאכסניה. עזובה ורפיון-ידים. צריך לכבד את החדר, צריך להחם מים, וכל אחד מבני הבית מטיל את העבודה הבלתי-נעימה על השני.

שלושה פועלים – אחד חיגר, אחד זקן ואחד כבן שלוש-עשרה – יושבים חפוּיי-ראש: הם הלכו בבוקר לעבוד לאשר שלחוּם, והתנפלו עליהם שני ערביאים והכוּם.

החיגר מספר איך ששני הנשארים השאיירוהו לבדו, והוא לא יכול לברוח.

אחת הבנות, שבשום אופן אינה רוצה לכבד את הבית ותוקעת את המטאטא לאחיה, מעליבה בקול חזק את "גבורי-ישראל", שנפחדו מפני שני ערביאים...

– אני זקן והוא ילד, – מגמגם הזקן – מה לעשות...

על הדרגש, משני צדי הזקן, שוכבים עוד שני פועלים, צעירים, קודחים או מתחפשים לקודחים, ואחד מספר לשני את עלילותיו אשר עשה בהיותו מפקח במושבה הקרובה על הערביאים אורזי-תפוחי-הזהב: הוא, האחד, היה מכה שלושים מהם עד זוֹב דם...

וגם באותה המושבה הקרובה, הגדולה, שבה הכה, כביכול, האחד את השלושים, הייתי, דיאספורין ידידי! בה הנני גם עכשיו. ממנה אני הולך היום ירושלימה.

המושבה – עיירה יהודית ליטאית-משמרת, ורק "פריץ" אין לה. עיקר עבודת החיים עושים זרים וזרים, ובמין אופן כאילו אחרת אי-אפשר להיות. יש גם מספר פועלים עברים אידיאליסטים (אני הייתי אחד מהם – איזו הונאה עצמית ואיזו כלימה עצמית!), אבל כולנו, שזה לא כבר "החרימו" אותנו וראו בנו אויבים בנפש, איננו יכולים לשמש אלא לראיה, כי עבודה איתנית, פשוטה, טבעית, של אנשים חיים לא נלמד כבר. ציצים מלאכותיים לא יעשו פירות. קץ! נחנקו החיים...

התרשלות ובחילה שפוכות על הכל. חיי ארעי. הזיות ופריחה באויר. תכניות של מוחות מיוגעים, געגועים של לבבות קרועים וטענות של פועלים בפי לא-פועלים.

עלי בעצמי אין לי מה לכתוב לך עוד. איך, כיצד, מה טעם – הכל נעשה מאליו, הכל נעשה כמו שהיה מוכרח להעשות.

אני הייתי כבר מוַתר על המעדר: עורי רך יותר מדי, ידי צבו ורגלי (ניסיתי לעבוד יחף) נפצעו מהכאה שלא במקומה; אבל הנה גם לקטוף איני יכול, להרכיב איני יכול: נוגע אני לרעה באילנות ומשחיתם. מקלקל בגפנים. אמנם, על "בל תשחית" אינני עובר: בין כך וכך הלא יעשו בהם "עקירה" בשנה הבאה או בעוד איזו שנים, אבל לבי כואב...

אבל לא, לבי אינו כואב. אני התפשרתי, אני התפשרתי עם הכל. אפילו עם היחס אלי מסביב. אפילו הסתכלות עצמי עכשיו מצטמצמת כולה רק בהתבוננות אל החמרים המשונים המוטלים על לשוני: קיבתי חולה.

תמו דברי – אם כי הגליון עוד לא תם. מה נשמע אצלכם באמריקה? מה גזירות-הכניסה?

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בפנים הבית, באולם הגדול, על השולחן הארוך, הונחו, סודרו וחיכו כבר כל גליונות העתונים המתקבלים בביבליותיקה הלאומית שבירושלים. הצעיר בעל הצורה הרצינה (כלומר: אני הכותב), אחת מאותן הצורות המצויות אצל התלושים, פליטי רוסיה, בגיטאות שמעבר לים, ידע את אל נכון, אם כי לא היה עוד מעולם פנימה. שם היו, כפי שהצטייר ברור במוחו של אותו צעיר, שעמד מחוץ, עתון עתון על מקלו ועל מחנהו: "היהודים" העומדים על "המצפה" בלשון-קודש ו"התקוות" ו"הכוכבים העבריים" בז'ארגון; שם התנוססו לתפארת ה"איזראליטען" וה"יידישע פאמיליענבלאֶטטער" בדייטש וסמוך להם ועל גביהם ה"דז'וּאיס קרוניקלס" ו ה"דז'וּאיס וורלדס" בשפת בריטניה הגדולה. לא חסרו כמובן גם כל העתונים הציוניים שברוסית ושמרוסיה וה"עתונים" ההישפּאניוליים בני ד' עמודים קטנים ומוזרים. נספח לכל אלה, צריך היה לשער, גם אותו עתון-צרפת מקושטא, או יותר נכון, העתון הקושטאי בשפת צרפת, שלבו היה טוב לעצמו, כלומר, ליהודים המוציאים אותו לאור, ובדפיציט הגון. בקצרה, היה על אותו שולחן, הקרוב בודאי לארונות הרחבים המלאים ירושה גדולה של ספרים ישנים יקרי המציאות בפלפולא דאורייתא, כל העושר העברי הלאומי המודרני הרב וכל העתונות הלאומית, המקורית והלועזית, העוסקת בפרובלימה העברית. הצעיר בעל הצורה הרצינה גיחך מרה. כן, כן, – חשב – נאספו שם על אותו השולחן, שולחן הקריאה, כל הנקרוֹלוֹגים על גדולי וחכמי ישראל, כל הידיעות וכל המאמרים על אודות פרשת השבוע ודרשות המטיפים בבתי כנסיות של ריפוֹרמה גמורה ושל ריפוֹרמה למחצה ועל אודות חתונותיהם והמרת דתם של עשירי היהודים בערי המערב (ושל צעירי היהודים בערי המזרח) ועל אודות האנטישמיות הרעה והאֶמיגרציה המרה ויתר הפורענויות; העתונים המקומיים מדברים בודאי גם על אודות החוק החדש של לקיחת היהודים לצבא-הטוּרקים, מוכיחים בשפה רפה את החובה הקדושה למלא את החוב הקשה, מבכים את גורל בחורי הישיבה הרכים, שיצטרכו להקרע מעל תורתם, והם אינם יודעים אף מלה ערבית, ובן-חפשי (אותו יוּדלין!), העוזר הראשי של "המחרשה" היפואית (אם רק נתקבל פה הגליון הראשון, שיצא שלשום לאור), ודאי כבר מהפך עולמות: "עטו ירעד לזכר השאלה הבוערת הראויה לתשומת לב" וכו' – – – במלה אחת: הכל היה מוכן לקריאה שם בפנים. אולם מבחוץ היה חדר-המקרא סגור עדיין. סגור היה החדר, צריך היה לשער, מפני איזו סיבה קלה, מצויה, תדירית, שגם אינה שייכת כלל להענין. העיקר הוא, שלהט המנעול המתהפך היה על הדלת מבפנים, השומר הכושי השחור עם שיניו הלבנות, שנתגלה לבסוף, לא נראה עוד אז בביאה, וקוראי השבת התמידיים, שהלכוּ, אחד-אחד הלוך והתרבות, צרו על הבית מבחוץ בעל כרחם.

היה יום-שבת בסוף חודש תמוז עם הבל-חום קשה מנשוא, דמתקרי "חַמשׂין" ועם הפטורה עצובה, מקררת, אחת מאותן הפטרות של שבתות בין המצרים. באזנים צלצלוּ המרכא-טפחא והמהפך-פשטא של "מקל השקד" ו"הסיר הנפוּח", אשר "פניו מפני צפונה", ממקום "תפתח הרעה"... השטריימלים הרותחים וכובעי-הזנבות החמים, שעל ראש האברכים הירושלמים – באי-הכוח הצעירים של היהדות הזקנה – הזיעו והרטיבו את הפיאות המסולסלות והמתבדרות באויר כזנבי-הלטאות. הראשים של אותם האברכים היו גלוחים, כאילו להדגיש ולהטעים את ספיח הפיאות הנאות. והאברכים, באבנטיהם ובבגדי הצבעונין השבתיים שלהם, אותם הבגדים של משי ושל אַטלַס כחול ומגוּון בפסים בהירים, מזרחיים, "טליתיים" שוטטו והתרוצצו ברחובות השוממים בפסיעה בהולה-מדודה של הולכים על גשר רעוע. אולם באותו מקום, אצל הביבליותיקה הלאומית, בלב ירושלים החדשה, לא היו אלה האברכים – בני החוצות הפנימיים, הישנים – מצויים ביותר. פליטי-ישיבה אחדים, אמנם, היה דרכם להתראות מדי שבת בשבתו בקהל הקורא, אבל גם אלה עוד לא היו: השעה היתה מוקדמה, בין אחת-עשרה לשתים-עשרה, בעת שרוב מנינה ובנינה של העיר עוסק ב"אתקינוּ סעודתא" או ב"יה ריבון עלם ועלמיא".

ראשון לגישה היה אותו צעיר-לא-צעיר בעל הפנים הרציניים וראשון לשיחה – יהודי גוץ כבן חמישים ומעלה, בעל פנים נוחים גַליציים. הצעיר עלה וקרב תחילה בצעדים מהירים ועצבניים, כולו שואף לקרוא, שואף למוץ עסיס-העתונים (כמעט שלושה חדשים רצוּפים לא ראה גליון-עתון בעיניו!), אך בראותו, כי הבית סגור ומסוגר, לא הפריע את הדממה, שהיתה שרוּיה עד בואו אצל הביבליותיקה, כי אם ניצב בשתיקה ובמצב של המתנה סמוך אל כותל-הבנין. לא כן חברו הבא-בשנים הרך, שעלה אחריו בצעדים מרושלים, מלאים עונג-שבת, וניגש ישר אל שלבּי הבית הצוננים בצל. ראשית כל פשט מיד, זה היהודי הגוץ והרך, את ה"מוֹנארקה" שלו ופרש אותה תחתיו בכדי להגן בה על עצמו מפני הצינה וקשי-האבנים, וישב ישיבה שחציה שכיבה, בשימו קודם מתחת לראשוֹ את ידיו, שהיו כמוהו נקיות ורכות. לכאורה היתה ישיבתו-שכיבתו הנוחה של הזקן המלא עלוּמים, כעמידתו הקשה של הצעיר הבלתי-צעיר, מנבאה שתיקה ודממה, ואולי גם תרדמה, אבל קצה שפתו העליונה, המופשלה קמעא, של הראשון העיד, כי, על על פנים, מוכן ומזומן הוא לדיבּוּר בכל רגע, אם כי, מצד אחר, אינו להוט אחר זה ביותר. חזות פרצופו של הגליצאי הוכיחה בו גם כן, כי בעל-מלאכה הוא (כן, בעל-מלאכה ולא חנוני! – חשב חברו הצעיר הניצב), אבל הידים העידו, כי אותה המלאכה היא מסוג אוּמנות נקיה וקלה. סופר-סת"ם? – לא, סופר-סת"ם לא יבוא הנה מיד אחר סעודת השבת, ובכלל – כאן פשטות יותר מדאי, חוסר כל ריח של עוסק במילי דשמיא... ברם, האיש לא נתן מקום להתגדר בהשערות יתירות בנוגע לדידיה ולא החמיץ מלברר את כל פרשת עצמותו ומלאכת-ידו, והכל כמו באגב-אורחא ובקולו הנוח והפושר.

– "כל הסנדלרים הולכים יחף" – פתח הוא ואמר – באמת, אני שוען, שוען עשרים שנה, ושעון אין לי. כמה עכשיו השעה בערך? הביבליותיקה צריכה להיפתח באחת-עשרה – כלום אין עכשיו אחת-עשרה עוד? אבל מאי איכפת? פה נעים לשבת: מחַיה. אלמלי היו כל הימים שבת, באמת, לא היו צריכים לעמול יומם ולילה, כלומר, לדאוג למזונות, באמת... בפרט, כשפרנסה אין בין כך ובין כך... חה-חה... באמת... מי צריך בירושלים לשעונים? ירושלים אינה יוֹהאניסבּוּרג. גם בלונדון יש ביבליותיקה גדולה של הלורד רוֹטשילד. אני הייתי שם. פעמַים הייתי בלונדון: בנסעי לאפריקה הדרומית ובנסעי מאפריקה, מיוֹהאניסבּוּרג. שמונה שנים הייתי ביוֹהאניסבּוּרג. עיר שאפשר להשתכר בה. ואתה לא היית שם מעולם? אתה בודאי מרוּסיה? מאיזו עיר?

– ואם אגיד, התדע?

– חה-חה... אבל מאי איכפת... בודאי ברחת מן הצבא...

– עוד לפני כמה שנים, – נגרף הצעיר בשיחה – מפני המלחמה... מלחמת רוּס ויפּן... בודאי שמעת...

– שאלה היא!... – שמח השוען העליז. ובכלל, כפי הנראה, היה קולו מסוגל רק לשמחה, לעליזות ולקורת-רוח. תרעומת לא ידע. הוא דיבר על הביבליותיקה, שאינה נפתחת בעתה – אך בלי התמרמרות; הוא דיבר על מיעוט השכר בלונדון בנוגע לשעונים, – גם לונדון אינה יוֹהאניסבּוּרג – אך בלי צער; הוא דיבר על מלחמת רוּסיה ויפּוֹניה, על גדולת היפּוֹנים, על חסנם ושיא-עוזם, על העזרה הגדולה שמלוכת אנגליה בעצמה עזרה להם בכלי-זין, כמו שקרא בעתונים – אך בלי התעוררות מיוחדה. רק בהגיעו למפלת "יוָן" – מפלה כזו! מפלה כזו! – בצבצה, כמו למרות טיבו ורצונו, שמחת יהודי על מפלת הצוררים, שמחה לאיד.

הצעיר נשאר ברצינותו. בתחילה, אמנם, סיגל קצת בכוָנה את מבטאיו לרוח איש-שיחו, ובשעה שהזכיר על המלחמה אשר "לחמו הרוּס והיפּן" איש ברעהוּ, הזכיר גם הוּא, בטוֹן של עשית נחת-רוח לשני, על אודות איזו ראית-נקמה; אולם כששבו אל הפוליטיקה הפנימית, אל שאלת פתיחת בית-הספרים בשעה הקבועה, הטיל הוא כבר מתוכו אמרות שקולות, בנות מלים ספורות, שדוקא לא היו כלל לרוח-השיחה: "בית נאמן"... "מדרש-אברבנאל"... "גנזי יוסף"... ביבליותיקה גנוזה...

איש-שיחו, השוען, לא הבין אותו, את הבחור הרוסי, הביט עליו בתמהון, אבל גם בעונג גמור. והבחור הרוסי כמו הכניס עצמו עוד יותר לתוך אבני הכותל, החריש בכובד-ראש נורא, ורק מרגע לרגע היה פולט אותן האמרות, שאין קשר ביניהן. האמרות לא היו דברי תרעומת. הן לו, בכל אופן, אין דרך אחרת. הן הוא, בכל אופן, יעמוד פה. הן לו, בכל אופן, טוב פה מאשר בכל מקום. הן בשבילו, בכל אופן, הכל כאן, רק כאן... ולפיכך... לפיכך – הן אין מה לטעון ולתבוע! ברם, אם לטענות ותביעות אין מקום, לדרישה וחקירה אולי יש... מה קץ החזון?

בינתים – וה"עולם" הלך ונתרבה. כל אחד ואחד מהאספסוף ההולך ונאסף, שהיה בעל חי הולך על שתים כחברו, ניגש, אף על פי כן, בתלבשתו המיוחדה לו לבדו, בתכנית-הליכה ובתנועות- דיבור מיוחדות לו. "נו, מהי, מהי הפעולה, שתהיה לך מה,יוסיפון'?" – דיבר בתנועות-יד זריזות בחור-ישיבה גבוה אל חברו הקטן ממנו בקומה, אבל קשיש, כפי הנראה, בשנים. אבל זה האחרון ישב מיד בעקשנות על זיז שיצא מן הכותל, כאומר: "פה אשב כי איויתיה! אני רוצה דוקא לקרוא את ה,יוסיפון' ויהי מה!" כרגע נטפל אליהם עוד בחור חיור אחד, בעל פנים ערוּמים ואפני דיבור של "כותב-בכולל", שהתחיל מספר לראשונה על הסכסוך הגדול, שהיה אתמול בצהרים בערב-שבת בין השכנים של כולל וַרשה, שהגיע, שלא כדרך הטבע, לידי מהלוּמות... קראו לשוטרים והמַכה התחבא... ובתוך כדי דיבור עבר המספר והסביר לחבריו בענין תורה לשמה ושלא לשמה, ובדבר קריאת עתונים בשבת בפרהסיה, עד שהספרדי, שניגש אליהם והקשיב, מצא, ש"כל דבריו חשוב הרבה", וכשהמתפקר, האומר לקרוא את ה"יוסיפון", ביקש גם הוא לענות דבר-מה, מיהר זה הספרדי לשסעהו בדברים לאמור:

– מחילה אדוֹן!... (במלילת אצבע) בכן... יש הפרש... הפרש גדול... בין כבודו ובין הכלל... מחילה, הֶ-הֶה... כבודו... כשנעשה ישן, נעשה חדש... הֶ-הֶה!

וכל פניו השחרחרים-הצהובים של הספרדי נהרו מהמצאתו הגדולה הזאת, שלא היתה מובנה כל צרכה להמתפקר עד שבא בעל הפנים הערומים והסביר את דברי ה"חכם": יש הפרש... כלומר, יש הבדל בין בחור-הישיבה הקטן הזה, הרוצה לקרוא את ה"יוסיפון", ובין אחרים, בין הכלל. בנוהג שבעולם, אדם, כל מה שהוּא גדול, הרי הוא נעשה יותר ירא-שמים, והלה, מכיון שהגדיל, התחיל, להיפך, מהלך בדרך-החדשים... כשנעשה ישן, נעשה חדש... הא כיצד!

אבל תיובתא פשוטה זו של ה"חכם", כנראה, עדיין לא סיפקה אותו, את הלמדן האשכנזי, והוא, כותב-הכולל, השכיל להסתער על המתפקר ב"גירא דיליה". הוא בעצמו קרא ב"החבצלת", שהחוקר דארוין ימ"ש אומר, שהכל מתקדם, שהכל הולך אל הפרוגרסיה. אדם הראשון נולד מקוף! ואם כן, אם אביו של המתפקר הוא שוחט, הלא עליו, על בנו, לשמוע בקול "אחד מאנשיו" (רמז לדארוין) ולהיות לרב – מדרגה יותר חשוּבה – ולא להימשך אחרי דברים של מה בכך. פשיטא! ואת ה"פְּשֶט'ל" הזה יגיד גם לאביו. הוא רוצה לשמוע מה יאמר השו"ב על זה.

– אנו לא יש בשר... גְטַנים (קטנים)... אך לא יש כוח בבשר, יש כוח בעצם – דיבר בתוך כך עוד אחד מהנאספים על טיבם של התימנים. השומע, צעיר כבן שלושים, בעל זקן גלוח ממעלה, בצדי הלחיים, ומרובע מתחת, מתחת לסנטר, היה, כפי שאפשר היה ללמוד מאי-אלו מהערותיו, מאיזו פרובינציה גרמנית, ובעצמו לא ידע כיצד נתגלגל לכאן, והמדבר, יהודי מתימן, מן העולים האחרונים, שהיה כבר מעוֹרב בין ה"שִכְּנַזים" ולבוש קצת כאירופי. בעיניו של זה היה רטט-הערמה מתובל בההכרה, שהוא יוצא מן הכלל, "מפותח", לא ככל בני קהילתו ה"גְטַנים", ועל רגליו – נעלים עם סולים. מלאכתוֹ, כפי שהודיע לאיש-שיחו, היא "מנַגר... גידין..." (כלומר: "מנקר"), ולמרות שהוא הבין והודיע, כי בעל-דברו "לא יודע טוב לשון-הגודש", לא נמנע מהשמיע לו על תולדות-חייו והשקפת עולמו בפרט ועל בני גְהִלתו, שבאו מסַנעא (צַנעא) והם קטנים, אך יש כוח בעצם... עצם טוב מבשר... אך לב רך ויש פחד...

– ונשים?... נשים?... – גמגם את המלה העברית בעל הזקן הגלוח.

התימני המפוּתח נדרש לשואלו גם בזה וענה: יעגֹב אבינו היו נשים שתים. נשים שתים – שפחות שתים. מה שלמא! ב"משכנות" יש אחד... יִסְהָג (יצחק)... אֶסְלוֹ (אצלו) נשים ארבע. שתים טובות, שתים לא טובות; זגֵנות. כאשר להן מחלוגת (מחלוקת), הוא יודע, מי גורם, ומכה את הזגֵנות, למען אהדוּת (אחדות)...

– יַה, יַה... ואתה? אתה? – לא הבין הכל, אבל התענין היהודי הצעיר ממערב אירופה.

נתגלה, שהתימני אינו נשׂוּי עוד, אבל ארוס הוא. הוא בן י"ז והיא בת י"א. "עוד אחד שנה – כדת משה וישראל". המשנה אומרת: בגרה בתך – שחרר עבדך ותן לה, למען לא תבוא לידי עוון. גם בירושלים יש בתי עבירה. עשרים בודאי.

– פ...פלגשים? – ביטא השומע ברצינות מרובה, מיוחדה.

– כן, – לא הבין הלה – זהו אשר הוא אומר. "איפה שיש חתונות, לא יש עבירה". אֶסלם, התימנים, יש "חתנים, כלות ארבע שנים... גְטַנים... נותנים ממון – עושים גִנְין (קנין)"...

היהודי הצעיר ממערב-אירופה, אשר התענין ביותר בחיי יהודי המזרח נשאר שבע-רצון מאד מהידיעות החדשות ורבות-הערך, אשר רכש לו בשעה אחת.

השמש סבבה במעגלה. גדי קטנה, לקוּית-צלעות ומרוּטת-שער השקיפה בשער הקטן, העולה מרשות-הרבים – ועמדה. מאותו השער צף ועלה מיד בצעדים גנדרניים יהודי שמן, קל ולבוש הדר, במיטב שנותיו, שעיניו לא היו נראות מחמת המשקפים הכחולים – סוֹחרה מפני האבק הירושלמי. ומן הפתח הפתוח לצד בתי "אחוה", שבשכנותם גם חצרות כולל וַרשה, התגלגל ובא אברך כבן שלושים וחמש בחַלַט לבן מטולא וארוך עד כפות-רגליו, סומא בעינו האחת ופצוע-מצח. פצע אחד מוגלד, שאתמול זב דם בודאי, היה גם מימין לשורת השערות המעוגלה, שחילקה באמצע את סנטרו לשני עברים – שתי ממלכות רגזניות ורועדות. לאברך הזה, כפי שנתגלה מיד, היה גם הרגל לגנוח מתוך בבית-בליעתו באיזה מן "הֶה!" כעסני, שהיה מלַוה את כל דבריו, כאילו נתכוון הגונח למלאות בו את חוסר-האויר בשביל נשימת איש שכמותו.

האברך הירושלמי ישב ישר על העפר, גירש זבוב מזמזם אחד מעליו, לכד בחטיפה שגורה וחרוצה את השני, גנח "הֶה"! ואמר:

– סדרים נאים! סדרי ירושלים! מעשי ארץ-ישראל, עסקים, "הֶה!" צועקים: החלוקה, החלוקה, חמס ושוד בכוללים. גזילות וגניבות בחלוקה, וכאן הרי לפניכם כבר ענין של הציוֹנים... מילא, החלוקה נהוג אצלה: בית אחד לך – קבל מנה יפה, שני בתים לך – קבל שני חלקים חלוקה, שלושה בתים לך – קבל עוד יותר ויותר חלוקה... לעופות, ליין... והעניים אין להם כלום... לאחינו אין כלום... בעד י"ב גרוש היה לי אתמול עסק שלם... מילא, כל הגבאים חזקה עליהם, שהם גנבים בני גנבים... אבל כאן: בית-ספרים, ששעתו להיפתח באחת-עשרה, והרי כבר אחר שתים-עשרה, והבית סגור. הֶה!... איני מדבר כבר על יתר העוולות ואי-הסדרים, שמי ימנה אותם... על זה אני עובר בשתיקה! עניני ירושלים וסדרי ירושלים! בני-אדם מַדירים עצמם משינה בשבת, באים לעיין מעט בעתון, והבית סגור!

האברך היה סמל-התוכחה, כולו צעקת-הצדק. ראו בחוש, שהוא לא יסף לדבר כרגע – רק מרוב כאב. הוא זכר שוב יום-אתמול בכל שבר-הלב שבו. נוּ, יאמרו-נא אחרים: אם הוא חייב לבן-האלמנה, נושא-החלב, י"ב גרוש... נוּ, ובכן? בכן צריך להכותו ולפצעו, כאשר עשה לו פלוני הרשע? בכן צריך להעלות עליו חמת כל יושבי השכונה, כאשר עשה? ולא די, אלא כשהלך הוא, המוּכה, וקרא לשוטר, התחבא פלוני בבית שכן אחד ולא יצא, ועד היום לא נודעו לשוטר עקבותיו. שערוריות נעשות בירושלים!...

נוּ, ועבודת הצבא – האין זאת שערורה? קרוב לכך, שיקחו לצבא גם את בחורי הישיבה, אלה הילדים, שאין בהם מתוֹם, שינם יודעים אף מלה גוֹיית, שיוכרחו למות שם מרעב!...

– את היהודי אי-אפשר להשביע רצון לעולם! – קרא בלגלוג של הרחבת-הדעת בעל המשקפים הכחולים – ברוסיה הכניסו פּרויאֶקט לדוּמה הממלכתית, שלא יקחוּ יהוּדים לצבא, מפני שהם מביאים רק נזק, ועוררו היהודים "ויצעקו" על פני כל רוסיה. גזירה חדשה, גזירה רעה! וכאן, ברוך השם, יצא החוק שיקבלו, והרי שוב לא טוב, שוב טענות ומענות על הגזירה, רחמנא ליצלן... בארגנטניה – יודע אני, הייתי שם לא שנה אחת – רצו מאד יושבי מוֹריציה – מושבה כזו יש שם: מוֹריציה... ובכן רצו יושבי מוֹריציה להיעשות אזרחים ולקבל עליהם את הנַטוּרליזציה, – זה היה בשעתי – עמדו עלינו פקידי האדמיניסטרציה ואִיימו: תוכרחו, יהודים, לעבוד בצבא!

הנואם שם את כפות-ידיו בכיסי-מכנסיו, שעל ידי זה הובלטה כרסו המכובדה, הקלה, וַיבט לצדדין, כאומר: מה אני איני יודע והיכן לא הייתי אנכי? – ואמנם, היה היו כל תנועותיו הזריזות של האיש הזה תנועות של בעל נסיון כביר, של מי שהיה בערים ומדינות רבות: נקיון ופיקחות היו אפילוּ בזקנו המחודד, הגזוז והמחופף, שסימני-שיבה כמעט שכבר נזרקו בו.

הוא היה מלא נחת-בהכרה וגנדרנות תאוָנית. הוא ראה, הרגיש והכיר את כל המבטים, כיצד הם נטויים אליו, רק אליו. חליפות הוציא את ידיו מתוך כיסיו ותיקן איזה דבר בתלבשתו: פעם הוציא את ימינו, החליק את שרשרת שעונו ושאל: כמה השעה עכשיו? כּוָנתו: השעה האירופית? פראנדז'! שעונו הוא מתהלך על פי האופן הערבי... ומיד החזיר את ימינו זו לכיסו, הוציא את שמאלו, תיקן את רבידו, שאיזו זכוכית-מרגלית התנוססה בו, וַיבט שוב לצדדין.

ברם, גם באַלית-ענגו של זה נתחב, סוף-סוף קוֹץ. השוֹען הזקן, קר-הרוח ונעדר-הדייקנות, גילה בדבריו איזה פנים שלא כהלכה, ועוד הוסיף: מה יש לדבר, ודאי, עבודת הצבא היא אסון. ומיד התחיל לספר, כיצד היהודים עומדים לצבא בגַליציה...

– אדוני הוא אַנטימיליטריסט? – פנה אל השוען בהברתו האשכנזית הצעיר ממערב-אירופה. בכלל, הצעיר הזה, הגבוה והדק, מבטאיו היו מדוּדים וקצרים, ובהתערבו בשיחה היה מוציא כל מלה – ועל הכל – בחשיבות מרובה, יתירה, שעל ידי זה היה קולו נעשה כמפחיד את הציבור.

– מה לי אַנטי-... – גיחך השוען בטוב-לב – איני אַנטי-... כשצריך לעבוד – צריך... אבל אם אפשר להשתמט – אדרבה... טוב מאד...

דעתו של היהודי הצעיר מהפּרוֹבינציה הגרמנית לא היתה כך, לגמרי ולגמרי לא כך. הוא בשום אופן לא יכול להשלים עם השקפה אנרכית כזו. זהו חוסר כל דיסציפּלינה בהשקפת עולמו של האדם, בהוכחותיו האזרחיות. לפי דעתו הוא, לפי דעתו והוכחתו הפנימית, דוקא עכשיו נתבצר מקום ליהודים להראות את עצמם. ישמעו-נא בקולו! ידרשו-נא ממנו ביאורים והוכחות – הוא נכון לענותם אחד אחד. הוא חוזר על דבריו: עכשיו נתגלו בשביל היהודים אפשרויות פוליטיות חדשות עי"ז שיכּנסוּ לצבא העוֹתוֹמַני. על היהודים להשתמש בשעת הכושר. כאן לא רוסיה...

– הֶה! – נפל לתוך פסוקיו של היהודי האשכנזי האברך הירושלמי – מה אתם מדברים, בני אדם, הא, מה אתם מדברים? שמא יודעים אתם, מה אתם מדברים? שמא משמיעים אתם לאזניכם מה שאתם מדברים? פלוני אומר: החוק החדש! האם יודעים אתם, שזה יותר משנה ש"חוּריה" בארץ וב"בֶּלֶדיה" וב"שעריה" אין כל שינוּיים לטובה, אין כל שינויים אף כחוּט-השערה. רק התחילו לקבל עוד יותר "בּקשיש", עוד יותר... הֶה! כאן לא רוסיה – בודאי! ברוסיה טוב לעבוד: בגדים חדשים, אוכל טוב, מאכל כשר, אבל פה... יודעים אתם, מה פה?

האברך התרומם מעל הארץ, מצמץ בעינו העיורת בשעת אמירת "פּה" בגאוה של: "הרי אני יליד-המקום", חטף בכפו זבובים מעל גבו, אף שהפעם לא היו כל זבובים בקרבתו, וַיהי כמסתיר סוד נורא. הרוח של הקהל נתעורר, אף כי רוב הנאספים ידעו מעצמם אל מה מתכוון האברך באיוּמיו. הנער הספרדי, מתלמידי ה"אַליאַנס", שהתחפש לעיני הגדולים, כי גם הוא בא "ללמוד עתון", וכל העת ישב על השלבים ומולל באצבעותיו מחרוזת-אלמוגים, – אחד מהרגלי הערבים – חדל משמוע את המעשיה הארוכה, שסיפר לו הצעיר התימני בז'ארגון ערבי על אשה תימנית אחת – אחד זגֵנה מארבעה נשי יִסְהָג, שהלכה לבאר ומשכוה שדין ורוחין – והביט בסקרנוּת-צחוֹק אל הדובר האברך. השוען הזקן נענע בראשו והאינטליגנט מהפּרובינציה הגרמנית נענע ואמר: "דוּמהייטען"...

– דוּמהייטען... כן, כן... – לעג האברך הירושלמי בחרי-אף, שהגיע עד לחריקת-שינים, קמץ אגרופו כבשעת חטיפת-זבובים ונענע בראשו כלפי פליטי-הישיבה האחדים, שעמדו כאן, ואפשר היה לחשבם למיועדים לאותו דבר נורא...

– אֶט, איזו שעריה-שמעיה-בֶּלֶדיה! – ביטל בעל המשקפים הכחולים את כל חלומותיו לראש האברך, קצת מתוך קנאה בהענין שעורר הלז בין הקהל וקצת לשם סקרנות: לשמוע, לבסוף, דברים ברורים...

– ברוסיה! – לא התאפק, לאחרונה, האברך וירק את את התרגזותו – ברוסיה, בכל אופן, יש לחייל היהודי מקום ללון... אבל כאן... כאן... מה הפלא, שבורחים? גם אני הייתי בורח...

– אבל דבר דבריך הפעם! – גערו בו מכל עבר.

– מה יש לדבר? – השפיל האברך את קולו – וכי אינכם יודעים?... אני הייתי כבר מוחל על הכל... חילול-שבת... מה לעשות... הרמנא דמלכא... אך מה התועלת?...

– מה? – נוּ? – דבר! הראיתם כזה?!

וכשרוב הציבוּר נתיאש כבר משמוע סוף-דבר ועברו לענין החכם-בּאשי, שהוא צריך לדאוג, שהוא צריך להשפיע, והספרדי, שהיה ממשפחה מיוחסת, התחיל להיאָנח כירא-שמים, לדבר על ימות-המשיח וביאת-המשיח וגם לספר בינתים מה שקרה לו היום בבית ה"חכם" קרובו: כשהיה אצל החכם בשעת התפילה, בא יהודי זקן ואמר שחלם, שאם יגידו ל"ו פעמים תהלים בי"ב ימים, יבוא משיח, – רק אז נמלך האברך, הפסיק את הספרדי ואמר:

– כאן... העבודה קלה... כל היום אתה חפשי, הולך בטל... אין עוֹל... אבל בלילה – היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?... עם הערבים? – הֶה!... היודע אתה, מה יעשו לך הערבים? – – –

– גוֹיים עושים גסוּת! עזר לדובר הנער הספרדי.

– נוּ! – – – הרי לך! – יצא האברך ממצרו. ובכדי להינצל ממבוכת סוד התועבה אשר גילה, התחיל לדפוק בכל כוחו בדלת בית-הספרים הנעוּלה. היה אי-נעים; היה כיעוּר; היה גועל-נפש.

–אני הייתי מראה לוֹ! – קרא אחד מן הקהל.

– לך והראה את כוחך, אם בן-חיל אתה, את מנהלי בית-הספרים! – רעם האברך – הוא היה מראה לו! מה? מה היית עושה לו? דוקרו? מי? יהודי ידקור? הה, את הערבי לא תדקור!

הוא רקק על הקרקע בפני כל הקהל ולא מחה את רוקו ברגלו. בעל המשקפים הכחולים העיף עליו בגלל זה מבט של רוגזה, ואף על פי כן לא פגה הרחבת דעתו של האחרון ואמר:

– אבל אין דבר, אנחנו עוד ננקם בכל הגויים!.. אם ירצה השם – הוסיף ללגלג – כשילכו הם על הגשר של ברזל ואנחנו על השל-ראש... טפוּ, על השל-נייר, רציתי לומר... יודעים אתם, רבותי, מדוע הם יפלו המימה, ואנחנו לא?

– הם כל גשר של ברזל... – מיהר האברך הירושלמי להשיב את כבודו, שגילוי הסוד המכוער נטל הימנו לרגעים אחדים, על ידי נענוע של לימוד-גמרא וניגון של חריפות, אם כי תוכן-דבריו היה, כנהוג בשיחות שבציבור, מענה שלא מענין השאלה – מפני שהברזל היא חייהם... עֵשָו חי על החרב...

– ועל המחרשה... – לא הבליג הצעיר בעל הפנים הרציניים על ההערה שהתפרצה מתוכו, והקמטים החדשים שבשיפולי לחייו רעדו.

– גם זה ברזל!... – ניצח האברך הירושלמי – ולכן ילכו על ברזל... לא כן אנחנו, יתברך הבורא, – המשיך בתנועה חסודה וכמעט בלי כל צביעות – שכל חיינו המה ספרי התורה הקדושה... לנו יאה גשר של נייר...

הרסיס שניתז קודם בשעת רקיקתו ונפל על קצה שורת השערות המעוגלה שבסנטרו, המחוצץ ברחבו לשני סנטרים, עדיין התנוצץ כטל.

– אבל מדוּע יפלוּ הם ואנוּ לא? – עמד בעל המשקפים על שלו.

זה בכה וזה בכה. מתי מעט מהמסובים והעומדים עברו שוב, שלא במתכוון, גם לענינים אחרים. כותב-הכולל החיור, בעל הפנים הערומים, סיפר מעשה בשכנו, שנותן לזוגתו רק שלושים גרוּש לשבוע, לכל ימות-השבוע, ודורש שתהא שבת כיד-המלך: דגים ובשר וכל מטעמים. היתכן? והספרדי מן השמפחה המיוחסת השתמש בשעת הכושר ומיהר לספר את אשר התחיל מקודם: בכן... כשהיה היום אצל הרב החכם קרובו בשעת התפילה, בא יהודי זקן עם ענין שכזה: לזקן הראו בחלום, שאם יגידו שלושים ושש פעמים תהלים בשנים-עשר ימים, יבוא משיח. הֶה- הֶה, משיח-צדקנו איש טוב. כמה פעמים? שלוש פעמים ביום. הוא, הספרדי, יעץ: לשלם למנין אחד חצי מג'ידיה ליום, שיאמר כל היום תהלים, ויבוא משיח...

אך הנה נתמלאה עונת-הצפיה והשואל על אודות נפילת הגויים פירק בעצמו את החידה: הגויים יהיו ככל כך עבים וחזקים עד שגם הברזל לא יכלכל את כובד-משאם; ואחינו בני ישראל יהיו כל כך כחושים, רזים, אויריים, עד שגם גשר-נייר יספיק להם... חה-חה-חה!

החידוד לקח את לב כל הקהל, הישן והבא-מחדש, ומאז יצא האיש לדרך הרחבה של השיחה ונתקבל, בלי מנן-קולות קודם, לראש-המדברים. והואיל וניקושי האברך בדלת לא הועילו, וחדר-המקרא היה עדיין סגור ומסוגר, ניתנה האפשרות לרחב-הדעת המוסכם להרחיב את הדיבור בנוגע לנבואתו-חידודו, שבימות-המשיח יהיו כל היהודים כל כך רזים וכחושים. למה? פשוט, איש יאכל ויכלה בשר-רעהו. יתר על כן: אלמלי היה הוא, המדבר, קיסר והיה רוצה לעשות קץ לשאלת היהודים, היה הוא נותן להם ארץ, שיוכלו להכנס כולם לתוכה, והיו כלים שם מאליהם: מקנאה ומשנאה. כי מה לכם עוד? מבשרו יחזה זה: יהודי העובד אצל בעל-בית שונא הוא לו שנאת-מות, שנאת-דם, והרי הוא נכון להטביעו, את בעל-ביתו, בכל רגע בכף-מים. וברוסיה – קיוֹבי הוא, בקיוֹב גר כמה שנים – עבדו אצלו פועלים נכרים, בית-מלאכה לתפירה החזיק שמה, וגלוּ הללוּ את אזניו על דבר הפּוֹגרוֹם הממשמש ובא שני חדשים קודם. ככה אהבו אותו! ההיו יהודים נוהגים כך? ואז לקח הכל-בכל, מכר בפחות מחצי חנם כל מה שאפשר היה למכור, הפקיר כלל מה שלא היה אפשר – ועבר לארגנטינה. קרובים היו לו שם. לא, שיבוא הקאצאפּ ויקח ממנו כל אשר רכש בזיעת אפו – זה לא! אבל גם בארגנטינה – יהודים. הדודה יק"א! האדמיניסטרציה האכילתהו, האכילתהו בהבטחות – עד שקצה נפשו. יש שם ממונים יפים! הנה סיפר האברך הזה על עלילות הערביאים בין זכר לזכר, ושם – לא בת ישראל אחת שבבוּאֶנֹוס-אַיירס היא קרבנם של אותם הממונים היפים! האיכרים תלויים בהם. כמובן, צריכים לטובתם, והרי אלה עושים בבתיהם של אלה כאדם העושה בתוך שלו... אבל גם האיכרים יהודים הם: תמיד בכי, תמיד תלונה, תמיד אי-הסתפקות, כולם רוצים העירה, כולם משכירים את נחלותיהם לאינם-יהודים בהזדמנות הראשונה, – למכור אין להם רשות עפ"י הקוֹנטראקט! – כולם שולחים את בניהם לעיר או לחוץ-לארץ, ממש כמו פה, בארץ-ישראל שלנו, והבנות נשארות... צער בעלי חיים...

– אומרים, שבארגנטינה דוקא יש איכרים טובים – העיר אחד מן הקהל.

– אומרים! – ביטל הקיוֹבי – ובארגנטינה אומרים, שכאן, בארץ-ישראל, יש איכרים טובים... אם אתם רוצים: יש אחד או שנים במושבה. אבל מי עושה את כל המלאכה? יהודינו? נוּ, וכי לכם צריך אני להאריך במעשיות יתרות? אסור לומר, שהאנטיסמיטים צודקים, אבל ענו בי, אם ראיתם מימיכם יהודי שירצה להישאר עובד בלי כל ספּיקוּלַציות? ואין כל פלא: ליהודי יש ראש! ליהודי יש מוח! בואו-נא וראו: הגוי, מכיון שיש לו למחית יום אחד, ואין צריך לומר, אם יש לו גם לכוס מלאה, הרי הוא כבר מאוּשר. ומה ששייך לעבודת הגוֹי, הרי אין מה לדבר: הגוֹיים, כל מיתות משונות תבואנה עליהם, יודעים לעבוד. לא כן היהודי. הוא אינו מוצא די סיפוקו בעולם מלא. תמיד הוא אוהב לדאוג לתכלית טובה, לבקש איזה דבר אחר, לנוד ולנוע כצועני. הוֹ, הוא, הקיוֹבי, יודע את היהודי... אתם יודעים עסקי היהודים בארגנטינה?

ראשים אחדים הושפלו. עופרת כבדה הוטלה מעל. רק על פני השוען הבלים, המקומטים, חלף צל של גיחוך בלתי מובן, גיחוך של פקפוק מצד אחד ושל פשרה – אם הדבר אמת הוא – מצד שני.. גיחוך זה כאילו התחצף לומר מה שליבא לפומא לא גליא: אותו עסק – ואפילו אם כך? אם זה מתקיים – ודאי שגם זה צריך. יש רוָקים, שהדבר נחוץ להם.

– ומהי הארץ כשהיא לעצמה? – נחפז הזקן, בכל זאת, להציג שאלה.

– ארגנטינה? – ענה החייט הקיוֹבי בקצת התרשלות מעושה – לא פחות פראית מזו הארץ... ומה שאמת אמת: פה, לכל הפחות, גרים ביחד, יחדיו, בעוד ששם הבתים במושבות רחוקים אלה מאלה ת"ק פרסא... לא רואים נפש חיה...

הטוֹן שלו היה שמח לגמרי. ולא נודע, אם על אשר יק"א לא קיימה הבטחתה והוא ניצל מארץ פראית שכזו, או בכלל על מהלך העולם הזה, שנותן מקום לדבר עליו בהרחבת הדעת.

– אבל מה התועלת? – לא נשתתק הדובר וַיוסף בקול אחר – אנשים באים הנה יותר מדאי... אני ביום הראשון לבואי הנה ראיתי, כי כאן לא ארגנטינה. כאן לא תתעשר מִפֶּדְלֶריוּת. מהערבי לא תשתכר. לו יֵקל להשתכר ממך מאשר לך על ידו. הערבי אינו נופל מהיהודי בזה. מה אני מדבר? הוא עוד עולה עליו. גם הערבי אוהב להשתכר מאחרים...

– כאן עֲרָב ארוּר... – העיר התימני ונתן חיזוק לדובר (הוא, ככל התימנים והספרדים, שיש להם עסק עם באי-רוסיה, ידע ז'ארגון) – שם... בצנעא – טוב... לא יש כל עבודה... באת – נותנים לך מלוא-חפנים... מספיק אוכל לשלושה ימים. כאן – עֲרָב ארוּר...

– אמת וקיים! – הסכים גם הספרדי, שישב על העשב המעט והקלוש אשר מעבר לנתיבה, ושבשעה שהזכיר הקיובי על שבאים הנה יותר מדאי עבר מרחוק צל של הסכמה על פניו. ופתאום נפנף בידו על הגדי הכחושה והבודדה, בלי רועה, שהרהיבה, סוף-סוף, עוז בנפשה לקרב אליו וללחוך פעם, ואחר נאנח: – לא יש מרעה, בעוונות!

– וישמעל'קה עודנו "מתייחס" ואינו רוצה בנו! – התרעם האברך הירושלמי אחרי שתיקה של כהרף-עין – "נייר אדום" הוא נותן לנו... האושר, שאנו יכולים למצוא פה... הפרנסות הגדולות... הֶה!

הקהל האזין. נדמה היה, שהתענינותו בנדון רבה מאד, ואפילו אילו היו פותחים ברגע זה עשר דלתות, לא היו המשוחחים עוזבים את מקומם ולא היו מפסיקים את השיחה, הנוגעת בעיקר-העיקרים.

אפילו השוען הגליצאי, הרך והמתון, עשה את מתינותו לדבר שבשיטה, שצריך להגן עליו בקול. הוא בא הנה בשביל האדמה – לא בשביל האנשים, לא בשביל ה"פּוֹליטיק". משפחתו לא גדולה, ושם אמרו, שבשבילו האויר טוב פה במאד מאד – ובא. למה הציוניות עם כל הטאראראם? משוגעים! איזו חתיכת-בד דרושה להם... לבן-תכלת... דגל... לא צריך להתערב. גם ברוסיה, בשעת המהומה, לא היו היהודים צריכים להתערב. בחשאי, בחשאי – הכל צריך להעשות בחשאי. כי מה אנו צריכים? להשתכר גוּלדן בכל מקום שאפשר – ודי. "פַּארֶס!" – מילא אחריו האברך הירושלמי בקריאת שם המטבע המקומית, ובתוך כך האשים את יק"א בארגנטינה ואת הבארון בארץ-ישראל, שהתחילו לקפוץ יד לגמרי, והוכיח, – בנוגע למה שהזקן אומר: לא בשביל האנשים – כי הכל הם האנשים, הכל בני-אדם. בני-האדם הם פראים, בני בלי מוסר, ואין אלוהים בלבבם. והמעשה של יום אתמול יוכיח. על מה הכוהו!

– ואני הנני דוקא ציוני! – החזיק החייט הקיוֹבי במעמדו בכל מאמצי כוחותיו וניסה לשם זה כל הנסיונות שבעולם, לרבות גם את הציוניות – ודוקא ציוני עם דגל, אם אתם רוצים... כי דעתי היא, דעתי...

– סטוּק!!!

חרקה הדלת ממסגרותיה פתאום, ושיני השומר הכושי נגלו. נפתח, סוף-סוף, חדר-המקרא – ומקום-השיחה נתרוקן כהרף-עין. הכל התנודדו וקמו. החייט הציוני נכנס אחרי האינטליגנט בעל הזקן הגלוח ממעלה והמרובע מתחת. אחר כך היה בלבול ודחק. השוען נדחף אחרון ובת-צחוק על שפתיו. בבית פנימה היתה בשבילו הרוָחה; חלונות גדולים, מרצפת-אבנים נקיהּ; היה קריר ודי אויר; הבהיקו הכתבות: זה נדב פּלוני בן פּלוני... זו נדבת לבו של... זה נדב... זה נדב... אפשר היה לשבת שם כל היום, עד ערב, ולהתנמנם.

על מקומם בחוץ נשארו מכל המשוחחים רק שנים: הבחור הרוסי והאברך הירושלמי. הראשון נשאר עומד כאיש אשר ראשו יכאב עליו, והשני מקרה קרה לו: אגב הדחיפה שבשעת הכניסה נגעו כתפות אחדות בפצעיו מיום אתמול, עד שאלו התחילו שוב לפעפע דם. הכושי השומר רמז לבחור, שימציא מים לפצוע, אך הבחור היה, כפי הנראה, מבולבל ועיף. הוא, כושל-ברך, ישב פתאום אצל הכותל, כאילו להסתר פורתא תחתיו מחמת האימה החשכה הנופלת עליו. גלוי היה, איך שהתמונה, אשר נשארה לו מהשיחה הארעית, משחירה בתוך תוכו. רע, רע, רע. אין דרך. אין מוצא. אין מנוס. הנה לפני רגעים אחדים עמדו כאן אנשים יהודים ושוחחו. רובם ככולם באו הנה מארבע כנפות-הארץ. במקום זה הם כמעט הרוב. אבל מה ערכם? מה המה עושים? האם יש כוחם אתם לעמוד על נפשם? – – – אנחנו רצים כעכברים ממקום למקום. איננו מתערים בשום מקום, בכל מקום לא רוצים בנו, ואולי בצדק, כמו שאמר בעל המשקפים הכחולים... ותמיד היה כך, תמיד... תמיד התחטאנו לפני ד', חיכינו למשיח, נתַנוּ כסף לרוצחינו, ורצנו ממקום למקום... עכשיו אין ד', אין משיח וגם כסף אַפס, ואנו רצים ממקום למקום... תמיד ובכל מקום טבחו אותנו, ואנו עיפּשנו את האויר בדמנו השפוך, ועכשיו בכל מקום עושים לנו רעות, בכל מקום עושים אנו רעה, ואין נחת. אנו איננו רוצים והם אינם רוצים! גם כאן, שאולי כבר אין הבדל גדול בין אם ירצו ואם לא ירצו, שבכל אופן, להם, הנרפים והיורדים, אין במה להזיק ולקלקל – גם כאן, שהבאנו רק טובה – גם כאן לא רוצים. וכאן הלא – מי יודע? – אפשר שהיינו באמת נעשים לאחרים... מי? אנחנו? כאן?... כך, כך... גם לארגנטינה יש עתיד, גם לפלשתינה אולי – אבל לנו? ומה עלינו לעשות? הוי, מה עלינו לעשות? האומנם אָבד הכל לעולמים? האומנם נשאר לעולם מזוהמי-העולם? האומנם נירא תמיד מפּני הקרקע ולא נעמוד עליו? האומנם לא נדע לעולם את סם-חיינו היחידי, השדה, ונברח ממנו? האומנם אבדו לנו החושים האנושיים העיקריים לנצח?

היה מחנק בגרון. דומה היתה כנסת-ישראל באותה שעה בעיני הבחור הרציני – כנסת-ישראל זו עם חייה מימות הריסות ביתר עד הנה, עם תפקידיה הסרסוריים אשר מילאה בימי הבינים ובעת החדשה, עם היחס של חלק אחד ממנה לחלק השני, עם אי-דאגתה לעתידה, עם משיכתה לפרנסות קלות שבערים, שנעשתה לה לטבע שני ואין מציל – לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, יהא בבוּאָנוֹס-אַיירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני "אורחיה", שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה, ואף על פי כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך. רע לה לזונה, רע מאד, ללא הועיל היא ממליצה על עצמה תמיד, נותני לחמה להנאתם יורקים בפניה, וכשהיא נמאסת עליהם, הרי היא אובדת לגמרי, ואחרי ככלות הכל היא כמו מוצאת עונג בזנותה ובוחרת בחיים אלה מאשר להיות חולבת פרות. אחרת אין היא יכולה. אל תחכו ממנה, שתצא סוף-סוף, מעצמה ותעמוד ברשות עצמה לעת-זקנה. אל תחכו, כי, סוף-סוף, תצא מעצמה ותבכר את הרפת הצרה על בית המרזח. רפת – לא לה היא!...

נפלה אימה חשכה גדולה. זונה בבוּאָנוֹס-אַיירס...

כן, כן, בּוּאָנוֹס-אַיירס... עיר זו... בירת ארגנטינה, שמזוהמי-ישראל המועטים בה מעפשים את אוירה במסחרם החי... ואף על פי כן... הי... הי... רעיון משונה... אף על פי כן בכלל... דבר מענין... כמה עולה היא על עיר-הקודש, בירת פלשתינה, שרוּבה יהוּדים, והמסחר החי אין בה!...

– ירושלים! – המה הצעיר לנפשו ועלטה היתה בעיניו – חנות-קודש זו, שהכל מוצג בה לראוה... אטליז-קודש זה, שהקדושה נמכרת בו באונקיה... זקנה בלה זו, שלא ידעה מעולם בושת... שכל ערכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה...

– ירושלים! – הניד הצעיר בשפתיו הסדוקות – הלא עיר כזאת היא מן הנמנע שם... באיזו מארצות-המערב או ארצות-הצפון... אותן ארצות עם יושביהן העמלים, האמיצים, הבונים... הלא עיר כזו התלויה רובה ככולה על הבבטלה ועל החלומות המשקרים ואשר ממנה תצא חנופה, כזב וניווּל, יהודי ולא-יהודי, לכל העמים – הלא עיר כזו מקומה רק במזרח הבטל, המנומר, הנמס בזוהמתו, שהבלי ימי קדם התלויים עליו המה כל תפארתו...

– ירושלים! – בלע הצעיר את רוקו – עיר שרובה יהודים ואיזו יהודים! החוליה היותר עבה של השלשלת! הבריה היהודית התאותנית, שאין בה טיפת דם וקורטוב של כוח למלא תאותה, הבריה, שאינה מסוגלת למלא בעצמה אף צורך אחד מצרכיה ההכרחיים, הבריה החשבנית והפקחנית עד כדי זיהום, הנעדרת כל רגש אהבה לאיזה מקום שהוא בכדור-הארץ, הבריה שאינה יודעת משום עבודה אנושית, המלאה הזיות של פראי אדם ויחד עם זה רחוקה מכל משאת-נפש, השפלה עד לידי מצב של תולעה נרמסה והגאותנית עד כדי מדרגה של חסיד בלוּי המלקק "שיריים"...

הוא נדם. שמש-התמוז להטה על ראשו. הוא סגר עוד יותר את שפתיו. הוא נוכח, כנראה, שלמלותיו המטורפות אין אותו התוכן החודר, הארסי, שהוא מתכון אליו בניב-שפתיו, ושבלבו, בלבו פנימה, נשארים – מתבעבעים, קודחים ושופעים דם, כפצעי האברך אשר לפניו – כל אותם המשפטים הישנים, החרותים שם מכבר, עוד מלפני ימי-הזבח...

הוא קם, ניגש עד חברו בפצעים, ובאיזה קול משונה, מתחנן, מגוחך, איזה גמגום שלא במקומו, פנה אליו:

– ובכן... נעלם הכל... נהרס העיקר... ומה... מה יהיה, סוף-סוף, אתנו?

– הֶה? – גיחך פלוני בלי ענין, ושתי עיניו, גם העיורת גם הפקוחה, נדמו לאותם הנקבים, שאשתו עושה בחומר בלילי שבתות לתקוע בהם את הנרות.

– אתנו... היהודים... אין תרופה? כל תרופה?

– כל תרופה... – פסק הנשאל במר-רוחו ובזב-דמו – פאַרפאַלן...

המלה הז'ארגונית-דייטש האחרונה של אותה השיחה השבתית בלבב-ירושלים התגנדרה, כהודאת-בעל-דין מכריעה, אצל בנין-האבנים האדמדם של הביבליותיקה העברית, של ה"בית נאמן", שהיתה כבר פתוחה ומלאה מבקרים מכל הסוגים והגוָנים, מכל העדות הרבות, אפילו "גר" אחד וגוּרג'י אחד. מכל העברים התגלה יפה-נוף בהיר-שחק, טבול-חרסה, מרושת-הרים ואפור צבעים תכולים דקים, אבל חשׂוּך-דשא, חרוּך-להט, משוֹלל-יער, מחוּסר-מים ונלאה, נלאה מאד. הקיר הצפוני של הבנין, הנשקף על פני בתי "אחוה", שכמו נתן צליל הד ההודאה האחרונה, הטיל צל-מה ואבניו היו קרות. בצל המעט הזה, על הארץ הערומה, אפשר היה לשכב ולחלום חלומות-תחיה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לא כלום.

דף רודף דף.

דף חוזר על חברו.

ואני "תמו דברי" אמרתי במכתבי לדיאספּוֹרין...

כן, "תמו דברי" אמרתי במכתבי לדיאספּוֹרין; "תמו דברי" חשבתי בשבתי על אבני ירושלים; "תמו דברי" הולך ונשנה בציוּנַי אשר כתבתי בבית-החולים, לפני ואחרי שהביאו את בן-לפידות; "תמו דברי" הייתי בטוח, כשהלכתי אחר מיטתו של זה; "תמו דברי" צעקתי אחר כך כששבתי לגור בפרבר, סמוך לאביו, ללפידות הזקן, והתחלתי לכתוב את "אחרוני צלילַי"; "תמו דברי" היה המוטיב היסודי של כל מה שכתבתי בשביל "המחרשה" בחתימת פסיבדונים כ"אובד עצות"; – – – אבל דברי לא תמו! דברי לא תמו עד היום הזה, כשאני שוב בבית-החולים, כשאני אזרח בית-החולים! אמנם, ישועות בל נעשוּ, לא בי ולא בכלל, וחידושי דברים אין בפי, אבל דברי לא תמו, לא ספו. האיש הסוכר במוך את פצעיו, אל יחשוב כי תמו דמיו.