מכאן ומכאן
(חמשה פרקים)
א
לפני שלוש שנים, באחד מימי הקיץ האחרונים,
לפנות ערב, ישבתי על אחד הספסלים בלי דופן שבגן העירוני של ל. הגָליצאית-האוֹסטרית
וקראתי בפעם השלישית את "פאוּסט".
פאוּסט ומפיסטופל היו בבית המכשפה. הזקן, רב-המכאובים ורב-הדעת, הרגיש רגש של
תיעוב אל תרופות-האליל של המכשפה ויבַקש מהשד תחבולות אחרות... על זה ענה השד הערום: יש תחבולה! אל השדה
לכה! ושם חפוֹר וחרוֹש, שים מעצור לתבונתך
בחוג-מפעלים צר, אכוֹל שם לחם וזבּל את שדך אחרי אשר קצרתוֹ... הנה העצה היעוצה לך להעשות צעיר... – – –
אבל, אהה! פאוּסט נאלץ להודות, כי לכזה יקשה לו להתרגל וחיים במעגל צר לא לו
המה...
– אזי רק במכשפה תשועתך! – לעג לו מפיסטופל. – –
סגרתי את הספר הקטן, הבלתי מכוֹרך והקרוּע קצת
פה ושם, שמתי ראשי בין ברכי ונמסרתי למחשבותי.
"אני איני פאוּסט, – חשבתי – פשיטא שאיני. מעשי-כשפים ודאי שלא יושיעוני,
ו"המעגל הצר" מפניו דוקא אין אני ירא. איני יודע, היכן הוא הרחב..."
הוּרם הראש ואתו העינים. הרגשתי בהן, בעיני, שביב מוזר לגבי,
שביב-החלטה. מפני השביב הזה התכּווץ
והתבטל לרגע כל אשר מסביב לי כהתכּווץ קלף ספרי-התורה, כאשר שמו אותם על אש באותם
הימים הגדולים!
קמתי לבקש לי איזו שׂדרה נשכחה, להתהלך בה
ולחשב את חשבוני התמידי,
חשבון-עולמי.
המון-הטיילים נתרבה מרגע לרגע; חבורות-הצעירים
המתעלזות והזוגות הנוגים והמתבודדים השתפכו מכל עברים, נזלו, עלו על כל גדותיהם,
וכגלי ים עוברים את גבולם, רדפו
אותי בפינתי הבודדה, עברו על פני, הטרידוני. ומוזר היה הדבר, שכל אלה הראשים, הגופים, היצורים נולדו בעיר
הזאת, יודעים – המאושרים! – את כל מוצאיה ומבואיה, פרבריה ושביליה, אוהבים בודאי
את כל גניה ועציה, יודעים בודאי לספור את כל בתיה ואבניה, אחוזים, דבוקים, קשורים,
ולכן עליזים, לכן חיים, בעוד שאני – מה?...
מעין
גיחוך עלה והתפתל בדמדוני-הערב, ריחף והשאיר את עקבותיו על שפתי
ה"אני" המתהלך כאן, מתחת
לשפם המדוּלדל, המטורף. – לפני חודש
הייתי בעיר פלונית, לפני שני חדשים בעיר אלמונית, אשתקד אלפי פרסאות מכאן. האם שם, בכל המקומות ההמה, לא שיחרתני
הרגשה זו בכל פּעם, בכל פּעם? עובר-אוֹרח!
עובר אוֹרח!
על שלוה הייתי מדבר, ואני רק נוטה ללון, נע ונד
בארץ; על אותו מצב-הנפש, – היו גם מדברים לי – שאחריו אפשר להעתיק הרים ממקומם
ואפשר גם להיסגר במערה. חי-חי, הנה
עבר מאז עוד איזה זמן: ההרים, מובן, לא נעתקו ממקומם, ואף במערה לא היה צורך להסגר: רק מקום נחלף במקום... פרובלימת מושג-המקום, אחת הפרובלימות
היותר מסוכסכות, שהפילוסופים מתחבטים בהן.
הוי, הפילוסופים!
מקום נחלף במקום – המערה בעינה עומדת: ממנה לא יצאתי.
מי שאינו יוצא מן המערה אף לרגע, הן פטור הוא
מהסגר חדש במערה חדשה.
ואף שלוה זו, שלוה זו כשהיא לעצמה, האם אינה רק
מלה, שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום? מתוך שלוה זו יכול להוציא את בעליה כל דבר
קטן, אפילו זה שבערבים אין לי בעיר הזאת, כמו בכל המקומות אשר עברתי בהם, לאן להיכנס
לבלות איזו שעה, להימצא באיזו חמימות חברתית. מתוך שלוה זו יכול להוציא אפילו זה השעמום הרגיל, השעמום של כל נערה בעל-הביתית, שאצלה הוא, אותו
שעמום, מופג על ידי התיאטרון המקומי, מה שאין כן אצלי, שאיני יכול להשתמש בתחבולה
זו מפני שאיני שומע פולנית.
פולנית!
איני שומע פולנית! ואיזו שפה
אני שומע? קורא אני בחמש – אבל איזו שפה אני שומע?
שפת השלוה, חי-חי...
שלוה!
קרא לה: התפשרות. התפשרות
רגעית. ואף מיותרה. כי איזו ברירה יש לבלי להתפשר, ולמי יש
איזו נפקא-מינה בדבר, אם התפשרתי או לא, ומה היה אלמלא התפשרתי?! העיקר הוא – מהו העיקר?
– נוּ, פַּאנים, מי הולך אתי אל התיאטרון, מי? –
לא דיברה אלא צחקה בשׂדרה סטוּדנטית יהודית-פולנית, לבושה שמלה שחורה, חלקה ויקרה,
ומגבעת שחורה, פשוטה ויקרה, אל חבורת העלמים אשר נמשכה אחריה.
בעברם, נשאר מרפרף הד-צחוק-עלומים על אילנות-שדרתי.
– כן, – הוספתי לחשוב – רוּח אחרת היתה אתי. בטלה ההתפשרות. הוּצאתי מעולם-הפשרה. ומה הוציא אותי? מה? אהבת-אשה? הו, לא,
בשביל זה אני אינטלקטוּאלי יותר מדי.
אשה עצורה לי מאז, מאז. אני,
אמנם, כנראה, לא הייתי מסוגל לאהוב מעולם.
האהבה דורשת אמונה בה, גידול וטיפול, יחס של קוּלטוּס. ואני – יחסי אל האשה בעצם היה תמיד ערום,
חד-גוני ועיף מעיקרא. בימי שחרותי
הייתי צועק לעצמי: "לא בי האשם על אשר לא אקרב אל אשה" – משמע, חשבתי
זאת לאשם, ולא עוד אלא שבעומק-לבי, למרות הצעקות, האמנתי, כי אכן בי בי האשם. אולם מאז חכמתי וזקנתי ביותר – עבר הדבר. ואם יש, איפוא, דברים היכולים להוציאני
מעולם לעולם הנה, בכל אופן, לא איזו יפה-פיה ההולכת לראות את ויספיאַנסקי בתיאטרון
הפולני וחבר צעירים נגררים אחריה.
בכל אופן, לא תאות-אשה.
–
תאות-אשה – באותיות מפוזרות – צחקתי
לעצמי, כאילו בכדי לכבוש את הגניחה האיומה, המתפרצת... והצחוק גרר צחוק.
צחקו גם המטיילות. עלי צחקו. צחקו צחוק מפרפר, מזעזע; צחוקן חדר דרך האילנות, וגם
אני צחקתי – וצחוק חפשי, גאה. קושי
יש, קושי בין כך ובין כך. אשמה
אין. אדרבה, בשביל איש-הרוח כמוני
יפה לי – ואולי גם לאותן בנות-האדם הצוחקות – לבלי לקרב. לא, לא נצחון. כך, שני עולמות כאן.
חיי-משפחה – אלה דוקא יפים לשכמותי; ביחוד,
בימים שרוחי טוב עלי. אבל רק העליה
שבחיים אלה, העליה בלי הבית, בלי הדיוטה התחתונה, להיות לאב ולאח למי שצריך
לזה. וגם משאת-נפשי זו עתידה להתגלם
שם...
ערב רך, נוח, פושר, גָליצי, נפל כאן, במקום אשר
עמדתי. לילה! לילה! – אמרתי – קיום-העולם הן לא יסבול
מזה. כמה אנשי-רוח כמוני? אחד
ברבבה. אין סכנה! בויספיאַנסקי שבתיאטרונך יש כבר
הרבה יותר סכנה, הרבה יותר...
ופסקתי מצחוקי בקול. הצחוק ירד פנימה, ויחד עמו איזו קלות, קלות מיוחדה, קלות-שמחה,
ממש כמו באותה שעה, שאיזה כתב-יד היה עולה לי ביחוד – כמעט באותה מידה שאני רוצה –
ואני הייתי מפזז בלב-חדרי: אַי, טוב!
טוב! הוּגד! הוּגד! הם אינם חודרים לכל מעמקי, אבל אני הגדתי; יש דברים שהגדתי
ראשון, עוד לפני כמה שנים, והדברים נתקיימו, וגם זה אינם יודעים הם, אבל אני הגדתי!
– וגם על ויספיאַנסקי שלך, הלילה, תגבר תאותי –
קראתי שוב בקול – תאותי השניה, הרצויה לי, תאות הגאולה, זו אשר הוציאתני מן
ההתפשרות... זאת אהבת האומה ועינויי
האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מעינויי האהבה האחרת של איזה וֶרטֶר, זו אש-האמת וכוסף
החופש העממי, אשר בספרי "בצדי דרכים", – קובץ-רשימות בשאלות-הלאום –
שאני הולך עתה להדפיס בקראקוֹי ואשר בו אני קורא לשם, מבלי להעלים דבר מכל אשר
אתנו...
כן, לבלי להעלים, לבלי להעלים כלום. לא
סַניגוריה נמלצה על עצמנו נעמיד אל מול הקטיגוריה הנפרזה, המסוֹרסה, של
הויספיאַנסקים אויבינו. הודאה על
האמת, הכרת חטאנו – לא נגדם! – והחתירה אל החוף היחידי, לשם – זוהי דרכנו. לקבוע יתד שם ולבלי לזוז הימנה!
בגאון ובעונג התהלכתי בשדרה המתרוקנת לאט-לאט
וחשבתי על דברי ההקדמה, אשר אכתוב לספרי:
"...בנוהג שבעולמנו – אכתוב – סופר עברי
מכיון שהוא מזדקן, הרי מתחיל הוא לדבר על המסורת והקנינים הלאומיים. בודאי! אותו סופר, שבעצמו, בימי נערותו, שבר לוחות שבורים, מכיון
ששׂבע ימי-ספרות והתחיל מרגיש, שח...
ח... שהוא בעצמו הנהו קצת
מסוֹרת, הריהו קורא: "תרבות,
בני-הנעורים! דרך-ארץ מפני
הטראדיציה של עם זקן וגדול כעמנו!" – – –
כן, אני הולך מיד לאכסניה, לחדרי, וכותב:
"אותו הסופר, שלפנים קרא בשם המערב, בשם ה,מתוקנים שבהם', כשהוא בא בימים –
והוא עיף ויגע וירא – הוא מוצא פתאום, שאירופה ילדה צעירה ופותה היא, ולעומתה
גדולה היא העצמיות הלאומית שלנו, וממנה פינה, וממנה יתד..."
(יש מהם נוהגין להוסיף עוד – כחוק ולא יעבור –
את הטפשות בדבר "תחית
המזרח"... איזו טפשות!).
"ואני – כך אכתוב לפתח-דברי – אני, בבואי
היום לעשות חשבון ממה שרשמתי בעתים שונות, בשנות הנערות – הן יש מאלו שנרשמו לפני חמש שנים – הנני
מרשה לעצמי להעיד עלי, שלמרות אשר זקנתי ושׂבתי – ומי מאתנו לא זקן ולא הפך לבן
בחמש שנות המשבר האלה? – אין אני חוזר בי מן העיקר שלי: מן היחס השלילי לעצמיוּת
ההיסטורית שלנו, מן הכפירה הגמורה בגדלות הירושה שלנו...
אמנם, עיקר שלילי; אבל עליו יעברו
גאוּלים..."
ובאותו הגאון והעונג צחקתי בתוכי:
"יאמרו – אפשר שאוסיף בהקדמתי – יאמרו:
מפני שכותב-הטורים האלה לא זכה, שעבודתו הספרותית תהא גם היא לאחד ה,קנינים' – כשם
שזכו הגדולים והטובים ממנו – אולי...
אפשר מאד... ואין כאן מקום
לאבק-תרעומת... אבל, איך שיהיה,
ואני – אם יש מתענין בזה – אני במרדי עומד!
"אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק
מן הסידור של העברי בן-הדור את ה,אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא. עוד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזויפים
עד לבלי השאיר זכר. כי הגאוה
הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת-התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות
הלאומיות לא תועלנה כלום". – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
חושך.
כאן אי-אפשר לרשום. צריך
ללכת לאכסניה.
אולם כעבור חצי שעה, בעמדי על המגרש הרחב לפני
בנין-התיאטרון הנהדר, שמשני עברי דלתותיו הואר באור-החשמל שם החזיון האנטישמי
שבמודעות האדומות-השחורות הגדולות, חזר העצב לקוסס את לבי. אותה הסטודנטית היהודית יושבת-המקום
טיילה על מרצפת האבנים הלבנה בכל יפיה היהודי-הפולני, בכל עדינותה-עגבנותה המשכרת,
בכל רצינות-זרותה לאשר בתוכי, אחיה היהודי, הנכון לגווֹע בנשיקת קצות אצבעותיה. פרחו להם כרגע כל דברי
החכמה והזקנה, התפרצה בלאט הגניחה החנוקה – וקטוֹנתי, קטוֹנתי מאד, בעיני עצמי. היא טיילה, טפּפה, וצלצוּל קולה
המשכיח-תבל היה, יחד עם זה, כּאילו היא רוצה הוכיח בו לבני-שיחתה, המסובבים אותה,
שהיא בעצמה מתביישת מפני רוב ענין-דבריה ונועם-מדברה. היא כמו שפכה
רוח על מעגביה בעלי הזקנים השחרחרים, המסוּפרים, המבוּשׂמים... רצנזנטים, רצנזנטים יהודים ופולנים גם
יחד, אשר מחר יכסו את עמודי עתוני המקום בתהילותיהם המזויפות לחזיונו המזויף של
ויספיאַנסקי... הנה הכוס, כוס
התרעלה...
“Prosze Pana! Prosze
Pana!”
נתכווצו האגרופים – והיה שעמום, שעמום קשה,
שעמום תוסס, שעמום ארסי. לא היה
מקום להסתר ממנו. השנים התחככו
כקרח-הנהר, המשתבר באביב. קול דברים
וצחוק היה מסביב, צחוק פולח כליות ושלוּח אלי, רק אלי...
הרגשתי: בגבי הכפוּף ובצבע בגדי הישנים, אשר לא
לפי נוסח-המקום, אשר צבע טלאיהם לאור האלקטרוֹן הוּא כמראה העלים היבשים, שהתגלגלו
מתחת לספסל בלי דופן, שעליו ישבתי לפני שעה וקראתי את "פאוסט" – הריני
דומה לאיסי יהודי שב מימים קדמונים, שתעה להיפודרום אלילי ולפניו הרוכבות הערומות
למחצה משתערות אנה ואנה על סוסיהן האבירים.
– הדרך בשבילי
הלא ברורה היא... הכוס
מזוגה, האחרונה, היחידה, הגואלת – עלי לשתותה... ושם – "שם נשיר שיר חדש"... שם נבנה גם בימה חדשה משלנו... מה, איפוא, אני רוצה? – אמרתי לעצמי,
לאחרונה, בלכתי משם.
"קרקע... גאולה... מהפכה
יסודית... חיים אחרים
בעיקרם..." – התרקמו כל אותו הלילה מלים ומבטאים בלב, וזרם דם חדש, בלתי
שכיח, התפרץ לתוכו.
גבות-העינים נטו וכיסו את השביב, אשר התלקח בהן
שוב וביתר עוז. השביב היה שביב מוזר
לגבי, שביב-החלטה.
ב
מהפּוֹגרוֹם שהיה בעירו, עיר-הפלך הדרומית,
עיר-מולדתו, ושבּוֹ, בפּוֹגרֹום זה, כמעט שנגמרה כל תנועת השחרוּר בה, לא סבל הוא, דויד דיאַספּוֹרין, מאומה. אביו לא נהרג, שדי אמו לא נכרתו, אחותו
לא נאנסה, אחיו לא נאסר בעד הגנה עצמית ואפילו רכושו לא נשדד. וכל זה לא נעשה בנס, כי אם בדרך הטבע
הפשוט. אביו שבק חיים לכל חי בערב
המאורעות הגדולים ממחלה ממושכה, מחלת "הדק העיור"; אמו מתה עוד שלוש
שנים קודם לזה משבר-לב פּתאוֹמי; אחותו היפה-פיה נישאה עוד בחיי אמה לקוֹמיסיונר
גָליצאי אמיד ויצאה לגור אתו לקראקוֹי.
ואחיו הבכור נדד לניו-יורק ומשם לשיקאגו לפני כמה וכמה שנים (אביו, עליו
השלום, שילם בעדו שלוש מאות רוּבּל).
ובנוגע לרכושו, ל"ירושתו" של דיאַספּוֹרין שלא נשדדה – על זה,
כמדומה, אין מה להאריך.
אביו, כאמור, מת בהתחלת אותה התקופה
רבת-העליליה, זו התקופה היותר בולטת ובודאי גם היותר חשובה בדברי ימי חיי דיאספורין, חיי צעיר יהודי
רוסי. סואן היה אז עולם-הצעירים ברוסיה ודיאספורין היה אז בן שמונה-עשרה. נוסף לזה: אֶכּסטרן ככל בני גילו,
סוציאליסט ככל בני גילו, לוקח חלק אקטיבי במשחקים של חובבי האמנות הדרמטית (לטובת
ה"קוּפה", כמובן), ודוקא באיזו התלהבוּת מיוּחדה, קצת לא ככל בני-גילו,
וסמוך על שולחן-אביו – כרוב הגדול של בני-גילו. אביו, בּונם דיאַספּוֹרין, היה סרסור בעסקי פשתן וקטניות, וחדר
גדול היה בביתו השׂכוּר, שבו היו גומרים עניני כל מיני שטרות, אַקציות,
אובליגָציות, קוֹנטראקטים. אביו היה
בהול וטרוד כל הימים, אעפ"י שעיקר-עבודתו היה ביחוד בימי הירידים
הגדולים. אז היה מסיר את נעלי-השבת
הדֶליקַטיות שלו ונותן על רגליו מגפים גדולים ויבשים, המעפרים בעפר ומעלים
אבק. זקנו של בונם דיאַספּוֹרין היה
סבוך ואדמדם, זקן רוסי, וגם גופו
היה כמעט מוצק, לא יהודי כלל, אבל מגפים אלה היו סמל-האוירוּת, וכולם אומרים: "יריד"...
עם אביו האלמן חי דיאספורין הצעיר בשלום
ובמישור. האב, אמנם, יש שהיה מרמז
לבנו על זהירות עצמית: אֵם אין לו,
כלומר, והרי שצריך הוא לדאוג לעצמו, להשמר לנפשו, אבל בדרך כלל ידע הבן, שדעת אביו
כדעתו היא וכדעת כל האנשים בעת ההיא, שצריך
להתערב!... הפוליטיקה של
"שְׂטֵה, עבור ועמוד מן הצד" כמעט שלא היתה אז בנמצא, ועל אחיה של
אם-דיאספורין המנוחה – אריה לפידות – היו הם כולם, בצותא חדא, שופכים לעג כמים,
בפניו ושלא בפניו. הדוד לפידות בא אז לעיר-הפלך מעיר-המחוז
הקרובה, בה שימש זמן קצר בכהונת רב
מטעם הממשלה. את הכהונה עזב אריה
לפידות מחמת חיכוכים ומחמת פרינציפים עיוּניים, ובמה התפרנס בעיר מגורתו החדשה לא
ידעו קרוביו ובני משפחת אחותו המנוחה.
היו לו, כמדומה, איזו שעות עבודה בביוּרוֹ האֶמיגראציוני, שנפתח אז בעיר,
אבל בבירור כמה הוא משׂתכר מזה ואם זה מספיק לו לאוכל לא ידעו. אי-ידיעה זו עיכבה, אמנם, במקצת בעד
בעלי-דברו, שלא להקניטהו ביותר, ואף על פי כן לא היו יכולים שלא להתקלס
ברובי-תורותיו, שהיו כל-כך לא לרוח-הזמן ובה"פּוֹסטוּלַטים" של השקפת
עולמו, שהיתה מוזרה "במובן הרחב של המלה הזאת", כפי שהיה מוסיף ומטעים
צבי, בנו הצעיר של אריה לפידות.
שגורה היתה אז בפיו של הדוד המוזר המימרא: "מזה אין מה לצחוק",
אבל בנו, בן-אחותו וחבריהם לא היו משגיחים בה והיו צוחקים, מדי היה מתחיל אריה
לפידות לגמגם – כי לנאום לא ידע הוא בימי הנאומים ההמה – על היחיד ההולך בדרכו ועל
בני-העדר הנמשכים אחר המוֹדָה. אריה
לפידות בעת ההיא כבר לא היה צעיר, בן ארבעים וחמש, אבל הוא היה מוכיח, שלא מחמת
זקנה הוא אינו הולך בדרכיהם של "בני העדר", אלא בכוָנה מיוחדת,
כּונת-עלומים דוקא, בהיותו אזיל לשיטתו, שצריך אדם ללכת בדרכו, אשר התוה לו לעצמו. אידיאלים? אדרבא, ההוא, לפידות, עומד
דוקא על זה, שצריך ללכת בדרך-האידיאלים...
הוא טוען: ההולכים הרעים אינם
צריכים להטיל צל בעיני הבריות על האידיאלים
הטובים, שבדרכיהם היה על ההולכים ההם ללכת... – – – "ניטשיאני וציוניסט! –
היו מפסיקים אותו ומושכים בכתפות – הדרך, אשר אתה
הוֹלך בה, תביאך אל התוגר!"...
בונם דיאספּוֹרין לא היה במחנהו של בנו, אבל
דעתו בכל דבר היתה כדעת הדור הצעיר: חוץ מזה ידע הוא, שבנו הוא אֶכּסטרן ככל
האֶכּסטרנים, שהוא מבלה ימים כלילות על "ספרי היסטוריה" וכל הנחוץ, ונתן
לו מנוחה.
אמנם, בכלל – הדבר לא יפּלא – מיעט הבן מאד
להגות על אדם זה, אביו, שהיה פוגשהו שעה-שעה. לדיאספּוֹרין הצעיר היו אז, כנראה, ענינים הרבה יותר בלתי
סובלים דיחוי, ובודאי גם יותר חשובים ונעימים. הם, הוא וחבריו, היו אז – להכעיס את לפידות הזקן! – המַטריאליסטים המוּשבעים, ההולכים
בדרך-הפּרוֹגרס; עם חוקי-הברזל על שכמם הלכו הם, האֶקוֹנוֹמיסטים ההיסטוריים,
לקראת הסדרים החדשים של הפּרוֹצס האֵיתָני; כמהפכים אמיצים צעדוּ לקראת התנאים
הסוציאליסטיים של החברה האנושית בכלל...
בני העונה, בני הדור, אוחזי ברסן התקופה, אנשי המעשה היו. במפלגתו של דיאספוֹרין, למשל, היה מנהג
מקובל לסדר מדי פעם בפעם חתונות בדויות בין החברים והחברות לתכלית אסיפה
ופרוֹפּאגאנדה, חתנים וכלות היו יושבים אצלם באסיפותיהם האסורות בראש השולחן –
לרמות את הפּוֹליציה, ברגע הראשון,
אם תבוא פתאום. והוא, דויד
דיאספּוֹרין, בן בונם הסרסור, השושבין התמידי, היה קורא לעזרה את כשרון-המשחקים
הקוֹמי שלו. רבי-העליליה ומרובים
היו הם בארץ!
ורק לאחר הפּוֹגרוֹם, שהוא יצא ממנו בשלום,
כאמור (ורק שבחינותיו נדחו בגללו – צריך, אולי, להוסיף!), כשאבא כבר לא היה בחיים,
התחיל המנוח להעסיק את מחשבתו של דיאספּוֹרין באיזו מידה. אילו היה הוא אתו – מה
היתה דעתו בנידון זה? ומה היה הוא, למשל, אומר לחזיון הלז? – טבע נפש האדם מהו!
ביחוד היה דיאספורין הצעיר רגיל להעלות על
זכרונו – כבר אחרי ככלות הכל – מחזה אחד קלוש, שהיה ביניהם, בינו ובין אביו פעם
אחת...
בונם דיאספוֹרין, לרגל עסקיו, כאמור וכמובן
מאליו, היה בהול וטרוד תמיד, אבל בעצם הדבר היה בעל דעה מיושבה מאד. עוד זאת. יסורי מחלתו הקשה גרמו לו וגם לימדוהו, שיכבד את עצמו, ומכל
החולשות היהודיות נשארו לו, אולי, רק שתים:
לחשוב את דויד בנו לבעל כשרונות בלתי מצוּיים, שעתידות בלתי מצויים נכונים
לו, ולהוציא פתאום כל ספר מידי זר קורא באמירה: "הראני-נא במה אתה מעיין!..." – בנוגע לבנו האֶכּסטרן
גברה, כפי הנראה, החולשה הראשונה על השניה והיה מתאפק בכל כוחותיו מהפריעו
ומבּלבּל את ראשו, בשעה ש"הוא מתכונן לבחינות"! אפשר, שעל מידת-התאפקותו זו השפיעה
גם אותה עובדה, שלרוב לא היה דויד לומד לבדו, אלא בחברת בן החנוני
הרוּסי שכנם, רֵע-דויד מנוער (רֵעו מאז עזב את "החדר המתוקן", שבו בילה
כשנה וחצי וממנו הוציא מה שהוציא), כי "היזהר בגוי קטן וּנהג בו
דרך-ארץ!" – הפתגם הזה היה שגור ביותר על שפתי בונם דיאספורין: גוי קטן זה עוד יגדל ויהיה
ל"סטוֹלוֹנאצ'אלניק" – ואתה תעמוד לפני בלי כובע... איך שיהיה, והעובדה היתה עובדה, דבר
שבמציאות: האב החולה למד לבלי
להטריד את בנו האכסטרן, אפילו בשעה שזה ישב בודד בחדרו.
מתוך שלא לשמו בא לשמו.
אולם
פעם אחת, בשעה מאוחרה בלילה, שב דיאספורין-האב מן החוץ, שׂבע-רצון
מאד: דין-תורה היה לו עם איזה סוחר
וזכה בדין (זה היה חדשים אחדים לפני פטירתו). גם דיאספורין-הבן זה עתה שב
מ"חתונה" שעלתה ביחוד (נאמו שבעה-עשר איש, הוציאו שלוש ריזוֹלוּציות,
והוא, דיאספורין, היה בפעם הראשונה ה"חתן", ישב בראש השולחן, מילא
תפקידו באופן מצוין, לעונג כל הנאספים, ואחרי גמר האסיפה קרא לפני מתי-סודו שנשארו
לשם זה, ובהצלחה רבה, את "אצל
מבוא-הכבוד" של ניקראסוֹב), ולא יכול לשכב מרוב התרגשות. בכדי להתראות לעיני אביו – לכל אופן שיהא!
– כאילו הוא היה כל הנשף בבית, פתח איזה ספר-לימוד והתחיל להביט בו. האב התפשט את בגדיו בחדר השני והאריך משום-מה בדבר זה שלא
כדרכו. לבסוף לא יכול, כנראה,
להבליג על רגשותיו ונכנס אל בנו.
– אחרי חצות?! – האירו עיניו בחיבה, בחיבה
אמיתית, בחיבת פּייטן ליצירתו (עם הנפת-ראשו לאות תמהון נעים נתבדרוּ שולי כותנתו
ממעלה ונתגלו ערומים כל חלקי-גופו, שבעוד חדשים אחדים לא עמדו בפני הניתוח).
– נוּ, ומה בכך? צריך ללמוד! – אמר דויד בקול שלא לפי שנותיו.
– ובוֹגדָן חמֶלניצקי הלך זה כבר? – שאל האב בעלמא,
רק כדי לשוחח עם בנו, כי תמיד לא היה רגיל אצל שאלות כמו אלו.
– אַנטוֹן? –
בשם "בוגדן חמלניצקי" היה בונם
דיאספורין קורא לחברו-בלימודים של
בנו. שם החבר הבלתי-חבר הזה היה דוקא אַנטוֹן זָרֶזוֹב, עלם בעל נפש אכזריה קצת,
אכזריות מחוסרת-רצון, נפש רוסית, אבל פשוטה, בלי ערמומיות, ושונאת כל לימוד עד
לידי מדרגה מגוחכת. אולם דיאספורין-האב
בשעת בדיחות-הדעת היה אוהב לכנות את
ה"טשינוֹבניק" העתידי הלז שלא בפניו: בוגדן חמלניצקי.
כנראה, עמד הוא, היהודי הסוחר, פעם, בזמן מן הזמנים, והקשיב, איך שבנו שונה
את הפרק ההיסטורי הזה – ל"הגוי
שלו" – ונתרשם.
דיאספורין-הבן, שהיה באותה שעה תחת השפעת ה"חתונה"
והנאומים הריבוֹלוּציוניים, נתעורר אחר שתיקת-רגע והשמיע משוום-מה בקול
פּתּיטי: אבל האם יודע הוא, אביו,
מי היה בוגדן חמלניצקי באמת? זה היה איש בעל רגש פּטריוֹטי נערץ, אשר בשנת 1648
התקומם נגד הפולנים העריצים, שדיכאו את אוּקראינה ארץ-מולדתו, ועשה בהם שפטים, אשר...
האב, שמבטו היה מוסב אל החלון מוגף-התריסים,
ישב על משכבו של בנו, שוב שלא
כדרכו, ואמר:
– נוּ, וגזירת ת"ח?
– מה ת"ח?
– בספר "שבט-יהודה" – דיבר הוא כמו
לעצמו ובדיחות-דעתו סרה מעליו – אתה אינך יודע!
אבל דויד דיאספורין לא חפץ לדעת. הוא, אמנם, ידע
מה"אוּצֶ'בּניק" של אילוֹבאסקי, כי בוגדן חמלניצקי הֵרֵע ליהודים, שישבו
בחבל ההוא וחכרו את בתי-המזיגה ובתי-התפילה של הנוצרים... הוא גם נזכר בכהרף-עין, כי באותו שיעור
כאילו לא היה נעים לו פורתא בפני אַנטוֹן תלמידו-חברו, אם בגלל אשר הוכו היהודים
באופן מבזה או בגלל אשר חכרוּ את
בתי התפילה של הנוצרים... אבל איך
שיהיה, הוא לא חפץ לדעת. אז לא חפץ
לדעת. משום דבר לא חפץ לדעת!
לאחר כך, כששהה דויד דיאספורין בקראקוי אצל
אחותו והיה מספר לי – לא בצורה בלטריסטית! – את כל אלה הדברים, לרבות מחזה-הלילה ההוא,
יש שהיה דרך-אגב מחקה לפנַי (ובודאי לא בלי כשרון!) את קולו הקוֹקטי של שאר-בשרו
צבי לפידות, צבי בן דודו אריה לפידות, איך שהיה מתפאר לפני בחורותיו:
אני אינני חפץ לדעת משום לאומיות! איני חפץ! אני נייטראלי באופן אַבּסוֹלוּטי לכל הדבר הזה.. יוּשם-נא לב: אני אינני קוֹסמוֹפּוֹליט, אבל גם לא לאומי. עברית ישָנָה איני יודע אף לקרוא, ואף
ב"נקודות" – הלא כך קוראים לזה? ז'ארגוֹן – רק מעט, רק מעט מן המעט. יוּשם-נא לב: אבי הוא פאנאטי, אבל אני את חינוכי קיבלתי בבית-הספר העירוני
הרוסי. לגמנסיה לא זכיתי: "פּרוֹצנטנאיה נורמה!", אבל מן
הדת היהודית, נגיד, אני יודע מעט מזעיר, וזוכר – עוד פחות מזה.
למה אכחד? אני, השומע, הייתי נהנה הנאה
תיאטרונית מרובה לראות את דויד המחקה ממלא את עיניו הבעה של התנַכּרוּת, ממש כצבי
שאר-בשרו בשעתו, ומוסר, לא בלי קורטוב של קאריקאטוּריוּת, את סיפורו של פלוני, איך
ש"רק לעתים רחוקות מאד, בשעות ידועות, נגיד, הוא (צבי לפידות) נזכר זכרון כהה
אחד, איך שפעם אחת (באינטוֹנַציה של
מזכיר נשכחות), ביום חג בבית-התפילה
– הוא היה אז בן עשר, אולי, תלמיד המחלקה השלישית – לקחו אביו (זאת אומרת הדוד
אריה) והכניסהו תחת טלית אחת, שכיסתה על ראש כולם; נר דלק שם והיהודים קראו
בביבליה... היה איזה ניגון משונה,
מענין, בלי שום פקפוק, מאחר
(בהתגדרות קיצונית לפני הבחורות) מאחר שנחרת כל כך בזכרונו... "חתן-תורה"... "חתן-בראשית"... – איך קוראים לזה? בחג-השבועות היה זה,
כמדומה לו... הן יש מנהג כזה אצל
היהודים, הלא?" – – – – – – – – – – – –
–
כן, לאחר כך, בקראקוי, כשדויד דיאספורין כבר חפץ לדעת. ואולם אז, בלילה ההוא, בשעת שיחתו עם אביו, היה דומה גם הוא
לשאר-בשרו ועוד עלה עליו. הוא,
דויד, לא הסתפק בזה; – לבלי לחפוץ לדעת ולהיות "נייטראלי במובן
אַבּסוֹלוּטי", – הוא, דויד, היה אנטי-לאוּמי, אנטי-לאוּמי מושבע ועומד. הוא היה כזה על פי הוכחתו הפנימית, על פי
כל השקפת עולמו הסוציאליסטית, והתגאה בזה גאות-קנאים. הוא לא די שלא חפץ לדעת כלום מן הספר, שהזכיר אביו ב"סנטימנטליותו", הוא שנא
אותו על בנותו חיץ בינו ובין העולם הכללי של עם-הארץ. הוא היה תקיף בדעתו, כי הלאומיות בכלל – זה חזיון
ריאקציוני; כי הבּוּרג'וּאזיה המציאה את המושג בכדי לכבוש על ידו את שוקי העמים
הנכנעים ולתכלית זו מַנהגת הממשלה, המשועבדה להבּוּרג'וּאזיה, פוליטיקה של אסימילַציה
ביחס לעמי-הנכר. אנחנוּ (כלומר,
אותם המהפכים האמיצים וכו') הננוּ נגד זה, ואנו מוחים גם נגד מעשיה של ממשלתנו
כלפי היהוּדים. אבל לאומיות,
התבדלות – הס מלהזכיר! הלאה! הלאה! הלאה!
...השעון השמיע שתים. הזקן פיהק בעיפות. על עיניו עבר צל של חוסר-שינה. ידיו נחתו על ברכיו. כל גופו נכפף לפניו, ויהי דומה לערער רקוב ועקום. עיניו הביטו לארץ ובקול של הכנעה הוציא מתוכו:
– נוּ...
ואחרי רגע שוב אמר פעמים:
– נוּ, נוּ... יהא כך...
מילא... גזירת ת"ח –
יהא כך...
– אבל
כך לא יהיה! – לא נתן הצעיר דמי לו.
דיאספורין-האב שתק, שתק – נכנע, בטל. אחר כך התיצב, התמודד ואמר:
– חמישים ותשעה אֶכּסטרנים עמדו למבחן
אשתקד. ראשים! בחירים! כמה, סבור אתה, לא נכשלו? שנים! את כל השאר הכשילו הצוררים במתכּוון. אַנטיסמיטיזם!
הבן סגר את הספר ברוגז ולא אמר כלום. השירה הישנה! האב גיחך איזה גיחוך רפה, פשרני, ואמר:
– ואז – בוגדן חמלניצקי למה? אה? למה אז כל הטאראראם? אה?
"כדרך התגרים!" – נהם הבן בקרבו.
ועל משכבו, לאחר שהלך אביו, הגה: אנטישמיות –
מה פירושה? לא רוצים בנו? לא רוצים לקבלנו? לא אכפת להם כלל, שנהיה לבדד? מדוע? לא
נכון! לא נכון!
אולם בבוא ימי-הפקודה, בעת שקרדומו של שכנם,
אבי-אַנטוֹן, עדיין לא נרחץ, והם רבי-העליליה, הדפיסו פּרוֹקלַמַציה על
קוֹנטר-ריבולוציה, בקעה, אף על פי כן, שאלת האב המנוח את המוח הצעיר באחד-הלילות:
"למה בוֹגדן חמלניצקי? למה?"
ג
מעון-אחותו של דיאספורין בקראקוי היה באחד
הרחובות היותר נאים, ששמו כשם מלך פולני ידוע. האולמים היו רבים, מרווחים ומשוּחים, ובבוקר-בבוקר היתה צעקת
הילדים המפונקים, הגדולים עם הקטנים, הולכת על פני הרהיטים הנאים, מסוף אולם אחד
עד סוף השני. אז היתה בעלת-הבית
היפה-פיה, שמכל יפיה לא נשאר לה עוד אלא, אולי, חזה המחוטב יפה, יוצאת מחדרה בחלוק-בוקר, ולפעמים רק
עטופת-סדין, מרוגזה, שטופת-ממרורים, ומקללת את הילדים ואת המשרתת הפולנית.
האשה הזאת, ילידת עיר-הדרום הרוסית, למדה, במשך
מספר שנות נישואיה להפראנט הגָליצאי, לדבר ולהתלבש כפולנית מלידה ומבטן. את כל תנועותיה הקודמות, בהיותה בבתוליה,
אמנם, לא שכחה גם כן, אבל הגראציה המיוחדה שלהן כבר לא היתה להן עוד. היא לא חדלה גם מהרגלה לטפח על
זרועות-ידיה החשופות למחצה בהיותה מסובה עם אחר, ביחוד היתה מרבה לטפח
בשבתה יחד עם שאר-בשרו של בעלה, אבל זרועותיה בעצמן, צריך אף על פי כן לשער, כבר לא היו אותן
הזרועות: הן, אמנם, היו עדיין צחות, מלאות ורכות, אבל איזה ניווּל בצבע העור, איזה
ניווּל דק ושלא בזמנו, התחיל כבר לפעפע בהן. ודיאספורין-האח יש שהיה מביט עליהן, אינו רואה כלום, אבל תוהה
בבלי יודעים. כל פניו היו משום-מה
בשעה כזו – תהיה.
אחותו היתה אומללה. האולמים היו רחבים והרהיטים היו רבים, צפופים, אבל בכל פעם מדי
עברוּ שלושה חדשים וצריך היה לשלם את שלוש מאות הכתרים שכר-דירה, היתה היא
בוכיה. אולם באמת היתה היא בוכיה
לעתים יותר מצויות. הבעל,
הקומיסיונר העבה וכבד-הנשימה, שכל עסקיו היו ברוסיה, לא היה בביתו כל הימים, ויש שהיה מתעצל לשלוח כסף להוצאה... האשה ידעה, כי יש לו לבעלה פילגש בוַרשה, שהוא מבזבז עליה ממון הרבה, ועל כן,
להכעיסו ולקחת ממנו נקם שלא בפניו, היתה מראה פנים שוחקות ביותר לשאר-בשרו,
שאר-בשרו של בעלה, והיתה נוהגת אתו כמו שנוהגין בכל הבתים המיוחסים של הרחוב הנאה,
אשר שמו כשם מלך פולני ידוע. ואולם
בעמקי לבה אהבה דוקא את הקוֹמיסיונר העבה, בעלה; אהבה דוקא להביט על גופו השמן
ברחצו בספל-בורית בבואו מן הדרך ליום חג-הלידה, והקנאה לפילגשיו אכלתה, והוצאות-הבית הטרידוה – והיא היתה אומללה.
ההוצאות היו מרובות. לא ידעו מהיכן, אבל אחותו של דיאספורין למדה לדבר על חינוך טוב
ועל חובות-אֵם... זה לא התאים לה כל
כך, אבל היא, המטרוניתא, חשבה, כפי הנראה, להשפיע בזה על בעלה... ולפיכך היו לכל הילדים מורים מיוחדים
לגרמנית ולצרפתית ולניגון על הפסנתר ולשנים-שלושה מקצועות מלימודי הגימנַזיון
הפולני, שהם, הילדים-הצעצועים, לא היו מוכשרים להם ביחוד. בפרט היה הבן הבכור, נער בן שתים-עשרה,
אבל גדול בגופו לא לפי שנותיו והדיוט גמור – חלש מאד בלימודיו. זה היה תכשיט, שרבים כמוהו, וקול-שאונו
ואי-רצונו והכאותיו את הילדים הקטנים ממנו והתנפלויותיו על המשרתת – כל זה היה
מצלצל בבית יום-יום כקופסת "צדקה תציל ממות" והיה מחריש כל אוזן.
– בית בוּרג'ואַזי עם כל נעימויותיו! – יש שהיה
דיאספורין מטיל במר-רוחו לפנַי, לאחר שהייתי גומר את שיעורי הגרמני עם תלמידי
הטוב, וכולי טבול זיעה ופנַי מלאים קפיצים...
אני הייתי נכנס אז לחדרו ומחזיק את השיחה. – משכן בעלי-בתים... בּוּרג'ואַזיה – כן, אבל צריך להוסיף: יהודית! הבּוּרג'ואַזיה שלהם היא רק בלי יחוס-אבות, בלי אצילוּת, בלי נשמה
יתירה, אבל דגל התרבות שלה בידיה הוא, בעוד ששלנו הוא גם בלי קורטוב של עושר
לאומי, בלי כל רכוש תרבותי, בלי משהו חוש של ארץ-מולדת, בלי זכר לשפה
עצמית... למה יתפלא על הכיעור?
בימים הראשונים להתוַדעוּתי להאורח לא מצאתי חן
בעיניו. העדוּת היותר נאמנה על זה
היתה, שהוא לא היה מרגיש עצמו אתי בכי-טוב והיה מדבר מלאכותית. "אני הגבר – דיאַספּוֹרין שמי;
בן-אדם רגיל, למרות שם-המשפחה שלי, שאולי אינו רגיל באיזו מידה". הוא היה משתדל להיות
"פמיליארי", מדבר דברי כסילות על אודות פניו, ש"כמו,
שהמַראָה-של-כיס מעידה לו עליהם הרי הם, כמו כולו, רגילים למדי, וכל השאלה הבוערת
שבפניו היא, אולי, מה שבן-אדם שכמותו, שלא היה מעולם באנגליה וקולוניוֹתיה, ורק
מתעתד לנסוע לאמריקה, מגלח את שפמו.
מה דעתי? האין בזה איזה זכר לדבר?" – ואולם דעתי היתה רק, שהוא בודאי
מתחרט אחר כך על הטון המעוּשה הזה – איזה מעשה-נערות, ממין מיוחד – ולכן ריחמתיהו,
והיה לי לא-נעים, מה שעשני עוד יותר
לצנינים בעיניו. הוא לא היה יכול
לסלוח לי את מבטאי הרוסי, שפת-שיחותינו, ואת סגנון-דיבורי, שהיה, אמנם, צריך
לחשוב, לא מן המובחר, למרות או מפני, שהיה מכוּון, לכאורה, על פי כל חוקי
הדקדוק. הוא לא היה יכול לסלוח לי
גם את כל עינויי, הרפתקאותי ובזיונותי עם תלמידי הטוב. הוא לא קיבל באהבה גם את המלח שזריתי על פצעיו
החברותיים... ואולם בתוך אותה
האטמוספירה של בית-אחותו נעשיתי אני לו, סוף-סוף, "הנפש היחידה", אף כי
עוד זמן מרובה לא יכול לסבול הרבה
מצדדי תכונתי. הוא ידע, למשל,
כי אני סופר בלשון-הקודש, וגם זה שת
עלי לחטאה. כידוע היה לו אז מן
המקורות הלועזיים, שמהם התחיל לשאוב ולמלאות את ידיעותיו היהודיות, כותבים כל
הסופרים היהודיים הלאומיים יוּדית, זאת אומרת ז'ארגוֹן, ז'ארגוֹן גרמני, – הוא
אינו נוגע בשאלה, אם זה טוב או לא טוב – אבל למה אני האחד יוצא מן הכלל?!
– אני יודע, – הייתי אני בתוך כך מתגרה בו –
ארץ-ישראל... ציון... זוהי מלה ריקה בשבילך, מלה שאינה אומרת
כלום ללבבך...
– ציון?? – היה הוא מעמיד עלי עינים במתכּוון.
– ציוֹן, ציוֹן, הוא הדבר: סיוֹן... – לא הייתי
אני עוזב את המערכה, ויש גם שהייתי מוסיף בדקירה: בטון כזה יבטא בודאי בן-אחותך
הגדול, תלמידי זה, לעתיד לבוא את המלה "אֶסתיטיקה"; אבל בתוך כדי דיבור,
חושש לאמת-הדבר, עומד ומבאר, שאני, אמנם, איני עסוק עכשיו באֶסתיטיקה, איני עסוק
בציון של מַעלה, כי אם בארץ-ישראל של מַטה...
דיאספּוֹרין היה מביט בי באותו מבט-התהיה, שהיה
מסתכל בזרועות-אחותו, ומבטו היה אומר: "אתה – טיפוס, אבל טיפוס משונה". איש המתאמר להיות לאומי יהודי אדוק, ויחד
עם זה הוא אומר, כי את היהודים כיום אינו מכבד כל עיקר! בתמהון גמור היה הוא,
ה"גוי", כפי שהיה בעיני עצמו, שומע לי, כשהייתי מסביר לו כי אני,
הציוני, איני מדבר על תחיה, על תחית הרוח, על תחית רוח האומה העברית, כי אם על יציאה, על שאיפה ליציאה מן הגיטו. "רֵינֶסַנס", "תחיה"
– אלו הן מלות קוסמות מאד, אבל מקום בשבילן אין אצלנו; אין מקום אצלנו בשביל תנועה
של תחיה: אנו לא איטליה, הציוניות שלי אומרת: הגיעה השעה להחלק היותר מסוגל לחיים
שבין ישראל לחדול משבת עם אחרים ולתלות הכל על רשעת אחרים. צריכים צעירי ישראל להבין מה הוא עמם
כשהוא לעצמו, בעבר ובהוֹוה, ומה הם, הצעירים בעצמם, בהוֹוה ולעתיד. הרוח העברי? – זה אינו כלום. הירושה הגדולה? – אפס ותוהו. הנה זה מאות בשנים אנחנו יושבים כאן, בין
הפולנים. מאות בשנים ירקו אלה
המתוֹעבים בפנינו, ואנחנו מחינו את הרוק, ישבנו וכתבנו ספרי פלפול ודרוש, שטות
וגועל-נפש. זה רוחנו. הגיעה השעה להעריך את עצמנו כהוגן. והערך – אינו גדול. אנחנו איננו ראויים לכבוד. אנחנו נהיה ראויים לשמנו האנושי רק אז, אם נלמוד את סוד-העבודה, את "שירת החי עלי אדמות",
כאמור אצל טשרניחובסקי שלנו (משורר עברי מן המיוחדים – לא היה מזיק לך כלל,
דיאספורין, אלמלא ידעתוֹ!). האם יבוא
יום כזה? – בחיי נפשי אני כבר היוּ ימי יאוּש גמוּר בנידון, אבל זה לא נוגע. עכשיו יודע אני רק אחת: אנחנו נשיב לנו
את כבודנו, אנחנו נחדל מהיות פרעושים, אם נעמוד בנסיוננו זה האחרון ונרכוש לנו
מקום בארץ בעבודתנו. כן, בעבודתנו!
כי הנה כל העמים חיו, עבדו ויצרו, להם ולדורות, ואנחנו ישבנו ביניהם על אדמת נכר
וטיפלנו בשדים יודעים מה. באי-עבודה
חטאנו, ובעבודה, בעבודת עצמנו, כל התיקון.
בה נוכל להגָאל. זוהי תקותנו
היחידה. אין אנו יכולים לבלי לקוות
לה, לבלי לנסות בה. צריך לעלות לשם,
להיוָכח; לא, להתחיל, לעבוד – ובשדה!
ספרי "בצדי-דרכים", אשר רוחו הוא
שדיבר בי ומלתו היתה על לשוני, היה אז כבר קרוב לגמר, ומניעה אחרת לנסיעתי לא
היתה. גם דיאספורין היה כבר עומד על
הדרך לאחיו לאמריקה, אחרי אשר תקותו להכנס לבית-הספר הטכני שבעיר נשארה – מסיבות
בלתי תלויות – מעל.
כן, גם תקותו זו נשארה מעל (תקותו הראשונה
להכנס לבית-ספר דרמטי ברוסיה נשארה מעל זה כבר), והחדשים האחדים אשר בילה אחר זה
בבית-אחותו היו בני-גהינום במלוא משמעוּת המלה. גהינום גמור מחוץ ומבית. בחוץ היה הבנין הקוֹלוֹסַלי של הטכניקוּם עם עמודיו הגדולים
והגיאונים, עמודי בית-מקדש, שסביב-סביב לו היה הוא, דיאספורין, מטייל, או יותר
נכון, מסתובב חצאי ימים ורבעי לילות – ודאי באותם הרגשות הפרימיטיביים של אדם
הראשון בראותו את להט החרב המתהפכת אצל גן-עדנו. ובבית היתה האחות עם מאַת שמלותיה, והיו
הילדים עם עשרת מוריהם, ועמד הפסנתר, ושׂרר המחסור, וקרובו של הבעל עם השיח הקטן
של שערות רכות, סמוך לשפה התחתונה
הרכה, מעל חודו של הסנטר הגלוח, הרך, היה – בתור בן-בית – שם על פניו כמַסכה את
מכבש-השפם בכל סדר השכמת הבוקר, מדי לוּנוֹ בבית אשת שאר בשרו. ישנם "פרצופים" בין בני האדם!
– קרן-אור אחת בממשלת החושך הזאת – עלה פעם
בדעתו של דיאספורין – היא... חי-נפשי...
מַרוּסיה... המשרתת... מה?
רעיון מוזר?
באמת, לא היה הרעיון מוזר כלל. המשרתת הפולנית היתה חביבה למדי, גוף
רענן, גמיש, רוטט, בכל כוחות עלומיו, ואור-עיניה, אם כי היה קצת מימי, אבל בלי כל
משבר, בלי כל צער עולמי, כביכול, של הבתולות האינטילגנטיות שלנו ובלי הכוסף לשמד
ולבן עם אחר של ההמוניות. פניה של
מַרוּסיה היו תמיד כאילו זה כרגע נשק לה אהובה מערפה. בת-צחוק תמידית – גם בשעת שפשוף הקרקע, גם בשעת רחיצת החלונות. אפילו אני יש שחשבתי לי לחטאה מה שאיני
מנשק לה בשעת הכושר. לא, דיאספורין,
אל-נא יצחק. רוֹמנטי לא הייתי מעולם
ובדמיונות איני שוגה. אנחנו הלא
איננו בעלי-דמיון כלל. לאשה לא נקח
אותה, וגם היא לא תינשא לנו (אעפ"י שמאידך גיסא היה הדבר רצוי מאד: החלפת
הדם!). בשביל זה חכמנו אנו וזָקַנוּ
באמת יותר מדי. לדאבון-הלב! כן,
לדאבון-הלב! כן, היא רחוקה ממנו, ויחד עם זה – איך לומר זה? – לא לא-קרובה. משום מה? איני יודע... אבל היא אינה יכולה להיות רחוקה... כסבור אתה, אני מפטפט? בודאי מפטפט... אבל... גם זה לא נכון...
אפשר... איני יכול זה לברר לעצמי... העיקר, שנערותינו אנו אינן כן... זוהי בת עם בריא בהרבה מובנים... גם קווּצתה מאחריה כמו תשחק תמיד... איך אמרת? קו-אור בממשלת-החושך? – אפשר
מאד... כאן – היצירה הפולנית הפשוטה
בתוך החזיריות הבוּרג'וּאזית היהודית...
– אתה הנך משורר אַנטישמי! – לגלג דיאספורין.
– בנידון זה – לא; – נעשיתי רצין, רצין ביותר –
הנני אנטישמי – ואולי במידה מרובה, אולי עוד יותר מכל אלה אשר עמדו על דרכך בנוגע
ללימוד-טכניקה; בכל אופן אני מבין אותם, אבל בנידון זה...
– המתן... למַה אתה מתכוון באמרך, שאתה מבין אותם? – נגע הדבר עד לבו של
איש-שיחי...
– פשוט: אני מבין את העובדה ואת סיבתה
הטבעית. הם מדברים על דבר התבוללות,
הם דורשים מאתנו, השכנים, הגרים, שנתבולל ביניהם. מה זאת אומרת? נוּ, הגישה נא את האפוֹד של הסוֹציאַל-אֶקוֹנוֹמיה,
תן הנה את האוּרים-ותוּמים של השקפת-הפוליטיקה. מה זאת, איפוא, אומרת? זאת אומרת,
שהפוליטיקנים שבהם רוצים, כי קולותיהם של היהודים יהיו בעדם ולא בעד באי-כוח
הלאומים המתנגדים להם בממלכה;
שקולות היהודים יהיו פולנים ולא רוּתינים, מַדיארים, צֶ'כים, גרמנים. כך? ואולם עד כמה שהפולנים הם כבר אדוני
המצב בפועל, הם אינם רוצים כלל להכניס את היהודים הנבזים בקרבם, בחברתם, כי אם
לדחות אותם, להפטר מהם...
– וזוהי אַנטישמיות! – צעק דיאספורין.
אז לגלגתי אני:
– ב"שוקנו" אין להם כל צורך. חה-חה-חה!
ובאה הפסקה בשיחתנו. ראשי נתבלבל קצת ונתמלא מלים: שוּקנו, שוּקנו, שוּקנו... ומתוך הבלבול כאילו נסתמנו במוחי
המגפים המאובקים והמתרוצצים ב"יריד" של אבי-דיאספּורין המנוח, מלך השוק
העברי...
את הדממה הפריע בן אחות דיאספורין הבכור,
תלמידי ותלמיד הגמנסיה המקומית, שאמו האמינה בו, כי יהיה לפרופיסור באוניברסיטה
שבוינה. הוא עמד מעבר לדלת והקשיב
לשיחתנו. שפת שיחתנו הרוסית היתה,
אמנם, זרה לו, אבל די היה לו מה שאנחנו יושבים ומשוחחים על מַרוּסיה, שכבר היתה
טינא בלבבו עליה, בכדי שלא ישתעמם.
הוא, כנראה, הצטער על שהשיחה נפסקה כל כך במוקדם, ולכן נכנס לחדשה.
– גָנבה איננה, – אמר הוא פולנית בקול בּאסי-צרוד
ואַבטוֹריטטי, קולו של אביו – אבל לתת לה ללכת מן הבית אסוּר.
היא נוהה מאד אחרי אנשי-צבא.
חי-נפשי! אמא אומרת, שבכפרה יש לה כבר חתן... אמה שלה אמרה זאת בהיותה כאן... חי-נפשי! אמה שלה גרה בכפר... היא – "משומדת"!
– מה?!
ברם, זה היה נכון: המשרתת מצד אמה, כפי שהוברר
מדברי תלמידי ומשבועותיו, היתה ממקור-ישראל! אמה היתה בת בן ישוב אחד קרוב, שברחה עם מאהבה והתנצרה.
– מעשים בכל יום בגָליציה! – ניסינו אני
ודיאספורין להתיחס לענין בקלות-לב.
אבל תלמידי לא נתן דמי לו:
– אמי אומרת, כי היא אינה יודעת למלוח בשר וצריך
עדיין להשגיח עליה... היא מסרסת
תמיד את פקודותיה של אמי, בפרט בדברי ריליגיה... הו, היא סחורה טובה!
– גמרת? – שאלהו דיאספורין בהבעת-פנים מענינת
מאד.
– חי-נפשי, יש לה חתן! – נשבע תלמידי.
– ומה שמו? – לא התאפק דיאספורין.
– וְלַדֶק; – מיהר בן-אחותו לענות; אולם
יושר-נפשו עצר בו מיד – לא... איני
יודע... אלך ואשאל אותה...
– ותשאר שם! – הוסיף דודו.
אבל התכשיט, כמובן, לא היה רגיל לשמוע בקולו של
אחר. ואחרי עבור רגעים אחדים של
טענות ומענות בחדר-המטבח, אחרי דין-ודברים קצר בין קולו הבּאסי והאַבטוֹריטטי של
תלמידי ובין קול נערה בת שש-עשרה, קול חודר בביישנותו ובעקשנותו, שב הוא והודיע:
– בּוֹגדאן!
– איך? – נתעותו משום-מה פני דיאספורין.
מה ששם ארוסהּ של מַרוּסיה היה דוקא בּוֹגדאן –
הכאיב לו במשהוּ, כמדומה. לא יאוּמן?
ד
את אחיו הירש – הודיע לי דיאספורין במכתבו
משיקאגוֹ – מצא בשלום. אגב, שמו
עכשיו אינו כלל הירש אלא הֶרריס.
הוא שינה את שמו ומדקדק שיקראוהו בשמו החדש, האמריקאי. עובד הוא בבית-מלאכה לעשית כובעים
ומשׂתכר ארבעה-עשר דוֹלרים לשבוע.
את פני אחיו זה הכיר דיאספורין בקושי: הלה השחיר, כחש, נזדקף ונתקשה. בעזרתו של הרריס נכנס גם הוּא, דויד,
לעבודה זו. כמה הוּא משתכר –
התבייש לכתוב. ובכל זאת, נפלאה היתה
ההרגשה, אותה הרגשה של בטיחות, שהרגיש בבוקר הראשון ללכתו לעבודה. ליריקה גמורה היו השורות ההן במכתבו,
שבהן תיאר לי את הרגש הזה. הנה
שיקאגוֹ! הנה הטראמוואים האֶלקטריים, האוֹטוֹמוֹבילים, מסילות-הברזל ברמה
ובעמקי-תחתיות; ברזל, אבן, אש, חלונות ואנשים; והוא, אחי הירש או הרריס דיאספורין,
הולך עם אחיו לעבודה... גם הוא הנהו
מן המהלכים, מן העובדים; הנה גם הוא בוֹרג אחד בתוך רבוא-רבבות הברגים, המתגלגלים בחישוקי-המכונה ששיקאגוֹ שמה.
מה הרגיש הוא ביום הראשון בשובו מעבודתו – שוב התבייש לספר לי.
"כי אתה, אולי, אינך יודע. אתה, אולי, חושב שברוסיה רק
ריבוֹלוּציונר הייתי, כמו שסיפרתי לך, ריבוֹלוּציונר ותו לא. אבל ידוע תדע, כי
אני, דויד בוּנימוֹביץ' דיאַספּוֹרין, בימי שחרותי ניבאו לי עתידות להיות
משחק על הבמה. זאת אומרת: סוף-סוף,
לא אחד מארחי-פרחי. הדיקלַמַציות הטרגיות שלי (אני, מתרגם הקטע
הזה מן המכתב, הייתי מוסיף: הטרגיוֹת – תרתע משמע...) וצעקותי: "וַסילקי!
וַסילקי!" ("פרחי-הדגן! פרחי-הדגן!") בה"משוגע" של
(המשורר הרוסי) אַפּוּכטין הרעישו
את הלבבות. וכאן בכנסיות-הברית
המאוחדות נעשיתי לשוליא דעושה-כובעים!"
– כן, – חשב דיאספורין, צריך לשער, באותם הימים
הראשונים לעבודתו – אלמלי היתה אותה נבואה מתקיימת (או אילמלי היו איזו תנאים
באופן אחר? – הכותב), הלא היתה מנת חלקו בחיים: אור-יקרות, לילות-נדודים,
קרשי-הבימה, תרגילים וחזרות, אֲפֵר
וצבע-הפּנים, בֶּנֶפיסים ומשתאות וחגיגות ואינטריגות ולוָיה נהדרה מאד בסוף. עכשיו כל אלה אינם בחייו, ולוָיה נהדרה
אחר כך לא כל שכן, שלא תהיה!
אגב, לוָיה, ואם לא נהדרה ביותר, ישנה באותו
המכתב, ודוקא לויה שנגעה ישר אל הענין, להראות "כיצד קוברים אצלנו,
בעולם-המעשה האמריקאי", אלא שהיא משום-מה בפוֹסט-סקריפּטוּם. עיקר המכתב ההוא עסק בתיאור האנשים
החיים, האנשים העובדים אתו, "זה הסוג של פועלי-הרבבות, שלפנים דאגנו להם כל
לך והם לא ידעו" (לא היו צריכים לדעת! – המתרגם). "הבריות הללו בשעת העבודה עושים הם את מלאכתם אַבטוֹמַטית, שרויים עד צואר ברפש
וסמרטוטים ושערות-הצמר ופירורי-הארג ושאר חמרי המלאכה.
בשעת הפנאי הם מדברים ביניהם
לבין עצמם על שכר-השבוע או מריבים את חברותיהם-מכרותיהם הנמצאות במחיצתם (כאחי,
רובם רוָקים). ביום הראשון, כלומר,
בשבת הנוצרית, הם מעבירים תער על זקנם בבוקר אצל הגַלָב, על פי האבּונמנט, הולכים
אל ה"אוֹפיס" ומקבלים שׂכירותם, מראים קאפריזיהם בצהרים בשעת האוכל ובערב יושבים הם בקרקוּס
ומתבוננים אל הקוֹמדיאנטיות העולות בסולם".
כזכר לעולמות אחרים ולימים אחרים, ימי הויכוחים הגדולים, היו בין אלה הבריות,
שביניהם עבד דיאספורין, גם "פוֹרוֶרטיסט" אחד וחצי פועל-ציון. כשבעל-הבית היה יוצא והמפקח לא היה שם לב
(כך סיפר דיאספורין במכתבו), היו שני אלה ה"ראדיקלים" מחליפים
פּתגמי-שיחה בלתי שגורים, ראדיקליים, ויש שההערות הקצרות היו עוברות גם לויכוחים,
לויכוחים ממש, אבל אלה הויכוחים היו מצלצלים כדיסהרמוֹניה גמורה, בתוך כתלי הסַדנה
הנטוּיים, שכאילו הכו על הראש וקראו: כלו מלאכתכם! החישו! – "נושא לויכוחיהם
יש שתשמש גם הציוניות שלך, יקירי, זו הציוניות, שאתה בוכה עליה כל כך במכתבך
מפלשתינה. ה"פוֹרוֶרטיסט"
היה סובר, ש"החוק הסוציאלי" הוא דוקא "מן הכפר אל העיר" ולא
להיפך, בשום אופן ואופן לא להיפך, ואנחנו היהודים (בעת האחרונה התחיל, כפי הנראה,
גם העתון ההוא להודות, שאנחנו יהודים! – המתרגם), אנחנו היהודים, שעירוניים אנו,
נשוב אל הכפר?! הבוז לציוניים! אולם חצי הפועל-הציוני היה עונה תמיד בטענה-מענה
אחת: עכשיו שטורקיה היא ארץ קונסטיטוציונית (הוא, כנראה, לא ידע שטורקיה לא נעשתה
ואינה ארץ קונסטיטוציונית אלא מעצלות! – המתרגם), עכשיו אין לנו מה להתבייש לשלוח
לשם אנשים. הקרבן אינו נורא כל כך.
ככה תמו ימי הויכוחים הגדולים!
"ואתה, יקירי, אל-נא תאמר: סנטימנטליוּת –
המשיך דיאספורין במכתבו – אפשר בכל זאת מאד שאבוא לארצך המושכת והיפה. לא אכפת לי מה שאתה אינך רואה כל
פֶרְסְפֶּקטיביות בשביל הציוניות שלך.
פה יש תיאטרון יהודי, אבל אליו אין מקבלים חדשים. אצלנו באמריקה הכל
"יוּניוֹן". ובכלל, כפי
שאתה רואה, קשה פה לבר-נש כמוני.
אצלך, בכל זאת, בודאי אחרת.
ואתה אמרת לי לפני נסיעתך – זוכר אתה? – שפלשתינה מצטרכת במדע טֶכני, ואני
הלא חפצתי להיכנס להטכניקום שבקראקוי.
אין זו ליצנות: הן מה שלא קיבלוּני – לא בי האשם. אבל שמע הלאה".
והלאה היה שוב על אחיו.
הירש, אחי-דיאספורין, ששנים אחדות לפני אותם
ימי הויכוחים הגדולים ברוסיה, לפני נסעו לניו-יורק, היה כבר מאנשי ההכרה, נעשה
עכשיו – "איך שלא יפלא הדבר" – לבשר מבּשר אלה ולעצם מעצמותיהם של בני
סַדנתו. הוא נעשה להֶרריס גס כל כך!
עברו המפלגתי מתגלה אולי בזה, שהוא מתהדר לפני חבריו בהורותו באצבע על דויד: הרי
אח סטוּדנט יש לי בכאן! אל תראוהו שהוא, אחיו – כלומר דויד העלוב! – עובד פה ואינו
מוכשר לקשור זנב לחתול (ממש כבֶטי הצהבהבה, אבל בֶּטי, לכל הפחות, הלא מוכשרה
וראויה לדבר אחר!). דעוּ לכם, שהוא,
אחיו, כלומר מי שהיה!...
ואולם לו, לדויד, הודיע הרריס עוד ביום הראשון
לאמור:
– מַינד יוּ, שים לב, "ירוק"! יוּ
סִי, רואה אתה, מצבי טוב, איתן, אין לדרוש יותר טוב. אך לטוב אין שיעור, פוֹר די פיוּטשר, לעתיד לבוא יש לי כבר
תקוות גדולות מאלה. מַינד יוּ, הוא,
אחי דיאספורין, היה לפני שנתים בראש השובתים בבית-מלאכה זה: אז לא שכח עדיין מעשי
רוסיה... והנה רואה אתה את המפקח,
זה החלוש, בעל הזקן השחור, העגול? הלה עמד אז על צדו של בעל-הבית וקיבל מכה אחת
אפים, ודוקא מידו, מידי הרריס. זה
ה"סקֶב" המֵפֵר-שביתה, המוכה, אמנם, נעשה בזכות זו (לאחר שהשביתה נתבטלה
והכל שבו לעבודתם בתנאים עוד יותר גרועים מאשר קודם) למפקח, ליד-ימינו של
בעל-הבית, והוא, הרריס המַכה, לעומת זה ירד למטה (רק בשנה האחרונה התחילו להוסיף
ולהוסיף על שכרו: אין כמוהו בין הפועלים ל"גידול"!)... אבל, כסבור הוא, דויד, כמה יארך מצב דא,
כלומר, של פלוני בתור מפקח? המוּכה לא יחיה הרבה מן המכות אשר הוּכה אז. בפרט שהיהודי הלזה – זה לו להיות מוּכה
בפעם השניה. בראשונה הוכה בידי
גוי. וכך היה הדבר. המפקח הוא כמעט יליד-הארץ: אבותיו
הביאוהו מארץ-מולדם כשהוא נער קטן.
ולכן, משנשא אשה, ניסה לקבל עבודה בלַינוֹ-טיפּ, מקצוע שאין יהודים רגילים
לעבוד בו. לראשונה הלך הכל כשורה: לא ידעו שהוא
יהודי. אבל האושר לא ארך. מיד כשנודע הדבר ליֶנקים, דרשוּ הם פּה
אחד את פּיטוּריו. ה"חכם"
סירב, וניגש אחד מהיותר רתחנים (ילד כמוני! – הוסיף הרריס בהנאה) והכהו על ראשו,
"תחת אשר אני, כשהיכיתיו, לא נגעתי בראשו, – למה לי ראשו? – כי אם דחפתיו פעם
בחזהו ופעם בצדו ודי". והנה
מַינד יוּ, – המשיך אחי-דיאספורין את התפארותו לפני אורחו (במכתב, אמנם, לא נמסר
הכל מלה במלה!) – מאז המוכה מתהלך כצל, חולה גמור, יום הוא עובד ויום הוא שוכב,
אשה לו וילדה אחת, והרופאים אמרו נואש לחייו, ולפי דבריהם – רופאי אמריקה-גנב
יודעים מה שהם אומרים! – ימות הוא דוקא מהכאה שניה ולא מהכאה ראשונה... ואז – התבין, דויד? – "אני
בבית-מלאכה זה האמן היותר חרוּץ...
ואת המעשה מלפני שנתים שכח בעל-הבית זה מכבר... והראיה, שהוא נותן לי את ה,טשאנז' לגדול" – – –
"מה אתה, יקירי בארץ-ישראל, אומר לצורה כזו של מלחמת החיים?"
"וראה-נא עוד מה שהוסיף אחא, יחיה":
הוא, דויד דיאספורין, הסטודנט, האַקטוֹר, שמלאכתו בעשית-כובעים ראויה לאלף כפרות,
אל-נא יחשוב, כי בזה שהוא, הרריס, יירש מקומו של המפקח החולה, יוטב לו,
הלא-יוּצלח, אדרבה ואדרבה. עליתו של
אחיו לא לבד שלא תביא כל תועלת, אלא שעוד תזיק לו. הוּא, דויד דיאספורין, הן איננו "אַ נַיס גירל"
(בתולה יפה), ובעל-הבית ידקדק בכמו אלה.
דויד הן איננו בּטי ובעל-הבית ידרוש מהמפקח החדש ש"יראה לו מלאכה"! אין מקומות פּנוּיים
באמריקה בשביל גורמי-דחק בעלמא.
בקצרה: כשיעלה הרריס על משרתו, יוכרח אחיו לעזוב את המקום לפי דבריו. רק המפקח החולה, ה"שלומיאל"
הואיל ולבו נתון רק לימיו הספוּרים,
והואיל והוא מתירא מפני צוררו-יורשו הרריס דיאספר (גם את שם-המשפחה אִנגל
קצת הירש דיאספורין החרוץ!), הרי הוא סומך על "זכות אבות" ומניח לו,
לאחיו של אותו צורר-יורש, להתנודד פה למותר וללא-הועיל... התבין?... מַינד יוּ!
והוּא, דויד דיאספורין,
"הבין"; הבין ושם אל לבו.
"וצריך היית, יקירי,
– היה כתוב בחתימת המכתב – צריך היית לראות את המפקח המסכן ההוא. איני יודע מה היו פניו טרם חלו בו ידי
אויביו-מתחריו וטרם חלה בגלל זה את מחלתו אשר מת בה, אבל אנכי הכרתיו בתור יונה
גמורה בדבריו והליכותיו. כמו חי
עומד לפני זקנו השחרחר והאידיאלי.
בינתו הטבעית היתה מסתירה את רגזנותו החולנית, כל מלותיו ופקודותיו היו
מדודות וחשאיות. לטֶמפּ של העבודה לא התאימו, כמובן, ולא יפלא שבעל-הבית לא היה
מרוצה ביותר. בימיו של הרריס דיאספר
אחי יחם בודאי הטמפּ של עשית כובעים אמריקאיים". – – – – – – – – – – – – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– – –
בהוספה לאותו מכתב היו גם
דברים אחדים על מות האיש והלויתו.
המנוח, בתור מפקח, היה
יושב על כסא רם עשוי לכך. פעם אחת
נפל פתאום מעל הכסא לארץ בעצם היום.
הרימוהו ונשאוהו הביתה ולפנות ערב יצאה נשמתו.
השמועה על מותו נתקבלה
בבית-המלאכה ממחרת בבוקר.
– מכיסו הוציאו עשרים
וששה דולרים כשהביאוהו הביתה! –
הודע המבשר.
– צריך ללכת ללוותו
לבית-עולמו! – אמר הרריס, ולא בקול של
מחזיק טובה לעצמו.
ברשות בעל-הבית הלכו
הכל. לא, לא הלכו: נסעו. עברו ממסילת ברזל אחת לשניה –
מסילות-ברזל אין קצה. לאחרונה באו
בסמטות, שריח אדמה נודף מהן. שאפו
רוח, ואחרי צעדים אחדים – בית-העלמין.
מבית-הטהרה יצא יהודי
אחד, שהיה דומה למשרת-השמש "בבית-הכנסת הקר" שבעיר-המולדת. אולם היהודי הזה היה לבוש בגדי כהונה
דומים לאלה של כמרי הכנסיה האנגליקנית, – הבגדים היו לא לפי מידתו – על ראשו יַרמולקה
מרובעת, ובקול תרנגול מצחיק קרא:
– פֶלוֹ ווֹרקֶרס...
דֶט'ס נַיס...
כלומר:
– בני-החיל הפועלים
(באו)... כך נאה ויאה...
נאה ויאה!
לה"רברנד" העלוב הלז היה, כפי הנראה, יצר-טוב גדול להכניס פועלים תחת
כנפי השפעתו.
המת היה כבר מונח על
השולחן, מהרה באה אשתו עם ילדתו, ילדה כבת ארבע, ענוגה, רכה, בעלת תלתלים צהבהבים,
כתלתלי בֶּטי הפועלת, ונעימה כל כך.
היא התנהגה בנימוס, לא הרבתה לקפוץ, אבל שביעת-רצונה על הטיול הבלתי צפוי
בעצם יום-חול לא היתה מכוסה מעין.
דוֹק-השמים נשקף בעד הדלת
הפתוחה של בית-הטהרה – אויר, אויר, מרחביה, מרומים. ומעבר לדלת פנימה המטירו הכתלים אותיות גדולות ושחורות –
פסוקים, פסוקים, המצדיקים את הדין ומשבחים את יושב-המרומים. על מכסה הארון השחור היה כתוב: "ה'
נתן וה' לקח". ובכל פינה:
"הצור תמים פעלו"...
אולם אם הפסוקים והדברים הכוזבים היו מרעימים,
הנה הקול, שבו קרא אותם הרברנד בשעת הצרמוניה, היה כל כך מגוחך! מגוחך – למרות הכל:
למרות האלמנה הצעירה העטופה שחורים, שעיניה צבו מבכי, למרות הילדה הרכה, השמחה, עם
תלתלי בטי הצהבהבה, למרות קוי-הנכאים הקטועים, שעלו מפרצופו השחרחר של זה שהלך
למנוחות, פרצוף זה עם משקע לחייו המארכות ושפמו הקטן, הכהה. חצאי-הקוים המטושטשים של כל מהותו התחילו
מרגע לרגע שבאותה שעה מתרשמים ביתר בהירות, טסים בתוך פסי החשכה-האורה שבבית-הטהרה,
על הכתבות שבכתלים, על סידורי התפילה הקטנים, שחילק הרברנד לכל הנאספים בתנועה
גַלָחית. החניק הצחוק וצריך היה
להסב את הפנים את הכותל, למלוק את הבשר עד לכאב גדול, למען לא יתפרץ החוצה אותו
הצחוק האסור, הצחוק שלא בשעתו ולא במקומו!
– ה-צוּ-צוּר תָּמ' פּילֶע – – – חה-חה-חה-חה! –
–
ההכנות בפנים ארכו. אך הקבר בחוץ היה כרוי מכבר. כששמו בו את המת, נתבלט מכל גופו הסמרטוטי של זה, נעדר-התנועה
ומחוסר-הרצון, אותו הזקן השחרחר, המסוּפר, שעכשיו כאילו נעשה אפור-פחמי, שקוף
כרסיסי-קרנים של אבק, ואף כמו התנועע כמעט קט. – אכן! בשעה שנצטרך הוא
להתחפש בפני היֶנקים, שלא יכירו ביהדותו, ודאי שהתגלח פעמַים ואולי גם שלוש פעמים
בשבוע.
– רבי דזֵ'קוֹב! – פנה ראש-הקברנים להנקבר –
מבקשים אנו את מחילתך, כל מה שעשו לא עשו אלא לכבודך.
ואל הפועלים הניצבים פנה:
– כַּסוּ בעפר! הַררי אוֹפּ!
כשכיסו נזדרז קברן שני ואמר להמכוסה: