אֲמָרִים
י"ח ברנר
|
נשמת פייטן אמיתי כי תיוולד אצלם, אצל
אומות-העולם, היא תופסת את מקומה הראוי לה רק אחרי מלחמה ארוכה קודמת מצד
עובדי-הפארנאס המושבעים והמקובלים; תחת זה אחרי נצחונה המוכרח – חיה היא ימים
רבים בפי הדורות הבאים והעתידים לבוא. הפייטן העברי היותר גדול שבדורנו לא פגש מלחמה על דרכו: איש
לא עמד לפניו על הדוכן, איש לא ראה בו מתחרה, יורש-מקומו; לא מלחמה ולא נצחון: הכרה קלושה בחייו
מצד חצי-מנין... והדורות הבאים – אחרי אשר תשוב נפשו המרה אל האלוהים?... * המהלכים והפייטנים הגדולים מזמן לזמן שורפים
את עגלי-הדור ופוסלים להם לוחות חדשים; הסופרים והדרשנים השונים עומדים מאחריהם
ופוסלים את הלוח הישן בשם: "תקופת-המעבר!" והבריות? הבריות לועסים
תמיד ובתאוה צפיחיות-בדבש ושותים תמיד ובהנאה מי-מדמנה וחוזרים תמיד ובעקשנות על
"הכל כדאתמול". "תקופת-המעבר, תקופת-המעבר" – והכל
על מקומו עומד בשלום! איש אינו עובר... * כותבי תולדותיו של שֶׁלִי מספרים, כי
ה"בעלנים" בבני-אנגליה על ספרי שיריו של הפּייטן הענוג והסוער הזה,
בן-דורו ובן לויתו של בּיירוֹן, לא עלו בחייו אפילו למאה, האפשר למצוא בזה
צד-נחמה לביאליקים שלנו? * החושבים לבדד ולא לרוח הזמן כותבים לרוב גם כן
באופן של "המחשבות לא לפי רוח-הזמן"; המיושבים והפיקחים בעיניהם
זועפים על הסגנון המטורף והבלתי- מובן" אך בכדי: הם לא היו מבינים בכל
אופן... * הטהורים חיים חיי-טובים, אך חליפתם הלא בוא
תבוא; הקדושים נותנים נפשם לממיתים, המות מפסיק הכל, מסיים הכל ומכסה על הכל;
ואולם החי שבטהורים ובקדושים, כל זמן שהנשמה בקרבו, נותן אל לבו שהחיים והמות
שלו יתנו תוכן להמשכת-החיים שאחריו... * הבא בזמן הזה לחיינו או לספרותנו ואומר
"לסתור!" – הרי זה מעיד על עצמו שאינו אלא כקורא בגרון... אין אצלנו
מה לסתור! הגיעה השעה – או לבנות או לשתוק. * טיפוסו של בן-מפלגה מהו? – בריה אשר שם-מפלגתה
תשַׁוה תמיד נגד עיניה. והיה כי
תקראו לפניה את גיטה – וענתה ואמרה: הלא את השם ההוא, שם מפלגתי פלונית, אינו
מזכיר, ולמה הוא בא? ומקרא זה אינו מדבר עדיין אלא בבינונים ובענווים שבבני-המפלגה. הרתחנים שבהם מתחילים זועקים: אאה, את
זה אינו מזכיר! את זה הוא מבטל! לזה הוא מתנגד!... נוציאהו – ויישרף!... * ארבע מידות ביחס לסוציאליות: בעל-הנאה שפל
ובטל, הרוצה בשלוה ובמנהג-העולם; המוני נבער ובז, הניצב תמיד כקיר-חומה נגד כל
שינוי בלתי-רגיל; דק-הרוח, שתיקון זה אינו מספיק לו ואינו כדאי בעיניו;
חולה-הרוח, המכיר היטב בטבע בני-האדם ויודע את "המעוות לא יוכל לתקון"
– ואולם הסוציאליסטים המובהקים אינם מבדילים: כל מי שאינו מודה בתורתם – בּוּרז'וּאה! * חירות אומרת: הנַציוֹנליסטים
והאנטי-נציונליסטים, הסוציאליסטים והאנטי-סוציאליסטים, המוֹרליסטים והאי-מוֹרליסטים,
גשו הנה ושמעו אלי: היו לאנשים, לבני-חורין. כי אם ממאסים אתם בהוויה של קופים, אם נאמנים אתם למה שהנכם –
למה לכם פלפולי דאורייתא על ה"היזק" של הלאומיות או על רוחה
ו"הגדרתה" והרבותא שבה? ואם חזקים אתם, אם אינכם תלויים בדעת אחרים –
מה לכם פחדנותה וקהותה ועבדותה של האנטי-סוציאליות או גאותה וצעקנותה ובטחונה
הכסילי של הסוציאליות? ואם פורצים אתם כל הגדרים, אם הכל רשאים אתם ועליון ניתתם
– מה לכם המוסריות ואי-המוסריות? זה הדבר בני עליה: אם אני כאן – הכל כאן. * דממה אומרת: גדול צער הבדידות של הנאסר,
המרוחק-בזרוע; עולה עליו צערו של המתרחק מאליו, של המתבודד לרצונו-על-כרחו; קשה
משניהם צער הנתון במאורה בודדה והוא חושב על צדקתו ויתרונו של לא-הוא... וחמדה
בלבו... * נסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים,
מזלזלים בהם; סופרי סת"ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים,
הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל
מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה"אידיאלים". ["המעורר,
תרס"ו, חוברות א' ו-ב', ינואר-פברואר 1906; החתימה: ב., י.ח.ב.] |