משֶׁה לַצַּרוּס

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

(שִׂרְטוּטִים לְצוּרָתוֹ הָרוּחְנִית)

לאַצאַרוס מת; אבל הוא היה חי. הוא היה חי בשביל החכמה האנושית ובשביל חכמת עמו, אשר כה אהב; והוא יוסיף לחיות בזכרון בני עמו הקרובים והרחוקים כמו בזכרון כל העוסקים בחכמה, גם אחרי אשר נפסקו חייו הגופניים.

לאַצאַרוס היה המיסד הראשון של חכמת נפש העמים. גיסו הגדול, חיים שטיינטהאַל, שהיה אחד הבונים שעבר על ידו בשכלול החכמה הזאת, הודה בעצמו לא אחת, כי לאַצאַרוס היה בעבודתם המשותפה תמיד בבחינת מוליד, מעורר ומשפיע. הפסיכולוגיה של זה האחרון בעצמה נותנת ענין רב לחוקר הנפש. אמנם כל נפש ונפש, גם של האיש היותר פשוט העומד על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, יכולה להעסיק במדה ראויה את הפסיכולוגיה; אמנם בכל נפש ונפש יש רוכסי הרים, עמקים ותהומות, עליות וירידות, חידות סתומות וגלויות, אבל, אין כל ספק, כי נפשו של הפסיכולוג, החוקר לנפש העמים, היא יותר מורכבה, יותר עמוקה ויותר דקה על-פי בנינה וגזרתה; ועל-כן היא צריכה עוד יותר להפנות אליה את לבם של החוקרים. בנפשו של לאַצאַרוס היו אפשריות-ההתפתחות יותר מרובות ויותר עשירות. עתה, אחרי חתימת חייו הגופניים, יכולים אנו לדון על האפשריות האלה שנעשו לודאיות. לא מדרגות, מדרגות, כי-אם קפיצות, קפיצות, על-ידי טיסות חזקות ורחבות, התרוממה נפשו של הפילוסוף המנוח אל נקודת הגובה שלה.

אחת האפשריות החדשות, אשר אנו מוצאים בהתפתחותו המיוחדה של לאַצאַרוס היא, כי העברי שבו ינק את מזונותיו הרוחניים מהאדם הנאור שבו, והאדם התרבותי שבו גדל והתעמק על שדה יהדותו. שגור היה בפי הפילוסוף המנוח, בשיחותיו הפרטיות וגם באחדות מדרשותיו הצבוריות, כי כל מה שהתעמק יותר ויותר בשאלות חכמת נפש העמים, כן התגברה בו הכרתו העברית, כן התעצם בו הרגש היהודי, וכל מה שהתעמק יותר בהפסיכולוגיה של העם העברי, כן נגלו לו מקורות ומופתים חדשים להבנת נפש העמים. לאַצאַרוס האמין בעומק לבבו, כי רק מוצאו העברי הכשירו להיות מיסדה של החכמה החדשה, פסיכולוגית העמים, כי רק נפש העברי מסוגלה היא על-פי טבעה המיוחד לחוש ולהרגיש את נפש העמים.

מנער תלמודי היה לסוחר ומסוחר לפילוסוף, מפילוסוף לחוקר חכמת הנפש, ומחוקר חכמת הנפש למורה תורת המוסר. וכל התחומים האלה ינקו בו זה מזה: הפילוסוף שבו שאב את חריפותו מהתלמודי שהיה חי בו; ומורה המוסר שבו היה שואב מהשכל הנסיוני של הסוחר.

בהיותו בן ל"ד שנה כבר היה ראש אוניברסיטה נוצרית בשויציה החפשית, ובהיותו בן שבעים הקדיש את עצמו רק לתורת מוסר היהדות. רגש האמונה היה חי בו בכל תקפו עד יום מותו. במשאו "איין פּסיכאָלאָגישער בּליק אין אונזערער צייט", אשר נשא בשנת 1872, הוא אומר כדברים האלה: "הלב הוא שריר מיוחד; שונה ונבדל הוא מכל יתר האברים של הגוף, העובדים והנחים חליפות. הלב עובד בלי הפסק. מרגע הראשון ועד האחרון של חיינו דופק הוא בקרבנו. אם נפסקה עבודתו, אז נפסקו החיים. האמונה היא הלב בחיי הרוח של העם. אם חדל הלב הזה לדפוק, – אז יבואו הרקבון, ההשחתה והכליון".

לאַצאַרוס היה חכם-החיים, אמן-הידידות ומשורר-הפילוסופיה. בכל כחות נפשו הגדולה היה מתנגד להחמרניות של הפילוסופים בני דורו. בכל אשר כתב הפילוסוף המנוח, בכל אשר דרש מעל הקתּדרא ובכל שיחותיו הפרטיות היה מטעים את השפעתם של הכחות המוסריים גם בחיי יום יום של הפרט ושל הכלל. הא לכם דוגמאות אחדות: הסטטיסטיקה וחכמת הכלכלה הלאומית שתיהן יחד מבדילות בחיי האדם בין התקופה הפוריה ובין התקופה הבלתי פוריה. את התקופה הראשנה מסמנים מהשנה השלש עשרה או הארבע עשרה עד שנת החמשים וחמש או שנת הששים בחיי האדם. בתקופת השנים האלה מסוגל הוא האדם לעבודה; אולם בשנות ילדותו ובשנות זקנותו הנהו רק עצם אוכל ואינו עושה, מוציא ואינו מכניס מאומה ברכוש העם. עם כל האמת הכלולה בההנחה הזאת יש בה גם חסרון גדול, יען כי היא מתיחסת אל האדם רק כאל עצם חמרי, שאין בו רוח חיים; אילו היו באים המדעים האמורים בחשבון עם כחות-נפש, עם הכחות המוסריים, כי אז לא היו מוצאים את ההבדל גדול כל-כך. היונק, למשל, הנהו בעיני חכמי הכלכלה רק נפש אוכלת, הוא שוכב בין שדי אמו ויונק מלשד עצמותיה במדה, שאין מזונותיה, אם המה מצומצמים, יכולים למלאות את חסרונה זה; היונק אוכל ואוכל ואינו מכניס, במובן הכלכלי, מאומה. אבל גם היונק הזה הנהו בבחינה מוסרית כח-פורה עצום! היונק פוקח את עיניו הקטנות ומביט אל אמו בבת-צחוק על שפתיו; מה רבה הנעימות של הרגע הזה! מה טהור ומה רם העונג, הממלא את לב האם השבעה נחת! – ולא לבד כחותיה המוסריים של האם, כי-אם גם כחותיה הגופניים הולכים וגדלים ומתעצמים על-ידי שביעת רצונה מאהבת ילדה, המשתעשע על ברכיה, המתגעגע עליה, ומאהבתה היא אל היצור הקטן.

ואם ימות ילד בן שלש, אז חושבים חכמי הכלכלה את מיתתו להפסד גמור במובן האיקונומי. שבועות ואולי חדשים שלמים כלכלה האם את מחלת ילדה מבלי ראות שנה בעיניה העיפות, – ולבסוף גוע הילד ואיננו. האין זאת, מנקודת-ראות האיקונומיה, אבדה שאיננה חוזרת! אמנם, ראוי להתאבל על אבדה עולמית כזו; אבל כמה גדלו, כמה התעמקו כחותיה המוסריים של האם על-ידי אבדתה זו ועל-ידי מלחמותיה עם מחלת ילדה ומכאוביו, – את זאת לא יספרו ולא ימנו חכמי הכלכלה. מחלת הילד העתיקה את האם מהבלי העולם הזה, מקטנות החיים ומעניניהם הזעירים, והביאה עד שערי האבדון, אשר פער את לועו לבלוע את משוש נפשה, עד כי בא המות המר וישם קץ ליסורי הנפש הקטנה. והמות הזה הוליד חיים חדשים בלב האם האומללה ויגביר את כחותיה המוסריים. אל כל החזיונות הנפשיים האלה לא ישימו בעלי הספירה לב. וכשם שהטרגיה היא האמנות היותר גבוהה והיותר עמוקה בין כל האמניות, כן הוא גם הצער בחיי הפרט והכלל הכח היוצר של ההתעמקות הרוחנית.

ומה נאמר על הזקנה? אין אנכי מדבר על העובדות והנסיונות הרבים המכחישים ומבטלים את ההנחה, שאין האדם מסוגל בזקנתו לעבודה; אין אנכי חפץ לדבר פה על אדות אותן העבודות המיוחדות והנשגבות, שדוקא הזקנה מוכשרת להן; אנכי חפץ רק להעיר על ערך הזקנה בעצמה, על הויתה גרידה. מציאותם של האנשים הזקנים, גם חייהם לבד, אם גם לא יעשו שום עבודה, כבר רכוש גדול הוא בחיי המשפחה ובחיי העמים... ההשגחה, הרוצה בהצלחתן של אומות ידועות, נותנת היא חיים ארוכים, ימי זקנה ושיבה, לאנשיהן הגדולים, לבחירי בניהן; זקני תלמידי חכמים הם ברכת העם ואשרו, לא רק על-ידי הטובות והגדולות, שהמה יוצרים בערוב חלדם, בערבית חייהם, כי-אם גם על-ידי זה, שהמה מקבלים מבני-הנעורים. והמה מקבלים מבני-הנעורים: תודה וברכה, הכרה והערצה מלאות רגש, בלי שמץ קנאה ושנאה.

ויראת-הכבוד, – אותו המס, שבני הנעורים משלמים להזקנים-הגדולים, – הוא כח מוסרי, אשר ערכו בחיי האומה הוא יותר רב ויותר יקר מכל הערכים האיקונומיים.

לאַצאַרוס בעצמו היה זקן כזה, אשר גם מציאותו בלבדה, גם בימי שבתו בדד בחדר עבודתו, הגדילה את הרכוש הרוחני של האומה העברית. ניטשה אומר בספרו "מעבר לטוב ולרע": "יש אנשים שהויתם לבדה היא גדולה ונעלה מכל יצירותיהם הרוחניות".

לאַצאַרוס היה אחד האנשים האלה, שמעטים המה בכל דור ובכל אומה.

עוד בימי שבתי בווינא החלפתי מכתבים את המנוח, אך זה רק שבע שנים ואיזה חדשים אשר התודעתי אליו לראשונה פנים-אל-פנים בברלין, מקום מגורו אז, ולעולם לא אשכח את השעה הגדולה, אשר בה ראיתי בפעם הראשונה את הפילוסוף העברי, אשר בה נגלה לפני אחד הטפוסים היותר שלמים והיותר מבהיקים של אומתי.

לאַצאַרוס גר אז בביתו הישן ברחוב דורוטיה, רק צעדים אחדים מהאוניברסיטה. אנכי בקרתיו באותם הימים, אשר פרש את-עצמו מעבודת-הצבור הרחבה, ויתרחק גם מרעיו הרבים. זאת היתה בשנה הראשונה לבואו בברית הנשואים עם הסופרת נאהידה רמי, אשר נתגיירה. רבים מאוהביו, וביניהם גם גיסו המנוח שטיינטהאַל, לא יכלו לסלוח לו נשואיו אלו. לאַצאַרוס קבלני בכל אותות החבה הלבבית. אין אני יודע אף אחד בין כל גדולינו, או גם בין האנשים המצויים והשכיחים, אם רק יש להם איזו תביעה שהיא לבני עמם, שיש לדמותם אל המנוח במה שנוגע לאמנות-הידידות שלו ולהתגלות חבתו, שהיתה מלאה קסם מיוחד. קלסתר פניו, שנדמו לפני אחד האבות של כתבי-הקודש, כמו שתאר אותם אַלבּרט דירר, ושיחתו המזהירה והמלאה יחד עם זה חום ועומק, שירה ופילוסופיה, לקחו את לבבי מהרגע הראשון להתודעי אליו. כל הכלים והרהיטים בבית שבתו היו ירושת "הימים הראשונים והטובים"; מורגש היה באויר ביתו, כי מנוחה ושלום, אהבה ושלוה שוררים בו. לאַצאַרוס דבר על החוזים העברים, על הנבואה העברית ביחוד על המקונן הגדול; הוא דבר גם על חוזי עם ועם, על הפילוסופים והפילוסופיה. רוחו היה מלא מכל אלה, ובחפץ לבב, בתשוקה יתרה, פזר את אוצרות רוחו. הותּרנות היתה אחת ממדותיו; אף טפה אחת של מרירות לא נזרקה מפיו נגד מי שיהיה; אף צל קל לא חלף על מצחו בדברו. עיניו, שהיו שוחקות בשחוק נעים, הפיקו טוב לבו ורוממות רוחו. רק צעדים אחדים היו מביתו לראשי הומיות ברלין, אך חדרי-שבתו היו נוה שאנן ומקלט לפילוסופית החיים; וכל אשר התקרבתי יותר אל המנוח, כל אשר הוספתי לראותו בשעות עבודתו ובשעות מנוחתו, בברלין ובאחוזתו שענעפעלד, סמוך ללייפּציג, בשעות אשרו ובשעות בדידותו, כן הוספתי לאהוב אותו ולהכיר את גדלותו הפנימית והאמתית, אשר לא עזבתהו עד רגע פטירתו מעולם-הקטנות.

ברלין, ניסן, תרס"ג.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה