(מתוך נאום בחגיגת הפתיחה של בית הועד בברלין, טבת תרפ"ב)

… המספרים משמשים מלים לצרופים מדויקים ומכוונים של מעשים ובנינים ממשיים; האותיות, שהן מסמלות צנורות ההשפעה הרוחנית ומציינות את דרך-הרוח, צריכות ליעשות שותפים למעשה בראשית יחד עם המספרים; ולא עוד, אלא שטעות היא בידי אלה הרוצים להעמיד את כל עולמנו על המעשה “המוחשי” ועל החשבון הקר. המשבר הקשה, העובר עתה על תנועת התחיה שלנו והמעצורים שאנו פוגשים בדרכינו, אינם עלולים להסתלק ע“י חשבונות מסחריים ותכניות-בנין בלבד, אלא בעיקר ע”י התעוררות לאומית גדולה, שתקיף את כל העם מקצהו ותביא אותו לידי מלחמה בקשיות-ערף בעד בנין המולדת ותקומת האומה, – מלחמה שתגבר באותה מדה שמתגברים המעצורים והמכשולים החצוניים. ולפיכך, יש אשר ההסטוריה משטה בנו ועושה לנו מעין אחיזת-עינים: מפנה תשומת לבנו למעשים הממשיים, כביכול, הנעשים בגלוי, לאור השמש, שאנו מתגנדרים בהם וחושבים שהם מחישים את הקץ, בשעה שהמעשים הגדולים באמת, שהם בנין אב להתפרצות כחות-האיתנים שבעם, נעשים בחשאי, והם בבחינת “נסתר”. כך היה אף בשעת לידת דתות חדשות, ששלוחיהן בודאי נחשבו בשעתם לבטלנים מבלי עולם, עשו מעשיהם במסתרים ועוררו צחוק של חמלה ומנוד-ראש מצד שליטי החברה ואנשי המעשה, עד שלבסוף השקיעו את רוחם בנשמת ההמונים הנרדמים וע“י התעוררותם לפעולה הפכו את הקערה של המדינה הרומאית התקיפה על פיה, והוא הדין בכל התנועות הרבולוציוניות, החברותיות והלאומיות. תקופתנו היא הרת מאורעות כבירים ובחיקה טמונים זרמים של העתיד הרחוק. גם אצלנו פועלים במחשכים כחות רעננים, “חלוצי” העבודה והיצירה, המכינים את הקרקע לתחית העם ושפעולותיהם נראות כדלות ומגוחכות בעיני אנשי המעשה והמספר המדויק, בעיני אלה שאינם יודעים להעריך את הרטט הנפשי הטמיר ואת פולחן העבודה היוצרת הבנויה על האמונה ומסירת-הנפש. אבל כלנו צריכים לחדור למחשכים אלו ולהאירם באור התרבות העברית, שאף היא נדחפת לצדדים ע”י דברי “המעשה” שבדורנו. כגנבי ליל המתגנבים מחוץ למחנה, מתחלקים לכנופיות-כנופיות ושולחים אש בבתי-חרמם מארבע קצות העיר – כן צריכים אף אנו, בוני התרבות העברית, לעזוב את שאון המחנה ולהבעיר את הבערה הגדולה שתהיה לשלהבת, אשר לאורה ילך עם, יעזוב את חורבות חייו ויתכונן לבנין חייו. ואז, כשתגיע שעתנו ל“התגלות” – תצטרפנה ה“אותיות” ל“מספרים” של אנשי המעשה – ובנין האומה יקום.