תִּקּוּן חֲצוֹת

 

לֵיל סַגְרִיר. רוּחַ עַזָּה גָּלֲלָה

עַל-פְּנֵי הָעִיר עַב-מָטָר עָז –

וְכָל-הָעִיר הַקְּטַנָּה צָלֲלָה

בִּיוֵן מְצוּלָה וּבִשְׁנָת.

 

הַמְּבֹאוֹת הָאֲפֵלִים דֹּמְמִים,

רַק-מַשַּׁק גֶּשֶׁם שׁוֹקֵק בָּם,

וּבָתִּים מָטִים, סְחוּפִים, שֹׁמְמִים

יַשְׁחִירוּ פְנֵיהֶם פֹּה וָשָׁם;

 

וּכְיָתוֹם עָלוּב, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ

מְתֵי חֶסֶד תֵּת לוֹ כְסוּת לְחֹם –

כֵּן חֲשׂוּפֵי גַג תַּחְתֵּיהֶם שָׁחֲחוּ,

הִתְכַּנְּסוּ – וַיֵּאָנְקוּ דֹם.

 

וּכְאִלּוּ חֹשְׁבִים הֵם וּמְהַרְהֲרִים

הִרְהוּרִים רָעִים מִבְּלִי קוֹל;

הַעַד הַיְסוֹד בָּם הֵם מְעַרְעֲרִים,

וְקֹרְאִים תִּגָּר עַל-הַכֹּל?

 

וּגְשָׁמִים שֹׁטְפִים וּמִתְגַּלְגְּלִים

כְּזִרְמֵי דְמָעוֹת עַל-הַקִּיר;

הַגַּגּוֹת הוֹלְכִים וּמִדַּלְדְּלִים –

וּבָכֹה תִבְכֶּה כָּל-הָעִיר.

 

וִישֵׁנֵי חֹשֶׁךְ עַתָּה אֹרְרִים

בַּחֲלוֹמָם אֶת-יוֹם מָחָר, תְּמוֹל –

הוֹי, שְׁלוּ קַבְּצָנֵי עוֹלָם, שְׁנוֹרְרִים!

וּרְאֵה חֲלוֹם טוֹב, עַם כֶּבֶד עֹל!

 

מִבֵּין הַפְּרָצִים תִּפְרֹץ יִלְלַת

הָרוּחַ, תַּקְפִּיא אֶת-הַדָּם –

הָהּ! מִי יוֹדֵע אִם-לֹא קִלְלַת

אָח נָקִי אֹבֵד צְרוּרָה שָׁם.

 

גַּם-כּוֹכָב אֶחָד אֵין בָּרָמָה עוֹד,

אֵין נִיצוֹץ אוֹר, אֵין קֶרֶן עֹז –

רַק אֶשְׁנָב בּוֹדֵד יָאִיר שָׁמָּה עוֹד:

יְהוּדִי קָם לְתִקּוּן חֲצוֹת.

 

תרנ"ח.