ועתוֹני יהוּדים, בּקשר עם מאוֹרעוֹת חיים ועם סכּנת ההשמדה המרחפת עלינוּ, מפשפּשים בּמעשׂים וּבאִי-מעשׂים.  מנסים עוֹד להרים קוֹל, כּחזן שנצטרד, מנסים לקיים מצוַת קינוֹת, אוּלם נוֹבלוֹת השׂפתים בּקללוֹת רפוּיוֹת, והאגרוֹף המכוּוָץ מוּרד כּלעוּמת שהוּרם.  אגב מנַסים עוֹד ללמוֹד דבר-מה, יוֹתר נכוֹן, ללַמד, ללמד אחרים.  מאוֹפן הלימוּד הזה וקבּלת המאוֹרעוֹת יש גם כּן אוּלי מה ללמוֹד.  שוֹנים המדַבּרים ושוֹנים דבריהם וכוּלם – "על חטא".

פּתח ד"ר ז'יטלוֹבסקי.  הוּא, בּחריפוּתוֹ הרַבּה, מצא, תפס את האשם.  חייב בּכל הצרה אשר מצאַתנו בּפּוֹלניה – היהוּדי, כּמוּבן.  אוֹתוֹ היהוּדי – המכּירים אתם אוֹתוֹ?  – אשר לא רצה לדבּר אידיש, ובבוֹאוֹ לוַרשה הכניס לשם את השׂפה הרוּסית, והקים נגדוֹ את טוֹבי פּוֹלניה.  את האינטליגנציה הפּוֹלנית, זוֹ אשר בּעצם היא חַפּה וזכּה, ואפילוּ לאוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ וּלדיבּוּר-אידיש שלנוּ לא היתה היא מתנגדת, אילמלא האינטליגנציה שלנוּ (המתבּוֹללת-הפּוֹלנית?  – לא), הרוּסיפיקַטוֹרית.  וככה הוֹלכת ונדפּסת בּימי השמד שוּרת מאמרים בּ"טאג" הניוּ-יוֹרקי, בּשם:  היהוּדי בּתוֹר רוּסיפיקטוֹר בּפּוֹלין, וּבהם כּוֹרך הד"ר הנכבּד את כּל חריפוּת המחשבה ודקוּת הרגשה זוֹ בּמסירת זכרוֹנוֹת ודברי שׂיחוֹת "היסטוֹריוֹת" שהתנהלוּ בּשנים אלוּ ואלוּ בּין הד"ר ז'יטלוֹבסקי ו"ידידוֹ" המנהיג הפּוֹלני הסוֹציאלי פּלוֹני, ואיש-עמיתוֹ אלמוֹני.  החליפוֹת והתמוּרוֹת אשר חלוּ בּהשקפת-עוֹלמוֹ הסוֹציאלית-רבוֹלוּציוֹנית-מתבּוֹללת-לאוּמית-אוֹטוֹנוֹמית-טריטוֹריאַלית-ציוֹנית-אידישית של הד"ר ז'יטלוֹבסקי, הלא הן בּעצם, בּדמוּת אישית – הבּיטוּי ההיסטוֹרי של פּרוֹצס התפּתחוּת המחשבה של האינטליגנציה העברית הסוֹציאלית, כּידוּע.  מוּבן, ששׂיחוֹת אלוּ וכיוֹצא בּהן, ודאי שהן מסמנוֹת תחנוֹת חשוּבוֹת על דרך התפּתחוּת זוֹ, והרי הן נמסרוֹת על עמוּדים שלמים, מבּלי שתלך חס ושלוֹם טיפּה לאיבּוּד, זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן.  זכוּ הדברים להקים קצת רעש בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, להעלוֹת סביבם שרטוֹן – ספרוּת וּמכתבי-מחאה של קוֹראים.  בּימים כּתיקוּנם היוּ דברים אלה, – אחד הקוּריוֹזים הספרוּתיים-התוֹרניים המצוּיים בּעבוֹדתוֹ של ז'יטלוֹבסקי, כּ"שאלת-הצלם"[1] למשל, בּזמנה – עלוּלים רק לעוֹרר מבּטי-הערצה של הקוֹרא ה"חסיד" על מקוֹריוּת ועמקוּת המחשבה של רבּוֹ, ובוּלמוּס הסוֹפרים היה עוֹטר את הסוֹפר-ההוֹגה בּחשיבוּת נוֹספת.  אוּלם בּימים אלה היתה קהוּת-נפש זוֹ, הזוֹלפת לה בּניחוּתא ועל פּי כּל כּללי ההגיוֹן הפוֹרמַלי, סיבּה לזעזע את הקוֹראים וסוֹפריהם, עד כּדי לתת את ז'.  למסייע בּידי צוֹררי ישׂראל.  הרעש, אמנם, היה קצת מוּגזם, והד"ר ותוֹרתוֹ החריפה נקיִים, הלא כּל הענין בּעצם אינוֹ בּא אלא מתוֹך "אמנוּת לשמה".  "ואם לא נאה דרש, הרי נאה כּיוון", אוֹמר פּתגם יהוּדי-רוּסי לחצאים.  והכּוָנה ודאי שהיתה לטוֹבה.  האם בּאמת אין שוֹוה הדבר, להוֹציא מכּל "הענין" מוּסר-השׂכּל מוּעט:  דעוּ לכם, רבּוֹתי, כּי אין כּל הפּוּרענוּיוֹת מתרחשוֹת וּבאוֹת על ישׂראל, אלא בּאשר לא הגעתם למדרגת ההכּרה האחרוֹנה, שאני זכיתי להגיע אליה בּשנה פּלוֹנית ושמאוֹתה שעה שהגעתי אליה נעשׂתה היא, הכּרה זוֹ, למרכּז ההיסטוֹריה.  וסוֹף דבר,  שגם כּאן נמצאים אנוּ למדים, כּי שאלת השאלוֹת בּחיי העם, מרכּז הכּוֹח והרוּח, בּגלותּ וּבארץ-ישׂראל – היא האידיש.

מוּסר-השׂכּל אחר לוֹמד מכּל הנעשׂה סוֹפר יהוּדי אחר, פיליפּ קראנץ[2], מלומד שבּ"פוֹרבֶרטס".  לוֹמד, אמרנוּ, עד כּמה שבּכלל יש לוֹ צוֹרך ללמוֹד דבר-מה, מה שמסוּפּק מאד אם לשפּוֹט לפי כּל הלך-הדיבּוּר.  בּעצם הדבר אין השאלה נוֹגעת בּוֹ בּיותר, ואם הוּא נוֹגע בּה, הרי זה בּאוֹתה המידה שהוּא בּכלל נוֹגע בּענינים תוֹרניים, רציניים, הדוֹרשים הסבּרה לקוֹרא הפוֹרברטסאי, המסכּן, אוּלם נוֹגעת בּו הפּעם שאלה אחרת:  בּארזים נפלה שלהבת!  ג'ייקובּ שיף[3] הכריז בּראש גַלי, כּי "גם הוּא מסכּים" ל"ציוֹנוּת".  וחרדה נפלה על ה"פוֹרברטס".  לכאוֹרה, תמוּה הדבר, מה ראה ה"פוֹרברטס" לחרוֹד כּל כּך על ההסכּמה של ג'ייקובּ שיף, מה לבוֹחריו של "אוֹלדרמַן וְלַדֶק"[4], הרבוֹלוּציוֹנר, לקוֹראיו של אוֹלגין[5] הבּוֹלשביק הניוּ-יוֹרקי וּלאֵיל-הכּסף מזאטוּטי ישׂראל.  אוּלם יש, כּנראה, חוּטים נעלמים (בּימינוּ יש לאמוֹר, זרמים אַל-חוּטיים) חזקים, המַבריחים את שני האגפּים שלנוּ, את אוֹדם- הפוֹרברטס וּזהב-היאהוּדיוּת.  בּעלי זכרוֹנוֹת זוֹכרים ודאי את רחשי האַהדה, אשר ריחפוּ בּאויר הימים "ההם" בּין אנשי ה"בּוּנד" וה"רַבנוֹפּרַביֶה"[6].  וּבכן חרד פ. קראנץ ויצא להוֹכיח לחבר ג'ייקוֹבּ שיף את משוּגתו על פּניו.  עצם הדברים – גרה עתיקה, עתיקה, כּאילוּ כּלוּם לא קרה בּעוֹלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – אָפיים, אָפיים.  לא בּשביל הזמן הזה, כּי אם בּשביל הכּוֹתב.  אדם תמים, וּכחוֹני הַמְעַגֵל בּשעתוֹ, משפשף עינוֹ ואינוֹ תוֹפס את התוֹהוּ ובוֹהוּ ואינוֹ מאבּד את בּטחוֹנוֹ.  חבריו האחרים כּבר למדוּ לרוּח הזמן, וגם את הציניוּת האַנטיציוֹנית התאימוּ וסיגלוּ ל"אָפנה".  והוּא נשאר בּשלוֹ, ואגב לפי תוּמוֹ, הוּא מסיח לנוּ בּלחישה עצה טוֹבה:  "אילמלא היוּ הציוֹנים והלאוּמיים שלנו מוּכּי סַנורים, והיוּ יוֹדעים, כּי יהוּדים צריכים לחיוֹת בּין אוּמוֹת-העוֹלם, לא היוּ מרגיזים את הגוֹיים בּדרישוֹת לאוּמיוֹת וכוּ' והיוּ מוֹצאים פּשרת-שלוֹם".

אכן יש יסוֹד יהוּדי שבּנפש, השוֹלט וּמתגלה לפעמים מבּלי דעת בּעלים.  נעלם הלבוּש הסוֹציאלי של התלמיד-חכם התוֹרני (זה שהשתתף, אגב, בּימי נעוּריו בּקוֹבץ של "בּיל"וּ" וכתב דברים חריפים וטו­ֹבים בּשעתוֹ על ה"אַליאנס" שאינה מבינה את השאיפוֹת של הדוֹר העברי הצעיר – זה היה אמנם לפני שלוֹשים ושש שנה – תרמ"ג!) ונתגלה לפי תוּמוֹ הפּרצוּף האמיתי של היהוּדי החי בּין הגוֹיים, בּ"גלוּת", ודוֹאג לבלתי הרגיזם.  שבו ימי הבּינַיִם.  ואחרי עשׂרוֹת שנים של תחיה לאוּמית, וּדרישות וּזכוּיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת, מוֹפיע שוּב צל-הקדוּמים, עם הפּחד בּעינים, עם ההתחמקוּת וההסתגלוּת.  אין דבר, שאת תחילתוֹ המחוּדשת מבשׂר פ. קראנץ, אדם בּן דוֹר עבר, אשר ראשיתוֹ נעוּצה בּהשׂכּלה של שנוֹת השבעים – הוּא הוֹלך, הצל, הוֹלך וּבא.

וז. ז'בּוֹטניסקי – נאמן לעצמוֹ.  הוּא אינוֹ מפחד להרגיז את הגוֹיים.  אדרבּה, בּ"פחד יהוּדי" זה רוֹאה הוּא את אשמתנוּ אנו בּאסוֹנוֹתינוּ החדשים.

בּגליוֹן א' של העתוֹן העברי החדש בּירוּשלים, "חדשוֹת-הארץ", הוּא כּוֹתב:

"ואין צעקוֹתינוּ מוֹעילוֹת;  ולא תוֹעַלנה.  כּמוּבן, מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה תישָלחנה  טלגרמות של נזיפה, וּמוַרשה יענוּ שכּבר התחילוּ לחקוֹר חקירוֹת והאשמים יֵעָנשוּ כּראוּי, אבל לא מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה לא יגידוּ את הדבר היחידי העלוּל לעצוֹר את יד התלין – לא יגידוּ:  אם לא יחדל הטבח, ואם לא תתנוּ ערוּבּה מעשׂית שלא יִקרה עוֹד כּדבר הזה, אזי אין פּוֹלניה ראוּיה להיוֹת למדינה חפשית, את זאת לא יגידוּ;  כּי הוּרגל העוֹלם – העוֹלם שאיננוּ יוֹדע – להאמין, כּי ראוּיה פּוֹלניה להיוֹת למדינה חפשית, כּי העם הפּוֹלני הוּא עם אוֹהב-חירוּת ורוֹדף צדק;  ואנחנוּ, אנחנוּ שידענוּ את האמת זה מכּבר, לא עשׂינוּ מאוּמה כּדי לספּר אוֹתה בּרבּים.  לפני עשׂר שנים בּקירוּב הוֹדיעוּ מנהיגי פּוֹלניה בּגלוּי וּבפוּמבּי את החלטתם להחריב את הישוּב היהוּדי בּארצם.  את ההחלטה הזאת פּירסמוּ והבליטוּ בּכל האמצעים שהיוּ בּידיהם:  בּעתוֹניהם, בּאסיפוֹת, בּ"דוּמה" הרוּסית – שדרשוּ ממנה להגבּיל את זכוּיוֹת היהוּדים בּפּוֹלניה, – וגם על ידי חרם כּלכּלי, ואף גם על ידי פּוֹגרוֹמים בּזעֵיר-אנפּין, למשל, כּאשר סגרוּ את דלתי בּית יהוּדי מבּחוּץ ושרפוּ אוֹתוֹ בּאש עם כּל הדרים בּוֹ.  אז נשמעוּ קוֹלוֹת בּוֹדדים בּישׂראל שקראוּ בּאזני הקהל היהוּדי, כּי מימי מסעי הצלב וּמימי ספרד עוֹד לא עמדנוּ לפני סכּנה כּזוֹ הצפוּיה לנוּ מפּוֹלניה, וכי אוֹטוֹנוֹמיה של המדינה הזאת היא חוּרבּן לשתי מאוֹת ריבּוֹא של אחינוּ.  אך לא האמין הקהל.  למה בּחרנוּ בּמגן-דויד לאוֹת על דגלנוּ:  הרבּה יוֹתר היתה מַתאימה בּת-היענה וראשה בּחוֹל, והכּתוֹבת למטה:  "גם זוֹ לטוֹבה".  מה שצריך היה לעשׂוֹת, זהוּ:  היה צריך להבין שבּפּעם הראשוֹנה אחרי גלוֹתנוּ ממדינתנוּ נמצאנוּ עתה לפני שׂוֹנא שיש בּידינוּ נשק להילָחם בּוֹ.  בּימים ההם וּפּוֹלניה עוֹד לא היתה מדינה, וגם תקות האוֹטוֹנוֹמיה עוֹד לא היתה כּי אם תקוה.  וּבשאפה להגשמת התקוה הזאת, לא יכלה פּוֹלניה להישען על כּוֹחוֹתיה היא, כּי אם הוּכרחה לבקש עזרה מוּסרית וּמעשׂית מכּל הצדדים, ודוקא מהמפלגוֹת המסוּרוֹת לרעיוֹן החוֹפש והשויוֹן לכּל.  היא נשענה על המַשׂמאילים בּרוּסיה וּבגרמניה, היא נשענה על דעת הקהל המתקדם בּאנגליה וצרפת ואמריקה, אַהדת החוּגים האלה היתה החץ היוֹתר מחוּדד בּאַשפּתה – אוּלי החץ היחידי.  את המצב הזה צריכים להבין, וּבמצב הזה – להשתמש.  היינוּ צריכים להתחבּר עם יתר האוּמוֹת שידעוּ את טיבה האמיתי של פּוֹלניה – עם הרוּתֶני בּגליציה שהפּאן מוֹצץ את דמוֹ ויוֹרד בּפניו, אוֹתוֹ האכּר הרוּתני שתמך בּצירינו נגד הפּוֹלנים בּבּחירוֹת לפּרלמנט האוֹסטרי בּשנת 1906;  עם הליטאי, שאת שׂפתוֹ גירשוּ הפּוֹלנים אף מבּית-התפילה;  עם הבּיֶלוֹרוּסי בּפלכי מינסק וּמוֹהילֶב, שגם לוֹ יש מה לספּר על אהבת-החוֹפש הפּוֹלנית.  כּל העמים האלה היוּ שכנינוּ, את נפשם ידענוּ, את שׂנאתם לפּוֹלנים ידענוּ!"

חייבים היינוּ "לפרסם ספרים ודוֹקוּמנטים, לשלוֹח משלחוֹת לכל מנהיגי הקהל, וצירים וסוֹפרים, – מז'וֹריס ועד האפּיפיוֹר – וּלגלוֹת לפני אוּמוֹת העוֹלם שהפּוֹלני ה"אוּמלל" וה"מדוּכּא" הוּא הוּא הלוֹחץ והמעַנה את היהוּדי, את האוּניאטי[7] וגם את אחיו הקתוֹלי מגזע ליטא;  לגלוֹת את הכּל וּלהזכּיר אוֹתם, כּי שלטוֹן-בּית הוּא כּלי-זין חשוּב וּמסוּכּן, שאסוּר למסרוֹ בּידי ילד, אוֹ שיכּוֹר, אוֹ תלין אוֹ חוֹלה-רוּח".

אבל נגד זה טענוּ, כּי "אסוּר לנוּ להתנגד לאוֹטוֹנוֹמיה של עם אחר גם אם העם הזה מוֹדיע בּגלוּי שקוֹדם כּל ישתמש בּשלטוֹנוֹ כּדי להשמיד את אחינוּ מעל פּני הארץ;  אסוּר לנוּ להזיק לעתידוֹ גם אם מתכּוֹנן הוּא להחריב את הוֹונו ועתידנוּ;  וכּתבוּ מאמרי מחאה בּעתוֹנוּת הז'רגוֹנית – וגם את המאמרים האלה אהבוּ לסיים בּהבטחה, שבּכל זאת, מוּבן מאליו, אין מתנגדים חלילה לשאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת של פּוֹלניה, אבל מקוים, שהעם הפּוֹלני בּעצמוֹ בּטוּב לבּוֹ... מי אינוּ יוֹדע את השיר בּעל-פּה?"

לוּ השתמשנוּ בּכלי-נשק זה כּראוּי, "לוּ מילאנוּ את העוֹלם, כּמוֹ אחרי קישינוֹב וּבימי משפּט בּייליס, בּפרסוּם תוֹעבוֹת פּוֹלניה, ולוּ המשכנוּ והתמַדנוּ בּזה שנה אחרי שנה, – אז עוֹד לפני פּרוֹץ המלחמה הזאת היה כּל עסקן מדיני בּאירוֹפּה הנאוֹרה מבין, כּי שאלת פּוֹלניה איננה אַקסיוֹמה של המוּסר הפּוֹליטי, כּי אם פּרוֹבּלימה, מסוּבּכת וּמוּרכּבת וּמסוּכּנת";  ואז היוּ מכּירים בּקיוּמנוּ וּבשויוֹנוֹ...

אשרי אדם בּלתי מפחד.  אשרי אדם המאמין בּכוֹח העתוֹנוּת והתעמוּלה המדינית, בּכוֹח היהוּדים לעבוֹדת פּרסוּם, ליצירת סֶנסַציה", שהיא תעמוֹד לנוּ בּצרתנוּ.  פּלא הדבר, שבּין חוּרבוֹתינוּ עוֹד מהַלך קוֹל אמיץ וּבטוּח, יצר-קוֹממיוּת, המַשיא אוֹתנוּ, כי יכוֹלים אנוּ להיוֹת שוים בּמלחמה זוֹ, אבל מה כּוֹחוֹ של הקוֹל הזה נגד הרגשה יהוּדית פּשוּטה, של שֵׂיה בּין זאבים, של מיעוּט קטן, תלוּי בּרוּח וּרפה-ידים, נגד המוֹנים-המוֹנים שכוּרי נצחוֹן וּשׂמחים להשמדתנוּ, מה כּוֹחה של כּל התעמוּלה, ל"דעת הקהל המתקדם", מוּל ערכּה של פּוֹלניה בּ"שמירת הקיים", בּמלחמה נגד סכּנת-החוֹפש?  מאין נקח את הכּוֹח להאמין בּכוֹחנוּ?

סיון תרע"ט.