הכרוניקה המדאיגה
משה בילינסון
|
ההתנפּלוּיוֹת על היהוּדים מתרבּוֹת שוּב. צא
וּראה "יבוּל" שלוֹשה ימים מהוּ: התנפּלוּת על שתי נשים בּדרך מכּרכּוּר
לפרדס-חנה, התנפּלּות על קבוּצת תלמידים יהוּדים מצפת בּדרך מכּפר ג'עוּני
לראש-פּינה, התנפּלוּת על שוֹמר כּפר אז"ר, נסיוֹן גניבה בּכרכּוּר בּלוית
יריוֹת, יריה בּחברי קיבּוּץ "המנוֹף" על-יד כּפר-סבא, כּריתת עצים בּפרדסי
"כּפר יעבץ" ליד תל-מוֹנד, השחתת עצים בּפרדס האבּר ליד חירוּת ב'. כּל
אלה בּמשך שלוֹשה ימים בּלבד. אל ניחָפז להסיק מסקנות פּוֹליטיות מרחיקוֹת-לכת.
אל נדבּר על ארגון מכוּון וּמחוּשב. אך אי-אפשר לנוּ לבלי לראוֹת בּשוּרה הארוּכּה
הזאת את התוֹצאה של ההסתה הפּרוּעה, שהתנהלה בּשבוּעוֹת אלה בּעתוֹנים הערביים
ועל-ידי המנהיגים הערבים נגד הישוּב העברי. כּי ידענוּ את תוֹשבי הארץ ואת הקלוּת
בּה הם מוּכנים "לתרגם" את השׂפה הפוֹליטית – והיא בּלתי פוֹליטית
למדי – של מנהיגיהם לשׂפת המעשׂה הפּלילי. וּלאוֹר כּל ההתנפּלוּיוֹת האלה, כּשבּכל
מקרה כּמעט היוּ המתנפּלים הערבים מזוּינים והנתקפים היהוּדים אפילוּ מקל לא היה
בּידיהם – מה אוילית, מה זדוֹנית היא הצעקה בּדבר ההזדיינוּת של היהוּדים דוקא
ובדבר ההתכּוֹננוּת של היהוּדים דוקא להתנפּל על הערבים. מכּל מקוֹם : מצב-הבּטחוֹן בּארץ איננוּ כּל כּך
מוּצק כּפי שאפשר היה להסיק ממהלך יוֹם השביתה, ועל הממשלה לעשׂוֹת מאמץ מיוּחד
כּדי להפסיק את הפּוּרעניוֹת, פּוּרעניוֹת שבּמעשׂים ופוּרעניוֹת שבּכתב. ה' חשון תרצ"ו (1.11.1935) |