נאומים והרצאות

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

נאום בועידה הציונית השנתית בקרלסנד [תרפ"ב]

אם כי אולי לא מלא המנדט את כל התקוות ששמו בו במשך שלש השנים האחרונות,הרי אנו יכולים לקבוע את ערכו רק כאשר נשוה אותו למצבנו המדיני לפני 25 שנים. המנדט הנהו מנוף לעבודה פוליטית חדשה, ויותר ויותר נעשה ברור הדבר שבמרכז העבודה המדינית הזאת הולכת ומתיצבת שאלת יחסינו לערביים. סיעת המפלגה שלנו הביאה לפני הקונגרס הי"ב הצהרה בדבר הפוליטיקה הערבית של ההסתדרות הציונית והשפיעה שהקונגרס יקבל אותה. ההצהרה הזאת מלאה תפקיד חשוב במו"מ הפוליטי לפני אשורו של המנדט ע"י חבר הלאומים.

אני מקוה שעמדת מנהיגינו בשאלה זו, איננה רק תוצאה של המצב הקשה שאנו נתונים בו כרגע, אלא שזאת היא העמדה הפרינציפיונית של הציוניות. אין דרך אחרת מלבד הקמת מדינה משותפת בא"י ליהודים ולערבים כעמים שווים בזכויותיהם, אך מן ההנחה הזאת מוכרחים להסיק גם מסקנות, אשר ההנהלה הציונית לא הסיקה אותן עד עתה. צעדים ידועים שנעשו ע"י ההנהלה עומדים בסתירה מוחלטת לעמדתנו. כעבור שבועות אחרי ההחלטה של הקונגרס הי"ב בשאלה זו, אי-אפשר להגיש תזכיר לממשלה האנגלית בדבר לגיון יהודי, בעיקר כאשר תזכיר זה היה משולל מראש כל תקוה להשיג את מבוקשו. עלינו היה לותר על הג'סטה הזאת. וכאשר אנו אומרים ששאיפתנו היא להשתלב לתוך חוג העמים המזרחיים, אין אנו רשאים בו בזמן להעביר ידיעה בעתונות, שבעזרתנו או ע"י תווכנו ניתן למעצמה אירופית המנדט על עם מזרחי, דבר שבלאו הכי אינו אלא הערכה מופרזת של השפעתנו בנידון זה.

עלינו גם לבקר ולבדוק את סיסמאותינו. ראינו כמה קשיים צמחו לנו מן המלים ש"א"י צריכה להיות יהודית כמו אנגליה אנגלית". אף על פי שמאמין אנכי שגילו במלים אלה פנים שלא כהלכה ושכוונתן האמתית היא, שהאומה היהודית תוכל להתפתח בא"י באופן חפשי כשם שהאומה האנגלית מתפתחת בארצה. והוא הדין ביחס לסיסמא בדבר רוב יהודי. אין אנו רשאים לטרטר עשר פעמים ביום לתוך אזניהם של הערבים את הסיסמא בדבר רוב יהודי בא"י, בשעה שאנו רוצים לבוא לידי הסכם אתם. ועוד שורה של מסקנות כאלה יש להסיק מהצהרותיהם של ויצמן ורופין.

ז'ן פישר הוכיח בנאומו שאין לומדים אצלנו דבר מן ההיסטוריה. באשר הקו הפוליטי משנת 1917 ועד היום, היה צריך ללמד אותנו כמה נזקים כרוכים בסיסמאות מדיניות פיקטיביות, אשר אין מאחוריהן גורמים ריאליים. עלינו להתאים את תביעותינו המדיניות לאפשרויות הריאליות של התנועה הלאומית העברית. מבחינה זו אנו רואים את ההכרח לאשר את הודעת הממשלה האנגלית. אבל גבולו של אישור זה מסתיים במקום שנסגרות לפנינו האפשרויות האלמנטריות להרחבת המציאות שלנו בארץ: הכוונה היא לחוקים המגבילים את העליה. כל העמים דרשו לקבוע בחבלי הארצות המנדטוריות את הפרינצפיון של (open door) אותה דרישה עלינו לדרוש לגבי עלית העובדים לא"י.

הועידה השנתית צריכה להטיל על האכזקוטיבה לנהל את המלחמה על שערים פתוחים של א"י בפני עלית היהודים. בעליה זו ישנה האפשרות היחידה. לעשות את הציוניות לתנועת עם, שלא היתה כזאת עד היום. ציוניות עם א"י סגורה בפני עליה יהודית אינה יכולה להיות לתנועת עם. לנטות את הגשר על פני התהום המבדילה בין העם והציוניות, – זהו התפקיד אשר העמיסה על עצמה סיעתנו, וזוהי היום השאלה המרכזית של הציוניות.

נאום בקונגרס השלשה-עשר (קרלסבר, 1923)

קונגרס נכבד! רוצה הייתי, כי הוויכוח הזה יהיה בעל תוכן רציני ולא צירוף של נאומי אספות. אנו מתכוונים לעשות סך הכל של שתי השנים, מאז הקונגרס ה-12 ועד היום, ולבחון את חיינו הציוניים במשך הזמן הזה. ברם איני יודע אם יש בקרבנו איש, שיוכל לתאר בקוים ברורים את כל אותו חוסר היחס שבין הרעיון הציוני למציאות הציונית של עכשיו, ולתת תמונה מקיפה של המצב כולו; איש אשר יוכל להראות לנו באור בהיר את מצבנו – לאמר את החורבן, הרקבון, העדר כל רעיון יוצר ופועל.

אולם מן ההכרח שייעשה בכיוון זה נסיון ראוי ויהא גם נסיון בלתי מוצלח.

כשאנחנו עושים ס"ה של השנים האחרונות, עלינו לציין נסיגה מעציבה לאחור, שהגיעה עד כדי ליקוידציה של הציוניות. לאחר השנים 1917-1918 אי אפשר היה לחשוב, כי הדרך לציוניות תהיה סוגה בשושנים, וכי אנו נוכל להגיע למטרתנו במישרים. ברור היה, כי הריאקציה בוא תבוא, כי יהיו בציוניות מצבים חמורים ומרגיזים, ואולם יחד עם זה היה ברור, כי לבסוף נדע לרכז את כוחותינו. לצערנו נוצר בציוניות הלך רוח של מבוכה, ומתפקידו של הקונגרס הי"ג למצוא את שתי הדרכים: קודם כל את הדרך לשים קץ למבוכה ולהלך הרוח השלילי, ומאידך גיסא עלינו ליצור הפרספקטיבה לעתיד, אנו מוכרחים לדעת מה יהיה בעתיד ולמצוא את הכוחות שיביאונו אל העתיד הזה. אם נשאר בלי פרספקטיבה בהירה לעתיד, לא ימלא הקונגרס הי"ג את תפקידו.

אמרתי, כי בשנתיים האחרונות הגענו לידי ליקוידציה – וכאן ניסו מצדדים שונים למחות נגד זה: אין להטיל ספק בציוניותנו, במשך הזמן האחרון עמדנו על המשמר ביחס לעבודה הציונית: ויצמן ואוסישקין אמרו לנו בנאומיהם, כי למרות הכל התקדמנו בעבודתנו. אמנם כן, התקדמנו, יצרנו עובדות חדשות, הוספנו לבנים לבנין הארץ, אולם אין זו תשובה מספקת. השיתוק הכללי בעבודתנו לא פחת על-ידי כך, ושיתוק פירושו נסיגה לאחור. נעשו צעדים קדימה, אולם לעומת המטרה הציונית והתגשמותה – התקדמות זו היא דבר פעוט, ניתנה לנו היכולת לנצל שתי שנים של עליה, והעלינו לארץ אלפים אחדים! יודעים אתם כמה עמל השקענו בעליה זו, כמה שמחנו לעליה זו, מה רבה תשומת הלב אשר הקדשנו לה וכמה מאמצים עשינו כדי להמשיך את העליה הזאת, אולם מן ההכרח להודות, כי עליתם של כמה אלפים אינה הגשמת הציוניות, ויש בתוכנו אנשים ההופכים את המצוקה הזאת לאידיאולוגיה – וזוהי הסכנה הגדולה ביותר. אמנם עלינו להסתגל אל המצב, אבל עלינו לשאוף לכך, כי נגיע לשיטות אחרות ולעליה אחרת. הוא הדבר ביחס לעבודה הישובית. נוסדים מושבי עובדים, מושיבים קבוצות בעמק, ולמרות זאת שוררת בתוכנו הכרה ברורה, כי הקצב הזה ואותו קנה המידה אינם יכולים לספק אותנו.

ואותה נסיגה לאחור ואותו צמצום-כוחות באים לידי גילוי בכל שטחי העבודה הציונית. ולא יפלא הדבר אם אנו מרגישים בקו זה גם בפוליטיקה. קל מאין כמוהו להתנפל עכשיו על האכסקוטיבה ולבוא עליה בטרוניות. אולם דבר אחד נתברר בשנתיים אלה, לאמר – כי בנין-אב למדיניות הציונית היא העבודה לבנינה של ארץ-ישראל, וכל עוד עבודה זו אינה נעשית בקצב אחר ובקנה מידה אחר, כל עוד לא נמצאו לה דרכים חדשות – יהא המצב ששרר בשנתיים האלה שורר גם להבא. גם בימי קבלת המנדט, לעת הועידה הלונדונית, נמצאה תנועתנו במצב של מצוקה ולחץ, ומהימים ההם עד כריתת החוזה עם חוסיין – היתה הפוליטיקה שלנו מעין ליקוידציה מתמידה של הציוניות.

אין אני רוצה להוסיף ולתאר את המצב. אף אתם יודעים את המצב כמוני, אבל רוצה הייתי להדגיש, כי פסקה בציוניות התביעה לפרספקטיבה אחרת. התנועה הציונית מוכרחה לכבוש דרכים חדשות. וכאן צפה השאלה בדבר השיטות של הכיוון חדש, של הדרך החדשה. הטבת המצב לא תבוא מקומבינציות ארגוניות או פוליטיות איזו שהן; לנו אין אמונה בקומבינציות. אנו מאמינים כי אין פתרון מבלעדי הפתרון הנובע מכוח מהותה של התנועה הציונית, מכוחו הפנימי של המון בית ישראל, זה הסובל ותוך כדי סבלו הוא מביא קרבן ובונה את ארץ ישראל. הפתרון הוא בריכוז כוחותיה של התנועה הציונית, במהותה וחישוף כוחותיה, כאשר חזינו זאת בקרן-היסוד. קרן-היסוד, הדבר הגדול ביותר שיצר העם היהודי בשנים האחרונות, באה לנו מתוך התנועה גופה. אין זה פוגם בעיקרו של דבר, כשמרגישים עכשיו בחסרונותיה ומצביעים על חוסר השיטה השורר בעניני הפיננסים הציוניים; אולם תוצאותיה של קרן היסוד בשנתים האחרונות הן כבירות. מיליון הפונטים שנאספו הם ערך גדול, ואף-על-פי-כן אין זה קנה מידה אחר. בשעה שהכריזה ועידת לונדון על קרן היסוד, העלתה במחשבתה את הסכום של עשרים וחמשה מיליונים, ואותו סכום לא היה מקרי כלל, כי לא יכולנו להאמין שמספר זה אינו אלא משחק ילדים ריק. לנגד עיני הועידה היה חשבון מדויק: זה היה סכום מינימלי כדי לבנות את א"י במשך חמש שנים. וכשאנו מגיעים לנקודה זו, להשואת התוצאות של קרן-היסוד לעומת הכרזת קרן-היסוד, הרי אנו מרגישים כי הפרספקטיבה בתנועתנו הולכת וכלה. ד"ר פייבל אמר כאן, שרק לצון אנו חומדים לנו מדי נכריז כי נגשים את מטרתנו על-ידי קרן-היסוד. ואני רוצה לומר, כי אין זה לעג כל עיקר, להיפך – אנו רואים כי שיטה זו היא הדרך הנכונה.

אין לי עכשיו האפשרות לדבר בפרוטרוט על עבודתנו הכספית בכללה ועל קרן היסוד בפרט. אני רוצה ברגע זה רק להראות על כך, כמה לא נכון הוא הדבר כשאומרים, כי העם היהודי לא רצה להשתתף בעבודת ההתנדבות למען קרן-היסוד. אנו מאמינים, כי המוני העם – במידה שהם לצדנו ולא נגדנו – נתנו לשירות הפעולה את כל כוחותיהם. ייתכן, כי לא נתנו הרבה כסף: התורמים היו מבין המוני העם הדלים והנצרכים, ואי-אפשר לדרוש מהם יותר מבחינה זו. אולם מן הנמנע לישב ארץ נשמה בזמן שבפעולה זו תומכים רק כוחותיהם של המוני העם הדלים והנצרכים. מן ההכרח שתבוא תכנית אחרת. וכשאין לנו עדיין כיום תכנית זו – עלינו לומר לעצמנו לכל הפחות, כי לא זו הדרך – כי חסרים אנו את הדרך הנכונה.

לתכנית החדשה נחוצה תנועה חיה ואכסוקטיבה ציונית חזקה. לצערנו, חדלה התנועה הציונית להרגיש, כי בראשה עומדת אכסקוטיבה חזקה היודעת את הדרך ומנהלת את התנועה. אין לנו הנהגה רצינית היודעת את דרכה. להיפך, אפשר היה להרגיש, כי בשעה רצינית מאד, בשעת משבר לקרן היסוד, כשצפויה היתה קטסטרופה בארץ ישראל– לא מצאנו באכסקוטיבה את מרכז המרץ, את הרצון החזק לפעולות ואת האיניציאטיבה לעבודה. אנו מכירים בערך מפעלו של נשיא ההסתדרות, אולם בתוך האכסקוטיבה גופה היה תוהו ובוהו של השקפות, שררה ערבוביה על כל תוצאותיה. ברם כדי שהציוניות תמצא את דרכה להבא – עלינו ליצור אכסקוטיבה הומוגינית. המצב הנוכחי – כשאנו עובדים את עבודתנו בתוך הרס ומפולת – הוא תוצאת מלחמת העולם וההפיכות: המצב הזה והאוירה הזאת תובעים מאתנו את ריכוז כל כוחותינו, ועלינו למצוא בקרבנו און כדי להשתרר על המצב.

נאום בקונגרס הארבעה-עשר [וינא, 1925]

זוכר אני דברים שאמר ויצמן בימי שהותו הפעם האחרונה בארץ-ישראל, בנאמו באספה פומבית בירושלים. מי יתן – אמר – ונתרחק במשך השנתים הבאות מכל פוליטיקה, הן להלכה והן למעשה. יש גרעין-אמת בדברים האלה. שכן עיקר עבודתנו – בשאלות הבנין מהבחינה הכלכלית, לאמר בשאלות ההון.

אך אל נלמד מזה כי פטורים אנו מבדוק כראוי את המצב הפוליטי. אף ההנהלה המדינית תקבל ברצון כל בקורת מהותית, שתעשה בכובד- ראש. תמים-דעה אני עם ויצמן, כי המבקרים את הפוליטיקה שלנו מחויבים לדעת את כל העכובים והמעצורים שקמו עלינו לשטננו. שאם לא כן – לא יעריכו את מצבנו במידת-היושר. ואם נשים אל לבנו, כי העבודה הפוליטית צריכה היתה להעשות במיעוט אמצעים פוליטיים, וכי התפתחותה של מדיניות העולם סותרת לפרקים את דרישותינו – נוכרח להעריך את עבודתה של ההנהלה הציונית הערכה חיובית. ברם אל נשכח, כי במשך שתי השנים שחלפו נהדפנו גם אחורנית, ובשבעה דרכים נהדפנו. די להזכיר מה שאירע בג'ניבה, את פעולתו של הדו"ח שיצא מלפני ועדת-המנדטים והשפעתו על צוררינו הפוליטיים שבכל העולם. בלתי-נכון ובלתי-מספיק הדבר, אם ההנהלה מתנצלת ומסתמכת על טעות פורמלית. אין לטשטש בהתנצלות זו את העובדה, כי עמדתנו לפני כס חבר-הלאומים היתה, לפני זמן מה לפחות, רפויה מאוד. רק איש אחד היה שם, אשר במלוא כובד ראש ואחריות כלפי ענינינו סמך ידיו על הבית הלאומי היהודי ונלחם קשה ובעוז-נפש – וזה האיש היה סיר הרברט סמואל. ומשום כך אומר אנכי, כי על הקונגרס הזה לחוות את דעתו מתוך התבוננות ושקידה על חלוף האישים שחל בממשלת א"י. אמנם הועדה הפוליטית תטפל בשאלה זו, אולם רואה אנכי חובה לעצמי להגיד, כי הישוב הא"י ימנה את שלטונו של הרברט סמואל על הפרקים הגדולים ומרובי –הערך שבפוליטיקה הציונית. לדעתי אין להצדיק את הדבר, כי אותם החוגים שנלחמו במשך חמש שנים בפוליטיקה של סמואל – מתקיפים כיום את ההנהלה הציונית...

אני נמנה על מפלגה, אשר על אף כל משבר תמכה בכוונה וביסודה של מדייניות סמואל, ובפרט בפוליטיקה שלו כלפי הערבים. ועל כן אטול רשות לעצמי להגיד היום, כי רצינו ורוצים אנחנו גם היום שמצד ההנהלה יעשה כל דבר למען החזיק בסמואל בתורת חייל-חלוץ בחזית הפוליטיקה הציונית.

גם אנחנו ידענו, כי סכנות ידועות נשקפות לנו מעמדתה של הממשלה הממונה עלינו, אך אין מתפקידנו, תפקידה של מפלגה סוציאליסטית, לעסוק בתורת-ההתנגדות לשמה. ואף בקרתנו התכופה לגבי הפעולות הכספיות והכלכליות של ההנהלה – מבוססת על הכרותינו ונסיונותינו שרכשנו לנו תוך כדי עבודתנו ההתיישבותית בארץ. ההנהלה הכספית והכלכלית של ההסתדרות הציונית היתה חסרת-אונים, ולא עלה בידה להשתלט על העליה שהלכה הלוך וגדול ועל השאלות הכרוכות בה; היא לא יכלה לכוון את הזרם. לא היה ביכלתה לנהל פוליטיקה של התיישבות מקיפה ונועזה, כי זה שנקרא בפיו של מר הלפרין: "המשחק החפשי של הכוחות" גרם בארץ-ישראל לדברים מדברים שונים, כגון עליה מרובה ויציאה מרובה ופרוליטריון של בעלי-מלאכה וסוחרים. בתנאים הקיימים כעת לא יוכל להתגשם הדבר שאנחנו רוצים בו, לאמר – ישוב ארץ-ישראלי בריא מהבחינה הכלכלית ובנוי על העבודה, בקצור – חי נושא את עצמו. כשנסתכל במה שקרה במשך השנתים שעברו – נמצא מיד כמה וכמה שאלות שבפתרונן נכשלה ההנהלה לגמרי. כמה ארך הזמן עד שההנהלה מצאה פתרון לדברים פעוטים שבפעוטים! כמה ארך הזמן עד שהספקת-הכספים הסתגלה לצרכיה של ההסתדרות הציונית!

השאלה המרכזית שבעבודתנו היא שאלת הקרקע. לפני שנים מספר, כשאנשים אחדים – הללו היו בין היושבים בספסלי-השמאל – הצביעו על התפתחות המחירים ודרשו פוליטיקה קבועה ונמרצת בעניני הקרקע; וכאשר דרש רופין, כי הקונגרס ישתמש בחברת הכשרת הישוב, כדי להשפיע על קניות-הקרקע – לא נמצא בכל הקהל איש שיבין בדבר. ועכשיו – לאן הביאונו בשטפם המים העזים? ה"תוהו-ובוהו" השורר בשוק הקרקעות הקיף את כל הארץ. נשתררה ספסרות משוללת כל יסוד כלכלי. ללא-רצון, ללא-עזרה, נסחבת בזרם המאורעות – כך עומדת ההנהלה הציונית בתוך מערבולת זו. ואם כן, למה זה לנו בכלל הנהלה כספית וכלכלית? האם כדי לקבוע הלכות כלליות בפוליטיקה הכלכלית, כאלה שהציע הלפרן, או כדי לפתור שאלות ישוביות ממשיות? והנה רק עכשיו מצאו האדונים שבהנהלה זו את המהלך החדש – הוטלה האשמה על ראשו של החקלאי העברי העובד בעצם ידיו.

ואשר לעליה הרביעית – לכו נא ושאלו, היכן מצאו האלמנטים היוצרים שבקרבה סיוע וידידות, ויגידו לכם כי בקרב העובדים – ולא בקרב הפוליטיקאים! – נשתוו האינטרסים כליל.

ד"ר הלפרן דבר על אודות שווי-המשקל של העבודה בכפר ובעיר. ברם יאמר נא מה פירושו של "שווי-משקל" זה – בזמן שנגד יהודי אחד אחד עומדים חמשה ערבים ונגד חקלאי יהודי אחד – 42 איש מתושבי-הארץ? על ההסתדרות הציונית להקדיש מתוך דעה צלולה את כוחה ואת הונה כדי ליצור בארץ-ישראל צבור חקלאים יהודים בעלי עבודה עצמית. איני יודע אם יעלה בידנו להשיג שווי-משקל זה גם לאחר שנאמץ את כל כוחותינו. הד"ר רופין יכול להגיד לכם, כי אחרי עבודה בת 15 שנה ורבת עמל מצאנו את הדרך, וכי עומדים אנו באמצע העבודה לחזק את אשיותיו של הישוב החדש ולהפוך את עבודתו לעבודה אשר שכרה אתה – ואני מודה במלוא אחריותי, כי עובדה זו יש בה משום הצלחה התיישבותי מהמדרגה הראשונה, ההצלחה היחידה שזכינו לה בארץ-ישראל עד עכשיו. הד"ר סוסקין הרצה כאן באזנינו על שיטת-עגבניות קוסמית, פילוסופיה כללית של ירקות. מבחינה זו אציין כרגע רק דבר אחד: כי פוליטיקה בשל אילוזיה ופרספקטיבה בלתי-בטוחה תסור מהדרך שהלכנו בה בשנים אלו – תסתור כל כלל של עבודת התיישבות בריאה.

אגע עוד בשאלה אחת. כשנסיים את הקונגרס הזה – יהיה עלינו לקחת אתנו תכנית של ציונות רחבה. יודעים אתם, כי בשם "ציוניות רחבה"איני מתכוון לאותו היצור הפוליטי, שקבוצות אחדות בקרב הציונים משתמשים בו כדי להטיל אימה ןפחד על הבריות, כדחלולין אלה שבשדה. הנה זה בעיני פירושה של ציוניות מורחבת: כי עלינו להגיע לעבודת-התיישבות מקיפה ומתוכנת, שתקיף כל מיני סוגים מקרב העם – ובלבד שתעמוד על העיקר של עבודת ידים עצמית. אם הדברים יוסיפו ללכת כמהלכם עכשיו – תהא נשקפת לנו הסכנה, כי משקלנו היחסי בהתיישבות יפחת ואנחנו נרד למדרגת ועדת חובבי-ציון, ואפילו למטה הימנה. ונשאלת איפוא השאלה: כיצד נשתלט על זרם העליה, כדי לסול לו דרך שתתאים למטרותינו?

אני באמונה שלמה, כי לא נוכל להשיג את האמצעים הדרושים לעבודה זו אלא אם נקים את המוסדות הכספיים הגדולים. לפני שבועות אחדים אפשר היה לקרוא בעתונות מכתב-חוזר של ממשלת-אוסטרליה, שיש בו משום ענין לגבינו. הרפובליקה האוסטרלית יישבה אחרי המלחמה בחקלאות 36.000 חייל לשעבר. דבר זה עלה ב-52 מיליון לי"ש, והממשלה מודיעה, כי מסך זה תנכה 20 מיליון לי"ש בערך בתורת דמי הפסד של התיישבות.

בקונגרס האחרון – גם באספת הפלנום וגם בועדה הכספית – עוררתי את השאלה בדבר השגת אשראי גדול בשביל ההסתדרות. תכנית כזאת תוכל להבנות אך ורק על שתוף-הפעולה מצד כל הגורמים הפוליטיים והלאומיים. שימו נא אל לבכם, כי כיום הזה מתקיימת על ידי חבר-הלאומים ועדה מיוחדת לשאלות ההלואות בשביל הממשלות של מדינות-המנדטים-הרי שיש נקודות-אחיזה לפוליטיקה כספית רבת-מידה.

נאום בועידת העשרים של "הפועל הצעיר" [פתח-תקוה, תרפ"ו]

על ועידה זו לסכם את דרכי הפעולה במשך 6-8 השנים האחרונות, תקופת המציאות הא"יית החדשה. אין עוד מפלגה בארץ כהפוה"צ השומרת על דגלה זה דור שלם; היסודות העיקריים של תנועתנו קיימים מהכנוס הראשון שהיה בפתח-תקוה ועד ועידת העשרים. אבל המציאות התפתחה בינתיים, נוצרו תנאים אובייקטיביים שהביאו את המפלגה לתחום פעולה חדשה.

וייצמן אמר בישיבת הוה"פ בלונדון: "אנחנו רוצים לראות בהתגשמות הציוניות בחיי הדור הזה". זוהי הציוניות החדשה. היא אחרת מזו שדבר עליה אחד-העם בקראו לתחית הלבבות, מתוך אמונה כי הציוניות תתגשם בימי בניו או בני בניו, כתוצאה מפרוצס היסטורי. נכנסנו לתקפות בנין ועליה. ומתוך ההתגשמות באנו לגידול עצום של תנועת הפועלים בא"י, זו הנושאת את ההתגשמות הציוניות. הדבר מטביע על התנועה חותם מיוחד. החברים שהשתתפו בועידות הפוה"צ בזמן שהמפלגה הקיפה מאות ספורות, כשכל החברים היו מרוכזים בסביבה אחת ובעבודה אחת – יוכלו להעריך את המרחק. תנועת הפועלים הסתעפה למקצועות עבודה רבים ושונים.

והישוב העברי בכללו התחיל לגלות פרצוף של "חברה נורמלית" – אולי נורמילת רק למראית עין, באשר האינטרסים ונגודי האינטרסים שנוצרו כאן הם אולי מדומים. אבל נוצרו שדרות החיות חיים צבוריים נבדלים ודרגת חייהן שונה והמרחק ביניהן הולך ורב.

לכך עלינו להוסיף את השנויים שחלו במציאות הכלכלית בארץ: עבודת ההון הבין-לאומי – והבטחת העבודה העברית במפעליו; הטמפו החדש שהוכנס על ידינו אנו להתלכדות התנועה הערבית בארץ; יצירת הסתדרות הפועלים הכללית, הנושאת את התפקידים שנשאו קודם המפלגות וינקו מהם את חיותן.

מה היתה התשובה מצד תנועת הפועלים שמחוצה לנו לגבי המציאות החדשה הזאת? – הריאקציה היתה משולשת:

א. תנועת האיחוד, זו שפירושה רכוז הכוחות להגשמת תפקידינו בבנין הארץ. על-ידי תנועת האיחוד נוצרה המפלגה השניה, אחדות העבודה, שגדלה באופן יוצא מן הכלל ונעשתה גורם מכריע בתנועת הפועלים.

ב. הריאקציה של "אחדות העבודה" עצמה: נכנסו רבבות פועלים, נפתחו אפקים, נתגלו אפשרויות חדשות, קמה השאלה – איך לשלוט במצב, איך להשליט מצפון צבורי ולנטוע הכרה פוליטית. אחה"ע, אשר מלאה את התפקיד ההיסטורי הזה במשך השנים האלה, מצאה דרך לרכז את צבור הפועלים העצום במשך שנות המעבר למציאות חדשה, והיא עשתה זאת בשני כוונים: ראשית – הזדהות המוחלטת של המפלגה עם ההסתדרות. מכאן בא במחנה ההוא קצור-חזית יוצא מהכלל. כל הכוחות רוכזו. שנית – כדי להשתלט על המציאות ולהתגבר על האנרכיה המסוכנת, הם הקיפו באידיאולוגיה שלהם כל גרעיני המחשבה שעלולים היו להתעורר במחנה הפועלים החדש. כאן נוצרה הסכנה של אופורטוניזם בלתי מוגבל. אופורטוניזם זה כינס תחת כפה אחת יסודות שונים בתכלית: את העולה החלוץ ואת החבר שראה באחה"ע רק טרייד-יוניון גדול. על-ידי טשטוש פסיכולוגי ואידיאולוגי, בלתי מוגבל כמעט, אפשר היה למלא את התפקיד, אבל דמותה הרעיונית של תנועת הפועלים טושטשה.

המפלגה שלנו הותעתה על-ידי המציאות החדשה ולא נתנה את התשובה. היום נוכל להגיד

זאת בגלוי. המפלגה נכנסה לתקופה של התאבקות והתרוצצות פנימית הכרוכה במכאובים. תקופת מעבר זו נתנה אותותיה בחברים רבים. אך משבר פנימי זה הוא משבר של גידול במפלגה – התאמת הפוה"צ לתנאי המציאות הא"יית החדשה.

היסודות העמוקים והמקוריים של המפלגה נשארו, ברם צריך היה למצוא הסינתיזה בינם ובין המציאות שנשתנתה.

נשארה ההבנה היסודית של הפוה"צ – שבעם ישראל צריכה להתהוות תנועה שתעריך את המציאות היהודית כמו שהיא; ההבנה, כי אין אנו יכולים להשען על דוקטרינות מוכנות ושאולות מחוץ, ליצור מתוכן שולחן-ערוך שיורה לנו דרך; ההכרה כי תנועת הפועלים שלנו והפוה"צ בתורת נושא דגלה אינה יכולה להעלים עין מהתוכן החנוכי של הציוניות; כי אותם שלשים האלף שבארץ אינם אלא גרעין ועלינו להפוך רבבות ומאות אלף יהודים לפועלים בא"י, וכי מפעל חנוכי זה דורש אנרגיה עצומה שאין משלה; ההכרה כי החלוציות לא תסתיים עם ההתיישבות, אלא היא מפעל ממושך. כל היסודות האלה נשתמרו.

מבחינת ההתאמה למציאות החדשה היו שלש השנים האחרונות כמכריעות. בשנים אלו חלו חליפות ותמורות רבות, עליות וירידות. תקופת יציאה, עליה גדולה ושוב יציאה. היה הרגע המזהיר של פתיחת האוניברסיטה. היה נחשול פרטי של חטיפת קרקע והריאקציה שבאה אחריו.

היו רגעים של התגבשות כוחות, כשנדמה היה כי אפשר לחשוב גם על איחוד פוליטי בתנועת הפועלים. הועד המרכזי שטפל בזה עשה את הדבר מתוך הכרה, כי 80 אחוזים של תנועת העבודה בא"י מאוחדים בשאיפותיהם היסודיות. אמרנו – נראה אם גם הדרכים מאוחדות. אולם נתברר שהדרכים אינן משותפות.

התאמצנו לא לחדש את המפלגה כתכלית עצמית, ולא להשתמש בחידוד היחסים לשמם. הוטל עלינו לעכל ולגבש מחנה חדש בקרבנו. נוסף לנו דור צערי, חניך הציוניות שלאחרי המלחמה. פרוצס העכול שלנו פגר בהשואה להתרחבות תנועת הפועלים. נוספו לנו זרמים חדשים. נפתח סגור רוסיה – ופתיחה ארעית זו השפיעה עלינו שפע כוחות צעירים. שוב נתון לבנו אל מאות ואלפים של חברינו הרוסים הנמצאים בתנאים קשים ללא נשוא. אנו מצפים אליהם שיבואו וימלאו את שורותינו. במבנה הפנימי של המפלגה חל שנוי: הטפוס של חבר מתיישב נעשה רגיל בתוכנו. אף זה כאילו בא מאליו, ברם אין זה זמן רב שיש בפוה"צ חברים השקועים ומסוגרים בפנותיהם – בתוקף הצווי הציוני. התיישבות הפועלים התרחבה וחברינו נמצאים בתוכה למאות. ישנה סכנה שהפועל הצעיר ישאר ללא הדרכה מצד שני כוחות יקרים, נושאי מסורתנו, נשארים מנותקים ומסוגרים בד' אמות. מתוך התפתחות דברים זו באנו לידי הכרה, כי החזית שלנו ארוכה מדי, או שהכוחות אינם מספיקים למלוי כל התפקידים – לתת מדריכים לתנועה הצעירה, לנטוע את מסורת התנועה ברחבי מחנה הפועלים. יש רגעים שאנו עובדים מתוך הרגשה, כי הכוחות הפזורים בחזית זו הם דלילים.

אחד ממרכזי החזית הארוכה הוא בהסתדרות העובדים הכללית. את תנועת הפועלים הא"יית ראינו מראשיתה כנושאת הנאמנה של הציוניות. מעולם לא היתה בעינינו כטרייד-יוניון, ויהי גדול ומאורגן היטב, אלא כחבר האנשם בעם שלקח על עצמו, מרצונו, את כל האחריות להגשמת הציוניות. בהסתדרות לא ראינו מכשיר מכני, אלא מכשיר שיצרה לעצמה תנועת הפועלים למלוי תפקידה. כזאת היתה הערכת ההסתדרות אצל כל חבר של הפוה"צ. ובהערכה כזו הלכו חברינו לועידת ההסתדרות בחיפה. מאז נושא הפוה"צ באחריות ההסתדרות, בימים קשים ובימי רוחה. הוא שמר על עבודת ההסתדרות, על אחריותה ועל חוקתה – לא פחות מאיזה חלק אחר.

כיום פעולת ההסתדרות אינה מרוכזת בשטח המשקי. המשק העצמי שלנו בכלל אינו עומד במרכז הכלכלה הא"ית. היו ימים שחשבו כי סו"ב יהיה הקבלן היחיד בא"י לבנין, וכי התיישבותנו תהיה מרכז הכובד בכל התפתחותה הכלכלית של א"י, אבל כיום המציאות היא אחרת, משקל מוסדותינו הוא יחסי. ופעולת ההסתדרות הסתעפה משום זה גם לחזיות אחרות. כזאת היא הפעולה הארגונית המקצועית בערים. גם בשטח זה צצו המון שאלות לגבי המפלגה, התחיל פרוצס של התאמת המפלגה לצרכי העבודה בערים.

וכאן אחת השאלות המכריעות – הארגון המשותף, שאלה רצינית וחמורה, שלרגליה עלול להשתנות הפרצוף החברתי הפוליטי של תנועת הפועלים בארץ. אנחנו לא העלמנו עין מהסבות שהביאו לידי אידיאולוגיה בדבר ארגון משותף. עם צעדיו הראשונים נתקל הפוה"צ בשאלת העבודה הזולה. ידענו כי יחסנו לערבים – החיים אתנו יחד במסגרת ארץ אחת וכן יחיו אתנו לעולם ועד – צריכים לקבל בטוי בחיים הכלכליים. שתוף הכוחות בין היהודים והערבים, ודוקא בשטח הכלכלי, הוא אחד החיובים הגדולים שאנו יכולים להצביע עליהם בחוץ. אבל פקפקנו בדבר, אם בדרך הארגון המשותף יש משום פתרון השאלה; כי אם לא כך – הרי הסכנה הלאומית – התחדדות היחסים בין פועלי שני העמים – מכריעה במשקלה לעומת הסכויים המדומים להצלחה. חשבנו, כי כל זמן שרמת החיים של הפעל העברי נקבעת לא על-ידי תנאי הארץ כשלעצמם אלא על-ידי הכנסת הון מן החוץ – לאמר, כל זמן שאין הפועל העברי שולט בשוק העבודה בהיקף ארצי – עד הזמן ההוא אין א"מ יכול להביא לידי תוצאות חיוביות.

עלינוה לשמור על ההתפתחות האבטונומית של תנועת הפועלים העברית, עלינו לקדם בברכה גם את ההתפתחות האבטונומית של הסתדרות הפועלים במשק הערבי. אם יתברר, שיש אפשרות לפתור שאלות בשתוף – נוכל לעשות זאת. כיום יש רק שטח אחד, עבודה ממשלתית ברכבת, שבו קיים ארגון משותף ויכול להתקיים רק מטעם אחד – יען הממשלה הורידה בשטח זה את רמת חייו של הפועל העברי עד לזו של הפועל הערבי.

בשטח הפעולה התרבותית בהסתדרות נתגלו יצירות חשובות. נוצר "דבר", המכשיר הפוליטי ממדרגה ראשונה. התפתחה תנועת הנוער העובד, שאנו עוקבים אותה בדאגה ובחרדה. בשבילנו עומדת קודם כל שאלת הנוער בכללו, נוער בתי הספר למיניהם. כווננו ברור: לנטוע בלב בני הנוער את הכרת התפקידים הלאומיים ההיסטוריים שלנו. אם נחנך את הנוער להיות טרייד-יוניוניסטים או חברים למפלגה, נוותר על האקטיב שלנו החשוב ביותר. עבודתנו אינה נתונה סו"ס במסגרת של דור אחר. גורלנו יחתך על-ידי הדור ההולך ובא. מגמה זו רצינו להכניס בעבודה התרבותית בקרב הנוער העובד ובפעולה התרבותית בהסתדרות בכלל. שורש הפעולה התרבותית של הועלים בכל העולם היה הרצון להשתתף ביצירה התרבותית הכללית של הלאום. אנחנו נלחמנו בכל הסימנים של שיטת התרבות המעמדית, "פרוליטקולט", שהתבלטו פה ושם.

הפעולה התרבותית בארץ המשך לה בחוץ לארץ. נלחמנו על כווננו התרבותי בברית הנוער ובועידת החלוץ. אם נכשיר את החלוץ בחו"ל רק לחקלאות, יבוא לארץ וימצא את החקלאות סגורה לפניו: העיר על מציאותה המרה תבלע אותו, ותנועת החלוץ יכלה ליהפך כאן ליסוד בלתי-חלוצי.

זוהי החזית הארוכה. על המפלגה להיות גוף הרוצה לכוון את החיים. אין אנו רוצים להסגר, להיות טהורים מבפנים; אנו רוצים לכוון את בנין הארץ והתנועה הציונית. אנו צמאים לחיים וליצירה שבחיים.

נאום בועידה השלישית של הסתדרות העובדים

[תל-אביב, 1927]

עיני הציוניות מוסבות היום לועידה הזאת, כי ועידתנו עברה את גבול הצבור שלנו נועשתה מאורע פוליטי מכריע בתנועה הציונית של היום, אמנם עלינו לדעת, כי בין העינים המופנות אלינו – רבות גם כאלה שהשנאה מנצנצת בהן, וכל מלה ומלה של בקורת עצמיחת, שנאמרה ושתאמר מעל הבמה הזאת, תהפך מחר לכלי-זין פוליטי במלחמה נגד תנועת הפועלים. אולם לדידי לא זה הדבר המכריע שיש לנו מתנגדים פוליטיים; כי תנועתנו לא היתה תופשת מקום מרכזי בציוניות אלמלא היו קמים לה מתנגדים. הדבר המכריע הוא בזה, שאם תגבר ההתנגדות אלינו בתוך הציוניות – יתגברו בה כוחות בלתי פרודוקטיביים שאין מהם תקוה לבנין. על כן מסוכנת התנגדות זו יותר משאנו חושבים. מה שראיתי באמריקה שימש לי הוכחה אחרונה מבחינה זו. הציוניות האמריקנית הרי היא שנלחמת, כביכול, בעד efficiency (כשרון מעשי), בעד שיטת כלכלה בריאה והנה ראיתי את מוסדותיהם הכלכליים ואת בריאותם ואת התמסרות עובדיהם ומסירות הנפש שלהם!

אולם דוקא מפני כך, מפני שהאחריות תהא עלינו גם בעתיד, על אף כל אפיזודות ריאקציוניות בהסתדרות הציונית, עלינו לשקול מתוך בקורת ללא רחמים את מעשי עצמנו. אני יודע שיש בתוך הצבור כוחות המוכנים לדוג במים המרים של מצבנו האיום. וחוששני, שאפילו בועידה ימצאו כאלה. אך גם מזה אין לפחוד – כל זמן שצבור הפועלים עומד על האמת שלו. רק בשעה שתשתתק הבקורת ותשתלט שביעת הרצון האדמיניסטרטיבית – נתן לגורמים ליקוידאטוריים להרים ראש על חשבון הפחד שאנו פוחדים להגיד את האמת.

אגיד דברים אחדים להסברת שיטתי ושיטת "הפועל הצעיר" כולו.

קודם כל– שיטת המשק. ההסתדרות לקחה עליה תפקיד שהוא יחיד באפיו ובגדלו בכל תנועת הפועלים העולמית. אמרנו, כי לא נסתפק בהקמת מועצות עירוניות בלבד לשם הגנת האינטרסים המקצועיים, וקבלנו עלינו אחריות להתיישבות העובדים בכלל. הקימונו והרחבנו את הפעולה המשקית. שם השיטה שעל פיה עבדנו – אינו חשוב. פעם כניתיה בשם: כלכלה הירואית. תוכן השיטה היה לקוי משני פנים: א) פעולתו של כל מוסד ממוסדותינו לא היתה מכוונת לתכלית הכלכלית שלו, אלא התפוררה לתכליות צדדיות; ב) לא ידענו את סוד ההגבלה המשקית, שבה תלוי גורל ההצלחה הכלכלית, ובזה סיכנו את הציוניות שאנו אחראים להגשמתה. העמסנו על כל מוסד את בנין כל הבית הלאומי.

אהיה אחרון לשלול את ערך ההכרה העצמית, ההרגשה לגבי עתיד המפעל. אך הפעולה הממשית תצליח רק כשתעשה לשמה. מעידה על כך התפתחותם של משקינו. מתוך טשטוש התכלית הכלכלית של המשק העמדנו לפעמים את כל בנין הפעולה המשקית שלנו – בראשו למטה. הפכנו את המשביר לבנק המוציא בנקנוטים, או בנק-הפועלים לחברת-השקעות במפעלים שלא נחקרו עדיין, את המשקים החקלאיים למרכז קליטת עליה, את סולל-בונה לבי"ס להכשרת פועלים במקצועות שונים. ואף-על-פי שכל התכליות הללו טובות ונכונות, – הן הורסות את קיומו של כל מוסד כשהוא לעצמו. התרחבות כזו היא השליה, ורק לזמן קצר, כי במהרה נהפכת ההתרחבות לכשלון. יש דורשים עכשיו להקים את סולל-בונה מחדש. אילו ידע סולל-בונה את גבולותיו ולא היה שואל להתרחבות בלתי מוגבלת, היה גדל לאט לאט והיה ממלא את תפקידו. ולא רק זה בלבד שהגבולות טושטשו בין המוסדות. היה גם חוסר ידיעה מוחלט בדבר גבולות האפשרות. אמרו לנו: שיטת הצמצום נכונה אולי במשק נורמלי, אך לא בתחום של פעולות התיישבות. יש כאן טעות יסודית. לפי מבנהו הפנימי שונה משק התיישבות ממשק רגיל. בנק לאומי נורמלי, למשל, צובר חסכונות ועל פי אלה הוא נותן הלואות, בעד שהבנק להתיישבות צריך הלמציא כסדר קפיטלים מן החוץ. אך אל תאמרו, כי בנק להתיישבות אינו צריך לשמור על גבולותיו, בגדר התאמת האקטיב והפסיב, על ידי כך אתם מכשילים את הבנק, וכם גם הכשלנו את פעולותינו. מי שחושב, כי בחברה סוציאליסטית מושלמת לא יצטרכו המוסדות המשקיים לשאת את עצמם – אינו אלא טועה. העמסה יתירה ועבירה על הגבול – זה היה החטא הכללי לאורך כל החזית.

ועכשיו לשיטת השלטון. אבדיל בין שיטת השלטון כלפי חוץ ושיטת השלטון כלפי פנים.

כלפי פנים היתה לנו שיטת "כאילו" – כאילו התגשם כבר הדבר שאנו רוצים בו. כולנו מודים, כי 22000 החברים אשר בהסתדרות אינם אלא גרעין המעמד שאנו רוצלים לראות בארץ. גם ההתאחדות האזרחית הלאומית יחד עם התאחדות בעלי התעשיה – אינן עוד אותה בורגנות איומה שבה רוצים להפחיד אותנו. כשהגיעה ההסתדרות לפעולה – חשבה כאילו שלטון הפועלים הוא כבר דבר העומד על הפרק. קפצנו קדיהמ קפיצת דרך של 50 שנה. אני אומר גם לשמאל: 22000 בחור מישראל אינם עדיין מעמד הפועלים המסמל את המהפכה הסוציאלית בארץ החול והטרשים והפלח העני. פוליטיקה כזו היתה טבועה בשיטת השלטון של ההסתדרות. הנה, למשל, חוקת העבודה שהוצעה לפני שניתים, בעצם הגאות של העליה – בימי האילוזיה של העליה הרביעית, של כוח ההסתדרות והכרתה הפוליטית. מובן מאליו שאנו מעונינים תמיד, כי במקום אנרכיה יקום סדר ומשטר בתנאי העבודה. כל צבור פועלים פרוגרסיבי שואף לכך, על אחת כמה וכמה צבור הפועלים בארץ של עליה והתיישבות, כשענפי המשק הצעירים זקוקים לשמירה ולמשמעת צבורית. אותה שעה צריכה היתה ההסתדרות להסכים לחוקת עבודה – כשהיתה חזקה. ברם ההסתדרות לא הבינה כי טוב יותר שהעול יוטל על כל כוחות הישוב. פחדנו מפני הפחתת השלטון המדומה.

פרק כאוב ומיוחד הוא פרק החינוך הניתן לחלוץ בחו"ל. באחת הועידות של החלוץ בגרמניה הציע בחור אחד להוביל את החלוצים לפרברים הפרוליטריים של ברלין, כדי שיראו בעיניהם חיי פועל מנוצל. באותו מעמד עניתי ואמרתי, כי זוהי אולי שיטת חנוך טובה לגבי הילד הגרמני, לאמר שיראו לו לדעת, כי יש בברלין שתי אומות: ברלין של מותרות וברלין שחורה ועניה. אולם בשביל א"י לא יצלח חנוך זה. בא"י רואה הפועל את עצמו לא פרוליטארי מנוצל, אלא נושא ההתיישבות. ואז באה קריאה מפסקת מצד אחד מחברי עין-חרוד, העובדים ב"החלוץ": בכל ארץ שבה הפועל שולט – הפסיכולוגיה היא כזו. וכאן הטעות הטראגית: כיונו את שיטת החנוך לפסיכולוגיה של שלטון הפועלים.

אין אני מתפלא על פוע"צ שצעקו בפתיחת הועידה בשל הדגל הלאומי. הללו, כמדוני, הם מרכסיסטים, ובכל זאת אינם רוצים להודות כי בקרב כל העמים שלא הגיעו להגדרה עצמית מלאה, וגם במדינות הצעירות שלא נתבססו עדיין – תנועת הפועלים הסוציאליסטית היא גם התנועה הלאומית. כמו כן אין הללו רוצים לזכור, כי למען הדגל הזה נלחמים כיום מאות ואלפים מחברינו ברוסיה. ברם אם הדגל העברי הוא סמל ולא דבר שטחי – לא בהיסח הדעת ולא בגניבה צריך היה להופיע דגל זה בועידה. האם מקומו בועידה אינו מובטח כשם שהלאומיות מובטחת בלב הפועל? וכל זה – מפני שחינכו את חברינו ברעיון-בוסר של שלטון פועלים ובתפיסה בלתי נכונה לגבי מציאותנו בארץ.

נאום בקונגרס החמשה-עשר

[בזל, 1927]

שמענו את הדו"ח הפוליטי של הנשיא. מי שהקשיב בתשומת-לב – קלט בהערצה את הנעימה של השיטה הפוליטית הקרויה: המסורת הפוליטת של ההסתדרות הציונית. ברם מעבר מזה שמענו, כי הרבה מהמתרחש על השטח הפוליטי לא נתרחש כרצוננו. וכי האכסקוטיבה מוכנה למלא את הפגימות שבחזית הפוליטית.

בזמן האחרון נהגה האופוזיציה הפוליטית לצאת ולהכריז – למראה כל הצלחה פוליטת של האכסקוטיבה – כי היא, האופוזיציה, נבאה לכך משכבר. יש בזה קצת מרמה. הרי האופוזיציה דרשה לא עבודה פוליטית סתם, כי אם תמורה יסודית של השיטה הפוליטית, והתמורה הזאת פירושה: לא פוליטיקה של אימון, לא פוליטיקה של שיתוף-פעולה – כי אם פוליטיקה של התקפה. מחובתנו להדגיש דוקא כיום, כי אין לנו כל יסוד לשנות מיסודה את שיטתנו הפוליטית.

נעשו הרבה דברים רבי חשיבות וחיוב. ענין נכבד הוא יצירת המועדון הפרלמנטרי בין-הסיעתי בבית-הנבחרים הבריטי, שתעודתו לסייע לפוליטיקה הציונית בבית התחתון. כל העוקב את הפוליטיקה שלנו בבית הנבחרים הבריטי יבין, כי התאגדות זו חשובה לנו לאין ערוך.

עמדתנו נתבצרה, כפי שהזכיר גם הנשיא וייצמן, לרגל המו"מ עם חבר-הלאומים. ברצון עודה בתוצאה החיובית של פעולת האכסקוטיבה בהקמת הליגות למען א"י בגרמניה, איטליה, הונגריה. כל אלה הם נסיונות להמשיך את קו הפוליטיקה ההרצלאית ולכבוש את לב העולם לציוניות.

בניגוד לאלה נעוצה כמקודם חולשת מעמדנו הפוליטי ביחסה של האדמיניסטרציה האי"ת. פרובלימה זו עדינה למדי. אדמיניסטרציה קולוניאלית-בריטית, הפטורה מבקורת ממשית מצד דעת הקהל – שולטת בארץ העומדת בפני פרובלימות חמורות מאד. צריך לקבוע, כי, האדמיניסטרציה הא"ית לא מלאה תמיד את חובתה מבחינת בנין הבית הלאומי ליהודים. אחת הדוגמאות לכך – החוזה המסחרי עם סוריה.

אשר לפוליטיקה הכלכלית, יש תמיד לגולל מחדש את שאלת המסים ולדרוש ולחזור ולדרוש כי המתיישבים יהיו פטורים ממסים. הכרתי היא, כי לא התקדמנו מבחינה זו אף פסיעה קלה, כי בשטח הפוליטיקה הכלכלית לא התנהלה עבודה פוליטית ושיטתית הראויה לשמה מצד האכסקוטיבה, לא בלונדון ולא בירושלים.

ועכשיו כלפי חוץ. חזיתנו המדינית ארוכה מכפי כוחותינו. כל העוסק בפוליטיקה יהודית או ציונית – עוסק מימלא בפוליטקה עולמית, ותפקיד חמור הוא לעמוד בחזית העולמית במעט הכוחות העומדים לרשותנו. ובכל זאת עלינו להצביע על הפגימות. אחת מהן – מעמדנו בבירת ארצות הברית. אמנם הדו"ח של האכסקוטיבה מספר על שתי קבלות הפנים שנערכו שם לנשיא הסתדרותנו. אולם קשה להניח, כי ביצרנו לנו עמדה פוליטית תקיפה בואשינגטון, בעוד שמבחינה פוליטית-עולמית זהו אחד מענינינו החיוניים. על הקונגרס ליעץ לאכסקוטיבה כי תקדיש לכך תשומת לב רצינית.

תפקידי כאן אינו מצטמצם בבקורת לגבי האכסקוטיבה בלבד. במשך השנים האחרונות הולכת המשמעת הפוליטית-חיצונית של הציונים ומתמוטטת במהירות רבה. לפנינו חזיון הדורש תשומת לב רצינית. הננו מפלגה לוחמת, הנלחמת על כבוש כוח מדיני. ידוע מאמרו של ביסמרק: כל מדינה חייבת לשלם קנס חלף כל שמשת-חלון שנופצה בידי עתונאיה. בשנים האחרונות מתגלע בעתונות העולמית, ביחוד בעתונות הבלתי יהודית, ויכוח על הפליטיקה שלנו שיש בו פועלת הרס. המענין בדבר, כי אלה המתימרים בקונגרסים להיות היורשים היחידם של המסורת הפוליטית ההרצלאית ושקצרה ידם מליצור אופוזיציה תקיפה – הם המוציאים את מלחמותינו הפוליטיות הפנימיות לשוקו של עולם.

נהיה מבפנים קרובים למדינת-היהודים כאות-נפשנו, אולם כלפי חוץ עלינו להיות מאוחדים כמפלגה אחת הלוחמת את מלחמתה הקשה. וטובתה של הציוניות תובעת את אחדות משמעתנו הפוליטית כלפי חוץ.

בטרם אגע בשאלות הא"יות, נעיף עין לפני ולפנים של תנועתנו. ליד השפעות-ההרס, המרסקות את משמעתנו כלפי-חוץ, קיימות מגמות כאלה גם בקרב התנועה הציונית. אמרתי פעם, כי תנועתנו מעוררת לעתים את הרושם, כאילו נמצאים אנו בסין, מקום שכל גנרל נאבק במשנהו. תנועתנו לא תוכל להמשיך במצב זה לימים רבים. מה הם התותחים שלנו? נגיד, למשל, "הדסה". בתוך אמריקה זו בת 4 מילילון יהודים, שפני תנועת הציונים אינם מזהירים שם לפעמים ביותר, "הדסה" היא כיום עמדה חיובית גדולה של הציוניות, זוהי החטיבה הציונית הפעילה ביותר באמריקה. ובכל זאת לא אבין בשלמה רואה וייצמן "חובה נעימה" לעצמו להמליץ לפנינו על החוזה שבין האכסקוטיבה ובין "הדסה". מבין הייתי אילו דיבר על חובה קשה שכפתה עליו "הדסה" – אולם מניין כאן "חובה נעימה"? מצב-הענינים הוא במקרה זה ברור למדי. מוסד שהיה עד כה מעורה בפעולתנו הא"ית – הולך ונעקר מתוך סמכותה של ההנהלה הציונית בתוקף חוזה ההתבדלות. אני רואה בזה אחד הסימנים הרעים ההולכים ומתגלים בא"י משכבר. אני מאמין, כי לא אחרנו עוד את המועד להגיד ל"הדסה" – עם כל הוליאליות שלנו לגבי הסתדרות זו – כי הסימנים האלה מעוררים דאגה קשה מאד. אנו רואים כאן נסיון להפריד את יהודי אמריקה מכל הפעולה הישובית; זוהי דוגמא "סינית" מסוכנת.

ויש עוד דוגמאות אחרות. עדיין לא נמצאה הדרך לפעולה משותפת בין הקרן-הקיימת וקרן-היסוד ובין ההנהלה הציונית, כדי לשלב את שלשתם במערכה כלכלית מאוחדת. והוא הדין בחברות לקנית-קרקעות. לא התפלאתי איפוא לשמוע, כי ז'בוטינסקי אומר ליסד קרן מיוחדת, "קרן החלוץ", שכן זקוק הוא לקרן מיוחדת למען יחשב אף הוא לגנרל כהלכה!

ועוד מלה אחת על המצב הפנימי בתנועה הציונית. ההתקפה הרוחנית של הציוניות על עם-ישראל, המלחמה הרעיונית של הציוניות לשם כבוש-הלבבות ביהדות – חדלה כמעט בכל הארצות. והיא חדלה לפני היות הסוכנות המורחבת ובלי כל קשר עמה. פסקה הפלוגתא עם קבוצות המתנגדים, עם האדוקים שלנו שונאי-הלאומיות ועם הזרמים הקומוניסטיים המושכים בחבליהם את הטובים שבנוער היהודי. הגענו למצב אבסורדי, הציוניות התפצלה על בסיס הפוליטיקה הגלותית והמחלוקת הפרלמנטרית, ונתפלגה למפלגות פוליטיות. ברם יש בכך משום קפיצת-מות, בבואנו להתקשר עם מפלגות שונות שמחוץ לציוניות, אפילו עם "אגודת ישראל" – בזמן שבשטח הפעולות הציוניות האמיתיות אין אנחנו, בתורת חברי התנועה הציונית, יכולים הלסב אתם לשולחן אחד. חייבים אנו ליצור בכל מדינה ומדינה הסתדרות ציונית בין-מפלגתית, כדמותה וכצלמה של ההסתדרות הציונית העולמית. בזה נלכד את המרץ הגנוז ואת האנרגיה הרוחנית של הציונים מכל הזרמים, תוך כי שמירה על האבטונומיה של הקבוצות המיוחדות.

ועכשיו לשאלות ארץ-ישראל. הפעולה הציונית בא"י עמדה עם גמר-המלחמה בפני בעיה קשה: יצרנו תנאים פוליטיים, אשר קרעו לנו פתח לעבודה גדולה, והוכרחנו לומר: או שניצור מכשירי הון מודרניים גדולים, אשר יאפשרו לנו מפלע התיישבות מודרני ושגיא-כוח – או שנוכרח לבוא לידי פרוצס קשה של הסתגלות. תולדות הציוניות שלאחרי המלחמה הן תולדות ההסתגלות הקשה הזאת. זכורני, כי ב-1920 בא אוסישקין אל הועידה הלונדונית ודרש תקציב של 4 מיליונים בתורת תקציב מנימלי. סבור אני גם כיום, כי הוא צדק אז לפחות בשלשת-רבעים. אולם כשהוברר ב-1921 ו-1922 כי, קרן-היסוד לא תוכל להיות המכשיר ליצירת התקציב הגדול הזה – באנו לכלל-הכרה, כי יצירת המכשירים הכספיים היא הפרובלימה המרכזית שלנו. מני אז עומדת לפנינו שאלת-המלוה. מני אז מבצבצות תכניות, הנוטות ביותר לצד הפוליטי של הדבר מאשר לצד הלאומי-כללי. כן, למשל, התכנית אשר אני עצמי הצעתי לקונגרס לפני שנתים ימים.

אמרתי בקונגרס הקודם כי מלוה גדול אינו ענין כספי-כלכלי גרידא, אלא ענין פוליטי ממדרגה ראשונה. והוא לא יתגשם אם לא נשקיע בו את כל כוחותינו הפוליטיים. מאז כן אני מאמין גם עתה, כי אם נעבוד שנתים או שלש שנים אצל הממשלה ובחבר הלאומים ושאר המוסדות הבאים בחשבון, ואם תעלינה הכנסות הקרנות הלאומיות – נצליח ליצור הלך-רוח לטובת המלוה.

והנה הפעולה הפוליטית הזאת של האכסקוטיבה הוזנחה לגמרי במשך השנתים האחרונות. להיפך, המעשה הממשי היחיד שלה בבחינה זו הוא גם מיוחד במינו. בלונדון כונסה ועידה של גדולי-המומחים בעניני-הכספים מכל קצוי-תבל. אולם בועידה כתבו וחתמו על החלטה מפורשת, כי ההסתדרות הציונית אינה מסוגלה לפוליטיקה של מלוה. משום העדר בסיס לאשראי. דומני, כי המקרה זה עומד יחיד ומיוחד בתולדות הפיננסים. ידנתי אמנם מקרים. שממשלות חלושות ותשושות מבחינת אשראי מזמנות מומחים לעניני כספים כדי להשיאם שיבואו על החתום תחת תכניותיהן הכספיות. אולם היתכן כי תבוא ממשלה חלשה להזעיק אליה ועדת-מומחים, שמתפקידה לרשום לממשלה זו תעודה בדבר אפס-כשרונה מבחינת אשראי? במעשה כזה אין לראות צעד לקראת פתרון חיובי של שאלת-המלוה.

ובהזדמנות זו – מלה אחת על ועדת המומחים. רחוקה ממני הכוונה להקדים את פסק-דינה של ועדת-המומחים, ולא אבוא להניח אפילו מכשול קל על דרכה. בכל זאת עלי להגיד, כי לועדת-המומחים יהיה ערך פוליטי ממשי רק אם תתקין תכנית לבנין-הארץ. ברם תכנית-הבנין למפעל זה תגרור אחריה מעוף רעיוני עילאי בציוניות רק במקרה שלא תבוא בעקבותיה הורדת-הסמכות של המומחים משלנו. המומחים שלנו, העומדים עשרות בשנים בראש עבודתנו המעשית, כוחם יפה ככוח המומחים הבאים מחוץ. הקונגרס הציוני צריך לשמור ולהקפיד על רוחו וכבודו העצמי כלפי כל ועדות המומחים.

את סוף נאומי אקדיש לשאלה החשובה והדוחקת ביותר, לשאלת העבודה בארץ. גאון-חיי הוא שזכיתי זה שנים מספר לעמוד בתוך תנועת הפועלים בא"י. כולנו יודעים מה שהיו לפועלים 22 החדשים האחרונים, ביחוד, מדי ראותנו בכל יום חמשי וששי לשבת תהלוכות של מאות, ואפילו אלפי חברים, המחכים ליד בתי הפועלים למכסת-הסיוע. אשר ראו את אלה– יבינו את הדבר לעומקו. והנה בא ארצה פלדמרשל אנגלי בן שבעים שנה, אשר לא ידע את החלוצים ואת הציוניות ולא ידע את תולדות ישראל – ותנועת הפועלים שלנו כבשה את לב הפלדמרשל הישיש. ואילו ציונים בחרו לעצמם דוקא את השעה הזו לפתוח במלחמת-שטנה נגד צבור הפועלים בא"י. אני לא אבזבז לכך אפילו שלשה רגעים. הפלא של הבית הלאומי, אשר עליו דיבר בקונגרס הקודם גיאורג הלפרן, לא בא אלא מתוך הפלא של הפועל העברי. אום ברור לדידי: נצחון הפועל העברי בא"י אינו נצחונו של הפועל הבודד, אף לא של מעמד-הפועלים, כי אם נצחונה של הציוניות. הלא ידעתם את דבר נבואת הידעוני שהוגדה לכורש המלך: אם תעבור את נהר-האליס – תחריב ממלכה אדירה. וגם אליכס, אישים, אקרא (אל הימין): אם תעברו את נהר – האליס תחריבו ממלכה גדולה, ולא זו של הפועל העברי בלבד, כי אם את המאמץ המלוכד והגדול של הציוניות המוטלת על שכם הפועל.

תנועת הפועלים, ועמה הישוב כולו, נתונה בגללחוסר העבודה במשבר של מעבר. אני אומר: משבר של מעבר, כי הנקודות החשובות שבהתיישבותנו עומדות איתן לבלי המוט. מעריכים, כי בתל-אביב, שהיא מקום התורפה שלנו, נמצאים כיום 6000 פועלים העסוקים בעבודה. עוד לפני שנים מספר לא האמין איש, כי בהגיע המשבר בת"א למדרגה הנוכיחת יהיו בה 6000 איש בכלל. אל נא נאבד את שווי המשקל ונעריך את עמדותינו מבחינה אוביקטיבית. אין לפנינו התקדמות מבלי פתרון יחסי מספיק לגבי שאלת חוסר העבודה. ואלה הם הציונים בדרכנו: צריך להתחיל בהפסקת שיטת הסיוע, אפשר שום איש, וצבור הפועלים בכלל זה, אינו רוצה בה. ההפסקה האפשירת רק בתנאי אם נעשה את כל הפוליטיקה שלנו לגבי חוסר העבודה לפרודוקטיבית. בצדק הדגיש היום וייצמן בנאומו את השאלה הזאת ורמז לכמה עיקרים: קביעת עבודות מסוימות בתקציב, הקמת בנינים נחוצים, התיישבות זעירה של הפועלים החקלאיים באזור מושבות המטעים, הצעדת התיישובת המטעים על בסיס של עבודה עברית בצורות שונות. בכל הדרכים האלה נחיש קמעא קמעא את פתרונה התכניתי של שאלת מחוסרי העבודה.

מצבנו מחריד מחמת הסתירה שבין תכניותינו הקונסטרוקטיביות ובין האפשרויות הממשיות. עולה לפני זכר המלחמה בפלטיאה. מחנה אחד נוצח יען כי השמש הכתה יומם על ראשו וסימאה את עיניו. בשנים שלאחרי המלחמה נמצאה גם הציוניות במצב דומה לזה. האירה לה השמש של האידיאל הציוני בהתגשמותו הטהורה – ועיורה את עיניה לבלתי תוכל להתבונן בשדה-הקטל. אולם עלינו להאמין במציאות של השמש גם בהאירה מערפנו. מוטב שעיננו תהא נתונה במערכות המלחמה ונעבוד בצלילות-דעת – משנזון את עינינו עד כדי סנורים בנצחון המזהיר אשר לעתיד לבוא. השעה חמורה ואפלה, מצווים אנחנו להאמין גם עם חשכה, כי השמש תשוב לגבורתה. חייבים אנחנו להאמין כי השמש, שמש מולדתנו, המכה לפעמים באכזריות על ראש פועלי א"י לא תשקע אפילו בשעה החשוכה ביותר.

נאום בקונגרס הששה-עשר

[צוריך, 1929]

בעלותי שוב לשעה קלה על במת הקונגרס הזה – אני רוצה קודם כל להגיד שהנני עומד לפניכם ברגש של גאוה כבא-כוחה של תנועת העבודה הארץ-ישראלית אשר עמדתה בקונגרס הזה היא חזקה הרבה יותר מאשר בכל הקונגרסים הקודמים. אין זאת מגמה מקרית, אלא מגמה ברורה בהחלט בתוך הסתדרות הציונית, מעת גמר המלחמה: החלק המדבר כאן בשם הפועלים היהודים הולך הלוך וגדול מקונגרס לקונגרס. כולכם תצטרכו להודות, שאנחנו מדברים בשם חלק התנועה המרכז מסביבו את הנוער, את הדור הציוני הבא, זה המפקיד את אמונו בעתיד הציוניות דוקא בידי תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. אשר לי ולחברי – הרי האמון הזה ההולך וגובר מגביר גם את האחריות המוטלת עלינו. איני מדבר כאן בשם אגף בעל אינטרסים מיוחדים, איני רוצה לדבר כאן בשם אגף מעמדי בלבד. אנחנו רואים את עצמנו, וכך נראה את עצמנו גם להבא, בתורת קבוצה אחראית בתוך התנועה הציונית, קבוצה הנושאת עליה את האחריות הציונית. ברוח זו ומנקודת השקפה של אחריות ציונית כללית, וכפי שאחריות זו נראית בעיני ארץ ישראל העובדת, יהיו מופנים דברי אל הקונגרס. גם בשעה זו, גם מנקודת ההשקפה האופוזיציונית של הפועלים, לא אבוא אל האכסקוטיבה בעלילות שוא. לפני האכזקוטיבה עמדו תפקידים אשר אין ברצוני להפחית את ערכם. אומרים שעלה בידי האכזקוטיבה להקטין את חובתיה בסכום נכר למדי, ואין דבר זה קל בעיני. אולם איני חושב שפסק-הדין שאנו עמודים לחרוץ על האכזקוטיבה יכול להסתמך על זה בלבד. האכזקוטיבה הנוכחית היא עצמה שללה תמיד לגבי עצמה כל נסיון הערכה מנקודת השקפה בוכהלטרית גרידא. תכניתה – כך היתה טוענת תמיד – מבוססת על יסודות חשובים ביותר, וכדאי איפוא לבחון את היסודות הללו.

תכניתה של האכזקוטיבה מורכבת משלשה סעיפים עיקריים, ראשית כל: הפוליטיקה הקונסולידציונית, שנית: הפוליטיקה של "יד-חזקה". הסעיף השני הזה פירושו התנהגות חוקית בעניני כספים ושמירה מעולה על התקציב, בנגוד למה שעשתה האכזקוטיבה שהיתה נתונה, כביכול, בידי הפועלים. שלישית: נכרת היתה כוונה להתגבר על אי-האמון כלפי ההנהלה. דעתי היא כי בכל שלשת הסעיפים התבדתה האכזקוטיבה הזאת. כאשר החלו הוכוחים המפורסמים בדבר הקונסולידציה – אמרנו: הנה זה שנים שאנחנו – ביחד עם חברינו במשקים, המאמצים את שארית כוחותיהם – משתדלים ליצור מצב של קונסולידציה ולהבאי את המשקים לידי עמידה ברשות עצמם. הקונסולידציה לא תושג על ידי הסתת הרוחות נגד הפועלים, אלא על ידי פוליטקיה שיטתית לגבי המשק. האכזקוטיבה טוענת שלא היה ביכלתה להגשים את הקונסולידציה, באשר לשם כך היה לה צורך ב-300,000 לא"י, והסכום הזה לא היה בידיה. אבל לא צריך להנהיג אצלנו מוסר כפול: לא צריך לכנות אותו המצב גופא לגבי הפועלים בשם "הנהלה משקית רעה", ואצל האכזקוטיבה הנוכחית בשם פוליטיקה קונסולידציונית. לא צריך ליצור בציוניות מצב כזה שאפשר יהיה למדוד את השאיפות הטובות ביותר של הקבוצות השונות בתוכה באיפה ואיפה. אם נזכור כי בארץ היו אז כ-6000 מחוסרי עבודה – נוכל להבין את המצב האוביקטיבי של הימים ההם.

ועכשיו בנוגע להבטחת היסודות הכספיים החוקיים ו"היד-החזקה". לא הייתי מדבר על כך – אלמלא נמצא בדף 102 של הדין וחשבון לקרן היסוד משפט מוזר אחד. אני שואל: אם אומרים כי פעולת האכזקוטיבה הקודמת גרמה לידי התחייבויות כספיות חדשות, מבלי שזה היה בגבולות הסמכות שנתנה לה מאת הקונגרס – היתכן להוציא דין וחשבון בשם אכזקוטיבה של "יד-חזקה" אשר ממנו רואים, כי סכום של 350.000 לא"י נמסר בדרך של טרנסאקציה לידים אחרות – ויהא זה למטרות טובות ביותר – מבלי שתבוא על כך הסכמת הקונגרס? אולם גרמו לי צער ביותר הדבורים על המשבר באמון, שכן רוצים להוכיח לנו בזה שאנחנו אזרחים ממדרגה שניה בתוך ההסתד'הציונית. אין כל סימן לכך שהמשבר באמון עבר מן העולם אגב יצירת אכזקוטיבה בלי אגפים. אני יודע להעריך יפה מאוד כמה קשה למלאות את התקציב שלנו, ואני יודע כמו כן שאין הדבר תלוי כלל בזה אם באי-כוח הפועלים או קבוצות אחרות משתתפים באכזקוטיבה או לא. ברם בתורת קנה-מידה נתנו לנו את התקציב, והנה בבחינה זו היא המצב גרוע כל הזמן. ואם יש לדבר על משבר באמון – הרי האכזקוטיבה הנוכחית נתונה בקונגרס הזה במשבר של אמון חמור מאוד.

ועכשיו יש ברצוני לנגוע באיזה שאלות פוליטיות, ובראש ובראשונה בפרובלימה אחת אשר עד כה, כמה שהדבר מוזר, לא טפלו בה במידה הראויה. זאת היא שאלת רוסיה. שוב עברו שנתים, ושנתים אלה מסיימות תקופה של עשר שנים שבהן נתונה תנועתנו ברוסיה לרדיפות, מאסרים וגירושים, בתי סוהר וגלות. עלינו לאזור כוח כדי להעביר את השאלה הזאת משטח של החלטות נלהבות בישיבות רשמיות ולהעמידה באופן גלוי וברור למדי בשטח של הפעולה הפוליטית מצד ההסתדרות הציונית. הרי אין כל טעם והגיון לשער, כי כל פועלה בנידון זה לא תוכתר בהצלחה – אך ורק ושמצפון תנועתנו יכול לשכוח לגמרי את תנועתנו הלוחמת ברוסיה. בא לאמריקה יהודי אחד, אשר מעולם לא היה לו כל מגע עם הציוניות, מנהיג הס. ר. השמאליים ברוסיה, והוא מוכרח היה לפנות לדעת הצבור היהודי באמריקה באמצעות העתונות היהודית ולהגיד, ולו גם מנקודת השקפתו הוא, כי הנוער היהודי העובד ברוסיה במחתרת הנהו בכל השריד האחרון הממשיך עדיין להלחם ברוסיה בעד תנועה צבורית. הוא צריך היה להודות בזה – ואני בושתי בגלל מצפונה הנרדם של תנועתנו. נסיתי להתחיל בפעולה כזאת הן ביחד עם הקונגרס היהודי-אמריקני והן בדרכים אחרות. אחרי שהתקיים הראיון אצל בורה – פניתי להנהלה הציונית בלונדון, והאכזקוטיבה ענתה לי בינואר 1928 שהיא מבקשת להמציא לה חומר אם באמת היו רדיפות בזמן האחרון, ושבהתאם לתשובה היא תכוון את פעולתה.... כזאת היתה התשובה, שמונה שנים אחרי המאסרים ההמוניים של הציונים ברוסיה. ושוב עבור חדשים מבלי שנעשה דבר מה. אני מתפלא שדוקא ציונים פוליטיים מזניחים שעת כושר זו שנזדמנה לנו היום, עם התחלת המו"מ על חדוש היחסים בין אנגליה ורוסיה. אחרון אנכי להשלות את עצמי ולחשוב, כי במו"מ הזה בין רוסיה ואנגליה יכולים ענינים אלה להיות בעלי ערך כל-שהוא. ברם אסור לה להסתדרות הציונית העולמית להזניח את המומנט הזה של התחדשות הקשרים הדיפולומטיים בין רוסיה ואנגליה.

ועכשיו מלים אחדות בנוגע לפוליטיקה בארץ ישראל. בתוך הדין וחשבון של וייצמן – אשר אני וחברי מותחים עליו כרגע בקורת בלי רצון רב, באשר אנו יודעים את הקושיים שנתהוו בעבודה הפוליטית עם העדרו של וייצמן – מתוך דו"ח זה ניכר שבאיזה שטחים של הפעולה הפוליטית הגענו לידי הצלחות חשובות, כגון בשטח העבודות הצבוריות של הממשלה, תקציב בתי-הספר ותקציב הבריאות. נהלנו את המו"מ בנידון זה על פי שיטתו של וייצמן, מתוך כבוד עצמי, בבטחון ובתוקף לגבי הענין, והשגנו את התוצאות האלה. הלא זה מראה לנו בעליל מה היינו יכולים להשיג אילו הגענו להנהלה קבועה ושיטתית בענינינו הפוליטיים. אי אפשר לנו להכחיש שכיום לא הכל כשורה בנידון זה, ביחוד ביחסים של האדמינסטרציה הא"י לגבי תושבי ארץ ישראל. לפי הטלגרמה שנתקבלה זה עתה – החלו הערבים שוב לבנות בסביבת הכותל המערבי, דבר שגרם להתרגזות רבה בין יהודי ירושלים. עוד בקונגרס הקודם הדגשתי כמה חשוב להעמיד את הפעולה הפוליטית שלנו ביחס לממשלת המנדט, הן בלונדון והן בירושלים, על בסיס אחר – והיום אני חוזר על דרישתי זאת.

בנוגע לשאלות הפוליטיות בארץ ישראל יש להוסיף את הדברים הבאים. מלבד שאלות הרוטינה של האדמיניסטרציה הא"י, הולכות ומתגלות בארץ פרובלימות חדשות, בעלות חשיבות פוליטית. החשובה והרצינית ביותר היא שאלת הקונסטיטוציה של חיינו המתהווים בארץ ישראל. אני נוגע בשאלה זו לא משום שמצבנו בנידון זה השתנה לרע מזמן הקונגרס האחרון. להיפך, ועדת המנדטים שעל ידי חבר הלאומים עסקה בשאלה האמורה לרגלי תזכיר ערבי אחד, ונדמה לי שהיא תמכה בעמדתנו. אולם אין זאת פוליטיקה מצדנו אם נתן את עצמנו להטלטל סתם על ידי כל זרם וזרם. אולי לא צריך לדבר על הענינים האלה, על כל פנים יש התכונן אליהם. בנאומו ציין כבר הנשיא וייצמן את שאלת המשמעת בפעולה הפוליטית החיצונית, ואני אגע בזה רק בקצור. מוזר הדבר, אולם אופיני למדי, שדוקא מאותם החוגים הרוצים להוליכנו בדרכי הרצל – נובעות שאיפות כאלה שיש להשיב עליהן בדרישת משמעת חמורה בשאלת הפוליטיקה החיצונית. בזמן האחרון דנים בחוגים אלה ביחוד בשלש השאלות הבאות: על יציאה מההסתדרות הציונית העולמית (רעיון ברוח הרצל ממש!) שנית: אם לא כדאי להקים את הועד הלאומי, בא-כוחם של 170.000 יהודי ארץ ישראל, נגד ההסתדרות הציונית העולמית (שוב רעיון ברוח הרצל!) ולבסוף בשאלת סוכנות פוליטית בלונדון ובירושלים. יש לנהל מלחמה חזקה נגד מגמות ההתבדלות האלה בפוליטיקה החיצונית.

אני עובר לנקודה המרכזית – לסוכנות היהודית. ואני רוצה להגיד כאן עוד הפעם שאנחנו נוטים בטעות להשקיף על הסוכנות כעל סכימה של חוקה וכעל שלד ארגוני בלבד. יש לראותה כתוצאה של פרוצס סוציאלי המתרחש ביהדות, זה העלול להכניס לתוך הפעולה הישובית הא"ית כוחות חדשים שלא נראו מראש. עם התחלת הפרוצס הזה, כאשר תנועת הפועלים בארץ-ישראל עמדה בשאלת הסוכנות לימין וייצמן, התפלאו אחדים מידידינו ושאלו: איככה לא תראו את הסכנה הצפונה בחוקה הזאת? האם לא אתם תהיו הראשונים אשר תפגעו על ידה? ואני עניתי גם אז: אנחנו מצטרפים אל הפורצס הזה – ראשית, מפני שאין אנו יראים אותו, שכן יודעים אנו כי כוחה החיוני של העבודה העברית בא"י הוא חזק עד כדי כך, שכל אלה הרוצים לקחת חלק אקטיבי בבנין הארץ יצטרכו להודות בו; שנית, מפני שאין אנו מאמינים בגבורה של טרטרין דה טרסקון, זו הגבורה השוכנת בביתה על טהורת הפרינציפים וחוגגת נצחונות וכבושים מבלי לקום מעל שולחן הכתיבה. תמיד אמרנו: אם יש גבורה – צריך שתראה במלחמה בעד ערך רעיוננו. אנחנו נכניס לתוך הסוכנות היהודית את זהרי הרעיון של א"י העובדת.

המשחק מסביב לשאלת החזרת הזכויות להסתדרות הציונית – הוא מוזר מאד. בכלל אני חושב שפרוק הסוכנות יש לו ערך חשוב כל כך. אם תתרחש ביום מן הימים קטסטרופה והפרוצס הזה יפסק – הרי אין להעריך את הדבר אלא בבחינת משבר פוליטי מסוכן של הפעולה הכללית. באותו יום אי אפשר יהיה להגיד, שהמשבר יתבטא דוקא בכוון זה ולא בכוון אחר. בעצם ניטל כוחה של האופזיציה לגבי הסוכנות משעה שאופוזיציה זו התחילה משתמשת בנמוקים יורידיים. כאשר משתמשים בנמוקים יורידיים בויכוח פוליטי – אין זה אלא סימן של חולשה.

במשך שש שנים רצופות התווכחנו על הפרובלימות של הסוכנות ועדיין לא נגענו בשאלה העיקרית אשר תעמוד לפנינו לפתע פתאום ב-11 באוגוסט 1929, לאמר: מה אנו חושבים לעשות כדי להפוך את הסוכנות למכשיר הגדול של בנין הארץ, מכשיר להגירה שיטתית, התיישבות שיטתית, השקעת כספים שיטתית! מכאן מתחילה הפרובלימה העיקרית של הסוכנות. לא טוב הדבר שאנו נגשים לברור הפרובלימה הזאת בתוך האטמוספירה היוקדת של שמונת ימי הקונגרס. אף על פי כן רוצה אני לקבוע כמה נקודות יסודיות ולהתוות את שטח פעולתנו בסוכנות כפי שפעולה זו נראית לי.

שאיפתנו הראשונה צריכה להיות מכוונות לכך שהסוכנות תהיה, כמו ההנהלה הציונית בארץ-ישראל, המוסד המרכזי של התיישבותנו הלאומית בארץ. אם נביא בחשבון את הפסיכולוגיה הכללית של שותפינו – הרי צפויה סכנה שהסוכנות תרצה להסתפק רק ביצירת "תנאים" בשביל הפעולה המשקית, בו בזמן שאת הפעולה המשקית עצמה, פעולת הבנין, ואת פרוצס העליה תמסור ליזמה פרטית. דומה שאסור לנו לשכוח לא רק את השנים 25-1924, זמן שעלה גל-השגעון של הספקולציה בקרקעות וההנהלה הציונית לא שלטה על המצב, אלא אסור לנו לשכוח גם מה שקרה במשך השנתים האחרונות בשטח המטעים. ההתפשטות בשטח זה מתנהלת באופן חפשי ואנרכי. מתוך הנסיון אנו יכולים ללמוד מה גדולות הסכנות העלולות לבוא עלינו במקרה שהסוכנות לא תשתלט על הפרוצס הזה – אם היא לא תיצור "דברים" ולא יהיו בידיה האמצעים ליצור את הדברים האלה.

במשך שלשת החרפים האחרונים היתה לי האפשרות להכיר מקרוב את פעולת קרן היסוד באמריקה, ואני יודע יפה מה פירושו של הדבר אם הקונגרס מעודד את פעולת הקרנות או שאינו עושה כך. הפעולה למען הקרנות היא החובה הציונית הראשונה. אולם נוסף לכך עלינו לבחון מחדש את שיטות פעולתנו. מתוך טעות החמצנו את רגע הכושר לקבלת הלואה בין-לאומית בשביל ההתיישבות בארץ-ישראל על ידי הסוכנות ובשם הסוכנות. איני יודע אם הרגשתם כי בשנתים האחרונות נעשו נסיונות בכוון זה. לדעתי, לא הצליח הנסיון הזה בגלל הספקות אשר הביעו המומחים הבריטיים. אולם צריך להמשיך בנסיונות. אולי 70 נסיונות יכשלו והנסיון ה-71 יצליח. גם ממשלות של מדינות גדולות במזרח אירופה, למשל, מנהלות מו"מ ארוך ומפעילות את כל המכונה הדיפלומטית שלהן – עד שהן משיגות את מבוקשן. ולי נדמה, שמתוך הנסיון של השנתים האחרונות אנחנו יכולים וצריכים להסיק מסקנה, כי דבר נכון נעשה אם נגיד לסוכנות בראשית צעדיה: אתם רוצים בשיטות של ביזנס – הרי שיטות אלה, לגבי התיישבות של עם שלם, אינן אלא השגת הלואה בין-לאומית.

בעוד ימים מעטים נתכנס למועצת הסוכנות. רוצה הייתי שהחלק הציוני יבוא למועצה הזאת ללא מחשבות צדדיות, במלוא הרצון הטוב. יכולים להיות מקרים כאשר תהיה הכרחית ההופעה המשותפת של הציונים, והעמדה המשותפת הזאת של הציונים בסוכנות היהודית צריכה להיות חוק ציוני בל יעבור. איני מאמין שאפשר לעשות זאת באופן סכימטי. אי אפשר להגיד שאנו מצביעים בתורת אגף מלוכד ומתוך אונס של האגף. אבל אסור לנו להשלות את עצמנו ולומר: כולנו מאמינים שעם פרוצס הסוכנות תבוא גם התפתחות חדשה. עלינו לזכור תמיד, שיכולים להיות מקרים שלכוד התנועה הציונית העולמית יהיה מן ההכרח.

נאום באלברט-הול, לונדון

[אב, תרפ"ט]

רצוי לדבר הערב כאזרחה של ארץ-ישראל, של אותה הארץ הסוערה-ניה שברגע זה חולשים עליה אוירוני-מלחמה, מכונות-יריה ומכוניות-שריון.

רצוני לדבר כאיש שמביט בקנאה ובגעגועים אל חבריו בארץ-ישאל, אלה שבמשך שנים על שנים עסקו בישוב הארץ והיו רוכשים אותה בעבודת שלום ובדרכי שלום, ועתה הוכרחו לאחוז בכלי-מלחמה כדי להגן על נויהם ועל חייהם. די צער ובושה לי לעמוד הערב כאן, על בימה זו, תחת להיות אתם יחד בהגנה העצמית של אחינו, ואפילו הייתי בטוח כי יטלו ממני את נשקי או גם אסור יאסרוני!

ובדברי אליכם כארץ-ישראלי, מחובתי היא להגיד לכם – רוחה של ארץ ישראל מהי. הרוח הזאת אמרה תמיד ואומרת גם היום: הכרח לנו להמשיך לבנות!

מוכרחים אנחנו להמשיך את בניננו יען כי אין אנו יכולים לסגת אחור. אין אנו יכולים לסגת אחור משום שארץ-ישראל היא תקותו האחרונה של עם בן חמשה-עשר מיליון. הדבר שהללו מנסים לרצחו נפש שם, בארץ, הוא לא הפרט – הגבר, האשה או הילד – כי אם תקות האומה כולה היא זו שהם רוצים להרוג. שום עם בעולם אינו יכול להרשות כי דבר כזה יבוא – ולהוסיף לחיות!

ומשום כך כל ספינה וספינה שתבוא לשערי ארץ-ישראל, אפילו בעתיד הקרוב, מחוייבת להביא לארץ נוער עברי חדש. גם ביום צפת עלתה על החוף, מאניה רוסית, קבוצת עולים חדשים, חלוצים. בעצם הבוקר הזה קבלנו טלגרמה כי כארבעים חלוצים הפליגו באני-שיט מברינדיזי והם שרים שירים בדרכם לארץ-ישראל. אף אסור כי תבוא הפסקה כל-שהיא בעבודת-ההתיישבות אשר לנו. סבור אני כי האסיפה הזאת צריכה לומר לילדי חברון שנשארו בחיים בשבת שעברה, כי המה יראו בחייהם בעמוד על תלה חברון בנוייה מחדש, חברות שתהיה לא רק עיר של ישיבות וזקנים, כי אם עיר עברית מודרנית, מקום שם צעירים מבני-עמנו יעבדו ויחיו.

ועל כן צריכה אסיפה זו, לדעתי, להגיד לעולם כולו כי רצוננו הוא לבנות, במשך השנים הקרובות, לא כותל אחד, עתיק-אבנים ואכול-הזמן, כדי להתפלל ולבכות על ידו, כי אם אלפי כתלים של בתים חדשים בשביל חלוצינו אשר ישבו בהם, ואם יהיה צורך – יגינו עליהם.

מנקודת-השקפה זו תבינו למה מתנגד הישוב התנגדות עצומה כזאת לטכסיס של עזיבת-המקום, שנקטו בו השלטונות הצבאיים בארץ-ישראל במשך הימים האחרונים. כדי לתת בטחון-חיים למתיישבינו אלה – מוכרחים להרשות להם שיגנו על עצמם. על ידי זה שמפנים את נקודות-הישוב הללו ועוזבים אותן הפקר לשוד, ביזה ושריפה – הורסים את עצם היסודות של הבית הלאומי. אין זאת רק שאלה של נזק הנגרם לרכוש פרטי, או של אבדות-נפש שהפרטים סובלים, כי אם שאלה של הרס ושואה שממיטים על כל מבנה החיים הלאומיים שלנו בארץ-ישראל.

כל אלה שרוצים באמת ובתמים כי ישרור שלום בארץ-ישראל, מחוייבים לדעת דבר אחד: אין דרך אחרת אל השלום בארץ-ישראל מאשר לחזק בה את עמדות היהודים. בשעה זו נמצאת הארץ במצב של מעבר. תושביה היהודיים כבר נשתרשו יותר מדי בקרקעה, כבר נתבצרו שם יותר מדי, מאשר יוכלו לעקור אותם מן השורש. מאורעות השבוע האחרון הוכיחו את זאת. אבל עדיין חלשים הם יותר מדי, משיוכלו למנוע בעד השנות מאורעות כאלה. כל אלה שדורשים באמת בשלומה של הארץ בכל לבם צריכים להוכח ולראות, כי הדרך היחידה להשלטת השלום היא עליה יהודית מוגדלת והתיישבות מורחבת בצדה.

ואיש אל נא ירמה את עצמו, וביחוד ידעו-נא זאת אותם אנשי העתונות החפצים כי אנחנו, בני ארץ-ישראל, נאמין שהאנגלים נמצאים בארץ-ישראל רק בשל החבה היתרה שנודעת לנו מהם, והמשתעשעים ברעיון כי בפוליטיקה הבריטית יכול לבוא שנוי: אנחנו היהודים נמשיך את מפעלנו! אם טוב יהיה השלטון בארץ ואם רע, עם מנדט או בלי מנדט, – העולם היהודי יוסיף לבנות מולדת עברית בארץ ישראל!

נאום בקונגרס השבעה-עשר

[בזל, 1931]

אלמלא מצבה של הציוניות, החמור ומסובך כל כך – קשה היה להתייחס ברצינות לדברי האופוזיציה הפוליטית בויכוח הכללי. ז'בוטינסקי וליכטהיים עמידו במרכז הויכוח את השלאה בדבר המטרה הסופית. בכל פעם שאני שומע את דבריהם על המטרה הסופית – הריני נזכר במשל-השנינה המר שנתחבר לגנות הציוניות, המשל על אנשי חלם והתנור. אנשי חלם קראו פעם לאספה והחליטו, כי בחורף – קר, ולכן יש צורך בתנור. כיון שלא היה להם שום חומר בנין אחר – החליטו לעשות את התנור מחמאה. כשבא אליהם אורח והתחיל מגנה את מעשיהם, שכן להקמת תנור דרושות לבנים ואבנים – גערו בו אנשי חלם וכינוהו בשם שוטה, באשר אינו מבין כי בחורף נחוץ תנור. ז'בוטינסקי טוען, כי אם הקונגרס לא יקבל את הנוסחה המלאה בדבר רוב יהודי – לא ימלא את תפקידו הפוליטי. ועוד הוא טוען, כי צריך שיהיה גם לנו תנור, שתהיה גם לנו מדינה, כדרך כל הארץ. רק חבל שע"י כך לא יחם למי שאין לו תנור, וחבל שהוא משתמט מהשיב על השאה אשר על מדוכתה אנו יושבים, לאמר – כיצד לשאת את הקור הצורב של תנאי-חיינו ולבנות את עתידנו המדיני אריח על גבי אריח. ז'בוטינסקי אמר, כי יש עכשיו להגן על עצמנו מפני חצאי-מלים, אולם למעשה הנפש סולדת יותר למשמע מלל רברבן, דברים של השתכרות והונאה עצמית.

מי יודע יותר ממנו, אנשי ארץ ישראל, מה הגורל הצפוי לנו אם לא יעלה בידינו במשך זמן לא-רב להפוך את הישוב היהודי הדל לכנסת ישראל גדולה. אנחנו עובדים בפנת הפרצים של המזרח הקרוב. ואם לא יעלה בידינו להשריש בקרקע הארץ-ישראלית ישוב בן המונים – לא רק שלא נוכל למלא אף אחד מהתפקידים הראשיים בחיי היהדות, אלא שצפוי לנו עתיד של השפלה תרבותית וסוציאלית. סבורני, כי במערכות התנועה הציונית כולה (להוציא קבוצות קטנות) אינם קיימים שום חילוקי דעות בדבר מטרתה של הציוניות. כל ציוני יודע, כי אם לא נצליח ליצור בארץ ישראל תנאים שבהם יוכל העם היהודי לקבוע את גורל עצמו – אין לציוניות שום תקוה. החופש והאפשרות מבחינת ההגדרה העצמית הזאת – הם הקובעים את נצחונה וכשלונה של הציוניות. כל אחד מאתנו יודע, כי שאלה זו תלויה במשקלנו החברתי, הכלכלי והמספרי. אפילו בתנאים הקשים של היום שקול הישוב היהודי מבחינה מדינית, על 170,000 הנפש שבקרבו, הרבה יותר מאשר הוא זכאי לכך בהתאם לכוחו המספרי.

אולם מי שרוצה כאן להכניס את המטרה הסופית אל מכבש נוסחה – עלול להזיק לציוניות ולא להועיל. אם מכריזים בפירוש נוסחה בדבר רוב, הרי מפגינים בזה על רצון התנועה להעמיד את מישהו במצב של מיעוט. ונשאלת השאלה, אם הגדרת המטרה יכולה להיות דרך ההולמת את דרישות החכמה הפוליטית של תנועה לוחמת. אילו היתה, למשל, לפני 30 שנה איזו ועידה של לאומיים פולנים או צ'יכים, בנוכחות ב"כ העתונות הגרמנית, או הרוסית והאוסטרית, מתעקשת להגדיר ולנסח דוקא את המטרה הסופית של תנועתם הלאומית – ייתכן מאד שהתנועה הזאת היתה נהדפת בהתפתחותה אחורנית לעשרות שנים. איני מתכוון להגיד, כי תכניתנו יכולה להידמות בתכנה לזו של הפולנים והצ'יכים, רצוני לומר, כי מצות ההגיון הפוליטי היא להתאים את ניסוח המטרה לתנאים המוחשיים של השעה.

כל מי שבוחר לו להבנת המצב הנוכחי נקודת מוצא שונה מזו שהד"ר וייצמן הזכירה בנאומו, והיא: כי למרות כל ההתנגדות והקשיים לא היה מפריע לנו שום שלטון, מ-1920 עד 1930, להכניס לארץ פי כמה עולים ולרכוש פי כמה קרקעות, אילו היו לנו כוחות ואמצעים לכך; כל מי שבוחר נקודת-מוצא אחרת מזו – טועה הוא ומתעה את העם היהודי. אנו נוטים לשכוח, כי זרם העליה הגדול בא לארץ כעבור שתי שנים לאחר הספר הלבן של צ'רצ'יל. גם בשנים האחרונות נעשו בארץ בצינעה ובלי קולי-קולות דברים קטנים.

המעשים הקטנים האלה נעשו על-ידי חיילים אלמונים של ההתיישבות הציונית, וחשיבות גדולה נודעת לאלה מפאת רוח ההעפלה והשגשוג שבהם. זן מקומי גרוע גידלו ושיכללו במשך שנים מספר והוציאו לשוק העולמי בננה משובחת; בגידול האשכוליות ניגשו לפתרון שאלת המטעים באדמה הכבדה; הקימו את "יכין", חברה קואופרטיבית של תנועת הפועלים להכנת מטעי הדר למעמד הבינוני; "תנובה" פתחה שווקים לתוצרת המשקים שלנו. ואני אומר, כי כל המעשים האלה חשובים הם להשגת המטרה הסופית של הציוניות הרבה יותר מכל מה שנכתב בעתונות ה"רדיקלית" וכל מה שנאמר באספותיה.

ברור, כי זקוקים אנו לתנאים פוליטיים שיקילו את עבודתנו להבא. בין כך ובין כך נעבוד בכל התנאים ובכל המסיבות שהם. עבודתנו יכולה להתנהל בקלות או בכבדות יותר, אולם לא נוסחאות מופשטות יקבעו זאת. שני תנאים טובים דרושים לעבודתנו להבא: בעלי-ברית פוליטיים ושקט פוליטי.

למה לא נמצא אף אמיץ-לב אחד מהמשתתפים כאן בויכוח, שיזכיר לקונגרס כי בשנים האחרונות עוברים על ראש הציוניות גלים של איזולציה פוליטית המחמירה מפעם לפעם? בעשר השנים שעברו עלה בידינו, בפעם הראשונה בתולדות המזרח, לאחד לחטיבה פוליטית אחת נוצרים ומושלמים. ל"מלאכת מחשבת" זו הוספנו בזמן האחרון עוד אחת: חלקים גדולים של הצבוריות הבריטית והפקידות הארץ-ישראלית הכנסנו במו ידינו אל תחת כנפי התנועה הערבית. הנימוק המוזר הנפוץ מאד בקרב חוגים אחדים שלנו – אוסישקין נתן לו בטוי למופת בנאומו שנשא בועידת הציונים הכלליים בתל-אביב – אומר כך בערך: "כל העולם שונה אותנו. הערבים אינם קיימים בכלל, או שהם שונאים אותנו. הקידות הבריטית אנטישמית היא ושונאת אותנו, מפלגת העבודה וממשלת-הפועלים האנגליות שונאות אותנו. ראו איפוא: מה רב כוחנו; הביטו וראו: איזו מדיניות-תנופה יכולים היינו לנהל, יכולים היינו בלחץ שלנו להשיג כל מטרה פוליטית שהיא".

תפקידנו הראשון הוא לפרוץ פרץ בחומת ההסגר שלנו. כיום יש לנו עוד ידידים, אולם התפתחות הענינים יכולה להביא לידי כך שיהיה רע עוד יותר. אני חושב עכשיו, למשל, על התפתחות הענינים של המנדטים מסוג א'. יודעים אתם, כי דוקא בימים אלה עמדה עיראק להתקבל לחבר הלאומים וצרפת רוצה ללכת בדרך זו עצמה לגבי סוריה. ואז ישאר רק מנדט אחד מסוג א': ארץ-ישראל. אם יגשו להגדיר מחדש גם את החוקה של המנדט הא"י ואנחנו נישאר בבדידותנו – הרי לפוליטיקה שלנו צפויים צירופי-מסיבות מסוכנים ביותר.

אין לחשוב, כפי שז'בוטינסקי עושה זאת, כי בפאראלילוגראם של הכוחות הפוליטיים בארץ-ישראל פועלים רק הכוח האנגלי והכוח היהודי. וכי לא ידעתם מה שהתרחש בשתים-עשרה השנים האחרונות? כלום אינכם יודעים, כי מצב האנגלים, הערבים, מעמדה של הודו ושל מצרים, – המסיבות הפוליטיות שלכל העולם נשתנו תכלית שנוי בשמך שתים-עשרה השנים? ואם כן מה ערך יש להסתמכות על יחסים שהיו קיימים שתים-עשרה שנה קודם לכן, על נוסחאות שנטבעו ב-1916 או 1918? ואם אליבא דז'בוטינסקי נכון ושפיר הוא, שהרצל ב-1897 ונורדוי ב-1916 הסיקו מסקנות מתוך המצב הפוליטי הריאלי של ארץ-ישראל והוכרחו להתאים אליו את נוסחאותיהם, למה פקעה אפשרות זו עכשיו? כלום אין זה פשע פוליטי כשבאים אל הקונגרס וכופים עליו נוסחה העלולה להעמיק ולהגדיל את הסגרנו הפוליטי, משום שהפוליטיקה האנגלית והפוליטיקה הערבית יתפסו אותה כנוסחה של אלמות פוליטית?

ההנחה השניה בפוליטיקה שלנו היא תקופה של יציבות פוליטית באופן יחסי, אשר השגנו במאמצים רבים על-ידי הפוליטיקה של וייצמן והרברט סמואל לאחר ימי-הדמים של 1921, ואשר בשנת 1922 עד מעשה הפרובוקציה של הכותל איפשרה התקדמות רבה וחיזוק כוחנו ועמדותינו בארץ. במצב המעבר של ההווה ענין פוליטי הוא לקיצוניים שבין הערבים שיתרחשו מהומות והם מוכנים גם לחולל אותן. כל מהומה בארץ-ישראל מסייעת בידי הקיצוניים שבקרב הערבים, משום שהם מעונינים להציג את השאלה הארץ-ישראלית כסלע מחלוקת פוליטי, ומשום שהמהומות מפריעות בעד עבודת הבניה של היהודים. לעומת זה ברור, כי אנו היהודים מעונינים בתקופה של שלום ושלוה פוליטיים. השנתים האחרונות משמשות עדות מספיקה לכך. באבגוסט 1929 פרצו המאורעות. העם היהודי לתפוצותיו השיב עליהם תשובה קונסטרוקטיבית גדולה, כדי להראות כי אנו מהוים בארץ כוח שאינו ניתן להיחרב. לפי גזירת הגורל באה עלינו בשנתיים האחרונות תקופה של התאבקות פוליטית בלתי פוסקת ומרירות צודקת ומובנת.

החל מנתועת המחאה בזמן המאורעות ועד לספר הלבן ואגרת מקדונלד – היה כמעט כל חודש עמוס פעולה מדינית חשובה. העם היהודי הרא את עצמו בקרב הזה כגורם בעל משקל וכוח. ואולם חוסר הבטחון המדיני בארץ יצר מצב, שלא יכלנו לנצלו לשם כבוש עמדות והגברת כוחנו בארץ. ואילו ניצח באמת בציוניות אותו הכוון המתימר להפוך את המלחמה הפוליטית למטרה בפני עצמה והתופס את המלחמה הפוליטית לא כהכרח מר אלא כפרוגרמה – הרי יתכן מאד, כי גם השנסה האחרונה, שניתנה לציוניות כצו להגשמתה, היתה הולכת לאיבוד.

ובכן, כיצד עלינו להשיג ולרכוש את שתי ההנחות הפוליטיות האלה: בעלי ברית מדיניים ובטחון פוליטי? גם בשטח זה בחרה לה האופוזיציה את דרך השתיקה היפה. אמנם ז'בוטינסקי הכריז, כי הוא והרביזיוניסטים היו תמיד בעד שיתוף עם ממשלת המנדט, ואולם המפלגה הרביזיוניסטית בכללה מחאה כף כסימן עידוד למר אוסישקין, שנשא את משלו המדיני על דוד וגלית. ובכן, מה טיבו של שיתוף זה? אולי הכוונה היא לעבודה משותפת דוגמת היחסים בין דוד וגולית, כשאותו דוד חגור כף הקלע כדי להטיל אימה על גלית הענק? ז'בוטינסקי דיבר ארוכות על אגרת מקדולנד, ואולם לא הזכיר, כי עליו להכיר תודה לאכסקוטיבה של וייצמן אשר נתנה לו את ההזדמנות למתוח בקורת על אגרת זו. הרביזיוניסטים, הרוצים מאד, כידוע, בעבודה משותפת עם אנגליה – התריעו בלי פקפוק נגד השתתפות הישוב במשא ומתן, אם כי ישוב זה היה אולי מגביר את הצלחת המשא ומתן. דימגוגיה מחוסרת אחריות כלשהי היתה זאת מצד הרביזיוניסטים לארגן פעולה בכל העולם נגד וייצמן והאכסקוטיבה דוקא בשבועות הקשים האלה, ימי המשא ומתן בלונדון!

במדינה נורמלית, ואף במדינת היהודים הנמצאת בדרך, יש לשפוט צעד כזה כמלחמת אזרחים – אם מתירים לעצם, בזמן של משא ומתן פוליטי מכריע, לבשר לממשלת אנגליה כי הסתדרות הציונית הרביזיוניסטית שוללת מהאכסקוטיבה הציונית את הזכות לנהל את המשא ומתן.

ולעצם המשא ומתן: אנחנו לא היינו מרוצים מכיוונו. ישנה רק דרך אחת כדי לרכוש לנו את הסיוע המדיני, והיא – לכרות חוזה עבודה עם ממשלת המנדט. לחוזה-עבודה היה עלינו לשאוף כאל מטרה יחידה כבירה בזמן המשא ומתן שלנו.

אנו זקוקים לא לנוסחאות מדיניות-משפטיות ואף לא לאישורן ברוב חגיגיות, אלא לאפשרויות המבטיחות לנו את עבודתנו.

לאחר סיום ישיבה אחת בועדה הפוליטית בלונדון, שבה תבענו להקדיש את החלק הראשון במשא ומתן לבירור השאלות היסודיות – שאלת הקרקע והעליה – ניגש אלינו, אל באי כוחם של הפועלים, אחד מציוני רוסיה הותיקים, ואמר: "מאימתי רובצת תהום עמוקה זו בינינו? אתם מדברים על חולה, על בית-שאן, על סרטיפיקטים לעליה, על תכנית הפיתוח וההתיישבות בעבר הירדן – ואנו מדברים על המדיניות בציוניות"... פירוש הדבר: הציוניות המדינית היא תנאי מוקדם למנדט, ברם חוזה עבודה עם הממשלה בנוגע לחולה, לבית-שאן, לסרטיפיקטי-עליה, לתכנית הפיתוח – כל זה אינו נכנס בגדר הציוניות המדינית.

זוהי ההגזמה המופרזת, הנעוצה בהשקפות פוליטיות מצוחצחות, כביכול, אלה אשר מנעו בעדינו גם בלונדון, אגב המשא ומתן, להשיג את המכסימום שאפשר היה להשיג.

מטעם זה התנגדה מפלגת הפועלים לפרסום תכוף של אגרת מקדונלד, זו שכאילו סיימה את החלק הראשון של המשא ומתן, לפני שבאנו לידי הסכם עם ממשלת המנדט בנוגע לתכנית הפעולה המשותפת שלה עם הסוכנות היהודית.

היה ברור לנו למפרע, כי אחרי פרסום האגרת הזאת ירפה הלחץ מצד הפרלמנט הבריטי והצבוריות היהודית על הממשלה, ולעומת זה יתגבר הלחץ של הצד שכנגד, ודוקא השפעתו הוא תחול על המסקנות המעשיות של ההסכם.

הדרך השנייה היא לסייע ולתמוך באותא זרם בפוליטיקה האנגלית הרואה את מפעל היהודים בארץ-ישראל כענין רצוי. ד"ר וייצמן הסביר כבר שבאנגלית קיימת, מאחרי המלחמה, אסכולה בפוליטיקה האימפריאלית המצדדת במטרה להקים באסיה התיכונית מדינה ערבית מקיפה, או פידרציה ערבית תחת חסותה והנהלתה של אנגליה, ואסכולה זו מגנה את הפוליטיקה הציונית של אנגליה בארץ-ישראל כפוליטיקה מוטעית, ומוכנה להכשיל אותה בכל האמצעים שבידה. זרם זה, שהתגבר ועלה מעלה בשנים האחרונות, לאחר שהיה זמן רב דחוק לקרן זוית, נתקף עוד כיום על ידי קבוצה מדינית רבת ערך, המחשיבה מכמה טעמים את המפעל היהודי בארץ-ישראל ורוצה לראות אותו כחוליה טבועה בשרשרת התכניות הבריטיות באסיה התיכונית.

לורד לויד הוא סמל טיפוסי לזרם הראשון, וכנגדו מופיעים כתומכי הציוניות מדינאים מסוגם של אמרי, אורמסבי גור וכו'. אין ספק שתפקידנו הפוליטי הוא – לעורר ולתמוך בזרם ידידנו ולהחליש ולבודד, עד כמה שאפשר, את הקונצפציה המתייחסת אלינו בשנאה. ואולם כדי למלא את התפקיד הזה, יש הכרח בשני דברים: בשיתוף עם ההנהלה הבריטית בארץ-ישראל ובפרוגרמה של בנין לגבי השאלה הערבית. נכון – ואף אחד בינינו שחי בארץ לא יכחיש את הדבר – כי רבים הם הענינים בקרב האדמיניסטרציה הבריטית בארץ הממרים את חיינו ומכבידים עלינו.

כמה דרכים ואמצעים לכך בידי האדמיניסטרציה, החל מעקיצות ונגישות – כפי שאירע זה עתה בענין הרחוב ע"ש שטרויס בירושלים, ששינו את שמו לשם צ'אנסלור – וגמור בקונפליקטים גדולים, כגון הקרקעות והעליה וכו'. נלחמנו בהתנגדות הזאת יום-יום. ובכל זאת אין להוציא מסקנה אחרת. כי גם כדי שנוכל להתגבר על המכשולים האלה – עלינו לרכוש לנו ידידים ושותפים לפעולתנו. תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית היא פרק חשוב המסייע לקבוצת ידידי הציוניות בבריטניה הגדולה אסור לנו להגיד: אדרבא, תראה אנגליה ותוכח כיצד תוכל היא לשאלה הערבית. חובה מוטלת עלינו, גם כלפי ידידינו באנגליה וגם כלפי חבר הלאומים, להתקין תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית ולנסות להנשימה גם בא"י וגםבארצות הערביות הסמוכות.נסיונה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל להקים תכנית כזו לא רק בשטח הכלכלי והסוציאלי אלא גם המדיני, ולהגיד ברור כיצד אנו מתארים לנו את חיינו המשותפים עם הערבים – היא אחת הדרכים שעלינו ללכת בהן כדי להגביר את כוחם של ידידינו בכל העולם.

אנו רואים – מבחינת כל עתיד אפשרי שיקשר אותנו עם העם הערבי – את הגשמת העקרון של שווי זכויות כיסוד היסודות של הפוליטיקה הציונית. ואולם כדי לממש כל זאת בחיים וליצור בסיס מדיני וכספי לפעולתנו, אנו זקוקים לתנועה חזקה. ליכטהיים אמר: הרביזיוניסטים הם בעד הגברת ההסתדרות הציונית, זו מדינת היהודים שבדרך. ברם זכרו כיצד נלחמו הרביזיוניסטים במשך השנתיים האחרונות לטובת ההסתדרות הציונית ואימוצה! הנוער הרביזיוניסטי בארץ-ישראל מתחנך לפי כוון המתיר לו לפוצץ את אסיפת הנבחרים, באת כוחו החוקית של הישוב. יום יום סופג נוער זה לתוכו את התעמולה המכשירה את הלבבות ליציאה מתוך ההסתדרות הציונית, היא מדינת היהודים בדרך, ולהקים מדינת יהודים אחרת במקומה, אם רק תזדמן קוניונקטורה פוליטית לכך. מדוע איפוא, אין להקים ברית שלמה של מדינות יהודיות בדרך! יום יום מטביעה העתונות הרביזיוניסטית בבבוץ כל מה שטהור ולוחם וקדוש בציוניות. האם לא "העם" הוא הוא שכתב לכבוד בקורו של וייצמן בעמק, כי טומאה פוליטית בטומאת ההתיישבות נפגשו? ואין זה אלא קורטוב מאותו החנוך אשר בו מפטם הרביזיוניזם את מגשימי המדינה היהודית בדרך. ואם ליכטהיים מטיף למשמעת צבאית, כחוק בל ימוט לתנועה הציונית, הרי הוא מעיד על עצמו כי זר לו בהחלט רוחה של ארץ-ישראל החיה. ארץ-ישראל, היודעת היטב להגן על עצמה בזמן חירום, יודעת כמו כן כי הגנה זו – הוא ענין דמים רציני מאד לעמלי אדם המגינים בחירוף נפש על משפחותיהם, ישוביהם ועבודתם, ואין זה כלל וכלל ענינו של נוער בעל השכלה שטחית, המתגעגע למשחק צבאי. רציניים הדברים, ואלי יהיו בעתיד חמורים עוד יותר מכדי שנרשה לעצמנו להשתעשע בכך, וכל עוד לא נגמור את חשבוננו עם הכוחות המהרסים האלה – מי יודע אם נמצא בכלל דרך להקים ולבנות הסתדרות ציונית כבירה ותקיפה.

נאום בועדת הקונגרס הסוציאליסטי הבין-לאומי

[וינא, 1931]

אין כוונתי להעלות בועדה זו את הפרובלימות המיוחדות העומדות כיום בפני תנועת הפועלים העברית בארץ-ישראל. ברצוני לדבר על השפעתו של המשבר הכלכלי העולמי, ביחוד המשבר בשוק התוצרת החקלאית, על ארצות המזרח התיכון, שארץ-ישראל היא חוליה אחת מהן. מפלגת פועלי ארץ-ישראל מחויבת להדגיש את הקשר הקיים היום בין המשבר הכללי ובין המתרחש והעלול להתרחש בארצות הללו.

חשיבותן של הארצות הבלתי קפיטליסטיות, ושל אלה שלא הגיעו עדיין לקפיטליזם, באסיה ובאפריקה, לגבי תנועת הפועלים העולמית ומגמותיה – הוארה באופן עיוני זה כבר. חשיבותן למעשה הלכה והסתמנה יותר ויותר במשך השנים שלאחר המלחמה, הן בתורת מתחרות בתוצרת חרושת על ידי רמת-השכר ורמת החיים הירודה, והן בתורת מרכזים להשקעת הון לגבי הקפיטל האירופי. התפתחות זו הביאה לידי כך, שהקונגרס בברוסל מוקדש היה כולו לשאלות הארצות מסוג זה, לאמר לשאלה הקולוניאלית.

בקרב הארצות האלה מהוה המזרח התיכון חטיבה אחת – חטיבת המשק האורינטלי. אחדותו של והשטח הזה ומבנהו הכלכלי הטיפוסי – הם פרי התפתחות היסטורית. בלתי מדויק יהיה אם נאמר כי אלה הן ארצות נחשלות. בעבר פרנסו כל הארצות הללו, מטורקיסטן ועד מרוקו, ישוב צפוף ובן-תרבות. אולם צפיפות זו של הישוב מיוסדת היתה על מפעלי השקאה עצומים שהתנהלו על ידי השלטונות. מכיון שמפעלי ההשקאה נחרבו – בעיקר לרגלי התקפות והתפרצות שבים זרים מן החוץ לפני כמה מאות שנים – גרם המצב החדש בארצות האלה לפרוצס של הסתגלות, נחוץ היה שווי משקל כלכלי חדש, שיהא מתאים לתנאי החיים החדשים, בהעדר מדינה מקומית חזקה וסדורי ההשקאה המרוכזים. שווי המשקל הזה מתהווה על ידי רמת החיים הירודה של המון האכרים ועל ידי רמת השכר הנמוכה של הפועלים, במידה שבאיזור הזה ישנם כבר פועלים שכירים. לדוגמא אציין את העובדה, שהוכחה על ידי כמה חוקרים במשך השנים האחרונות, כי ההכנסות ניטו של האכר הזעיר באחת הארצות האלה אינן עולות על לירות אחדות לשנה. ואשר לפועלים – די לציין שאפילו במצרים, העשירה והמפותחת בין ארצות המזרח התיכון, נעשית עד היום עבודה נקיוי תעלות הנילוס במקרים רבים בעובדת יד, ביחוד בהעסקת ילדים ונשים, כיון שעבודת-ידים היא שם זולה יותר מאשר עבודת-מכונה. ברם על רמה נמוכה זו התקיים בכל זאת שווי משקל.

החדירה ההדרגתי של המשטר הקפיטליסטי – ביחוד האימפורט של סחורות האריג מאירופה והרס התעשיה הביתית – התחילה זה מזמן מערערת את שווי המשקל הזה. אולם הרפוצס היה אטי וממושך. עתה בא המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי ובעקבו הירידה המבהילה בערך התוצרת החקלאית – והוסיף לזעזע את שווי המשקל הזה במידה מסוכנת. מובן מאליו, שבשעה ש"קומביין" אחד עושה באוסטרליה במשך שעתים את העבודה אשר הפלח עושה במשך שבועים – אין עוד קיום לשווי המשקל במשק המזרחי.

תוצאות המפולת הזאת במצב הכלכלי של המוני הפלחים מן ההכרח שתהיינה כפולות: גם כלכליות וגם פוליטיות. התוצאה הכלכלית פירושה בהכרח – התגברות ההגירה מהארצות האלו. אולם רוב ארצות ההגירה, כידוע לכם, סגורות גם בפני המהגר הערבי וגם בפני הפועל היהודי המהגר. ובאין מוצא להגירה – גוררים אחריהם התנאים הכלכליים נדידה מן הכפר והתרכזות המון פלחים מחוסרי קיום בערים. בערים מוכרח ההמון הזה להיות טרף לנצול בלתי מוגבל מצד נותני העבודה ולהנמיך עוד יותר את רמת השכר והחיים. התוצאה הפוליטית מתבטאת בזה, שהמונים אלה נעשים כלי שמוש בידי מסיתים מכל המינים. לא רק האינטרנציונל הקומוניסטי אלא גם סוכנים של כל מיני זרמים ריאקציוניים ודתיים משתמשים במצב זה לצרכיהם.

יש לציין שדוקא ארץ ישראל נפגעה על-ידי התפתחות הזאת פחות מירת ארצות המזרח, הסיבה לכך: מפעל הישוב היהודי וקיום תנועת פעולים יהודית מאורגנת בארץ. חובה עלי לציין את זאת דוקא לרגלי הדבות המרובות שנפוצו במשך השנים האחרונות בדבר המצב בארץ-ישראל. אין להתפלא עם עתונים בורגניים נוטים אחרי דעה שטחית זו, או אם פקידים אחדים, המעונינים בשמירת הסטטוס-קבו החברתי והכלכלי בארצות המזרח, משתדלים להפיץ דעה זו ברבים. ברם התנועה הסוציאליסטית מחוייבת להבין את המציאות הכלכלית בארץ-ישראל לאמתה. היא מחוייבת לדעת – וגם לנסח את דעתה בנוסחה ברורה – כי לארץ-ישראל נכנסו במשך 10 השנים האחרוונת מאה אלף יהודים והשקיעו בה 18 מיליון לירות, ועל כן לא רק פחתה והלכה ההגירה הערבית מארץ-ישראל, אלא גם נכנסו אלפי ערבים מעבר הירדן ומסוריה ומצאו להם עבודה בארץ. ואם תפחת לרגלי המשבר הנוכחי העליה היהודית והכנסת ההון לארץ-ישראל – הרי תתגבר בהכרח היציאה הערבית מן הארץ. השפעתו של מפעל הישוב היהודי מתבטאת גם ביצירת שוק פנימי לתוצרת חקאלית, גם זה שהוא מאפשר עבודות צבוריות גדולות מצד הממשלה, וגם בהעסקה ישרה של כמה אלפי פועלים ערבים (זוהי עובדה, ויהא יחסנו לעובדה זו כך או אחרת). השפעת תנועת הפועלים המאורגנת נכרת גם בהתחלת התחוקה הסוציאלית, שהונהגה לרגלי דרישת הסתדרות העובדים על ידי ממשלת המנדט, וגם במלחה על שכר עבודה הוגן בעבודות הממשלה ובשמירה על רמת חייו של הפועל היהודי.

דוקא מתוך נסיוננו בארץ-ישראל אנו יודעים להעריך כמה חשוב היה הדבר, אילו כל הממשלות (הקולוניאליות והמנדטוריות) המנוהלות או מושפעת על ידי מלגות סוציאליסטיות, לאמר אנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה – היו שוקדות למשור על מינימום של תנאי עבודה וחיים, על ידי מניעת נצול לגבי עבודת נשים וילדים, הבטחת שכר עבודה הוגן בעבודות צבוריות, קביעת שעות העבודה וכו', וכו'.

עובדה פשוטה היא כיום כי משק העולם מהווה חטיבה אחת. התנועה הסוציאליסטית לא תוכל לדון על המשבר הכלכלי בעולם ועל חוסר העבודה מבלי שתקבע לעצמה תכנית פעולה לגבי ארצות שלרבים מכם הן נראות כרחוקות ועניות, אבל הן משפיעות בכל זאת השפעה ישרה, גם כלכלית וגם פוליטית, על התפתחות הענינים בכל ארץ מארצות אירופה.

ההתאבקות המדינית בשעה זו

[נאום בבית-העם בתל-אביב, תרצ"א]

השעה חמורה מאד, גדולה האכזבה ורבה המרירות גם בצבורנו וגם במחנה הציוני הכללי. מי שבא ברגע זה לדון על המצב – מחויב לזכור קדום כל את עתידו של המפעל. הבטחת עתידו של המפעל הוא הצווי שאנו חייבים לשוות לפנינו בכל שאלה ושאלה שאנו דנים בה. ואין דוגמה טובה לכך מאשר הפרק שעבר עלינו במשך החדשים האחרונים – פרשת מלחמת הבחירות בוייטשפל.

כששמעתי את תגובת חברינו בא"י לגבי ענין וייטשפל, כשראיתי את מחרוזת הביטויים שהוכתרנו בהם בעד מעשינו שם – "מה יפית" וכו' – צחקתי צחוק מר. ההפלייה שהשתדלו כאן להפלות בין עמדת פוע"צ באנגליה ובין עמדת המפלגה בא"י – אינה אלא טשטוש השאלה. הדבר אינו כך. אנו, שליחי מפלגת פועלי א"י, הכרענו את הכף בשעת ההתייעצות עם פוע"צ בלונדון. ואם לא הופענו באסיפה ההיא, הרי זה לא מפני זעמם של יהודי וייטשפל, ולא מאימת קצפו של "דואר היום", ואף לא בגלל התנגדות חברינו בא"י. כשהועמד לפנינו דבר הופעתנו באספה – שקלנו את כל הצדדים לחיוב ולשלילה. ראשית: ראינו את עצמנו כאנשים זרים בארץ ההיא; שנית: ההנה"צ החליטה למוד מרחוק במלחמת בחירות זו, ומתוך כך לא יכלו גם חברינו בהנה"צ להופיע. היה שיקול דעת גם בין הפועלים האנגלים, אם כדאי להם למשוך כוחות מן החוץ למלחמת הבחירות. בשביל פוע"צ באנגליה לא היתה זאת החלטה קלה. הלך הרח ששרר בוייטשפל הכביד מאד, אך כל הגורמים האלה לא הכריעו את הכף.

כשהסתכלתי בבחירות הללו בוייטשפל, הייתי בטוח שאילו נמצא מישהו מן האולם הזה במקום ההוא – לא היתה דעתו שונה מדעתי. צריך לעבור את רחובותיה של וייטשפל, גם של היהודים וגם של האנגלים, צריך לעבור את חוף הנמל ולראות כיצד חיים שם האנשים, צריך ביחוד לראות את מראה הילדים המתגוללים ליד בתי המרזח כשהם מחכים להוריהם, וצריך לראות את מאות האבטומובילים הנהדרים שמקומם לא יכירם שם והם לא באו אלא למשוך את הבוחר לקלפי. רק אז הרגשתי, כי אי אפשר להתעלם לגמרי מהמציאות הזאת, אי אפשר להצביע בעד האבטומובילים הנהדרים האלה. אבל לא הרגש הזה הוא שהכריע בהחלטתנו, אלא דוקא הגורם הפוליטי הציוני.

<