ההתישבות בתקופת הפריחה התעשיינית
חיים ארלוזורוב
|
א בכל הארצות, שנדונו למשבר-בינים בתקופת המהפכה
התעשינית, מסתמנת אי-התאמה מסוימת בין המוני-פועלים בטלים, בענפי החקלאות
והמלאכה, ורבוי חזק של האוכלוסים – ובין כח-הקליטה הדל של התעשיה הצעירה. זו האחרונה סובלת עוד מהפרעות ותנודות
תדירות, כמו שאירע לה, למשל, דוקא באנגליה, בשנים האחרונות שלאחר קונגרס וינה. ואולם אך נסתיים המעבר הזה מעבודת-יד
לחרושת, לעבודת המכונה, וחלפו "מחלות-הגדול" של האינדוסטריזציה – נפתח
מיד בית-קבול רחב לקליטת המוני עובדים.
בית-קבול לא ידעתו ההיסטוריה עד כה. התעשיה מתחילה לקלוט גם את עודפי-האוכלוסים (חקלאים או
בעלי-מלאכה שעמדו קודם ברשות עצמם) שנתהוו בעקב שדוד המערכות הכלכליות, וגם את
האוכלוסים שנוספו בעקב הרבוי הטבעי.
מתחילים להתרקם השנויים היסודיים ביחסים שבין מספר האוכלוסים בעיר ובכפר,
ובין התוצרת הגלמית והמעובדת. שנויים
אלה אופיניים, כידוע, לאירופה במאה הי"ט. בבריטניה הגדולה, הראשונה בין ארצות התעשיה המודרנית, קולטים
ענפי המסחר והתעשיה עוד בש' 1840-1810 קרוב לארבעים אחוז מכל משפחות העובדים. אם ננכה מזה 12-10 אח' לזכות ענפי
המסחר נקבל שאחוז היצרנים התעשיניים הגיע בערך לשלשים למאה. אחוז זה קרוב למספרים הגרמנים בשנות
הארבעים ועולה במקצת על מספרי איטליה אף בערב מלחמת-העולם (בש' 1911 – 27.5 אח'). בפרוסיה, שבאמצע המאה הי"ט (1846)
לא נתפרנסו בה מענפי-מלאכה אלא 8.2 אח' מהאוכלוסים, מגיעה התעשיה (לרבות מכרות
וענפי בניה) בשנת 1882 עד כדי כך שהיא מפרנסת 33.7 אח' מכל העובדים, בש' 1895 –
36.1 אח' ובשנת 1907 – 38.6 אח'. הוא
הדבר בצרפת, שגם בה עולה אחוז האוכלוסים המתפרנסים מהתעשיה: בשנת 1851 – 26,7
אח', בש' 1866 – 28,8 אח', בשנת 1901 – 30.0 אחוזים. על הגדול החזק של התעשיה בימים ההם מעיד במידה
מסוימת גם הרבוי המהיר של אוכלוסי הערים בכלל. ואלה מספרי התושבים בערי-החרושת הגדולות שבמרכזי התעשיה
באירופה המערבית והתיכונית: באנגליה: בש'
1800 בש'
1850 בש'
1900 מאנשסטר 94,876 401,321 710,000 בירמינגהאם 70,670 232,841 840,000 לידס 53,162 172,270 454,000 שפילד 45,755 135,310 460,000 נוטינגהאם 28,801 54,407 260,000 בצרפת: ליון 109,500 177,190 524,000 ליל 54,756 75,795 218,000 רובה 8,000 34,698 123,000 בגרמניה: בארמן (1816) 19,030 32,984 169,214 כמניץ " 14,000 26,010 287,807 דורטמונד " 44,650 7,620 214,226 דיסלדורף 14,100 26,134 358,728 סאארבריקן 5,902 8,804 105,089 אם נקח לחוד את הערים האירופיות שמספר האוכלוסים
בכל אחת מהן היה יותר ממאה אלף, נמצא שבס"ה היה מספר תושביהן בש' 1800 – 3,6 מיליונים "
1850 – 12,4 " "
1880 – 28,7 " "
1900 – 36
" בקונגרס-הערים הבינלאומי הראשון הרצה P. Meunot על "אחוזי הכרכים
באוכלוסי אירופה מש' 1800 ועד ימינו". בהרצאה זו הובאו המספרים הבאים בנוגע לאחוז-האוכלוסים של
הכרכים, שמנו כל אחד לא פחות ממאה אלף נפש. ארץ 1800 1850 1880 1910 אנגליה 7 19,2 26,2 35,5 גרמניה 1 2,8 8,0 21,2 צרפת 2,7 4,4 10,0 14,5 אוסטריה-הונגריה 0,9 2,3 5,0 8,5 דנמארק 10 10,2 13,3 16,4 ספרד 2,1 4,8 7,0 8,2 רוסיה 1,6 2,0 3,6 6,0 איטליה 5,5 6,3 8,4 11,7 על סמך המספרים חישבתי לשם השואה אינדכסים
אחדים, הבאים ללמד על כח הקליטה של החרושת העירונית, כפי שהוא מתגלה מתוך רבוי
אוכלוסי הערים: מהלך ההתהוות הכללי של הכרכים: הארץ 1800 1830 1880 1910 אנגליה 100 274 374 507 גרמניה 100 280 800 2120 צרפת 100 163 370 540 אוסטריה-הונגריה 100 255 550 940 דנמארק 100 230 333 390 ספרד 100 102 133 164 רוסיה 100 125 225 375 איטליה 100 114 153 213 המספרים הללו מעידים ברור על השנויים ההדרגיים
בהתפתחות המשק העולמי. מתוכם אנו רואים מתי בערך החלה השפעת המהפכה התעשינית
בארצות השונות: באנגליה – בשנת 1800 בערך, באירופה התיכונית – באמצע המאה
הי"ט, באיטליה וברוסיה – אחרי שנת 1880. דרגת-הרבוי הגבוהה של אוכלוסי הערים בגרמניה ובשאר
ארצות באירופה התיכונית (לפי מספריה המוחלטים נמוכה היא בכ"ז משל
אנגליה) אינה אלא מעידה עד כמה היו ארצות אלה, בראשית המאה הי"ט, נחשלות
בהתפתחותן התעשינית לעומת מערב אירופה.
אולם על עמדתה וכוונה של כל אחת מהארצות הללו בתנועה הקולוניאלית של
הימים ההם מוכרחים אנו בכ"ז לדון רק לאור המספרים של ההתפתחות היחסית. עם שנויי המבנה הכלכלי משתנה גם
הפוליטיקה הקולוניאלית של הארצות. על האופי ההדרגי של התפתחות זו נוכל להתחקות
עוד יותר, אם נשוה את מספר האוכלוסים העירוניים בארצות הנ"ל לעומת אוכלוסי
הערים של אנגליה בלבד. עפ"י
השואה זו נקבל את הטבלה הבאה: הארץ 1800 1850 1880 1910 אנגליה 100 100 100 100 גרמניה 14 14 30 60 צרפת 39 23 38 40 אוסטריה-הונגריה 13 12 20 24 ספרד 30 25 19 23 דנמארק 143 53 50 46 רוסיה 23 10 13 17 איטליה 79 33 32 33 ואם נדמה את מספר האוכלוסים העירוניים של
הארצות הנ"ל לעומת אוכלוסי אנגליה בשנת 1800 נקבל את הטבלה הבאה: הארץ 1800 1850 1880 1910 אנגליה 100 274 374 507 גרמניה 14 40 114 300 צרפת 39 63 143 207 אוסטריה-הונגריה 13 33 71 121 ספרד 30 70 100 117 דנמארק 143 145 190 234 רוסיה 23 29 51 86 איטליה 79 90 120 170 אנו רואים, אפוא, כי בשנת 1850 בערך, בשעה
שערי אנגליה היו כבר מאוכלסות כמעט פי שלשה יותר מאשר בראשית המאה, לא הגיעו
האוכלוסים של ערי גרמניה אף לחצי המדרגה שהגיעה אליה אנגליה עוד בש' 1800; רק
בש' 1875 הגיעה גרמינה למדרגת אנגליה ב-1800. ואולם מאז הלכה ההתפתחות בטמפו מהיר יותר, ובש' 1910 כבר
הגיעה גרמניה למדרגת אנגליה מש' 1870.
אוסטריה מגיעה רק בסוף המאה הי"ט למדרגת אנגליה מש' 1800, ורוסיה
אינה מגיעה אליה אף בש' 1910 (ב-15 אחוז פחות). דרגת הרבוי של האוכלוסים העירוניים משתנה בכל
ארץ וארץ מתקופה לתקופה. ביחוד
עלתה הדרגה הזאת בתקופה שלאחר המהפכה הטכנית בתנאי-הייצור, – אות ומופת להתרחבות
כח הקליטה של התעשיה. המספרים הבאים מצינים באחוזים את רבוי אוכלוסי
הערים מתקופה לתקופה: הארץ 1850-1800 1880-1850 1910-1880 אנגליה 74 28 35 גרמניה 188 165 צרפת 63 127 45 אוסטריה-הונגריה 116 70 ספרד 130 46 17 דנמארק 2 30 23 רוסיה 25 80 66 איטליה 14 33 40 מהלך הרבוי הזה, על העליות והירידות שבו, נתן
להתבאר מתוך הפרוצס הפנימי בערכות השנוי והגדול של התעשיה המודרנית. מצד אחד הוסח מרכז-הכובד מתעשיה אחת
לחברתה. בראשית צמיחת החרושת
המודרנית תפסה את המקום הראשי תעשית הטכסטיל, וביחוד – אריגת הכותנה, ואלו
בתקופה שלאחר זו נתרחב ביותר שדה הקליטה של חרושת המכונות, שהיתה מספקת מכונות
ושאר מכשירי עבודה לענפי התעשיה למיניהם.
בגרמניה, למשל, עלה מספר הפועלים של חרושת המכונות, במשך 1895-1882, ב-50
אחוז, ובמשך 1907-1895 הגיעה העליה ל-135 אחוז, בה בשעה שמספר כל אוכלוסי גרמניה
בשתי התקופות הללו עלה רק ב-15 וב-19 אחוז. בתקופה שלישית חזר והוסח מרכז-הכובד התעשיני, ושדה הקליטה
נתרחב הפעם ביותר בענפי התעשיה החימית והחשמל. מצד שני חלים בימים ההם שנויים כבירים במכשירים הטכניים של
המשק העממי, בעקב ההמצאות החדשות והארגון המדעי של התעשיה. מבחינה זו יש לציין שלשה פרקים בפרשת העליה של
החרושת המודרנית. עד שנת 1870
עוסקות ארצות-התעשיה הראשיות בהתקנת מכונות הקיטור, לשם המיכינזציה הבלתי פוסקת
בעבודה ובבנין מסלות-ברזל. בתקופת
הפריחה הגדולה, שחלה בשנות התשעים למאה הי"ט, הולכת ומתרחבת רשת המאור
החשמלי, התחבורת, ענפי-חרושת מסוימים, בנין אניות והתקנת מכונות-הגז הגדולות
במכרות ובתעשיה. תנועת ההתקדמות
הטכנית הגדולה במאה העשרים מרוכזת בעקרה בהתפתחות המהירה של תעשית האוטומובילים,
האוירונים ומניעי-דלק. כל אחת
מפרשיות ההתפתחות הזאת מציינת תקופה חדשה בכח המשיכה והקליטה של התעשיה. בכל אחת מהתקופות הללו בולטת תגבורת
הכחות של התעשיה הארצית המנצחת את מגמות ההגירה וההתישבות מעבר לים. בכל אחת מהן נכרת מעין עיפות
קולוניאלית, המנעות מלהתפשט בארצות רחוקות, רשלנות בהנהלת השטחים שכבר נכבשו,
ואי-רצון לשאת בעול הוצאות לשם הרחבתם או החזקתם של הכבושים הקולוניאליים. [מלבד התקופה הנדונה בזה, 1840-1820
בערך, חלה בהיסטוריה הקולוניאלית של אנגליה במאה הי"ט תקופת-שפל שניה, בש'
1875-1860 בערך, שאז רפתה התפתחות האימפריה הבריטית.] תשומת-הלב העיקרית נתנה מעתה לבעית האפשרות
והבטיחות של העליה התעשינית. קודם-כל
מתאמצים לצמצם כל כמה שאפשר את הוצאות הייצור, כלומר – להוזיל את צרכי יום-יום
של המוני הפועלים ואת הגלם ההכרחי, כדי שאפשר יהא לנצח במלחמת התחרות, מצד
היצרנים המקומיים והזרים גם יחד. למטרה
זו אפשר להגיע קודם-כל בדרך של הבאת תבואות בזול מאזורי ההתישבות במערב אמריקה. באמריקה גופא משמשים המחירים הזולים של
המצרכים מניע חזק, המעודד את התעשיה החדשה. אולם באירופה מתיצבת כאן לשטן הרנטה הקרקעית, נחלת העבר. כאן פורץ הסכסוך הראשון, בין מעמד בעלי
הקרקע ובין הבורגנות התעשינית הצעירה, אשר פארבוס מכנה אותו בשם "הסכסוך
הגדול הראשון בין משטר-הקנין הרכושני ובין התפתחות-הייצור הרכושנית". סכסוך זה מוצא באנגליה את סיומו
הדראמאתי בבטול מכס התבואות. בעית הגלם, בתקופה של צמיחת התעשיה המודרנית
(בנגוד לתקופות המאוחרות), היא בעקר בעית המחיר, ולא ההשגחה על אזורי הגלם
ובטחון ההספקה. רק בזמנים של משבר
מיוחדים ויוצאים מהכלל, מתחילה להדאיג שאלת הבטחון בהספקת הגלם. בהגלות שדות הזהב באוסטראליה בש' 1851,
ובהחל בהלת-הזהב עד כדי סכנה של התרוקנות ארצות-המקנה מאוכלוסיהו – אוחזת כבר
דאגה את תעשיני יורקשייר, החוששים פן תפגע היציאה הזאת בהספקת הצמר האוסטראלי. לפיכך הם מיסדים חברה מיוחדות, שתפקידה
להטיף להגירה לאוסטראליה, ובעקר – מסקוטלנד. התפתחות התעשיה מושבתת עוד יותר מחמת מלחמת האזרחים הפורצת
באמריקה בשנות הששים, בגלל שאלת בטול העבדות. מחמת המלחמה הזאת נפסק פתאום משלוח הכותנה ללאנקשייר,
ומחיריה עולים פי חמשה ויותר. דבר
זה מביא לידי התרחבות חזקה של תוצרת הכותנה בהודו, וכבמטה-קסמים מתחילים לפרוח,
בזמן קצר מאד, מטעי הכותנה במצרים.
אז תצמח בעיה חדשה, העולה בחריפותה על שאלת
הגלם והוצאות-הייצור גם יחד, הלא היא – בעית ממכר התוצרת. צבירת ההון הולכת וגדלה בלא הרף,
והתוצרת מתרחבת יותר ויותר. ואולם
השאלה החיונית, המטרה העקרית של המשק הרכושני המתפתח בלא שעור, הלא היא שאלת
הראליזציה של הערכים, הנוצרים על ידו.
אנה יכנסו כל האוצרות הענקיים של התוצרת החדשה? התפתחות הייצור הגיעה
למדרגה כזו, שדרשה בהחלט להרחיב את שדה הממכר. בתנאי המשטר הכלכלי הקיים היו פני הדברים מכוונים, כמובן, לא
לתצרוכת, אלא לכח-הקניה. אלו גדל
כח הקניה, בד בד עם התפתחות התוצרת, במדה כזו שתגדיל את התצרוכת, כי אז נעשו
כמובן המוני העם, וביחוד המוני הפועלים העירוניים לצרכנים, שכח קניתם הולך גם
הוא וגדל באותה מדה. ואולם דוקא
באותה התקופה, שנתן לה תאור קלאסי ב"הרכוש" של מארכס, דוקא בה הופחת
שכר הפועל עד קצה האפשרות של קיום עלוב, ופועלי-התעשיה הצעירים עוד טרם יהיה להם
הכח הדרוש להשגת עליה בשכר עבודתם.
כאן מתגלה נגוד, שסכנתו גדולה עוד יותר מסכנת הנגוד שבין בעלי הקרקעות
ובעלי-התעשיה הרכושניים. כל תעשין
כשלעצמו, וגם ארץ התעשיה בכללה, עומדים בפני השאלה החמורה של כבוש שוקי-ממכר
בחוץ-לארץ, כלומר – "באותם החוגים שבהם לא נהוג הייצור הרכושני". החוגים הללו היו אז חוגי האכרים
ובעלי-המלאכה באותן הארצות האירופיות, שעוד טרם הגיעו לתקופת מהפכה תעשינית. וככל אשר הלכו ונתמעטו הארצות הללו
באירופה גופא, כן גברה השאיפה לכבוש שוקי-ממכר בארצות עבר היום, שעוד לא הגיעו
להתפתחות רכושנית. ממכר התוצרת
נעשה לתנאי עקרי והכרחי בשביל הצטברות ההון באירופה. בולמוס השוקים מצין באופן ברור ואופיני את דרגת ההתפתחות של
התנועה הקולוניאלית בימים ההם. בה
בשעה שבראשית צמיחת הרכושנות היה עקר המסחר הקולוניאלי – הבאת מתכות יקרות, הבאת
תבלין, מותרות ואריגים יקרים, ובתקופה המרכנתילית – היתה מטרתו העיקרית הבאת
סחורות קולוניאליות לתצרוכת הכללית של האוכלוסים, הנה מעתה – בתקופת הפריחה
התעשינית – היתה המטרה העיקרית כבוש שוקים למכירת תוצרת התעשיה. ביחס המסחר שבין בריטניה הגדולה ובין מושבותיה
בולטת, למשל, התמונה הבאה שיש בה משום ענין רב (המספרים מצינים במיליוני
לי"ש את ערך האימפורט והאכספורט השנתי): הממוצע במשק אימפורט
מהמושבות אימפורט
למושבות 1840-1831[1] – – 1850-1851 – – 1860-1851 – – 1870-1861 70,4 52,4 1880-1871 82,4 71,2 1887-1881 91,0 87,0 1905-1904 113,0 116,0 1913 203,5 195,3 בעית המשבר בראשית התקופה של התעשיה המודרנית
(באנגליה – בש' 1870-1850) היתה מכוונת בעקר למכירת התוצרת המעובדת (לא כן היה
הדבר בתקופות מאוחרות, שעליהן עוד ידובר להלן). באנגליה, שתעשית האריגה תפסה בה מקום מכובד מאז, הגיע עוד
בש' 1898 ערך האכספורט של אריגי הכותנה ל-28 אחוז מאכספורט תוצרת התעשיה בכלל,
לעומת 22 אח' בחלקן של סחורות ברזל ומתכת. 40 אח' (2 ורבע מיליונים יארד מבין 5 ורבע מיליונים יארד)
מהאכספורט הבריטי של אריגי כותנה קלטה קדמת-הודו. זוהי התקופה שבה נעלמו נגודי-ההתפתחות הסוציאליים: פועלי
תעשיות-האכספורט, וביחוד – התעשיות המונופליות שבאנגליה, נוטים לדעה אחת עם
המעבידים. אלה ואלה רואים את ענין
הכבוש של שוקים קולוניאליים לממכר התוצרת – כענינם הפרטי, אלה ואלה נתפסים
להלך-מחשבה "אימפריאליסטי". כיצד תושג המטרה הזאת? ביהמ"ד של
מאנשסטר, המתחיל להיות ראש-המדברים באנגליה, ובמקצת – גם ביבשת אירופה, סבור
שלשם זה אין צורך לא בפקוח ממלכתי על המסחר ולא בשעבוד פוליטי של האזורים מעבר
לים. הסברה הכללית היא שאין צורך
בשום דבר העלול לעכב, באיזו צורה שהיא, את חופש תנועת הסחורות ע"פ כדור
הארץ. לא נראתה כל אפשרות של
תועלת, העשויה לצמוח בשביל מטרופולין אירופית, אם זו תתחיל לפקח על שיטת-המכס של
המושבות. הסברא הכללית היתה שיש
להניח לענינים שיתפתחו מאליהם, בלא כפיה.
הדאגה העקרית, כלפי אזורי-המושבות הבלתי מפותחים, היתה – להשכין שם משטר
ובטחון, כדי שלא יושבת מהלך המסחר בין אירופה ועבר-הים. האידיאלים של תורת המדיניות הליבראלית
באירופה עוברים בנקל לשטח היחסים האימפריאליים. אף הסיסמה "מסחר – בעקב הכבוש" (Trade follows the flag) לא נוצרה אלא אחר-כך, בשעה שכבר בגרה החרושת וגברה ההתחרות בין
ארצות-התעשיה. ואולם בתקופה זו של
ראשית צמיחת התעשיה מקובל ההיפך מזה.
במקום שנוצרה ע"י חופש-המסחר רשת שלמה של יחסים מחסריים – שם כדאי
אולי שהמטרופולין האירופית תקח עליה את תפקידי המשטרה. אף ההגנה על דרכי-המסחר, תנאי הכרחי
כמובן בכל השיטה הזאת, לא היתה לה חשיבות יתרה בזמן הוא, כי לא היה אלא צי אחד
בלבד (והוא הבריטי) ולא נשקפה אפוא סכנה רצינית לדרכי-המסחר הימיים. רעיון הפוליטיקה הכלכלית של אנגליה
מטביע בתקופה זו את חותמו על דעת-הקהל האירופית וגם על הפוליטיקה הקולוניאלית. זהו הרעיון (בנוסחו של זומבארט) על
"חליפים הדדים וידידותיים בין כל העמים המאוחדים ע"י חופש המסחר ומשולים מבחינה זו לאטומים,
או ביתר דיוק – בין כל האנשים או המשקים הבודדים, המתלכדים – בדרך חלופי-סחורות
חפשיים – לקוסמוס סוציאלי, לאותו פאר הניוטוניזם הסוציאלי, שתוצאתו האחרונה היא
– חופש המסחר". ב הפוליטיקה הקולוניאלית של האימפריה הבריטית –
השריד היחידי מהמעצמות הקולוניאליות של אירופה – משקפת ברור את כל המגמות
הכלליות הללו בתקופה זו, וגם בתקופה שלאחריה, שכבר נכרו בה סימני עיפות
קולוניאלית (בימי שלטון גלאדסטון בערך).
תעשית-האריגה האנגלית מתפתחת במהירות, אם כי בראשית צמיחתה זו עוד חלים
בה זעזועים מפעם לפעם. לפי מאק
קולוך היה אימפורט הכותנה לקיסרות הבריטית. בש' 1800 56 מיליון
פונט " 1810 132,5 " " " 1820 151,6 " " " 1830 236,9 " " " 1844-46 (בממוצע) 588 " " הקף חרושת הכותנה באירופה בש' 1851 הארץ פלכים
(במיליונים) מטוה ואריגים (במיליוני ק"ג) אנגליה 18 277 צרפת 4,5 64 גרמניה – – אוסטריה 1,4 30 "צולפראיין" 0,9 18 בלגיה 0,4 10 ספרד 0,7 10 איטליה 0,7 10 שוייץ 0,9 9 ערך הכותנה המעובדת עלה במשך שנים אחדות בלבד
(1825-1821) מ-129 ל-167 מיליון לי"ש. תוצרת עצומה זו זקוקה היתה, קודם-כל, לקונים. ואשר לא נמכר בפנים המדינה – מוכרח היה
להמכר בזה דרך שהוא בארצות אחרות.
התעשיה הבריטית משמשת בתקופה זו מעין "מעבדה עולמית", והיא
מקוה לשמור על עמדתה המונופולית גם בעתיד, למרות כל יסורי-ההתחלה, עם כל
הטשארטיזם, האווניזם וחוקי-הריפורמה הפוליטיים. נסיון המציאות ממריץ אותה לחופש-המסחר; המאזנים המסחריים
מעידים כי מאז נפרדו י"ג המושבות מאנגליה לא רק שלא נתמעט מחזור המסחר בין
אנגליה וצפון אמריקה, כי אם אף עלה בהרבה. ואפילו לאחר שפרצה מלחמה שניה בין אנגליה וארצות-הברית (בש'
18129), ובאמריקה התחילה לפרוח בינתים תעשיתה הצעירה – לא הופרע מהלך גדולה של
החרושת הבריטית, ומיד לאחר ברית השלום מציפה אנגליה שוב את השוק האמריקני
באריגים ובתוצרת ברזל, ורבים מבהח"ר החדשים באמריקה מתמוטטים ונהרסים. האכספורט האנגלי לארצות-הברית עולה
כמעט כפלים במשך שנה אחת: מ-83 מיליונים דולר בש' 1815 עד 155 מיליונים בש' 1816. יחד עם זה הולך וגדל האכספורט הבריטי
גם למדינות החדשות (מושבות ספרד לשעבר) באמריקה התיכונית והדרומית: ערכו עולה
מ-2,9 מיליונים לי"ש בש' 1821 ל-6,4 מיליונים לי"ש בש' 1825. התפתחות זו נוסכת אור בהיר על דבריו
הידועים של קאנינג, הזוכים לתשואות סוערות בפארלמנט הבריטי: את המדינות החדשות
בדרום אמריקה ציין קאנינג כעולם חדש, "שנוצר כדי לבסס את מאזן העולם
הישן". נסיון המציאות הזאת,
מתוך צרוף תמים של אידיאליזם ליבראלי ושאיפות מונופוליות, הופך באנגליה
לתורת-חיים, שעקריה מתפשטים גם בשטח היחסים שבין המטרופלין ומשבותיה. בשנת 1825 פותח האסקיסון אפשרויות של
חופש-מסחר עם מושבות בריטניה לכל הארצות הקולוניאליות, שיש להן מושבות, אם אך
מזכות הן את המסחר הבריטי באותן הזכויות.
כדי לחזק את קשרי המסחר עם המושבות מנהיג הוא בהן, בנמלים הגדולים, את
שיטת חופש-הנמלים (הנהוגה באנגליה) עם מחסני הערובה. רפורמה אחרת של האסקיסון באה לבטל את המסים הכבדים, שהיו
נגבים ברוב הנמלים של המושבות, בשעת טעינת הסחורות ופריקתן. פקודה מיוחדת באה להקל את הבאת התבואות
מקנדה ע"י הפחתת מהכס, ובה יש לראות סלילת דרך לבטול מכס התבואות. מצד שני – אופיני הדבר שבמשך כל התקופה הזאת
לא היה באנגליה כלל מיניסטריון קולוניאלי. לאחר שנפרדו ממנה המושבות האמריקניות בוטלה, כמובן, משרת
המזכיר האמריקני. כעבור זמן-מה
נמסרים הענינים הקולוניאליים להנהלת מחלקה אחת – "משרד המטעים" –
הכפופה למיניסטריון הפנים. אחר
עוברת סמכות זו לרשותה של ועדת "המועצה למסחר ולמטעים", ולבסוף נמסרת
היא לרשות מיניסטריון הצבא שנוסד אז בהשפעת המלחמה עם נאפוליאון. המזכיר הצבאי של הממלכה משמש עכשו
באופן רשמי גם כמזכיר המושבות, ומחלקתו מטפלת בענינים הקולוניאליים. רק בש' 1854 מתמנה מיניסטר מיוחד
לעניני המושבות ואז מתיסד גם משרד המושבות. השנויים והגלגולים הללו של משרדי המושבות
מעידים על "אדישות" וספקנות תמוהה לכאורה, ואולם – מוצדקת ע"י
הגיון הדור ההוא. המדינאים
וראשי-המדברים באנגליה היו בטוחים אז בטחון גמור שגורל המושבות האמריקניות –
גורל טפוסי הוא לכל ישוב קולוניאלי מעבר-לים. היחס אל המושבות טבוע ע"כ ברות עראות וזמניות, אלא
שהגיון הדור ההוא היה מחייב את הכבוש הקולוניאלי כדבר-מה טבעי, שאפשר להחזיק בו
במנוחה, ומה גם שהוא רחוק מהפסד, כאשר יעידו המאזנים המסחריים. אחדים הרחיקו לכת עד כדי התנגדות חריפה
לכבושים קולוניאליים. י. הום, למשל, טוען בפארלמנט בש' 1823 כי
"המושבות אינן תוספת-כח לממלכה, אלא תוספת חולשה", והוא דורש להתיר
להן את שבועת-האמונים לאנגליה כדי לזכותן בעצמאות גמורה. דעה ממין זה משמיעים גם אחרים, כג'ון
ברייט וחסידיו. ולא עוד אלא שאף
מיניסטר אחראי כהאסקיסון אומר בש' 1828 כי אין הוא מפקפק שהמושבות הבריטיות
"תהיינה ביום בהיר אחד לאומות חפשיות, המבשרות חרות לעמים אחרים... אם תהיה קנדה תלויה באנגליה לעולם ואם
לא – חובתה וענינה של הממלכה הזאת לפתח בה רגשות אנגליים ולהחדירה ברוח החוקים
והמנהגים האנגליים". וכן אומר בש' 1837 ויליאם מולסוורת, אחד
הנלחמים להתישבות תכניתית בארצות עבר-הים ומי שהיה זמן-מה גם מיניסטר לעניני המושבות. בוכוח על מרד קנדה השמיע את דברו לאמר: "רצוני העמוק הוא שיבוא הפעם קץ לשלטוננו
באמריקה, ואולם רוצה אני שהדבר יבוא מתוך שלום וידידות כזו, ורב יהיה הכבוד אשר
תנחל ארצנו, בהסכימה לצעד זה". בימים ההם משמיע דיזרעאלי הצעיר את דבריו,
שאחר כך היה רוצה ודאי לדונם לגניזה: הוא מדמה את המושבות ל"אבני רחים על
צוארינו"... וה"טיימס"
מצדיק במאמר ראשי את הותור על קנדה ללטובת ארצות-הברית, שהרי סוף-סוף מוכרחה
מושבה זו להספח לרפובליקה הגדולה, ומוטב שהדבר יעשה בשלום ובידידות, ולא בדם ואש. מענין הדר שהטעמים והנמוקים ההלו חוזרים
ונשנים כמעט באותה צורה ובאותם החוגים גם בתקופה השניה של העיפות הקולוניאלית
באנגליה, כלומר – בשנות הששים והשבעים.
שני הפקידים העליונים ורבי-ההשפעה במיניסטריון המושבות בימים ההם היו סיר
פרדריק רוגרס (אחר-כך – לורד בלקפורד), משנה למזכיר המושבות, וסיר הנרי טיילור. שניהם היו בטוחים בהכרח ובתועלת של
נתוק המושבות מהמטרופולין. סיר
הנרי כותב, למשל, בש' 1864 למיניסטר המושבות, הדוכס מניו-קסטל, לאמר: "בנוגע למושבותינו באמריקה – הנה עוד מאז
אני מחזיק בדעה זו שאין הן אלא מעין ירושה נפסדת (damnosa
hereditas);
ואם הוד מעלתו והנסיך מוולס השתדלו והצליחו להפיק את רצון המתישבים, הרי לדעתי
היה זה חזוק קשרים שמוטב להחלישם". ובתקופה מאוחרת כותב לורד בלקפורד באחד
ממכתביו לאמר: תמיד האמנתי – ואמונתי זו נתחזקה עד כדי כך
שקשה לי להעלות על הדעת אפשרות של מחשבה אחרת – כי סוף מושבותינו לעצמאות. ולפיכך חובה על משרד המושבות לדאוג לכך
שהקשרים הללו, כל זמן שהם קימים, יהיו נוחים לשני הצדדים, ובבוא יום פרידה – תהא
זו פרידה-בשלום, כל כמה שאפשר". לא יפלא שבאוירת דעות כאלה נמנעה הפוליטיקה
הקולוניאלית של אנגליה בימים ההם מכל תכנית-התפשטות שלא הלמה את שיטת הפוליטיקה
המסחרית החדשה. ויש אפילו
שמתלבטת, זעיר פה זעיר שם, נטיה להסתלק מהמושבות שכבר נרכשו או נכבשו. על פי חוזה-השלום בפאריז מותרת אנגליה,
כידוע לנו, על כל איי מערב-הודו שנכבשו על ידה בימי מלחמות נאפוליאון (פרט
לטובאגו וסנטה-לוציה). אופיניים
הם הדברים, שבהם מציין לורד קאסטלריק בפארלמנט את המעשה הזה: "כדאי היה, לפתוח לפני צרפת שטחים
לעבודות שלום... ולא לטובת הממלכה
הזאת שתהפך לאומה צבאית ולוחמת, תחת אומה מסחרית ושקטה". עמדה כזאת כלפי איי מערב-הודו, שלפני מאה שנים
נחשבו למרגלית היותר יקרה בכתר הבריטי, תלויה כמובן גם בגורמים אחרים: עם
ההתרוששות התמידית של הקרקע, הקשיים בהספקת עבדים וההתרחבות האטית של שטחי
סלק-הסוכר באירופה – התחיל ערכם הכלכלי פוחת והולך, כשם שגם תחנות-החוף במערב
אפריקה התחילו לאבד את ערכן עם בטול מסחר-העבדים. מכל מקום עובדה היא שממשלת אנגליה התחילה נוטה לותר גם על
מושבותיה במערב אפריקה, ביחוד לאחר שמלחמות הילידים הטילו עליה משא כבד של
הוצאות. כדי להקל מעליה מוכרת
אנגליה את אזור הזהב בשנת 1826 לחברה פרטית. שיטה זו חזרה ונשנתה גם בש' 1865, שאז החליטה אנגליה, אחר
בדיקה חדשה, לשוב ולותר על תחנות אחדות באזור הזהב וגם על כבושים גדולים, שבאו
לה בזכות הצלחתה הצבאית במלחמות אשאנטי (מערב אפריקה), ורק מעטים מהם (כגון
לאגוס), שהיתה להם חשיבות מסחרית יתרה, שמרה לעצמה. ואם באי-אלה מקומות מוסיפה אנגליה להרחיב קמעא
את כבושיה הקולוניאליים – הרי שני טעמים הם, המניעים אותה לכך. קודם-כל אין אנגליה מסיכמה, אף בימים
ההם, לשבת בחבוק-ידים, ולראות איך מנצלים היריבים האירופיים את שעת-הכושר באין
מפריע. בשעה שמלכות-יולי הצרפתית
מבקשת לנקוט את השיטה, שעלתה כפורחת בימי נאפוליאון השלישי, ולחזק את מצב-הרוח המרומם
במדינה על ידי כל מיני כבושים הרפתקניים – רואה אנגליה חובה לעצמה להתיצב
בעל-כרחה כנגד המעשים הללו. בשעה
שצרפת מתחילה, למשל, ליסד ישובים באזור השנהב – חוזרת אנגליה ומעבירה את
אזור-הזהב לרשות הכתר הבריטי (1842).
וכדי "לעגל" את האזור הזה, מטעמי הגנה, רוכשת לה אנגליה אחר כך
אחדים מהנמלים של הולנד ודנמרק. ההודעה
הרשמית על ספוח זילאנד החדשה (בש' 1840) באה, כידוע, לשמש תריס בפני מזמות-הספוח
של צרפת. ואמנם, שלשה ימים אחרי
ספוח זה מגיעה לחוף זילאנד החדשה אניה צרפתית, שכונותיה אינן שונות מכונות-הכבוש
הבריטיות, ואלא שהיא מוכרחה לשוב כלעומת שבאה, לפי שקדמוה אחרים. הסוג השני על כבושים קולוניאליים בתוקפה ההיא
כולל מקומות כאלה, שאין להם אמנם כל ערך מצד שטחם, ואולם לעומת זאת משנה חשיבות
להם מצד היותם נקודות של פרשת דרכים לאניות המסחר או מבואות לאזורי-המסחר
הגדולים, באופן שהם יכולים לשמש נקודות-הגנה על דרכי המסחר הגדולים וגם מרכזים
עולמיים לחלופי-סחורות. אלה הם,
כדברי דמאנגון, מעין אברי-יניקה, הקולטים לתוכם את תנועת העסקים של שטחים
ענקיים, ערים קוסמופוליטיות, שאוכלוסיהן מתרבים על ידי אנשי נוד הנזונים מענפי
המסחר והימאות. מלבד תפקידם
להבטיח שוקי ממכר לתוצרת הבריטית ממלאים הם גם תפקיד חשוב מאד בשביל
תנועת-האניות הבריטיות, בהבטיחם להן את הובלת המשאות בין הנמלים אשר מעבר-לים,
ובינם לבין נמלי אירופה. בראש
התחנות הללו, הנעשות לנקודות של פרשת דרכים בתחבורת העולמית, באות קודם-כל
סינגאפור והונקונג, הנספחות לאימפריה הבריטית בתקופה זו. סינגאפור אשר על מצר מאלאקה, ליד המבוא אל
המזרח הרחוק, נרכשת בש' 1819 על-ידי איש-העסקים הגאוני, סיר סטאמפורד ראפלס,
וכעבור שנה אחת בלבד לשלטון הבריטי במקום זה מונה כבר הכפר המאלאי העלוב יותר
מעשרת אלפים תושבים. בזמן קצר
עוברת סינגאפור בהתפתחותה את פנאנג ומאלאקה, שתנאי-המקום בהם אינם כה טובים כשלה. כל האניות, העושות את דרכן בין חופי
אירופה, הודו ומזרח אסיה, מוכרחות לעגון בסינגאפור כבתחנת-בינים, ולפי מחזורה
המסחרי עולה היא למדרגת הנמל הרביעי של המעצמה הבריטיטת (אחרי לונדון, ליברפול
והונגקונג). אריגים, סחורות ברזל,
טבק, גפרורים ומכונות מובאים מעתה לסינגאפור בשביל כל תושבי האיים המאלאיים;
ובהפליגן משם לאירופה טעונות האניות קופרה, גומי, סאגו, קוקוס ותבלין למינהם. חשיבותו המסחרית של הונגקונג היתה גדולה עוד יותר,
כאמור. מקום זה אשר ליד שפך
הקאנטון, מרכז המרכולת של דרום סין, נספח לבריטניה בש' 1841, זה היה אי-סלעים
קטן, בשטח 82 קמ"ר, ובאמצעים מלאכותיים צריך היה להגדיל את שטח המקום, על
מנת שאפשר יהא לבנות שם את הנמל ולהתקין מקום לבנין העיר ויקטוריה. שם הוקם נמל מוגן ובטוח, מוקף איים
קטנטנים אשר בשפך הנהר, ושמה יכלו מעתה האניות להגיע יומם ולילה, בלא כל זיקה
למזג-האויר. בשנת 1841 נמצאו
בהונג-קונג כאלפים תושב, בש' 1911 – 370,000. מטען האניות שהגיעו להונג קונג והפליגו ממנה בשנת 1920 הגיע
לארבעים מיליון טונה בערך. זהו היקף-הובלה
שרק שלשה נמלים בכל העולם עולם עליו.
ערך האימפורט הכללי באותה השנה הגיע ל-89,2 מיליון לי"ש, וממנו 30,3
מיליון בחלקה של בריטניה. מן
האכספורט הכללי בסכום 55,1 מיליון לי"ש קלטה בריטניה סחורות בסך 14,2
מיליון. בחמשים השנים הראשונות
לכבוש הונגקונג היה חלקה של בריטניה במחזורו המסחרי גדול, כמובן, הרבה יותר, כי
אז לא הורגשה עוד ההתחרות מצד ארצות-התעשיה החזקות על כחוף האוקינוס השקט,
וקודם-כל – אמריקה ויאפאן. בימים
ההם נתבצרו בהונגקונג הפירמות הבריטיות הגדולות, ושליטתן היתה גמורה ומוחלטת. ....כה, למשל, בית-מסחר זשארדין, מאתיסון
ושות', אשר בראשית המאה הי"ט קבע את מושבו במאקיי, ואחר כך – בקאנטון ומש'
1842 – בהונגקונג. זוהי פירמה
גדולה לאימפורט ואכספורט. בשאנחיי
שייכים לה בח"ר לכותנה, יש לה צי מסחרי שלם והיא משתתפת גם בבנין רכבות
בסין ובבנין האניות של שנחיי... אחריה
חברת-הבטוח של קאנטון (“Union insurance Society of Canton”), הקבועה בהונגקונג מש' 1841 ואילך. על ידי כל החברות הללו, חברות ישנות
ורבות-השפעה, שכולן מתרכזות בהונגקונג, חודרת ההשפעה הבריטית לכל סין. צי בריטי שלם, שנמל מוצאו הוא הונקונג,
עוסק בשייט לאורך חופי סין. אניותיו
מפליגות לאיי הפיליפינים, ליאוה ולסין; הן שטות במעלה היאנגטזי עד האנקואו
ומגיעות לקאנטון ולטינטזין. אף
לאחר המלחמה תופסות עוד האניות הבריטיות 2.5 מתנועת האניות בנמלי סין; אמנם,
דגלי הספינות האחרות מרובים גם הם, וסכנת ההתחרות חזקה מאד, ואולם הדגל הבריטי
הוא בכל זאת הרשון... בש' 1920
נמצאו בסין 16 לשכות-מסחר בריטיות.
אנגלי אחד, סיר הרברט הארט, ארגן את שלטונות-המכס הימיים; האנגלים הם
המסתדרים בשרות המגדלור, במשרות שונות וכד'. כל התרחבות הזאת של השלטון, השפעה וההשפעה – מוצאה
מהונגקונג". ג מובן מאליו שבתנאי ההתפתחות הזאת מתחילה
מזרח-הודו הבריטית לתפוס מקום חשוב מאד – לא שערוהו בתחלה – בפוליטיקה
הקולוניאלית של הזמן ההוא. אם
נכון הדבר שהרכושנות אינה יכולה להמשיך את קיומה ולהגדיל את הונה בלעדי אלמנטים
בלתי-רוכשניים – שכבות סוציאליות ואזורים כלכליים, – הרי שאין לך אובייקט יותר
גדול וכשר להגשת המטרה הזאת מאשר חבל יבשה זה בן מאה מיליון אוכלוסים, חבל זה
שנמצא כבר בימים ההם כפוף לשלטונה ולהשפעתה של המטרופולין, רבת התעשיה, ובשעת
הצורך אפשר היה ע"כ לשעבדו לתכניותיה בלא קשיים יתרים. העולם הגדול – היה לו, כמובן, בימים ההם מושג
אחר לגמרי על הודו. רושמי
ההיסטוריה מספרים רק על תגרות ומלחמות.
בש' 1826, למשל, אחרי תגרות אחדות, נקרעו מבורמה אזורים מרובים ונספחו
לממלכת בריטניה-הודו. בבול
הצפוני-המערבי, באפגאניסטאן ובפרס מנסים להשפיע על השלטונות המוסלמיים של מדינות
אלה, כדי להדוף את היריב החדש ההולך ונדחק לאסיה, כלומר – את רוסיה. בלוטשיסטאן, הממלכה המוסלמית השלישית
במערב, נכבשת גם היא ומקבלת עליה את עול בריטניה. בפרוץ באפגאניסטאן סכסוכים על ירושת הכתר מנצלת בריטניה את
שעת-הכושר, ובש' 1839 כובשת היא את קאבול וקאנדהאר, ואולם כעבור שלש שנים מוכרחת
אנגליה לסגת אחור, מחמת מרד המוסלמים הקנאים, ורוב הגדודים הבריטים נשמדים
בנסיגה זו. האמיר מבוכארה מצוה
לתלות בחצרו את הציר הבריטי, וממשלת אנגליה אין בכחה לשלם מיד לרשע כרשעתו. אנגליה יוצאת, אמנם, למלחמת נקם כנגד
אפגאניסטאן, מלחמה שאירופה עוקבת אחריה בהתענינות מתוחה, ואולם העצמאות הרשמית
של מלכות אפגאניסטאן אינה נפגעת. כעבור
עשר שנים פורץ המרד הגדול של החיילים-הילידים (מרד הספאים) בצבא הבריטי-ההודי. המורדים מתנהגים בפראות רבה, וגם דכוי
המרד נעשה באכזריות יתרה. סוף-דבר
שנתבטל השריד האחרון משלטונה העליון של החברה בריטניה – מזרח-הודו. שאר ידיעות, שקלט העולם הגדול בדבר הודו, הן
הידיעות על שורת רפורמות ותקונים פנימיים, הנעשים בהודו על ידי מושלים חרוצים,
כדי להכשיר את דרכי-ההתפתחות המביאים את ראשית המודרניזציה להודו. בש' 1813, לרגל אחת הארכות האחרונות
לזכיון החברה, מפריש השלטון ההודי מתקציבו העצם סך 10,000 לי"ש לשנה
לצרכי-חנוך, ואז מתיסדים הקולג'ים הראשונים בקאלקוטה, אגרא ודלהי. בש' 1883, בימי לורד ויליאם בנטינק,
מגדילים את תקציב החנוך פי עשרה ומניחים את היסוד לשיטה אירופית-אנגלית בחנוך
ההודי. דבר זה נעשה על סמך תזכירו
של ההיסטוריון הליבראלי המפורסם, מאקוליי, שהיה אז נשיא ועד החנוך. אמנם, גם לאחר כל אלה לא נהנו
מרשת-החנוך הזאת אלא 25,000 ילדים מבני הודו, ואולם על ידי זה נעשתה השפה
האנגלית לא רק לשפה הרשמית בהודו, אם גם לשפה משותפת, מעין אספראנטו לאומי,
לכתות ולשבטים ההודיים, המפולגים זה מזה על ידי בבל של לשונות וניבים. כעבור כמה שנים, בהתכנס הקונגרס הלאומי
הראשון בהודו, רווחת בו השפה האנגלית כשפתו הטבעית. השלטון הבריטי מכניס בהודו גם כמה תקונים
אחרים. הוא מבטל ביד חזקה את
המנהג של שריפת האלמנות, ומדכא את חבורות-הפושעים, הנושאות אופי מסתורי-דתי. מנהל העבדות מתבטל. לורד דלהוזי, המושל הראשי בש'
1856-1848, אדם רב כשרון ומרץ בעניני הנהלה, מכניס שנויים יסודיים בארגון
הפקידות וקובע בחינות רשמיות לאלה המבקשים לשמש בפקידות ההנהלה. האירופיזציה של ההנהלה ההודית הולכת
ומתקדמת במהירות נמרצת, שרות הדאר משתכלל ומוזל (חצי פני – דמי משלוח מכתב בכל
רחבי הודו) ורשת טלגרפית מחברת את כל הערים החשובות. העבודות הציבוריות, שבמשך כמה עשרות שנים לא תפסו אלא אחוז
דל מאד (5-1 אח') בתקציב החברה, עולות כעת למדרגה חשובה מאד: הולכות ונבנות
מסלות-הברזל הראשונות, שהן העורקים הראשיים ברשת-תחבורת מסועפת, ההולכת ומקיפה
את כל הודו, וגם מתחילים להקים את מפעלי-ההשקייה הראשונים והגדולים. רשת החנוך, מביה"ס הכפרי ועד
האוניברסיטה, כפופה מעתה לשיטה אחת ואחידה. אולם מתחת לשטח העליון של כל המאורעות הללו
הולך ומתרחש פרצס עצום, שאינו בולט אמנם לעין, אבל הוא הנותן למאורעות ערך קובע
את מהירותם וכוונם ומבאר את סוד "הגלגולים" משיטות-ההנהלה של החברה
לשיטות-הנהלה של הכתר הבריטי. פרוצס
זה הוא – משיכת הודו לתוך הרשת הכלכלית של הרכושנות התעשינית, העולה לגדולה. פרוצס זה לא יתכן אלא בדרך ההתפוררות
האטית של המשק ההיסטורי הנושן, חרובן המשק הטבעוני, בטול ענפי המלאכה
הפרימיטיבית, וחדירה חזקה של האלמנטים מסחריים לתוך חוגי המשק, העומד על סף
הרכושנות, לשם זה משמשים כל התקונים והשכלולים החדשים (רכבות, טלגרף, השקייה
ודואר זול) לא פחות מאשר לתועלת הודו גופא. ראיה מכריעה להשפעות הפרוצס הזה תשמש לנו השמדת מלאכת-האריגה
ההודית בתקופה הנדונה. מראשית מסחר-המזרח ועד התחלת המאה הי"ט
היתה הודו שולחת לחו"ל את אריגיה היקרים, שהיו מתבקשים בכל מקום. תוצרתה העדינה והיפה שמשה מורה-דרך
ללאנקשייר במשך דורות. זמן רב היו
מעדיפים בכל השוקים התוצרת ההודית על התוצרת הבריטית. אף השוק האנגלי גופא היה נתון לסכנת הצפה מצד אימפורט אריגי
הודו, ולפיכך נאלץ לאחוז בשיטת מכסי-מגן גבוהים. ואולם עכשו, עם צמיחת המטויות המיכניות בשוקי-ממכר רחבים –
מתחילים בהח"ר של מאנשסטר להתחרות בלא חמלה בבתי-המלאכה ההודיים. ועדת-חקירה מטעם הפארלמנט האנגלי חוקרת
את האפשרויות להפצת אריגי אנגליה בהודו.
תוצאת החקירה הזאת – שיטת מכס ומסים, שמטרתה הברורה להחריב את ענפי
האריגה במזרח-הודו. בה בשעה
שבאנגליה נמשכה הירידה של ארוגי-יד כמה עשרות שנים – חזיון שלדעת מארכס הוא
המחמיר ביותר בתולדות העולם – הנה בהודו אין הפרוצס הזה נמשך כה הרבה, כי
"מסייעת" לכך הפוליטיקה הנמרצת של ממשלת אנגליה. ואולם חבלי החורבן הזה קשים לא פחות. בתזכיר מש' 1834-35 כותב המושל העליון
(מצוטט ע"י מארכס) לאמר: "העוני" – אין כמעט משלו בתולדות המסחר. עצמותיהם של אורגי הכותנה מלבינות על
ערבות הודו". בהשפעת מכסי-המגן של אנגליה מתחיל לרדת
אכספורט האריגים מהודו לאנגליה, ובמשך עשרים שנה (1835-1814) הריהו מתמעט פי
ארבעה ויותר: מ-1,266,000 עד 306,000 חתיכות. בה בשעה אין אנגליה מתירה להודו לאחוז בשיטת מכסי-מגן,
והאכספורט הבריטי להודו עלה ע"כ באותה התקופה עשרות מונים: מ-818,000 עד
51,770,000 יארד. במקומות רבים
שפרחה בהם התעשיה בהם התעשיה הביתית עומדים כעת הכישורים והנולים בטלים מעבודה. כה, למשל, מודיעה בש' 1840 ועדת-חקירה
שניה, שנתמנתה לשם חקירת התפתחות זו, כי מעיר דקה. שהיתה פעם מהוללה באריגיה העדינים ומנתה 150,000 אוכלוסים
בסוף המאה הי"ח, נתרוקנה כמעט מתושביה, ומספרם אינו מגיע אלא ל-40-30 אלף. רבבות הודים נטרדים עי"ז מהערים
ונאלצים לבקש את מחיתם בכפרים, שישובם צפוף מאד גם בלעדי זאת וסובל עוני ומחסור. בראשית תקופת הרכושנות התעשינית נעשית
הודו בעל-כרחה לארץ חקלאית גרידא, המייצרת חמרים גלמיים ומביאה מחו"ל תוצרת
מעובדת. עובדי-האדמה מתרוששים עד
כדי כך שבשנת 1850 אין ההכנסה היומית הממוצעת בהודו הבריטית נאמדת אלא בשני
פנסים לגולגולת. בתנאים כאלה אין
ידם משגת אלא לקנות סחורה המונית וזולה, היא הסחורה שיש בידי התעשיה האירופית
הצעירה לספק בזמן ההוא. וכן הולכים ומשיגים את המטרה שלמענה משעבדים
את עניני ההודים, וערך האכספורט מבריטניה הגדולה להודו הולך וגדל: בש' 1814 – 826,000 לי"ש " 1832 – 3,600,000 " " 1843 – 6,500,000 " " 1850 – 8,000,000 " בשמונת המליונים מש' 1850 תפס האכספורט של
אריגי הכותנה בלבד 5,2 מיליונים. בש'
1913 שלחה אנגליה סחורות להודו ב-83,5 מיליונים לי"ש. בש' 1919 עוד הגיע ערך האכספורט של
אריגי כותנה בלבד ל-30,5 מיליונים לי"ש. מספירם אלה אינם גדולים כל-עקר לעומת אוכלוסי הודו, ואפליו
אם תמדד תצרכתם באמת-מדה צנועה ביותר.
מכל מקום עובדה היא שקליטת השוק ההודי נעשתה לגורם מכריע בהתפתחות התעשיה
הבריטית. ערכה של הודו באכספורט
הבריטי בכלל גדול באופן חזק: בש' 1820 – 8 אח' " 1830 – 13 " " 1840 – 18 " " 1850 – 25 " אף בתקופה שלאח"כ גדול היה ערך השוק
ההודי באכספורט מאנגליה למושבותיה: בש' 1870-1861 37,6 אח' " 1880-1871 30 " " 1887-1881 37 " " 1905-1904
46,8 " " 1913 42,5 " צרכי האימפורט של אוכלוסי הודו מוצאים את
ספוקם כמעט רק ממקור האכספורט הבריטי, ואף בסוף המאה הי"ט עוד מספקת אנגליה
מ-⅔ ועד ¾ מכל הסחורות המובאות להודו (בשנת 1913 – 66 אח': האימפורט הכללי 127.5
מיליון לי"ש, מהן בחלקה של אנגליה 83.4 מיליונים לי"ש). התפתחות זו משתקפת מצד שני גם באכספורט הכותנה
הגלמית מהודו לאנגליה, אם כי ערך האכספורט ההודי אינו מגיע למקום כה חשוב במסחרה
הכללי של אנגליה, והוא נתן לשנויים ותנודות מפעם לפעם. בשלש השנים 1816-1814 הובאו לאנגליה
מהודו בס"ה 17,000 חבילות כותנה, ואלו בשלש השנים שלאחריה קפץ פתאום
האימפורט הזה ועלה ל-551,000 חבילות.
אף האכספורט מארצות-הברית לאנגליה בתקופה הנ"ל לא היה גדול מזה, ויש
גם שלא הגיע אליו. ואולם בתקופה
שלאחריה יורד פתאום פלאים האכספורט ההודי לאנגליה, ובש' 1846 אינו מגיע אלא ל –
46,000 חבילות. הסבה לכך מצד אחד
– שיטת-המכס הבריטית. ועדה אחת
בבומביי, שהשתתפו בה באי-כח לשכות-המסחר ופקידים, מחשבת באותה השנה כי מקאנדי
אחד (784 פונט) של כותנה, שמחירו בבומביי 80 רופיות, גובה הממשלה לא פחות מ-48
רופיות מכס ומסים, ונמצא שבשביל כל גורמי הייצור והממכר, החל באכרי סוראת וכלה
בסוחרי בומביי, לא נשארו אלא 32 רופיות, או 4/3 פני לפונט כותנה. מצד שני – אין התעשיה האנגלית מרוצה
ביותר מאיכות הגלם ההודי: ג'ון ברייט מספר באחד מנאומיו את המעשיה המענינת
בדבר אספת המתודיסטים שנתכנסה בימי מלחמת-האזרחים באמריקה. תעשית לאנקשייר רעבה מאד לכותנה בימים
ההם, והכומר מתפלל לשובע של כותנה בשביל האוכלוסים הנענים באזור התעשיני שלו. אך קול אנחה פורץ מעומק לבו של אחד
המקשיבים: "הו אלהים, רק לא מסוראת!".. אבל – בהשפעת כמה תקונים בשיטת המכס וירידה
פתאומית ביבול הכותנה האמריקנית מתחילים שוב להתרחב שטחי הכותנה בהודו. בש' 1859 שלחה הודו לאנגליה כחצי
מיליון חבילות, ובש' 1861 עלה האכספורט למיליון. (בערב מלחמת-העולם שלחה הודו לאנגליה כותנה בסכום 30-25
מיליון לי"ש לשנה). אין צורך
לומר מה היו תוצאות העליה החזקה הזאת, של בקוש הכותנה באנגליה, בשביל
"הרוחה" והבטחון הסוציאלי של עובדי-האדמה בהודו. הירידה הסוציאלית והכלכלית של המוני האוכלוסים
בהודו החמירה עוד יותר בגלל השיטה הכספית המאחדת, אשר שמשה מעין
"נופך" לפרוצס הדלדול הכלכלי.
באמצע המאה הי"ט הגיעה הכנסת-המסים השנתית, שנסחטה מתוך המשק ההודי,
לשלשים מיליון לירה בערך, ובן 13-12 מיליון ממסי קרקעות בלבד. ואם קצרה יד עובד-האדמה מלשלם את המסים
במועדם – היה דינו – כנהוג במשק המזרחי במקרים כאלה – לנפול לידיו של נושך-נשך
ולשלם לו רבית בשעור 60-50 אח'. מרשתו
של זה לא יכול, כמובן, להחלץ על נקלה.
וככל אשר הרחיבה הממשלה את תכנית עבודותיה הצבוריות ומפעלי-הפתוח הטכניים
– כן הלך והכביד עול המסים. מפעלי
ההשקייה החדשים עלו אמנם בהרבה, מצד שכלולם הטכני, על הבארות הפרימיטיביות של
הודו. ואלם תשלומי-המסים שנגבו
לטובת המפעלים החדשים היו כה גבוהים, שהמתוק נהפך לעז, ומאזן המשק של עובד-האדמה
בהודו הועמד בסכנה גדולה עוד יותר.
ואחרי כל אלה לא הספיקו הכנסות השלטון בהודו כדי לכסות על הוצאותיו. כל פעם היה צורך להזקק למלוות חדשות,
שעול הרבית שלהם היה חוזר ומכביד על שכם אוכלוסי הודו. הסכום הכללי של חובות ההנהלה בהודו
התחיל עולה בקביעות: מ-25 מיליון לי"ש בש' 1825 עד 34 מיליון בש' 1829, 44
– בש' 1849 וחמשים מיליון לירה באמצע המאה הי"ט. מהסכומים הללו, שעפ"ר היו משיגים אותם בשוק-הכספים
הבריטי, שלמו דיבידנדה לבעלי-המניות הבריטיים (בשש-עשרה השנים 1851-1835 שלמו
10,080,000 לי"ש), וגם פנסיה לפקידים בריטיים, שנזדקנו או פוטרו. עודף-האספורט, הבולט במאזן המסחרי של
הודו אף בתקופה זו (בש' 1851 – 6,6 מיליונים לי"ש) אינו בתנאים אלה אלא
ראיה נוספת לפרוצס הסחיטה הכלכלית.
הודו משלמת בחמריה הגלמיים את חובות-החוץ, שתמורתם אין היא יכולה לקבל
שום אימפורט. אולם גם התפתחות זו, הנובעת מתוך חוקי התנועה של המשק הכלכלי, מתוך ההכרחים הפנימיים שלו – מגיעה סוף-סוף לבין המצרים. ההון התעשיני בהודו – כנהוג בתנאים כאלה – נוטה להפוך את המשק החקלאי למשק מסחרי, להרוס ע"י אימפורט המוני את ענפי-המלאכה המקומיים ולדלדל את משק האכרים ע"י מכס ומסים. למטרה זו הריהו מנהג את השכלולים הטכניים, את דרכי-החבור המודרניים, וכד'. ואולם דוקא ע"י כך נוצרים אותם התנאים, המכשירים את המעבר ממשק מסחר פשוט למשק רכושני: נוצר המון פרולטריון, המוכרח למכור את עצמו בשוק העבודה ומתרגל לספק את צרכיו בתוצרת המונית זולה. סוף-דבר שבאחרית המאה הי"ט מתחילים כבר להתפתח |