ההתישבות בתקופת המרכנתיליות

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

א

מתוך השפעת-הגומלין בין אימפורט המתכות היקרות, המסחר עם הודו, תנועת האניות, הצטברות הון, מהפכה בדרכי הייצור החקלאי והתהוות עודפי אוכלוסים פרולטאריים – מתגדלת בינתים הרכושנות ויוצרת תקופה חדשה של גאות כלכלית, כשהיא מצומצמת בימים ההם ובגבולות צפונית-מערבית של אירופה: אנגליה, צרפת והולנד. נכסים עצומים שלא עלו קודם אף במחשבה הולכים ונוצרים, הצטברות הרכוש אינה מוגבלת בתחום של יחידם בלבד, העושר שבידי הבורגנים מתחיל לנשא שכבה עממית שלמה מבחינה חברתית, ערי החוף והמסחר פורחות ועולות בהתפתחותן הכלכלית. בנין האניות מתקדם במהירות ותנועת האניות מתחילה לשמש שדה-קליטה גדול עובדי-הים. נוצרת והולכת תצרוכת חדשה, מתפשטים הרגלי-צרכים חדשים, מתוך מגע עם המדינות שמעבר לים. עם התרחבות ההתישבות הקולוניאלית מעבר לים מתהווים שוקים חדשים לממכר התוצרת הארצית. קשרי המסחר של ארצות אירופה, בינן לבין עצמן ובינן לבין מדינות עבר-הים, הולכים ומתחזקים, מחזור המסחר הבינלאומי הולך וגדל ונושאי המסחר מתרבים ומתגוונים.

על רקע כלכלי זה צומחת, – לאחר שנוצח סוף-סוף המשטר הפיאודלי – המדינה המודרנית של מונרכיה בעלת שלטון מרכזי מוחלט, ועם התרחבות צבאותיה הקובעים ועם בנין ציה הצבאי – נוצר בקוש חדש וגדול (הן בשביל תעשית ההלבשה והן בשביל חרושת הברזל ובנין האניות). האצילים אינם משמשים עוד נסיכים לחלקי מדינה, אלא הולכים ונעשים יותר ויותר חצרונים: חצרות המלכים (לואי הארבעה-עשר והחמשה עשר, קרל הראשון ושני) נעשות מרכזי-תצרוכת של חפצי מותרות למיניהם. על בסיס זה מתרחבת תעשית הארגיה בהדרגה אבל בקביעות ובבטחון והיא קולטת חלק הגון מהאוכלוסים (היתרים) מבין עובדי-אדמה ובעלי מלאכה. חלוקת התושבים של העיר והכפר מתחילה להשתנות. הממלכה אוחזת בשיטה מורכבת של אמצעים כלכליים מדיניים, על מנת להרחיב את המסחר הלאומי, את תנועת האניות הלאומית ואת התעשיה הארצית.

לצרכי מחקרנו זה נציין מתוך כל ההתפתחות הכלכלית הנ"ל רק עובודת אחדות שיש בהן משום חשיבות מיוחדת לגבי התפתחות התנעה הקולוניאלית בתקופה הנדונה. העובדה הראשונה היא – שמוש הסחורות הקולוניאליות לתצרוכת החוגים העשירים של אוכלוסי אירופה, וההתפתחות העצומה של המסחר בסחורות אלה. בבריטניה הגדולה עלתה תצרוכת הסוכר פי שבעה במשך שבעים שנה:

בשנת 1700 10,000 טונה

" 1710 14,000 "

" 1734 42,000 "

" 1754 53,270 "

בשנת 1770-75 72,500 "

 באמצע המאה הי"ח הגיעה איפוא באנגליה תצרוכת הסוכר לגולגולת כדי 8 קילו לשנה.

בהולנד – כבצרפת – לא הגיעה תצרוכת הסוכר למדרגה כה גבוהה, אולם לעומת זאת היו רווחיה מרובים ממסחר הסוכר. לפי רשימה משנת 1767-78 הובא למדינה זו סוכר של קנים בכמות 7,242,130 פונט, והוצא מתוכה 633,275 פונט; סוכר מזוקק הובא באותה השנה בכמות 1700 פונט והוצאו 1,727,729 פונט. בסוף המאה הי"ח הגיע האימפורט של סוכר-קנים להולנד כדי 55 מיליון פונט, ובהם – 25 מיליון בחלקן של מושבותיה היא בלבד.

את הרום, הנעשה מסוכר, התחילו לייצר אז במקצת גם המושבות עצמן. בתקופת השנים 1782-1773 היתה אנגליה מביאה כל שנה כשני מיליונים גאלון, וכשליש מזה היה חוזר ונשלח מתוכה לחו"ל. יש מי שאמר, שכערך המתכות היקרות בראשות צמיחת הרכושנות – כן היה בדור ההוא ערך הסוכר ותוצרתו.

שני לסוכר מצד חשיבותו היה אז – הטבק. על מהלך המסחר של הטבק בין אנגליה ומושבותיה תעיד הטבלה הבאה:

הממוצע לשנה הובאו מאמריקה נשלחו מאנגליה התצרוכת באנגליה

במשך (בפונטים) (בפונטים) (בפונטים)

1700-1709 28,858,666 17,598,007 11,260,659

1744-1766 40,000,000 33,000,000 7,000,000

1773-1775 55,000,000 47,000,000 8,000,000

ערך האימפורט של טבק לצרפת היה 5,309,000 ליבר בשנת 1716, ובשנת 1787 15,961,000 ליבר.

מלבד הסוכר והטבק יש לציין גם את התה והקפה. תצרוכת התה באנגליה עלתה ממאה לי"ש בשנת 1668 עד כדי 141,992 לי"ש בשנת 1711. 537,016 לי"ש בשנת 1730 2,293, 613 לי"ש בשנת 1760, וכ-14 מליון לי"ש בשנת 1786. תצרוכת הקפה באירופה היתה בש' 1700 (לפי אלכסנדר פון הומבלודט) כדי 1,400,000 צנטר, כלומר כפונט קפה לגולגולת בשנה. אפשר לומר כי בימים ההם התחיל כבר הקפה משמש מצרך רגיל אף בשביל המוני עם (אף במדינה כגרמניה שמרבים בה בשתית קפה, הגיעה התצרוכת הממוצעת לנפש – בשנת 1910 – רק לששה פונטים בערך), אם כי הגידול העיקרי של אימפורט הקפה חל רק בתקופה מאוחרת.

על ההיקף הכללי של המסחר בתוצרת קולוניאלית אפשר לקבל מושג מתוך המספרים הבאים: עד אמצע המאה הי"ז היה ערך הממכר של תצורת המושבות הולנד במזרח-הודו מחמשה עד 11 מיליון כתר (גולדן) לשנה; במחצית השניה של המאה הי"ז הלך וגדל ערך הממכר הזה, עד הגיעו ל-10 מיליון כתר לשנה בסוף המאה. מש' 1700 ועד 1792 הגיע ערך הפדיון למעלה מ-1607 מיליון פלורין (7607,73,0132) כל-ורמ, למעלה מ-17 מיליון כתרים בשנה.

ערך האימפורט של התוצרת הקולוניאלית לאנגליה הגיע בשנת 1775 לששה מיליונים לי"ש בערך, בהם – שני מיליונים בעד סוכר, ו-2 מיליונים וחצי בעד טבק ותה.

על ערך האימפורט הקולוניאלי של צרפת יעידו המספרים הבאים (בליברים):

סוג הסחורה בשנת 1716 בשנת 1787

חמרי צבעים 6,161,000 30,040,000

חמרי תרופות 539,000 3,611,000

סוכר, תכלין, קפה 16,715,000 162,918,000

טבק 5,309,000 15,961,000

בסך-הכל 5,309,000 212,530,000

את רוב האימפורט הזה (18 מיליון בשנת 1716, 172 מיליון בש' 1787) חזרה צרפת ושלחה לארצות אחרות, בהרויחה סכום הגון במסחר בינים.

על התפקיד הכללי של המסחר הקולוניאלי בתקופת המרכנתיליות כותב זומברט לאמר:

(המסחר הקולוניאלי, בסוף תקופת הרכושנות הראשונה, תפס לפי אומדנא שלי לא פחות משליש בכל המסחר הבינלאומי. זה היה הגרעין אשר סביבו נתלכדו שאר ענפי המסחר, והרבה פעמים זה גם מקור דחיפה ונקודת מוצא להתפתחות המסחר הבינלאומי בכלל).

עובדה שניה היא – התרבות חשיבותם של שוקי המושבות, בתורת מקומות קליטה לתוצרת אירופה. המדינות התרבותיות במזרח אסיה שהיו בעלות ציביליזציה נושנה ומשקי-עם משלהן, ולפיכך לא נצטרכו – מלבד מתכות יקרות – אלא לסוג מסוים של מותרות אירופה (והמושבות בצפון אמריקה, שהיו מספקות בעצמן את רוב צרכיהן) שמשו מקום ממכר ממדרגה שניה, אם כי חשוב למדי. במדרגה ראשונה עומדים מבחינה זו בימים ההם שוב אזורי המטעים, כלומר – מושבות הולנד המגדלות את קני הסוכר והעץ המגוון (סורינס, קורקאו וברזיליה), האנטילים הצרפתיים ומערב-הודו הבריטית. בכל המקומות האלה הגיע חלק מן הנוטעים והסוחרים לידי עושר רב, ישוב העבדים היה גדול והמשק מרוכז היה כולו אך ורק במטעים. משום כך זקוקים היו לסחורות חוץ בספוק צרכיהם: מזונות היו מביאים מצפון אמריקה ותוצרת מעובדת מארצות שבאירופה.

מקום חשוב בקליטת התוצרת האירופית – שלדעתם לא עמדו עדיין כראוי על ערכו – תפסו גם אזורי המסחר בעבדים שבאפריקה. אמנם כאן לא היו חוגים אירופיים עשירים, אבל את מחיר העבדים היו משלמים עפ"י רוב לא במזומן, אלא בסחורה. בעד כושי אחד במחיר 25 לי"ש היו נותנים כמות סחורות שרשימתן ניתנה בזה עפ"י ספרו של י. וויליאמס ("History of the Liverpool Privateers").

96 יארד של אריגים שונים, 7 מטפחות צבעונין, 3 Romallas, 45 ממחטות, מחבט-נחושת גדולה, שני רובים, 25 חביות אבק-שרפה, 100 אבני-רובה, 2 צרורות כדורים קטנים, 20 סכינים, 4 קדרות ברזל, 4 כובעים, 4 כפות, 4 חרבות, 6 מחרוזות של פניני-זכוכית, 14 גאון יין שרוף.

אם נזכיר כי מאות אלפי עבדים הוצאו מאפריקה – שאמנם חלק גדול מהם נקנה במחיר זו ורבים נחטפו אפילו בלא מחיר – נבין כמה גדולה היתה כמות הסחורות מתוצרת אירופה שנקלטה בשוקי אפריקה בתקופת הפריחה של מסחר העבדים.

על חשיבות השוקים באיי-הסוכר אפשר לדון לאור המספרים על תושביהם. באיי מערב-הודו הבריטית, למשל, היה מספר האוכלוסים בסוף המאה ה-18 כדלקמן: 

לבנים שחורים

יאמייקה 30,000 250,000

ברבדוס 16,167 62,115

גרנדה 1,000 23,926

סנט וינצנט 1,450 11,853

דומינגו 1,336 14,967

אנטיגואה 2,590 37,808

מונפרה 1,300 10,000

נויס 1,000 8,420

סנט כריסטופר 1,900 20,435

איי וירגיניה 1,200 9,000

בהאמס 2,000 2,241

ברמודס 5,462 4,919

בס"ד 65,305 455,684

לאחר כל אלה אפשר להבין את החשבון הפשוט שעושה סיר יאשיה טשילד, בספרו New Discourse of Trade (מש' 1693), מדי הוא נוגע בענין מערב-הודו, ואומר: (אנגלי אחד המעביד שם עשרה כושים יוכל – בהתאם לצרכי המזון והכלים וההלבשה שלו – לשמש מקור עבודה לארבעה אנשים באנגליה).

חשיבותו המיוחדת של השוק הזה לגבי תקופת ההתפתחות של התעשיה האירופית כלולה היתה בזה שכאן – במקום שרוב התושבים היו כושים – נמצא אחד השוקים המעטים לתוצרת פחותת ערך. בעלי-המטעים וחיל-הצבא היו מכניסים בעיקר סחורה מעולה וחפצי-מותרות, ואולם לרבו נמכרו כאן הסחורות הזולות, וביחוד ארגזי-פשתן זולים. יש אומרים שאפילו הבד השליזי היה משמש בחלקו להלבשת העבדים, ובקוש זה היה רב מאד עוד במאה ה-17. סוחרי ליברפול, מנשטסטר וגלזגו שלחו עוד במאה ה-17 אריגים וכלי-מתכת למושבות המטעים. בשנת 1734 נשלחו למושבות-הסוכר הבריטיות סחורות אנגליות בסכום 234,000 לי"ש, ובשנת 1786-87 – בסכום מיליון לי"ש וחצי. ערך האכספורט מצרפת למשבותיה הגיע בש' 1787 כדי 27,184,000 ליבר (סחורות תעשיה – כדי 15,263,000 ליבר, והשאר – סחורות מוכנות). את רוב האכספורט תפסו ענפי התעשיה, הטכסטיל והכובעים, ובעיקר היו אלה סחורות זולות וגרועות, אשר שמשו להלבשת העבדים, בדרך כלל אפשר לומר שבמאת השנים לאחר שחרורה של הולנד, כשעמי צפון-מערב אירופה נעשו מתחרים לארצות הפיריניאים, במסחרן עם מזרח-והודו ומערב-הודו – היה חלק המושבות במסחר העולמי אשר מעבר לים והלך וגדל, במשל 1700 – 1710 הגיע בממוצע במסחר האנגלי (אימפורט ואכספורט) עם צפון אמריקה, מזרח-הודו, מערב-הודו ואפריקה – ל 2 ורבע מיליונים לי"ש, כ – 20% מהמסחר הבריטי בכלל, ובמשך 1780-1770 היה הערך הממוצע 10 מיליונים לי"ש, כשליש מכל המסחר הבריטי.

הוא הדבר גם במסחרן של צרפת והולנד, נקל לשער את החשיבות הרבהש קבלה תנועת האניות, בהובלת סחורות אל המושבות ולנמלים המסחריים של אירופה, וכן בנין הצי הבאי, שנדרש להגנת אניות-ההובלה ודרכי-המסחר, מובן, שההתפתחות הזאת שמשה מקור רחב של עבודה ומחיה ליורדי-הים ולבוני-אניות, והובלת המשאות הביאה רווחים עצומים לעמי אירופה הימאים.

ג'ון קמפבל, אחד הבקיאים ביותר בתנועת ההתישבות של התקופה ההאי (יהוא גם בן שדורה) מדגיש את ערך ההתפתחות הנ"ל ברור למדי:

(כל הענפים הקשורים בבנין אניות ובהספקת חמרים הדרושים להן ולאנשיהן – קיומם נובע מאותן הסבות. גם ההובלה בפנים המדינה ולחו"ל היא רבת חשיבות ותוצאות, ולעתים עולה סחר ההובלה על ערך הסחורות עצמן. המזונות ושאר סחורות, הנדרשים לירודי-הים בנסיעותיהם הארוכות, מסייעת לעדוד רוב ענפי-התעשיה הקיימים אצלנו).

דברים אלה יהיו נוכחים בעינינו אם נשים אל לב שהצי האנגלי, למשל, חמישיתו שמשה רק לצרכי-מסחר עם מערב הודו, או שבשנת 1769 החזיקה אנגליה 1078 אניות עם 28910 ימאים רק לצרכי התחבורה עם מושבות צפון אמריקה. והוא הדבר בהולנד, צרפת, ספרד ופורטוגליה, אשר החזיקו את אניותיהן הגדולות כמעט רק לצרכי המסחר עם מושבותיהן מעבר לאוקינוס האטלנטי. עוד בתקופת השנים 1653-1631, בימי השלטון ההולנדי בברזיליה, מוצאים אנו – מתוך רשימות האניות של חברת הולנד – מערב-הודו, – כי בתקופה הנ"ל הגיעו לרסיף (פרנמבוקו) 819 אניות של החברה.

באמצע המאה הי"ז התחיל חצי הצבאי מתפתח במידה רבה עוד יותר מהצי המסחרי. בסוף המאה הי"ז, ימי ההתפתחות הגדולה לשטון הימי של אנגליה, נבנו בי"א שנים בלבד 207 אניות-מלחמה, כלומר –כעשרים אניות לשנה. לחמש השנים 10% – 1695 אשר הפרלמנט הבריטי יותר ממיליון לי"ש לבנין 45 אניות.

הרחבת הצי הצבאי של צרפת בימי קולבר – אף היא נעשית במהירות קדחנית. בעלותו לשלטון, בש' 1661, נמצאו בצרפת 30 אניות-מלחמה, וכעבור 20 שנה בערך, עלה מספרן כדי 244.

על התפתחות הצי המסחרי יעידו המספרים הבאים: בש/ 1629 נמצאו בכל אנגליה 350 אניות, בית הקבול לכל אחת מהן כמאה טונות ויותר, ובס"ה כ-40,000 טונה. בש' 1701 (לפי תוצאות המשאל של נציב המכס) עלה מספר האניות ל-3281, בית קבולן הכללי 261,000 טונה, ומספר אנשיהן – למעלה מ- 27,000. בש' 1791 עלה מספר האניות ל-10,423, ובית-קבולן – 1,168,469 טונה.

הצי המסחרי של צרפת הכיל בש' 1664 – לפי מספרים רשמיים – 2368 אניות, שבית קבולן היה 180,000 טונה בערך. אין למצוא סטטיסטיקה כוללת של הצי ההולנדי, אבל המאה ה-17 ועוד באמצע המאה ה-18, היה זה בלי ספק הצי הגדול ביותר, שבאירופה. פטי (Petty) אומד את בית-קבולן בסוף המאה הי"ז כדי 900,000 טונה, כלומר– פי חמשה יותר משל הצרפתי, וכמעט פי שנים יותר משל האנגלי בימים ההם.

תצרוכת הממלכה והצבא, הכרוכה בהתפתחות המדינה המודרנית, עלתה גם היא במהירות רבה בתקופה זו, על המרכנתיליות, וההוצאות הללו כוסו ממקורות ההכנסה המרובות של המסים והמכס. גם כאן יש להנהלת המושבות ולהגנתן ערך של גורם חשוב בהתפתחות הכללית. בנין המבצרים, החזקת הצבא, וההנהלה האזרחית שלהמושבות – כל אלה היו כרוכים בהוצאות רבות, – שהשפיעו גם על שוק הסחורות בצורה של הגדלת התצרוכת. כדאי לשים אל לב שבהודו למשל, עוד בחצי השני של המאה ה-18, היה הבקוש מצד שלטון המדינה והצבא גדול הרבה יותר מערך האימפורט לצרכי אוכלוסי המקום. בש' 1766 – 1768 הובאו למדינת בנגליה סחורות בסכום 624,376 לי"ש, בה בשעה שהוצאות השלטון הצבאי והאזרחי בתקופה זו היו כדי 3,971,836 לי"ש, ורובן (4/5 בערך) נבלעו ע"י תצרוכת הצבא. אם כי הסבה לרבוי ההוצאות הכללו כרוכה היתה בגודל השטח הנתון לפקוח האנגלים וברבוי המלחמות שבתקופה זו, ברם חשיבות ההוצאות הנ"ל בולטת לאור המספרים.

כיצד התקפה ההתפתחות הכלכלית בהתפשטות המסחר ופריחת התעשיה בארצות אירופה הצפונית-מערבית – תעיד כאן למדי עובדה אחת, לאמר התהוות השנויים בחלוקת האוכלוסים בין העיר והכפר, והגידול המהיר של ערי המסחר, החוף והתעשיה. אמנם, מגמה זו, לפני המהפכה התעשיינית, בולטת ביותר רק באנגליה, וזו ראיה נוספת לדבר, שבפתוח דרכי-הייצור הרכושניים צעדה אנגליה בראש עמי-אירופה, ואפילו באותה תקופה שמצד המסחר, תנועת האניות והעושר החיצוני היו הולנד וצרפת בבחינת מתחרים חזקים לאנגליה, ולפעמים – אף כעולות במעלה העליה. גריגורי קינג אומד את אוכלוסי לונדון עוד בסוף המאה הי"ז, ב-530,000 נפש. ואלה המספרים המשוערים לשאר הערים באנגליה:

בשנת 1685 בשנת 1760

בריסטול 29,000 100,000

נורביטש 28,000 60-40 אלף

ליברפול 4,000 40,000

האל - 24-20 אלף

מנשסטר 6,000 45-35 אלף

בירמינגהאם 4,000 30-28 אלף

שפילד 4,000 30-20 אלף

המספרים האלה מעידים ברור מה גדל כוח הקליטה של ערי החוף, המסחר והתעשיה, וכמה נתרבו אוכלוסי הסוחרים ובעלי-המלאכה בתקופת המשק המרכנתילי.

ב

 מאמצע המאה הי"ז ואילך מתמעטת יציאת התושבים מאנגליה, הארץ שהיתה עד כה מרכז-ההגירה החשוב ביותר. הגדורים הולכים ופוסקים (באנגליה גופא) ורבוי התושבים נקלט במשך העממי, המתרחב מהר. רק כעבור מאה שנה בערך, באמצע המאה ה-18, משנכנסו המשק והחברה הרכושניים לתקופת מהפכה טכנית עמוקה, העומדת על סף החרושת המודרנית. מתחיל שוב לחץ הגירה מאנגליה. לפני כן היתה מתעוררת הגירה רק בשנים בודדות, שבהן גברה המצוקה מחמת פורעניות שונות. כזאת היתה, למשל, שנת 1709, שנת חורף איום וסכנת רעב לעובדי-האדמה באנגליה. הממשלה הכריזה שהיא מוכנה להעביר למושבותיה חנם את נתיניה הסובלים קשה ויש אומרם שנמצאו באמת בלונדון 30,000 איש אשר הועברו לאמריקה. אולם בהגמר מלחמת האזרחים הלך זרם המהגרים ודלל, ויחד עם זה נשתנה המבנה הסוציאלי של ההגירה. בינתים התחילו מגיעות מאמריקה ידיעות לקוחות מן המציאות – על קשי החיים במושבות השטחים בקרבת נהרות התחבורה, אש ר נפלו כבר ברובם בידי בעלים, ועל המהגרים החדשים המוכרחים להסתפק באדמה שבעומק היער. וענין השכירים על פי על פי חוזה לא נראה עוד איפוא כפותח סכויים מרהיבים ביותר, וכתוצאה מזה נמשכים עכשיו להגירה – במידה בולטת יותר מאשר לפני כן – אנשים מן ה(אספסוף) אשר במדינה: פועלים, ארחי0פרחי, אביונים, שאופי-הרפתקאות, אנשים הנפתחים לסוכני ההגירה וכדומה.

מצד שני התחילה אנגליה למשוך למושבותיה נתינים זרים, כי על-כן הכירה וידעה הממשלה מה רבה בשבילה חשיבות השוק הקולוניאלי, הן כבית-קבול לממכר-תוצרתה והן כמקור הספקה של סחורות קולוניאליות. במשך ההתפתחות המרכנתילית הגיעו הדברים לידי כך, שהמדינות ראו במשיכת כוחות-עבודה צעירים מארצות זרות למושבות שלהן טובה לעצמן והפסד לארצות ההגירה. ולפיכך ראה הצד השני חובה לעצמו לעצור עד כמה שאפשר את ההגירה מגבולותיו הוא. בשנת 1686 מוציאה הממשלה חוק האוסר למשוך מהגרים עפ"י חוזי שכירים. בשנת 1719 ואפילו בשנת 1750 ולאחריה, כשנתגבר שוב לחץ ההגירה,הוצאו חוקים האוסרים את ההגירה בכלל.

גם בגרמניה מוצאים אנו, משנת 1753 ואיל, אמצעים שונים ואסורים כנגד ההגירה; ואולם כל אלה היו לשוא, כי נופצו כרגיל אל סלע ההכרח הכלכלי. ולעומת זאת, במקום שהתנהלה לגבי המושבות פוליטיקה ישבנית פעילה, אי-אפשר היה להגשימה אלא בעזרת ההגירה מתוך כפיה או משיכת נתינים זרים. למושבות המטעים של הולנד, ברזיליה וסורינם – נמשכו, למשל, קודם כל, מהגרים יהודים, אשר מלאו תפקיד חשוב בפתוח מטעי-הסוכר, ועלו מהר למדרגת האריסטוקרטיה של הנוטעים.

צרפת אשר שקדה לעמוד במעלה אחת עם אנגליה מבחינת מושבות המטעים, וביחוד במערב-הודו, לא משכה כמעט כלל מהגרים זרים, ומה גם בלתי-קתוליים, ולפיכך כפתה את ההגירה על חלק מתושביה וגם אחזה באמצעים מיוחדים כדי למשוך את האוכלוסים להגירה. בשנת 1719 הוחל בעברת ארחי-פרחי, ואח"כ גם להעביר אנשי-צבא וליישבם במושבות. פוליטיקה זו נמשכה בתוקף גם בימי רישלייה וגם בימי קולבר. חברות האנטילים הצרפתים קבלו את הזכות (לצוד) ארחי-פרחי ושאר אנשים מסוג זה ולשלחם לאמריקה לעבודה. שיטה זו היתה בקויה העיקריים חקוי לשיטה האנגלית של העברת פולעים עפ"י חוזה. בשנת מות רישלייה (1642) נמצאו בס"ה 7000 צרפתים בגואדלופה מרטיניק וסן-דומינגו; ובשנת 1683 במות קולבר הגיע מספרם לעשרים אלף בערך. מובן כי המספרים הללו אינם כלל בגדר ההשואה עם המוני ההגרים הבריטיים לצפון אמריקה. קולבר שהיה רחוק מעניני הכנסיה יותר מרישלייה, נסה להתיר את ההגירה גם לאנשים שאינם קתוליים, וקודם כל להוגונוטים וליהודים. הוא שאף בכלל להחליש את השפעת אנשי-הדת על המושבות, אבל לפי שהשפעתם היתה חזקה מאד בחצר המלכות של צרפת – לא הוכתרו שאיפותיו אלו בהצלחה גדולה.

מקץ מלחמת שלושים השנים ושיבת המלכות ועד ימי המהפכה התעשיינית התחיל לחץ ההגירה פוחות והולך במרכזי המשק האירופי. אולם לעומת זאת התחיל הלחץ מתגבר בתחומי משק ממדרגה שניה. כלומר–בארצות נחשלות, שרק עכשיו הלכו לקראת אותה ההתפתחות, שהארצות המפותחות הגיעו אליה זה כבר. לפיכך מתרבים אוכלוסי המושבות אף בתקופה זו. כאן לפנינו חזיון המשותף לכל תקופות התנועה הקולוניאלית המודרנית, והוא ראוי ע"כ להדגשה מיוחדת. הרכושנות המודרנית (שעד סוף המאה הי"ט היתה מתפתחת בגבולות אירופה בלבד), לא התפתחה כידוע במידה אחת ובזמן אחד בכל ארצות אירופה. בשעה שארץ פלונית עוברת את כל הגלגולים והזעזועים של ראשית המהפכה הרכושנית, – מוסיפה השניה לשקוע עוד דורות אחדים בתנאי המשטר הכלכלי והחברותי של ימי הבינים. בה בשעה שארצות צפון-מערב אירופה נמצאו כבר בעצם תקופת המהפכה התעשיינית – עוד מתלבטת אירופה המרכזית בזעזועי המעבר של ראשית הרכושנות. בה בשעה שרשרת התעשיה פרושה זה כבר באירופה המרכזית, הנמנית כבר על אזורי הרכושנות המפותחת, אין מראה אירופה המזרחית אלא כמראה ארצות חקלאיות בראשית התעוררותן. ההבדלים הגדולים הללו בדרגות ההתפתחות משפיעים במידות שונות גם על התנועה הקולוניאלית, כי בהם תלויים אכספורט ההון ונדידת האוכלוסים וכל שאר התופעות, המלוות את התפשטות הקולוניאליות. אם רוצים לקבל תמונה שלמה – ולא סכימתית בלבד – של התנועה הקולוניאלית באיזו תקופה שהיא, – צריך להביא תמיד בחשבון גם את האזורים הצדדיים ממין זה. בתקופת המרכנתיליות למשל, יש לנו שני מרכזים צדדיים ממין זה. האחד – צפון אירלנד, שתושביו הסקוטים-אריים לא היו נתונים בסוף המאה ה-18 לשום לחץ כלכלי-חברתי חזק, מעין זה שנחת על אנגליה עדו 70-90 שנה לפני כן. מטעמי התחרות הרסו לגמרי השליטים והמחוקקים של אנגליה, בש' 1681, את תעשית הצמר והפשתן של גליל זה, ואף התחילו לנהל פוליטיקה של הרס כלפי מסחר הבקר החשוב ביותר לאירלנד. חוק הסבלנות מש' 1689 אשר על פיו הוקל למתבדלים האנגלים מהגזירות הקשות של קלרנדון, לא חל על הפרוטסטנטים הסקוטיים. עם רבוי המהגרים קשה היה לבעלי-האחוזות האריים להשיג פועלים שכירים בזול ולפיכך נאלצו לצמצם יותר ויותר את שטחי המזרע ולהפכם לכרי מרעה. דבר זה הגביר עוד יותר את לחץ ההגירה. עד שנת 1750 בערך יצאו מאות אלפי מהגרים מאולסטר למושבות אמריקה ובעיקר – לפילדלפיה ולטשרלסטון. המהגרים הללו תפסו בש' 1770 שליש מכל אוכלוסי פנסילבניה. מחוסר אדמה פנויה באזור החוף – נאלצו אח"כ להתקדם מערבה ונגבה, דרך הגיאיות של האליגאנים.

המרכז הצדדי השני להגירת האכלוסים בימים ההם היה במערבית-דרומית של גרמניה: סביבות הריין, שברצוולד ושווייץ הגרמנית. הגירה זו מתחילה מש' 1708 עם יציאת אנשי פפאלץ בהנהלת יהושע לבית קוכרטל, לניו-יורק, מקום שם יסדו את העיר ניובורג. בשנה שלאחריה באו 13,000 פליטים אומללים מפפאלץ לאנגליה ומשם נשלחו לצפון קרולינה ולפנסילבניה. עד אמצע המאה ה-18 יצאו בדרך זו מגרמניה לאמריקה כ-75,000 גרמנים; גם אלה התישבו על (הגבול) המערבי עד ססקיאנה ועמק שננדואה.

ג

 מעין מאין כמוהו הדבר לראות כיצד השתקפה תקופת ההתפשטות הקולוניאלית החדשה של ארצות אירופה, המפותחות ביותר מבחינת המשק, בעמדתן האידיאולוגית כלפי התנועה הקולוניאלית. עד סוף מלכות ג'יימס הראשון אין הפובליציסטים האנגלים פוסקים לדבר על עודפי-אוכלוסים ולטעון להגירה המונית. בימי קרל הראשון נחלש קצת (המזמור) הזה, ומאמצע המאה הי"ז ואילך בא במקומו מזמור הפוך, וראשי הפובליציסטים באים מהר לידי מסקנה שאוכלוסי אנגליה מעטים, ויש צורך אפילו לאחוז באמצעים כדי למשוך לאנגליה אנשי-עבודה מחו"ל. סיר וויליאם פטי בספרו Discourse of Trade (מש' 1670) אומר בפירוש, שכדאי וכדאי להשיב את אנשי אנגליה החדשה לאנגליה הישנה. רוג'ר קוק אומר שאת הצלחת המתחרים ההולנדים בסחר המזרח יש לזקוף בעיקר לזכות אוכלוסיה הצפופים של מדינה זו. בצרפת ניסה הוגה הדעות המובחר של התקופה, י'ן בודן, לסתור את הדעות הספקנים והשמרנים באמרם כי צרפת מספיקה לעצמה כמו שהיא, ואין לה צורך לעסוק בנסיעות מסוכנות אל מעבר לים ובמפעלים קולוניאליים. הוא טען כנגד זה שמסחר הים ובעיקר המסחר בסחורות קולוניאליות כגון סוכר, טבק, תבלין וצבעים נחוץ לצרפת בבחינת הכרח חיוני להתקדמות החמרית והתרבותית.

לא קשה לעמוד על סוד הקשר הפנימי שבין התפיסות השונות בשיטת המרכנטיליות. לשם מה הצורך בישוב צפוף? כדי שיהיו נמצאים פועלים למכביר, ואפשר יהיה להעבידם בזיל הזול, על קצה גבול המינימום הדרוש למחיתם. עם הוזלת שכר העבודה (סעיף זה תפס אז מקום חשוב מאד בהוצאות האוצר) אפשר יהיה להגדיל במידה רבה ומהירה את התעשיה הארצית, ולהגביר את כח התחרותה בתוצרת זרה במסחר-החוץ, למען השבחת המאזן המסחרי יש צורך כמו כן לאסור את האכספורט החמרים הגלמיים ולסייע למשלוח התוצרת המוכנה. השבחה זו של המאזן המסחרי צריכה לשמש לא רק לסילוק האימפורט של סחורות קולוניאליות, תבלין וכו', כי אם גם להגדלת אוצרות הכסף והזהב של המדינה. המסחר עם עבר-הים יעשה באניות הארץ ובעזרת אנשים מאזרחיה, ועי"ז יפתח מקור חדש של רווחים בשביל הארץ ומקור עבודה לתושביה מסחר החוץ והשבת המאזן המסחרי – הם הצירים אשר עליהם תסוב כל השיטה. פריחת המסחר, התרחבות תנועת האניות והתעשיה – יבטיחו מעכשיו לממלכה – זו שבטלה בינתים בהחלט את תחומי היחוד של הערים ונסיכויות הנפות – את ההכנסה הדרושה לה בשביל צרכי הצבור ההולכים וגדלים, בשביל השלטונות המרכזיים המתחילים לצמוח, בשביל מחנות החיילים הקבועים והצי הצבאי. המדינה הלאומית המתחזקת מצדה תתערב באופן פעיל בהתפתחות זו ותנקוט בידה פוליטיקה כללית מסוימת, על מנת לעודד ולחזק את המשק העממי. אחד הגלגלים בהתפתחות הזאת הן המושבות, שעליהן מוטל לבקש מכשיר מסייע ורק מידת הצלחתן במלוי התפקיד הזה היא הקובעת את ערכן עליהן לקנות את תוצרת המטרופולין (ובמידה שאפשר – של המטרופולין בלבד) ולהמציא לה את הגלם הדרוש (במידה שאפשר רק לה בלבד) ובייחוד – חמרי בנין לאניות ולסחורות קולוניאליות. עליהן לשלם מסים ומכס, ואת סחורותיהם – ישלחו למולדת באניותיה היא או באניותיהן, בכל מעשיהן ועסקיהן עליהן לשמש מעין השלמה לארץ המטרופולין.

אופייני הדבר שבמשך כל התקופה הזאת משולבת הנהלת המושבות בהנהלת המסחר. שני הענפים הללו כפופים באנגליה לרשות אדמיניסטרטיבית אחת, והיא – (מועצת המחסר והמטעים). בהולנד, שלא יצאה כמעט מעולם מתחום התפיסה המרכנטילית לגבי הפוליטיקה הקולוניאלית, נקרא המוסד העליון להנהלת המושבות, עוד זמן רב אחרי כן, בשם “ Raad van Koophandel en Kolonien”, בצרפת היו הנהלת המושבות ותנועת האניות משולבות זו בזו. בש' 1669 נקרא קולבר לנהל את המוסד שהוקם ע"י לואי הי"ד בשם (מזכירות המדינה לעניני הים והמושבות); כועדה מיעצת למזכירות המדינה בענין זה שמשה אז המועצה המסחרית.

התפיסה בדבר המושבות בתקופה המרכנטיליות, כפי שנתגלתה בארגוני-ההנהלת הללו, היתה שליטה לא פחות ממאה שנים. טיבה יתברר לנו ביותר, אם נשים אל לב את השקפת בני הדור ההוא על הערך היחסי של המושבות השונות. לפי דרגת ההתישבות באות ראשונה המושבות הטרופיות והסובטרופיות, שמבחינת מרכנתילית נועד להשלים את המטרופולין. אחריהן באים איי מערב-הודו, שהם מקורות הסוכר, האינדיגו והזנגביל; החשובים שבהם – יאמייקה וברבדוס ואחריהם – אנטיגואה, מוטסרט וסנט כריסטופר, המושבות הבריטיות העיקריות. בהדרגה הולכת וגדלה גם חשיבות הודו שבה (וכן בסורנים, קורקאו ואזורי הסוכר של ברזיליה) נתרכזו ההולנדים. אחריה – ווירגיניה ומרילנד, שעיקר תוצרתן היה הטבק, כאמור לעיל. קרולינה שמסחרה היה זמן רב בשפל המדרגה, עולה לגדולה רק לאחר שבמקרה העניק רב-חובלים אחד ממדגסקר לאחד המתישבים שקיק מלא זרעי אורז, שתרבותו התחילה לתפוס מקום חשוב בעולם המסחר, גם הצרפתים ראו את מושבותיהם במערב-הווד – גואדלופה, מרטיניק, וכו' – כאבן-החן בנזרם הקולוניאלי.

לעומת זאת היו מזלזלים בשטחי-ההתישבות של האזור הממוצע, במידה שקשה לנו להעלותה על הדעת. זלזול זה היה (פועל-יוצא) הגיוני מההפרזה היתרה בערכן של המושבות המסחר והמטעים. המרכנתיליסטים אף לא ידעו בכלל אם יש למושבותיהן ביבשת אמריקה איזה ערך ממשי וקבוע בשביל מולדתם. יאישה טשילד, למשל, כותב כי (אנגליה החדשה היא הנטע היותר מזיק של בריטניה). סופרי הדור ההוא בקשו זמן רב להצדיק את קיום המושבות מדי חקרם את האפשרויות ליצור שם איזו תוצרת שהיא, אשר אין בה משום התחרות בתוצרת המטרופולין. תוצאות החפושים הללו היו דלות מאד, לפי שאף חמרי הבנין לאניות, אשר נמצאו במדינות אנגליה החדשה, היו משמשים עפ"ר לבנין אניות במדינות אלו גופן. רק לאחר שהוכיחו ווליאם ווד ואחרים, כי מושבות הצפון מספקות לאיי מערב-הודו את צרכי מזונותיהם בזול בימי שלום ומגדילים עי"ז את מקורות הכנסותיהם, – ובימי מלחמם יוכלו להצילה מרעב – רק לאחר זה נרגעו במקצת רוחות המרכנתיליסטים. אולם גם החוקרים הללו היו סבורים שהצלחת המושבות תלויה בעיקר בקיום השלטון הקולוניאלי במערב-הודו; (אילו אבדו – מאיזה סיבה שהיא – איי מערב-הודו, כי אז נעשו מושבות הצפון למעמסה בשביל הארץ המישבת).

כדוגמה מכריעה ביותר מבחינה זו יש לציין את המחלוקת שהסעירה את אנגליה אף בסוף מלחמת שבע השנים, לאחר כבוש מושבותיה של צרפת בקנדה ובמערב הודו (גואדלופה בש' 1759 ומרטיניק בש' 1762), השאלה היתה: אילו מקומות יסופחו לאנגליה ואילו יוחזרו לצרפת? סלע המחלוקת היה הבחירה בין גואדלפה וקנדה. הרוב נטו להעדיף את גואדלופה, בהדגישם את התועלת המסחרית שכבר הספיקה אנגליה להפיק בשנים המועטות, מאז תקעה לה יתד באיי-הסוכר. הם הטעימו את הסכנה שבדלדול הקרקעות של אחוזות-אנגליה הישנות במערב-הודו ותארו את הסכויים הטובים שבהגדלת אימפורט הסוכר והוזלתו. ואם לאחר כל אלה נצחו המצדדים בזכות קנדה. וגואדלפה הוחזרה לצרפת – הנה מצד אחד גרמו לכך החששות, שערכם היחסי של איי מערב-הווד בשביל אנגליה ילך ויקטן, ומצד שני – הובאו בחשבון צרכי ההגנה של השלטון ביבשת אמריקה, צרכים שמצאו את סיפוקם לפי פתרון השאלה בדרך הנ"ל.

במשך התקופה הזאת התפתחה המגמה החילונית בחיים התרבותיים של אירופה עד כדי כך שהגורם הנוצרי – וביחוד בצורתו הקנאית לשם רכישת נפשות – נסוג אחור. ככל אשר גברה התשוקה לרווחי המסחר, כן גדלה הזהירות ברגשותיהם של בני דת אחרת, שאפשר לנהל אתם עסקי-מסחר מכניסים. ההולנדים, למשל, בנסעם להודו, מבקשים לבוא עם המוגול ועם שאר נסיכי הודו בברית-מסחר שיתרונותיה מרובים; בחוזי המסחר אין זכר לדרישות דתיות. אמנם לפקידי החברה (בריטינה – מזרח-הודו) עורכים את סדרי התפלה כפי המנהג האנגליקני, ולשם זה מזמינים כומר בשכר מאה לי"ש לשנה. אולם בניגוד למנהגי השלטון הקודם של הפורטוגיזים, התירה כעת הנהלת החברה הבריטית חופש תרבותי גמור לכל הדתות.

לעומת ירידת ערכה של האידיאולוגיה הדתית בתנועה הקולוניאלית – מתחילים מסתמנים בתקופה ההיא צעדי ההצלחה הראשונים של תורת המשפט הבין-לאומי בקשר עם ההתפשטות הקולוניאלית. התקדמות זו קשורה, כידוע, בשמו של ההולנדי הוגו גרציוס, זה שהתקין צדוק-דין אידיאולוגי לשאיפת ההתפשטות של הולנד, כנגד טענות הבעלות והזכויות של ספרד ופורטוגליה. בספרו הידוע על משפט המלחמה והשלום (“De jure belli ac pacis”) ובפרק הי"ב מספרו “De jure praedae”, הדן בדבר חופש הים קובע הוא, זו הפעם הראשונה, באופן מדעי-משפטי את ההנחה, שזכויות הנסיעה בים משותפות הן לכל העמים, בניגוד גמור למושגים הרווחים בימים ההם, שלפיהם היה דין אחד לשליטה בים ולשליטה ביבשה. הנחתו זו, שהושלמה אח"כ ע"י התורה בדבר ימי היבשת ואזור שלשת המילים, נעשתה יסוד כל הדינים המודרניים הבין-לאומיים בעניני הים. הוכוח, אשר נתעורר ע"י גרוציוס ולא פסק במשך כל החצי השני של המאה הי"ז, מקורו היתה בעצם מריבה בגלל זכויות דיוג; לפיכך אנו רואים שבתחילה התקוממו כנגד הרעיונות המהפכניים של גרוציוס גם סופרים אנגליים (בראש וראשונה – ג'ון סלדן, בספרו Mare clausum שהופיע בשנת 1635( וגם דניים ושבדיים, אולם ברבות הימים, כשגברו אצלם שאיפות ההתפשטות הקולוניאלית, ראו הם עצמם צורך להסתלק מהמושגים הנושנים בדבר האפשרות והתועלת של שליטת-יחיד בים. אולם הרעיון בדבר חופש התנועה בתקופה המרכנתילית ההיא – רחוק מלכלול בתוכו גם את הרעיון בדבר חופש-המסחר.

ד

 תשומת-לבה של הפוליטיקה הקולוניאלית בתקופה זו ניתנת איפוא לשני מרכזים ראשיים: מצד אחד – הודו, איי התבלין והמזרח הרחוק, כדי לרשת שם את המונופולין של הפורטוגיזים ולהעבירו לידי העמים המנצחים; מצד שני – איי מערב-הודו, מקום שם אפשר לייצר בעזרת התישבות-מטעים, סחורות קולוניאליות חשובות, וביחוד – סוכר, רום, אינדיגו. צמר-גפן גלמי עוד טרם יתפוס בימים ההם מקום חשוב בעולם המסחר, כי תעשית האריגה והטויה של חוטי כותנה עוד לא היתה אז מפותחת באירופה, מבחינה טכנית. כמובן שלישי, אשר משך את אנשי הפוליטיקה הקולוניאלית בימים ההם, יש לציין כמובן את חופי מערב אפריקה, – מקור ההספקה של העבדים, אשר בלעדיהן אין כל ערך לאיי האנטילים ולמושבות המטעים ביבשת אמריקה. עוד בש' 1610 כובשים האנגלים את איי הברמודים; ודבר זה אך טבעי הוא לאחר שהאיים האלה נמצאים בדרך הים לוירגיניה; בש' 1625 כובשים האנגלים גם את ברבדוס, וכעבור שנים אחדות – גם את סט. כריסטופר, נויס, אנטיגואה ומונסטרט (המכונים בשם איים שכנגד הרוח) – Leeward Ls’ands). האיים הקטנים הללו הוזנחו ע"י ספרד שתשומת לבה היתה נתונה בעיקר לקובה, האיטי, פורטוריקו ואימיקה. לפיכך נקל היה ליריבי ספרד למשוך לרשותם את האיים הנ"ל, ושם אוו להם מושב מבריחים, הרפתקנים ושודדים, אשר יכלו מכאן לחדור למושבות ספרד הטרופיות והמלבבות. בש' 1655 כובשים האנגלים את יאמייקה גופה. הצרפתים מתישבים, כאמור בגואדלופה, מארטיניק ולאטרוט; בש' 1659 כובשים הם את מערב האיטי, ובש' 1667 – את סנטה-לוציה. ההולנדים נאחזים באחדים מהאיים הקטנים, כגון קוראקאו, וביבשת אמריקה הדרומית (סורינם). באמצע המאה הי"ז משתלטים הם לזמן רב בברזיליה, בהנהלת הנציב החשוב הרוזן מוריץ פון-נאסאו.

ואשר להודו – הנה במשך דורות-מספר אבדו הפורטוגיזים את כל ארץ-המזרח העצומה (פרט לגואה, דיאה ושאר מקומות בלתי חשובים) אשר עלתה בידם לכבשה אך לא ידעו להחזיק בה ולנצלה. ירושתם עוברת אז להולנד, יחד אם איי המולוקים וזונדה. שרבים נכספים אליה. גם אי ציילון נופל בידי ההולנדים. מושבות-מסחר בריטיות שבקשו להאחז בקרבת הישוב ההולנדי באיים המאלאיים, נעקרות מן השורש באכזריות רבה. בש' 1622 נשחטו עד אחד כל התושבים האנגלים של אמבוינה. האנגלים ואחריהם הצרפתים נדחקים איפוא כמעט בעל כרחם ליבשת הודו. בש' 1639 הקימו האנגלים בהודו, בקרבת מדרס, את המבצר הבריטי הראשון סט. ג'ורג'. באותו הזמן בערך נוסדו ישובים אנגליים חדשים, כגון מאסוליפטם ואריסה, ומאז מתרבה והולך בהדרגה אזור השפעה הבריטית. בש' 1661 נתיסדה עיר בומביי במקום המושב סוראט ובש' 1696 הוקמה מצודת וויליאם. היא קלקוטה. בראשית המאה ה-18 קיימות כבר איפוא ביסודן שלש ערי-השלטון המרכזיות של הרשות הבריטית בהודו. בעוד זמן מה מופיעים גם הצרפתים, והם נאחזים הסוראט. נוסע אנגלי שבקר במקום ההוא בש' 1674, מתאר את המושב הצרפתי בדברים האלה: (יש להם שפע בנכבדים, יותר מאשר שפע בכסף; הם חיים בטוב, לווים כסף ומתהדרים). בש' 1674 רוכשים הצרפתים בחוף המזרחי שטח אדמה, 86 מיל דרומה ממדרס, והכפר הגדול שבסביבה זו מתפתח אח"כ ונעשה הנקודה החשובה ביותר של רצפת במזרח-הודו, והיא פונדישרי.

ה

 הצורה הטפוסית והפוריה ביותר של התנועה הקולוניאלית בימי פריחת המרכנתיליות היא – חברת-המסחר בעלת-הזכיות. כאן, בשטח התפשטות המסחר הקולוניאלי, חוגגת היא את נצחונה הגדול, בה בשעה שביסוד מושבות היה כוחה דל מאד, אמור לעיל, וגם בהתישבות המטעים לא יכלה לפעול גדולות, כאשר נראה להלן. החברה הגדולה בעלת הטשרטר – עיניה נשואות בעיקר לעסקי מסחרה, ורק בעל-כרחה, מחמת לחץ התנאים, כוללת היא במסגרת פעולותיה, גם את ההנהלה ואת ההגנה על השטחים שבהם נמצאים סניפיה, מחסניה ומרכזיה המסחריים. חברת הטשרטר, היורשת האחרונה של המשטר הפיאודלי, מקבלת לצרכי עסקיה זכות שליון בחבלם הנמסרים להשפעתה. יש לה הזכות למנות ולפטר מושלים, לטבוע מטבעות ולאסור מלחמה. היא זכאית קודם-גל לעשות חוזים וביחוד חוזי-מסחר עם שלטונות אסיה ואפריקה. כדוגמא מין זה יש לציין, למשל, את הזכיון מש' 1692, אשר השיג Destandes מאת המוגול בשביל חברת הודו הצרפתית. לפי החוזה הזה התחיבה החברה לשלם למוגול סכום כסף מוסים, ותמורת זאת קבלו הצרפתים את זכות המסחר החפשי במחוזות בנגאל, אוריסה ובהאר, לפי אותן הזכויות שניתנו להולנדים: אלו ואלו שלמו מכס בשעור %½3. חברות-המסחר הראשונות (Merchant adventurers): עוד בראשית צמחיתן מתרחקות הן מהצורה הרופפת של (הקומנדה), זו שלשם משלוח-אניות מסוים היתה מאספת את הון-ההוצאות חלקים חלקים מן המשתתפים בעסק; הללו נעשות עכשיו חברות-מניות, ההשתתפות במפעל הקולוניאלי נעשית עתה לא בצורת אכספדיציה חד-פעמית, כמו שנהגה ה(קומנדה) לעשות, כי אם ע"ח הדיבידנדה של ההון הכללי. לא עבר זמן רב ומניות החברות הללו התחילו משמשות נושא למקח-וממכר בשוקים מסוימים, לפי המנהג המודרני.

צורה זו של חברת מניות התחילה מתפשטת ביותר בתקופה ההיא. גרמו לכך כמה וכמה סיבות שמקצתן הביאו לידי הבשלת תנאים נוחים ומקצתן לידי הכרח. את התנאים הנוחים יש לראות בעיקר בזה, שבימים ההם לא היה עוד העושר נחלת יחידם בלבד, כי הקיף כבר שכבות סוציאליות רחבות, שאפשר היה לשתף את הונן בחברות-מניות, שנית – נמשכים להשתתף במפעלים הנ"ל גם חוגים רחבים יותר (הסיטי בלונדון, אמשטרדם, אנטוורפון), שאינם רוצים עוד להשלים עם זכות המונופולין של יחיד-סגולה, שלישית – לאחר שנתקעה יתד נאמנה בהודו ובאפריקה – נתערבבו התחומים בין משלחות-המסחר השונות. רביעית – הקומנדה לא היתה מוכשרה למלא את התפקידים בשטח של בנין מבצרים והחזקת הצבא ושאר עניני הנהלה בתחנות עבר-הים. חמישית – ממקור הון צבורי קבוע יכלו החברות לשאוב אפשרויות-אשראי גדולות (אמנם נוצלו לפעמים בצורה בלתי הגונה).

בזמן קצר בערך נוסדו בכל מדינות-המסחר החשובות באירופה חברות-מניות כאלה, בעלות זכות שלון ומונופולין מסחרי, ונטלו על עצמן לעסוק בכל מיני עסקים קולוניאליים, אפשריים ובלתי אפשריים. כולן מתרחבות פחות או יותר ע"י משתתפים מתוך החוגים העליונים של הרכושנות המתגברת. ואפילו נזקים עצומים מתוך עסקי ספסרות לא הטילו זמן רב את אימתם. לא רק הולנד ואנגליה, שהלכו בתקופה זו בראש ההתקדמות של המשק העממי באירופה. ולא רק צרפת שבימי לואי הי"ד, רישלייה וקולבר הריהי עומדת במרום המדרגה של שלטונה הפוליטי – אף ארצות הצפון הקטנות, שדוקא בימים ההם מתחילות הן לרדת ממדרגתן, אף הן שוקדות להתחרות ביריביהן, המצליחים יותר מהן.

ההפליה לטובת חברות-המסחר המונופוליות נראית בימים ההם כדרך הבטוחה (להצלחה מעשית). בדנמרק, למשל, נתן בש' 1612 בפעם הראשונה זכיון-מונופולין לחברה אחת למזרח-הודו, דוגמת זכיונות אשר לחברות האנגליות וההולנדיות, וזו יסדה על חוף קורומנדל תחנות מסחר ושמרה עליהן זמן רב בפני מתקיפים שונים, ואעפ"י שההון העצמי שלה היה מועט בערך (200-150 אלף כתר). ומשנתבטלה חברה זו, מחוסר הון, באה תיכף אחרת במקומה, ובש' 1686 באה במקום השניה חברה שלישית, שהגיעה לידי התפתחות חשובה. מש' 1731 עד 1745 שלחה למזרח הרחוק לא פחות מאשר 31 אניות, וקבלה משם סחורות כדי 712 מיליון טאלר. מניותיה שערכן הנומינאלי היה 500 טאלר, היו עוברות לסוחר במחיר 1800 טאלר המניה (בש' 1752). בש' 1670 נוסדת חברה דנית למסחר עם מערב-הודו, וממלכת דנמרק מעבירה לרשותה את האי סנט-טומס, וגם רוכשת אח"כ לשם כך מצרפת כמה איים קטנים (סן-ג'אן, סן-קרוא). בש' 1755 מזכה דנמרק בהנחות מיוחדות גם חברה אפריקנית, בהון של רבע מיליון טאלר, הפורשת סניפים באזורי ממכר העבדים, ומנהלת שם את עסקי-הממכר הזה ביד רחבה. גם בשבידיה מקבלת בש' 1626 חברה אחת, שעסקה בלי הצלחה בהתישבות בדיליואר, את הזכות לייסד סניף בחוף שבצפון אמריקה – גויניאה האפריקנית, על מנת לקבל רווחים ממכירת כושים. גם חצי האי הפירניאי מנסה לחדש את ימיו כקדם ולשם זה מייסדים שם ברוח הזמן החדש חברות-מסחר ומזכים אותן בכל מיני הנחות ומונופולין. בספרד נוסדה בש' 1728 חברת בעלת זכות מונופולית בעניני הסמחר עם ויניצאולה, וזו מתקימת עד פרוץ המלחמה הצרפתית. בש' 1739 מתייסד מפעל כזה לגבי קובה, ובמשך עשרים שנות קיומו מזיק הוא בהרבה לתקומתה הכלכלית של המושבה הנ"ל. בפורטוגל מקבלת חברת-מסחר כללית בש' 1649 זכות מונופולין מאת הכתר בענין המסחר עם בראזיליה, ובש' 1689 מקבלת חברה חדשה את הזכות לגבי צפון בראשיליה. המיניסטר פומבאל, המבקש ללכת בפורטוגליה בעקבות המדינאים המרכנתיליים הגדולים של צרפת, מחקה את מעשיהם גם ביסוד חברות. ואמנם במחצית הראשונה של המאה ה-18 זוכה ליסבון שוב לתקופת זוהר ופריחה, ואלם דבר זה לא בא לה אלא בזכות מכרות-הזהב החדשים של בראשיליה, המזרימים לפורטוגליה אוצרות רבים ומגדילים מאד את הכנסות המלוכה. אבל מכיון שבהתפתחותה הכלכלית מפגרת פורטוגליה ללא-תקוה אחרי ארצות הצפון והמערב, המתעוררות לתחיה יותר חזקה – לארץ מעבר לזרמי הכסף והזהב מאמריקה. למעשה פונה הזרם הזה עפ"ר לאנגליה, בשמשו לסלוק תוצרת מעובדת, סחורות קולוניאליות ודגים. הארץ הולכת ושוקעת בחובות ליריבה החזק ממנה, וכעבור מזן קצר אין בתי-המסחר בפורטוגליה נראים אלא כסניפים בריטיים.

כל הנסיונות ההלו אינם, כמובן, אלא צל מהמפעלים הכבירים של הולנד ואנגליה – החרות ההולנדיות במזרח הודו ובמערב הודו, והבחרות הבריטיות במזרח הודו – אלה הנעשים, יחד עם חברות-מתחרים מעטון שבצרפת, למעצמות הכלכליות של התקופה הזאת, השולטות יותר ממאה שנים בחופים ובמרכזי המסחר של אירופה, אסיה ואפריקה, ומניחות את היסוד לממלכות קולוניאליות עצומות בהודו בואיים המלאיים. דמותן של אלה והערכת תפקידן בהתפתחות הקולוניאליות השתנו חליפות, הכל פי מידת האהבה והשנאה של המפלגות. לבני דורן נראו כפסגת הזוהר המסחרי, ההצלחה הכלכלית וכוח הסוחרים. ואלו בתקופה מאוחדת הוכיח נתוח הצלחתם העסקית – להתפתעתם הרבה של עריצי הדור הקודם – כי הצלחתם המסחרית של המפעלים הנ"ל היתה למעשה קטנה בהרבה מכפי שנדמה היה, כי לא פעם שלמו דיבידנדה ממקור הלואות וזמן רב היו (חוסים) בצל מאזני מסחר מזויפים. אולם גם אחרי כל אלה אין לכפור בעיקר לאמור שהחברות הנ"ל מלאו תפקיד עצום בהתפתחות ובפריחה של הרכושנות המסחרית; בצבירת ההון של אירופה חשוב ערכן לא פחות מביזת האוצרות ונצול מכרות הזהב בימי הכובשים. בחסותן מתחילה תוצרת יאוה, סומאטרה וציילון לחדור לצנורות המסחר האירופי, ולהעשות בהדרגה כוח מניע בחרושת המודרנית.

לא נפריז אם נאמר כי גדולת שלטונה של הולנד משולבת בתקופת הפריחה של חברותיה המסחריות במזרח הודו ובמערבה (ואף עניני המדינה ההולנדית בימים ההם כרוכים פע"ר בהנהלת החברות המסחריות). גדולת הולנד בעלם המסחר והאניות נמשכת מראשית יסוד החברה למסחר עם מזרח-הודו ועד תקופת המלחמות בין אנגליה והולנד בסוף המאה הי"ז; רק בתקופה זו מצליחים ההולנדים להפיק את מלוא התועלת הגנוזה בעמדתם, שכבשו לעצם במשך דורות בתורות מתוכים במסחר המותרות בין איטליה, הפירנאים ושאר ארצות אירופה, בתורת מובילי משאות בין הארצות הבלטיות והים התיכון ובתורת מקום-מעבר לאניות המהלכות ע"פ הרהיין דרומה. (בסוף התקופה הזאת העריך קולבר את הצי המסחרי הכללי של רצות אירופה ב-20,000 אניות-ים, ובהן 16000 בחלקה של הולנד בלבד... נוסדה חברת-בטוח גדולה. באמשטרדם נוסדה הבורסה הראשונה ושם נמצא השוק העולמי של הכסף, אשר הרבית הנמוכה שלו היתה מקור ברכה לתעשיה ולמסחר... הולנד היתה מעצמה גדולה באירופה, ועוד בש' 1704 היה לה צבא-יבשה בן 160,000 איש[1]. חברת הולנד-מערב-הודו, שנוסדה בש' 1603, לא היתה כידוע אלא התאחדות של חברות קולוניאליות שונות, שנהלו קודם את פעולותיהן זו בצד זו או כנגד זו, כגון חברת (יאוה מאיור) שנוסדה שנים אחדות לפני כן, או החברה הבראבנטית החדשה לסין, וכיוצא בה במידלבורג, רוטרדם וויר. ארצות הברית של הולנד אשר קוו לרווחים גדולים ממסחר הודו ההולנדי, פרטו את החברות הנ"ל ממכס האימפורט ותמכו בהן ע"י מתן נשק ותחמושת בשביל אניותיהן. אולם שפע היזמה המסחרית ללא הדרכה, והתפצלות הכוחות – הרעו למצב הענינים. החברות השונות התחרו זו בזו בדרכים רעים; המשלחות הבודדות היו חלשות מכדי עמוד בתגרות כנגד הפורטוגזים וילידי המקום, הנזקים באדם ובאניות היו גדולים לאין שיעור, ורק רכוז המסחר של מזרח-הודו יכול היה להושיע. רק לאחר מאמצים ממושכים, שנתקלו במעצורים רבים מפאת ההתפלגות של המחוזות והערים, הושגה סוף-סוף התאחדות החברות, בהשתדלות שלטון-המדינה. החברה המאוחדת קבלה את זכות המונופולין המסחרי בנוגע לכל האזורים אשר ממזרח לכף התקוה הטובה ועד מצר מאגילאן, כמו כן נתנו לה פטורי-מכס ל-21 שנה וזכויות שליטה גמורה בכל אזורי המונופולין שלה. הון החברה היה 6,440,000 פלורין (3000 פלורין מניה), ובו היו רשאים להשתתף כל תושבי הולנד. יותר מחצי הון המניות עלה בחלק הולנד בלבד, ורוב ההשתתפות ההולנדית עלה בחלקה של אמשטרדם. נמצא שבירת הולנד היתה לה ההשפעה החזקה ביותר על הנהלת עסקי החברה. גם מבחינה זו היתה החברה מעין בבואה מסחרית לממלכה ההולנדית, שכן בתחום הממלכה תפסה אמשטרדם עמדה מכרעת. בחשאי השתתפו בחברה גם אנשי אנטוורפן. שלטון המדינה השתתף בהונה בסך 150,000 פלורין, הסכום שעלה מס הזכיון. החברה התקניה לשכות באותם המקומות שבהם נמצאו עד כה חברות מיוחדות למסחר עם מזרח-הודו. למנהלי החברות הקודמות נמסרה הנהלת החברה החדשה המאוחדת. מספרם הכללי היה 60, ו-17 מהם נתמנו למנהליה הממשיים של החברה. תפקידי הלשכות היו חשובים ביותר, ולפי שעניני הסחורות והלשכות היו מסורים לרשותן ולא לרשות ההנהלה הראשית. האנשים שלידם נמסרה הנהלת החברה יו תדיר כאלה שכוח הכרעה להם גם בהנהלת המדינה. בפוליטיקה ההולנדית תפסו עניני המסחר את המקום המכובד ביותר והסוחרים הגדולים היו ע"כ גם ראשי המדברים בהנהלת המדינה; תועלתם המסחרית היתה העיקר וכל שאר האינטרסים–לרבות אף אלה שגנוזה היתה בהם אולי ערובה טובה לעתידה של הולנד – נדחקו במשך הזמן לצדדין, שלטון החברה המסחרית הפך את הולנד לרפובליקה מסחרית, וזו התפתחה בהדרגה למדינה של אוכלי-רבית, ואנגליה הצעירה, ארץ הרוכשנות התעשייתית, יכלה למוטטה בנקל, ואם אמנם הצבא, המושלם, וכל פקידי החברה חייבים היו להשביע שבועות אמונים גם לשלטון המדינה, הנה מצד שני נדמה היה כאילו המדינה היא שחייבת להיות כפופה ונאמנה לחברה, – בזכות ההלואות, המסים, התשלומים וההספקות שהיא המדינה – מקבלת מאת החברה. עוד בש' 1647, בשעה שחודשו זכויותיה של החברה, כבר היתה המדינה חייבת להן סכומים הגונים בחשבון אשראי והספקת מלחת. בש' 1655 נזדרזה הממשלה לחדש את זכויות החברה עוד לפני כלות תקפן, ובשכר זה ויתרה לה החברה על חלק החובות והעמידה לרשותה צי-מלחמה בן 20 אניה. וכיון שהתחיבות אחרונה זו הכבידה על החברה יותר מדי – כפרה את בטולה ע"י תשלום של שני מיליונים כתר ויותר. בש' 1700 שלמה 3 מיליונים חלף הערכת זכויותיה לעוד ארבעים שנה. בש' 1747 קבלה לרשותה גם את מס-ההכנסה של הולנד, ובזכות זו הוארך תקפה עד שנת 1774 בשכר 1,200,000 כתר. ולמנהל הראשי נתמנה בהזדמנות זו הנסיך לבית אורניה.

הדיבידנדה הממוצעת של החברה היתה בעשרים השנים הראשונות 22% לשנה. באמצע המאה הי"ז עלה שעורה עד 50%-45% לשנה, ובש' 1671 שולמו אף 60% רווחים עצומים כאלה שמשו מקור נחמה בשנים הרעות, שבהן לא יכלה החברה לשלם דיבידנדה מחמת הפרעונות הגדולים שנתחיבה בהם ע"י המדינה, אולם גם לאחר שהורעו מאד עסקי החברה, – עוד שלמה זו דיבידנדה ביד רחבה. במשך המאה הי"ח לא ירד שיעור הדיבידנדה למטה מ-½12 למאה, בשנים אחדות אף הגיע שיעור זה כדי 40-33 אחוז, וגדלו הממוצע היה כדי 25-20 אחוז. אין כל פלא איפוא, שבני הדור ההוא היו בטוחים כי החברה עולה כפורחת, וע"כ לא הססו לספק לה אשראי בלתי-מוגבל. עוד טרם נודע – או עוד טרם הושם לב לכך – שבשנת 1700 כבר הגיע עול חובותיה לאחד-עשר מיליון, לפי החשבונות הסודיים שפורסמו ראשונה ע"י רפאלס, הגיעו הכנסות החברה הולנד – הודו במשך 1696-1613 ל-350 מיליון כתר, וסכום הוצאותיה בתקופה הנ"ל – 310 מיליון. הרווח הנקי במשך המאה הי"ז עלה אם כן לארבעים מיליון כתר, מאותו זמן ואילך התחילו עודפי ההכנסות להתמעט קמעא-קמעא, ולפי שנתרבו ההוצאות – בעקב המלחמות ושכר-ההנהלה הרב – ובלעו את כל רווחיה המסחריים. הרווח הנקי שהגיע ל-17 מיליון בשנת 1713, ירד בש' 1724 למיליון אחד, ובש' 1730 כבר פנה הרווח את מקומו לגרעון של 7 מיליונים ויותר. משנת 1736 ואילך לא התקימה החברה אלא על אשראי בלבד, ובש' 1790 הגיעו חובותיה לכדי 85 מיליון, לכל הפחות, בה בשעה שערך סחורותיה לא היה יותר מכדי 20-17 מיליון.

ואולם בה בשעה שמאזני החברה תחילו מתרופפים יותר ויותר – הלכה הולנד והרחיבה את גבולותיה הקולוניאליים במזרח והתחילה מרחיבה את שלטונה הימי ביתר תקיפות, כאילו היתה היורשת היחידה והחוקית למלכות ספרד-פורטוגליה. הבעלים הקודמים נדחקו בהדרגה מעמדותיהם, והחברה ההולנדית יכלה כבר כעבור ארבע שנים לאחר הוסדה להאחז באיי המולוקים, במרכז אזורי התבלין. מאז ועד חוזה השלום בוסטפאלן, אשר על פיו הוכרה הולנד כממלכה אירופית עצמאית, כבשה מדינה זו עמדת-שליטה בכל האיים המאלאיים ובדרכי החבור למזרח הרחוק, מתוך מלחמות קטנות ממושכות כנגד אירופיים וילידים, מבלי לכוון את מעשיה לפי רגש היושר או חוזים או התחיבות שבשביתות-נזק. האיים הגדולים ציילון וגם מאלאקה, עבור לרשותה הגמורה, בש' 1619 יסדו ההולנדים ביאוה חברה מסחרית חדשה על שם העיר באטאוויה, ולאחר שדוכאו התקוממויות אחדות של תושבי יאוה, בשנות השלשים של המאה הי"ז, התחילה עיר זו עולה בהתפתחות והיתה לאחד ממרכזי-המסחר הקולוניאליים הגדולים בדור ההוא. בהיותה מיושבת סוחרים ופקידים מהולנד, תושבי יאוה וסין, מוקפה חל וחומה ומבוצרת ע"י חיל הונלדי – היה מראה בימים ההם כמראה עיר אירופית. תחנת החברה בפורמוזה עסקה במסחר בינים עם יפאן וסין, שהכנסותיו היו מרובות; כבאירופה כן גם במושבותיהם אשר באסיה, כבשו ההולנדים לעצמם את הובלת המשאות בין מרכזי המסחר והחופים העיקריים. הנסיעות לשם חקירה ותגליות (בעיקר בהדרכת הימאי הנועז טאסמאן) הביאו לידי גלוי אוסטרליה, גויניאה החדשה וזילנדיה החדשה, אולם בשטחים חדשים אלה, המאוכלסים בילידים דלים, לא היה לחברה כמובן שום ענין ותועלת.

אולם מגמת ההתפשטות של הולנד לא הסתפקה במזרח הודו בלבד. אך הרגישה הולנד כי יש לה הכוחות הדרושים לכך – התחילה לכוון את מאמציה הקולוניאליים גם לפאת מערב, לאמריקה, לשם כך נוסדה שם, בש' 1621, החברה הקולוניאלית למערב-הודו, שלחוג פעולותיה נכנס החוף המערבי של אפריקה, עד הכף, וחוץ מזה גם אמריקה. הון החברה היה כשבעת מיליונים כתר ותקנון פעולותיה היה כשל חברת מזרח-הודו. ואולם מכיון שבמערב היתה שליטת ארצות הפירינאים חזקים הרבה יותר מאשר במזרח ע"כ לא קל היה לחברה זו, ולהגיע לידי הישגים מסחריים, דוגמת אלה שהשיגה חברת מזרח-הודו, אחותה לפעולות. לפיכך התרכזה בתחילה עפ"ר בהברחת סחורות ומלחמת שוד, והצטיינה (בשרותים רבי-ערך לטובתה ולטובת מולדתה) כדרך שהיו ההיסטוריונים רגילים לומר במקרים כאלה. מש' 1621 עד 1636 נפלו ברשותה לא פחות מאשר 547 אניות ספרדיות ופורטוגזיות, שערכן היה 30 מיליון כתר ויותר. בשנת 1628 הצליח האדמירל פייט הין (שער היום נישא שמו לתהילה בשירה ובאגדה העממית של הולנד) לקחת בשבי, ליד חוף קובה, צי ספרדי שהוביל מטען כסף, בסכום 15 מיליון כתר. וכאשר הוחל אח"כ במערב אפריקה המסחר רב הרווחים בזהב, שן הפיל ועבדים – נפתח מקור אשראי רחב גם לחברת מערב-הודו. תשלום דיבידנדה בשעור 50-20 למאה עורר את הקהל לקוות שלחברה נכון עתיד מזהיר לא פחות מאשר לחברת מזרח-הודו.

בש' 1630 כבשה הולנד את פרנאמבוקו ועוד כמה נקודות חשובות בברזיליה. ההולנדים מצאו כאן מטעי-סוכר פורחים בשטח גדול, שנשארו עוד מימי שלטון הפורטוגיזים. לפי הדין-וחשבון של ון-דר-דוסנס, אחד המקורות העיקריים לתולדות הכלכלה של ברזיליה ההולנדית, נמצאו במושבה זו 166 טחנות סוכר, מהן 120 בפרנאמבוקו בלבד. מלבד זה היו שולחים משם לחו"ל טבק, עץ הבראזיל ועורות. ואעפ"י כן לא עלתה יפה התכנית בדבר יסוד מעצמה קולוניאלית הולנדית גם באמריקה, כדוגמת השלטון הקולוניאלי של הולנד במזרח-הודו, כבושי החברה בברזיליה היו נתונים בלא-הרף לסכנת התקפות מצד הספרדים והפורטוגיזים. כל מאמציו של הנציב, הרוזן פון-נאסאו, לא הועילו להמריץ את החברה שתותר על תשלום דיבידנדה, ותחת הזלת ממון תדאג לבצר את עמדתה ע"י בנין מצודות או פעולות-ישוב, ובשעה שהולנד הסתבכה במלחמתה הימית הראשונה עם אנגליה, לא החמיצו הפורטוגיזים את ההזדמנות והחזירו לרשותם בש' 1654 את כבושי החברה בברזיליה, בשלמם בעד זה פצויים בסכום 8 מיליון כתר, וגם מושבותיה בדרום אפריקה, פרט לחוף הזהב, ניטלו ממנה. החברה נתבטלה בש' 1674 ואולם מיד נוסדה אחרת במקומה. ותוקף זכויותיה הוארך מפעם לפעם במשך כל המאה ה-18. החברה החדשה מכרה או הכשירה מיד מה שנשאר לה לנחלה ביבשת דרום-אמריקה, והסתפקה בפעולותיה באיים ובסניפיה שבחוף-הזהב. עבודתה זו הכניסה לה עד שנות השמונים למאה הי"ח רווחים קבועים, אם כי לא חשובים ביותר.

כנגד שתי הבחרות הגדולות הללו, שנוסדו ע"י הולנד, יצאה להתחרות יריבה דומה להן בערך, והיא החברה הידועה בריטניה –מזרח-הודו, זו שהיתה גאון אנגליה המרכנתילים וכל אירפוה השתוממה לה. קוי התפתחותה דומים בהרבה לשל החברות ההולנדיות, ואף כאן מראה החקירה המדוקדקת שעסקיה לא היו אולי כה מזהירים מאשר נדמו לבני הדור ההוא. אולם שעור הכנסותיה אינו יכול לשמש קנה-מידה לא לגבי התפקיד אשר מילאה בהתפתחות הרכושנות האנגלית, ולא לגבי חשיבותה בהשלטת המרות המסחרית של בריטניה על פני האוקיינוס ההודי. על כל פנים בתקופת הזוהר של המרכנתיליות הבריטית היתה היא השלטון הכלכלי הגדול של לונדון. יחד עם (בנק אוף אנגלנד). מפעליה הם שמשכו מאמשטרדם ללונדון חלק גדול מן ההון שנצטבר במסחר הקולוניאלי.

בש' 1592 לקחו השודדים אנגלים בשבי ספינה פורטוגיזית, טעונה אבנים יקרות, תבלין וסחורות-משי, בספינה זו נמצאה תעודה, שחשיבותה גדולה אולי משל כל מטען באניה. תעודה זו, שצוינה בשם (רשימה רבת-ערך לכל השלטון והמסחר הפורטוגיזיים במזרח-הודו), גלתה לאנגלים סודות חשובים. לפי התעודה הזאת נערך התזכיר, שעליו הסתמכה המלכה אלישבע בש' 1600 (כלומר: שנים אחדות עוד לפני שהופיעה בעולם היריבה ההולנדית), בתתה לראש העיר ולסוחרי הסיטי שבלונדון את אגרת-הזכיון ליסוד החברה בריטניה-מזרח-הודו, כדי (לתת כבוד לאומה, להעשיר את העם ולהרבות את המסחר ותנועת האניות). השם הרשי של החברה היה “The Governor and Company of Merchants of London, trading of the East Indies”. גם לה ניתנה זכות מונופולין מסחרי בכל האזור אשר בין כף התקוה הטובה ובין מצד מאגילאן, מחוץ למקומות שנאחזו בהם כבר עמים אחרים, מידידי בריטניה. מלבד זה ניתנה לה הזכות להוציא בשביל כל משלחת 30,000 פונט מתכות יקרות, על מנת לקנות בהן סחורות הודו ולחזור לשלחן מאנגליה לחו"ל. החברה היתה זכאית גם להקים בה הנהלה משלה ולחוקק חוקים כל כמה שאין הם סותרים את החוק האנגלי.

על אף ההרפתקאות הרבות שעבור על החברה הנ"ל ע"י מלחמת האזרחים, הקהיליה, שיבת המלכות, מלחמת הודו והמהפכה הצרפתית, על אף התקונים והגלגולים שחלו בארגונה – העיקרי שבהם בש' 1708, עת נתמזגו שתי החברות (הישנה) ו(החדשה), המשיכה זו בעצם את עבודתה ללא הפסקה מש' 1600 ועד 1858.

אמנם שני המלכים הראשונים מבית סטיוארט הקפידו ביותר בענין הטשרטר שזוכתה בו החברה, ולא נמנעו מלתת זכויות-מסחר לגבי מזרח-הודו למקורבים שלהם, – בעיקר בשעה שהיו זקוקים ביותר לכסף, בשעת מלחמת האזרחים נתפלגו בעלי-המניות לשני מחנות שונאים, מלוכנים ומהפכנים. אבל בימי קרל השני זכתה החברה להנחות מרובות, ששכרן היה רב גם בשביל המלך עצמו. ביחוד גדל ערך האימפורט של המלחת ההודית, לאחר שהוחל להשתמש באבק-שרפה במלחמות המאה ה-17. כמו כן הורשתה החברה לרכוש קרקעות, לנהל מלחמה במדינות בלתי –נוצריות, ולגייס צבא במושבותיה ההודיות וגם באנגליה. אח"כ ניתנה לה גם הזכות לטבוע מטבעות במזרח-הודו. בש' 1668 הוריש המלך לחברה את בומביי, חלק מהנדוניה שקבל מאשתו הפורטוגזית, ואת העיר הזאת עשתה החברה למרכז הנהלתה בהודו. הזכויות הללו שהעניק לחברה קרל השני, יצרו את המסגרת אשר בה נתפתחה החברה ונעשתה במשך הזמן ליוצרת הקיסרות בריטניה-הודו.

רווחיה המסחריים, בשנים הראשונות לקיומה, היו עצומים ממש. בי"ב השנים הראשונות לא ירד הרווח הנקי בשום פעם – לאחר נכוי כל הנזקים באניות ושאר אסונות – למטה מ-100%, ובדרך כלל היה שעורו 200% ויותר. מטען המשלחת השלישית (בש' 1608-1607) כולל כמות של קרנפול, שנקנתה בסכום 2949 לי"ש ונמכרה בלונדון ב-36,287 לי"ש. הרווח הנקי של עסקי המשלחת הזאת בכללה הגיע כדי 234%. למרות כל הפורעניות שבימים ההם – הגיעה החברה לידי כך, שבסוף המאה הי"ז היה בכוחה לספק הלואה בת שני מיליונים לי"ש (ברבית של 8%) לממלכה שהיתה תמיד שקועה בחובות בגלל עסקי מלחמותיה. בשכר הלואה זו הוארך תוקף זכויותיה של החברה, ולאחר שחל שנוי בארגונה היה עליה לספק מלוה חדשה בת 1,200,000 לי"ש. סכום זה גדול פי שלשה כמעט מאותו סכום שיכול היה להלוות לממשלה בנק או אנגלנד, הוא הבנק הממלכתי של אנגליה. שער המניות של החברה עלה בש' 1677 כדי 245% בש' 300-1700 ובש' 1683 – 500%. המלחמות גרמו לירידת ערך המניות (בש' 1700 – בס"ה 37%), וירידה זו היתה אחת הסבות שגרמה לתמורה בארגון החברה.

מובן, שגם בחברה הבריטית, דוגמת יריבתה ההולנדית, היה הרבה מן המופרז ומן המנופח במה שנוגע לרווחיה המזהירים ולשערי-מניותיה הגבוה. סבך המלחמות עם הולנד וצרפת וילידי הודו, הוצאות ההנהלה, מתנות וגם שוחד, שבלעדיו אי אפשר היה להגשים למעשה את זכויותיה המסחריות בהודו – כל זה בלע סכומים עצומים ואכל את כל הרווחים. במאה ה -18 לא עלתה כמעט הדיבידנדה למעלה מ-10%, ויש שירדה אף למטה מ-8 ומ-7 אחוזים. סוף דבר שגם החברה בריטניה – מזרח-הודו התחילה שוקעת בחובות, אשר הכבידו על הנהלת עסקיה (בש' 1676 הגיעו חובותיה, לפי אומדנה, כדי 600,000 לי"ש).

לעומת ההיקף הכביר של חברה זו נראו שאר חברות-המסחר הבריטיות המזוכות (חברת אפריקה, מערב-אפריקה, מפרץ הודסון וכו') כקטנות ביותר; אבל לא תמיד היה כן הדבר מבחינת הרווחים המסחריים, חברת מפרץ הודסון, למשל, שנוסדה בש' 1617 רק לשם מסחר פרוות בצפון אמריקה, והונה העצמי היה בס"ה 100,000 לי"ש בערך, הצליחה לצבור בעשרים שנותיה הראשונות רווח נקי בסך 100,000 לי"ש. מש' 1690 ועד 1800 שלמה חברה זו דיבידנדה בשעור לא פחות מ-70-60 אחוז לשנה, ועד היום הזה קימת היא כחברת-מסחר פרטית, הנושאת רווחים הגונים.

גם בצרפת נוסדו בתקופה ההיא הרבה חברות-מסחר מזוכות, כגון חברת אכדיה, חברת קנדה, סנגל, גויניאה ועוד. ואלם רובן לא התקיימו אלא שנים-מספר, ולכל היותר כמה עשרות שנים. עסקיהן היו זעומים למדי ואף אחת מהן לא היתה דומה אף במקצת – מצד החשיבות – לחברה ההולנדית או הבריטית. גם במקצוע זה יש לזקוף את ההתחלות החשובות לזכות יזמתו ועינו הפקוחה של קולבר, שלא קמץ בהשפעה ובתמיכות מקופת הממשלה ובלבד שיכונן שלטון צרפתי אדיר, השקול כנגד מפעליהן של השכנים הצפוניים. הוא ארגן מחדש את חברת הודו המערבית, שהובטח לה מונופולין מסחרי לגבי איי מערב-הודו, קין, יבשת אמריקה הצפונית, כל השטח שבין אריזונה ואורינוקו, וגם האזור האפריקני מכף ורדה עד כף התקוה. אולם עסקי החברה הזאת לא היו מזהירים כלל, ובשנים מועטות הפסידה ½3 מיליון ליבר. בש' 1673 נאלצה לבקש רשות למכור את אחוזותיה במערב אפריקה, וכעבור שנה אחת הורע מצבה עד כדי כך שהממשלה לא ראתה מוצא אחר אלא לפרק את החברה.

תכנית רחבה עוד יותר התקין קולבר לחברה הודו-המזרחית, שנתייסדה על ידו בהון של 15 מיליון ליבר. כל כבושיה בדרום ובמזרח, של כל האוצרות המינרליים וכבוש העבדים, הובטחו לה לקנין עולם, בתנאי שתשקוד על קיום המשפט הצרפתי והפולחן הנוצרי במקומות שלטונה. ממשלת צרפת השתתפה בהון הרשום בשעור חמישית אחת, והבטיחה לבחרה תשלומי פרסים הגונים חלף כל משלוח סחורות לחו"ל וחלף משלוח סחורות קולוניאליות לצרפת. כדי להקנות לחברה עמדה במזרח הודו – הציע קולבר לממשלת דנמרק שיתן לה בהלואה שני מיליון פונט מלח, בתנאי שתסכים למכור לצרפת את תחנת-המסחר שהחזיקה בחוף מלבר (עסקי התחנה היו רחוקים משכר וקרובים להפסד).

אחת המטרות העיקריות של קולבר בהתפשטות קולוניאלית זו היתה – נצול מסחרי של מדגסקר. אולם מכל תכניות החברה לא נשאר לאורך ימים אלא סניפה המוצלח פונדשרי, אשר נזכר לעיל. בשנת 1719 הועברו זכויותיה לחברת-הודו המפורסמת, שנוסדה ע"י ג'ון לאה (Low) בהון של מאה מיליון. חברה זו נטלה על עצמה לאחד את כל המפעלים הצרפתיים אשר מעבר לים ולרכז בידה את כל ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת. מתוך אמון בכשרונו המסחרי של הסקוטי הנ"ל – תלו אנשי צרפת בחברה זו תקוות מזהירות. היא בלעה קמעא קמעא את כל יתר החברות, וכל אחד קוה שחברה זו, אשר לרשותה עמדו אמצעים מרובים וכוחות-הנהלה מצוינים, תביא רווחים גדולים. לפיכך קפץ הקהל על מניותיה ובמשך שבועות מעטים עלה ערך המניה מ-500 פרנק (כתחילה היה מחירה רק 300 פרנק) עד 20-18 אלף פרנק. נקל לשער את אכזבת ההמונים משנתברר כי עסקי החברה אינם מביאים את הרווחים המזהירים המקווים. ומה גם לאחר שהתחילו לקבל ידיעות בלתי משמחות ביותר מהשטח הגדול שנועד להתישבות צרפתית בסביבות המיסיסיפי. הספסרות המבוהלת הביאה נזקים רבים לקוני המניות, ורבים מהם נתערער מצבם עד היסוד. בהלה אחזה את הקהל, ובן רגע נתגלגל שער המניות במדרון; כעליתן כך היתה ירידתן, בסוף 1724 הוכרח ג'ון לאה – והוא בזוי והרוס – לעזוב את צרפת בהחבא. אעפ"י כן הוסיפה החברה להתקיים ולהמשיך את עבודתה, ובאמצע המאה הי"ח הגיע הונה כדי 160 מיליון ליבר בערך. אולם את ישוב אדמת לואיזיאנה הוציאה החברה עוד לפי כן מתכנית פעולותיה. את הזכיון ללואיזיאנה השיבה לממשלה תמורת פצויים, ומאז ואילך התמסרה רק לעסקי תחנותיה במזרח-הודו.

בעסקי החברות המזוכות הללו, – הנושאים העיקריים של ההתפשטות הקולוניאלית בתקופה המרכנתילית – בולטים כמה וכמה קוי-אופי משותפים. כל הבחרות הנ"ל – עניה ועשירה, קטנה וגדולה, במזרח הודו ובמערבה, הולנדיות, בריטיות וצרפתיות – כולן היו אצות להעשיר כל הפוליטיקה שלהן היתה חדורה תשוקה נמרצת לקנות בזול המכסימלי ולמכור ביורק המכסימלי, ולצמצם ככל האפשר את ההוצאות של הנהלת העסקים ולהמנע כל כמה שאפשר מחכוכים בקשרי המסחר, כדי להגדיל את הכנסות העסקים. התוצאה היתה שהחברות הנ"ל – לא לבד שהן עצמן לא עסקו בעניני התישבות, אלא שאף בקשו בכלל לעכב את התישבותם על יוצאי אירופה, כדי שלא יפגע המונופולין המסחרי שלהן אף כל-שהוא. מעולם לא נתנו את דעתן על עניני ההנהלה של אזוריהן המסחריים. כל זמן שמצב העסקים היה בסדר בעית הקרקע לא היתה בתחילה קיימת כלל לגביהן. שטחים לנחלתם רכשו להן רק מתוך הכרח, כלומר – כשהיה להן צורך להקים מצודות ושאר אמצעי הגנה בשביל סניפיהן המסחריים ומחסני סחורות. התישבות אירופית שם לא היתה רצויה להן גם מטעם זה שחששו לסכסוכים עם ילידי המקום, אשר בגללם יהא צורך להרבות בהוצאות הגנה לשם בטחון הצבור, החברה ההולנדית במזרח-הודו, למשל, שלא תמיד עלתה בידה למנוע לגמרי את פקידיה וחייליה לשעבר ולהשאר במושבות, השתדלה להכביד עליהם את התישבותם, כל כמה שאפשר לסחור עם האירופים – נאסר עליהם בהחלט וגם עם הילידים הותר להם לסחור רק במידה מוגבלת. אחד המושלים המובחרים שהיו לחברה, ג'ון פטר קואן, הציע למנהליה (בשנת 1630) להתחיל בשיטת התישבות תכניתית, בהראותו להם כי ישובים הולנדיים יחיו הרבה את המסחר ויבטיחו את השליטה בשבטים ההודיים. אולם אלה לא שעו לדבריו, המנהלים חששו להוצאות הכספיות שבהתישבות ומנעו מאת המושל את חיל-ההגנה הדרוש; בהזדמנות אסרו גם את הגירת הנשים, באשר – כן אמרו – נקל להן ללדת באירופה מאשר בהודו.

על תקופת שלטונה של החברה הבריטית במזרח-הודו כתב אחד הסופרים לאמור:^[2]

"הרדושים הפרימיטיביים של הודו, הכובשים האפגניים או המונגוליים, שהיו לפעמים אכזריים לגבי יחידים, הקימו לפחות בימי שלטונם אותם בנינים נהדרים, המזדמנים כעת על כל צער ונראים כמפעל של נוע מבני-ענק.. החברה לא פתחה אף מעין אחד, לא חפרה אף באר אחת, לא בנתה אף תעלה אחת ואף לא הקימה גשר אחד לצרכי ההורים".

 עד ראיה אנגלי, ג'יימס ווילסון,^[3] כותב גם הוא ברוח זו:

"במחוז מדרס ישתומם כל אחד למראה מפעלי ההשקאה הענקיים שהוקמו לפני דורות רבים ועקבותיהם קיימים עד היום הזה... הבנינים העצומים הללו נבנו כמעט כולם לפני 1750. בימי מלחמת החברה במושלים האנגליים, וגם – עלינו להודות בדבר – בימי שלטוננו בהודו הגיעו המפעלים הללו לידי חורבן".

 את עניני ההנהלה הפנימית הניחו החברות בדרך כלל בידיהם של הנסיכים ילידי המקום על פי חוזים מיוחדים והנסיכים הללו היו אחראים רק לתשלום מסוים של כסף ושוה-כסף. באילו דרכים יצברו מנתיניהם את הכמות הדרושה של קרנפול, פלפל, אורז, ובתקופה מאוחרת יותר גם קפה ושאר סחורות, – דבר זה היה מסור לרשותם הגמורה של הנסיכים. החברות לא דאגו כל לסדור חלוקת הקרקעות ולא למידת צדק בעול המסים. שטחי-כבוש אחרים שלא היו בהם נסיכים ילידים, השכירה החברה ההולנדית במזרח-הודו לקבלנים סיניים, שהיו בבחינת שרי-המסים של החברה. החברות היו רחוקות כ"כ משאת בחובותיהן ובתוצאותיהן הצבוריות, עד שבתחילה אף נסו להתחמק מהוצאות ההגנה. ממשלת אנגליה טרחה הרבה כדי להמריץ את חברתה שתטפל בה ביסוד נקודות מבוצרות בהודו. ואולם החברה החזיקה בשלה: מסחר ורק מסחר. נקודות-משען הצבאיות הראשונות נוסדו רק לאחר-כך בשעה שגבר לחץ התנאים והממשלה איימה לתת את זכיון המסחר של החברה ליריבים מסוכנים.

ברם, עם כל החסרונות הבולטים בשיטה הישבנית של החברות המזוכות הגדולות, הנה הפוליטיקה שלהן – השלילית מבחינת ערכה – תהא בעינינו טבעיות והגיונית, אם נבוא לבחון אותה באמת-המידה של הרכושנות המסחרית בימים ההם, שלא הרחיקה ראות ועיניה היו נשואות רק לעושר שאפשר לעשותו בנקל. והן נושאי הרוכשנות ממין זה היו החברות הנ"ל.

למעשה נתברר כי בכל מקום, שבו הסתבכו החברות בסכסוכי המלחמה ובתפקידי-הנהלה מורכבים – שם ירדו רווחיהן המסחריים במידה מהירה ומבהילה. בכל מקום שבו הוטלו תפקידי התישבות על החברות בעל-כרחן, לא ניטשטשה הסתירה שבין אופיה של התישבות ובין הדרך הישבנית של הבחרה. כך היה לא רק בצפון אמריקה (כאשר צוין לעיל) כי אם גם באיזור מושבות המטעים, באיי מערב-הודו, שבהן בקשו חברות צרפתיות, הולנדיות ואנגליות לבסס התישבות של מטעים.

לאור הסתירה הזאת יש לראות גם את הסכסוך שבין הנציב ההולנדי בבראזיליה, הרוזן מוריץ פון-נאסאו, ובין החברה ההולנדית שבמערב-הודו. הנציב שהיה כנראה חכם ישבנות וכלכלה ממדרגה גבוהה יותר (אף ההיסטוריונים הפורטוגיזים מודים באדיבותו, בישרו, ובסבלנותו) – תכן תכניות, דאג לענין ההתישבות בשטח של (הולנד החדשה), כדי להגביר את הייצור ולחזק את חוגי המהגרים מהולנד – הריהו דורש לנהל התישבות שיטתית, לשים לב לעניניהם של מגדלי-הסוכר בשעת גביית חובותיהם לחברה, להגביר ולצייר היטב את הגדודים הקולוניאליים. ואולם מנהלי החברה – רק אצים להעשיר, ועיניהם נשואות אך לשוד ולביזה של ישובי השונאים.

הניגוד שבין החברה והנציב בולט יפה בשני המכתבים (מיום 10 באפריל ו-10 באוקטובר 1642), אשר קבל הנציב ממועצת התשעה-עשר, היא הנהלת החברה (הצטוט עפ"י Waetjen, עמ' 126):

"התביעה לחיילים חדשים עוררה ממש את חמת ההנהלה הראשית. המנהלים הודיעו שקצה כבר נפשם לגייס מדי פעם בשביל המושבה חיילים חדשים, הבולעים סכומים עצומים, וסוף דבר שהמאזן מסתיים בגרעון ולא ברווח. ליוהאן מוריץ וליועצים העליונים ניתן רמז ברור שיואילו בטיבם לנהוג רק לפי הפקודות הנשלחות מהולנד, ואל יעשו הכל כטוב בעיניהם. וגם נציבות רסיף נדרשה ליחס שבאדיבות וכבוד, אגם מכתביה לחברה. האדונים צריכים לזכור שמנהלי החברה ובעלי-מניותיה שואפים קודם-כל לכך שהונם המושקע בברזיליה ישא פרות, והכפלת משלוח הסוכר חשובה ע"כ יותר מבנין נשרים יקרים. רוע מצבה הכספי של החברה מחייב קודם-כל קמיצים מכסימליים בהולנד החדשה".

 כעבור שנתים התפטר הנציב ממשרתו, מתוך אכזבה ומרירות לאחר שנצח הגיונה של חברת-המסחר. אולם לא עברו שנים מרובות ובכוח אוחו (ההגיון) שכלה החברה את בראזיליה ההולנדית, שהיתה ארץ של התישבות ולא איזור מסחרי צפוף-אוכלוסים כמזרח-הודו.

מידת הגיון זו גרמה שגם הפוליטיקה המסחרית של הבחרות המזוכות השתלבה לתוך המסכת הכללית. כדי להשיג רווחים הגונים היה צורך מצד אחד לייקר כמה שאפשר את סחורות-הממכר העיקריות של החברות, ומצד שני – לשקוד על שמירת המונופולין המסחרי שהן, לבל יפגע אף כל-שהוא.

בשאיפה לייקר את הסחורות היתה החברה ההולנדית שבמזרח הודו מסקנית ועקיבה עד קצה האפשרות. לא לבד שנתנה הוראות לילידים איזה תבלין עליהם לגדל ואיזו כמות עליהם למסור לחברה – כי אם גם לא חששה לאסור בכלל את הייצור בכמה איים ולשרוף את סירות הילידים, שלא יהא שום מקום להברחה. כל שנה היו המושלים מטעם החברה מסיירים לעתים מזומנות את המקומות שבהם נאסר הייצור, והיו משמידים את היבול בלא רחמים, ולעומת זאת היו גם מקומות כאלה שבהם היו כופים על האוכלוסים סוגי ייצור מסוימים. חוק הכפיה בדבר גידול הקפה ביאוה ההולנדית – בטלה הממשלה רק בש' 1872.

גם בשאיפתן למטרה השניה – שמירה מוחלטת על המונופולין המסחרי – התנהגו החברות בלא חמלה. באכזריות רבה היה הדין נמתח לא רק על נתיני העמים האירופיים שהתחרו בהן, כי אם גם על בני האומה עצמה, אם הללו לא נמנו על החברה. זה היה הצד השוה שבכל החברות הבריטיות וההולנדיות שבמזרח-הודו: כולן כאחד תפסו את זכויות המונופולין המסחרי שלהן בצורה כזו, המתירה להן לעשות כלה בכל (האורחים הבלתי-קרואים) ולעקור את המסחר בגנבה מצד המתחרים האירופיים, ההולנדים, צרפתים ואנגלים הקימו שורת תחנות. רק כדי למנוע את מעשי ההברחה מצד מתחרים. אולם התרחבות פעולותיו של המסחר הרכושני מנעה מהם את האפשרות לשמור על המונופולין שלהם לאורך ימים.

שיטת מונופולין זו יצרה במשך ה