הסוציאליזם העממי של היהודים

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

הקדמה

נגמרה המערכה האחרונה לדרמה של מלחמת-העולם, וחרש ולאט-לאט מתחיל יורד המסך.

דגל השלום, שבמשך ארבע שנים רצופות נרמס ברגלים, עולה ומתנפנף שוב מעל לעולם המחולל.

לא בתשואות-חן קדמוהו, לא בתרועות-ששון ברכו את הופעתו. עדיין שותתים דם הפצעים, עדיין מעלים עשן עיי-החרבות, גם של המנצחים גם של המנוצחים.

מה שנוצר במשך עשרות-שנים של עמל בלתי-פוסק, מה שנהרס מבלי דעת על-ידי השנים האחרונות – צריך לשוב ולהוצר, לשוב ולהרכש, במשך עשרות שנים חדשות של עבודה ללא-מנוחה ועמל ללא-עייפות.

העמים ניגשים לקומם את הריסות חייהם.

*

גם העם היהודי שבתפוצות העולם, שהחליט סוף-סוף לקחת בידו את הגה גורלו, עומד לסול לעצמו את הדרך.

הוא לא עמד במערכה לא מצד זה ולא מצד זה – וסבלו קשה היה פי כמה וכמה משל כל הנלחמים. זוהי מנת-החלק המרה ביותר.

בכל החזיות שפכו בני העם הזה את דמם, אלה נגד אלה. תחת דגלי זרים. תחומי-המושב היהודיים צפופי ההמונים אשר במזרח, אלה שנמצאו באזור המלחמה, נהרסו עד היסוד מבחינה כלכלית, והרס זה יוכל להעלות ארוכה רק על-ידי שנוי צורה מוחלט של קיום-העם כולו. חייהם ופעולת-חייהם של מיליוני יהודים עומדים בסכנה; לעצם קיומה של ההויה הלאומית נשקפת סכנה. ומאחורי כל החזיות – נחשול חדש של שנאת-ישראל יגאה. עדיין רואים בו ביהודי: המהפכנים – את הרכושני, שנגדו מעוררים לפרעות; הרכושנים – את המהפכן, שמצוה היא לכלאו עם יורדי-בור.

*

הקמת הריסותיו של העם היהודי נעשית במזל הציוניות. מסביב לדגלה מתקבצים ההמונים הרחבים של הגלות. עליה יהיה איפוא לנהלם ולארגן אותם. תחת דגל הציוניות עתיד צבא נערינו העיקרי – ונלוים עליו מן-הסתם גם זקנינו באלפיהם – לשוב לארץ-האבות הנושנה למען בנות מולדת חדשה לאומה.

מדינת-היהודים תקום אף תהיה – בזאת אין כל ספק. אבל לא ברור עדיין באיזו דרך תקום. הגיעה השעה להגיד בגלוי: הציוניות שאינה נשענת על המוני-העם העובדים – היא אבודה. הציוניות שיש בדעתה להקיף את אלה, תצטרך לערוב להם שגם הבית הלאומי החדש בארץ-ישראל וגם הקמת ההריסות בגלות – יעשו ברוח הסוציאליזם וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי. החיים החדשים של האומה דורשים במפגיע גם חברה מחודשת. היעלה על הדעת להכניס את צוארי העם, שקנה לו את חירותו במחיר מלחמה קשה, בעול של שעבוד קפיטליסטי? היתכן שהעם שהקנה ראשונה לאנושיות את האידיאלים של הצדק והחירות – יהסס לממש את האידיאלים הללו בחייו? היציל ממפלתה של אירופה הנחרבת את הרקבון דוקא, למען שתל בארצו החדשה את חרפת השעבוד והניצול?

ארור מי שעוזב עיר נגועה במגפה – ואינו חושב אפילו לכדאי וראוי לעשות חטוי לעצמו.

רוצים אנו באויר טהור לנשימה חפשית בשביל כל איש ואיש. רוצים אנו חיים של חופש בשביל העם המושחרר.

רוצים אנו כי הבית החדש של האומה יבנה על יסוד בריא וכי יהיה בו מקום, זכויות שוות וחופש-המעשה לכל מי שרוצה ליצור ומוכשר ליצור.

*

התנאי-המוקדם ההכרחי לכל התפתחות מדינית בריאה הוא – ההבראה החברתית. בצדק אומר הנרי ג'ורג': "לרצות ליסד סידורים מדיניים, שבהם ניתן שויון תיאורטי לכל האנשים על יסוד מצב שבאי-שויון חברתי גלוי – הרי זה אומר להעמיד פירמידה על חודה".

*

משום כך יש צורך ליצור תנועה סוציאליסטית יהודית.

אלה שיודעים ומרגישים את הקשרים המרובים שבין רוח היהדות ובין הרעיון הסוציאליסטי – יתפלאו בודאי על כי יש עדיין צורך ליצור תנועה כזאת.

אבל זוהי עובדה!

היו עד עתה יהודים סוציאליסטיים. למשל: טרוצקי, אדלר, זינגר, דיאמנד. הם הם שבתורת "אזרחי-עולם" טובים ונאמנים מלחמה עזה להם כל הימים בעמם.

היו גם מפלגות של יהודים סוציאליסטיים. אלה הן התאגדויות של סוציאליסטים שבמקרה יהודים הם.

היו מפלגות סוציאליסטיות פסיבדו-יהודיות, אלה הן המפלגות ששמו להן למטרה לתרגם, כביכול, ליהודית את התורות והשיטות הסוציאליסטיות הזרות. הנזק שהן הביאו לעם גדול מן התועלת שבהן.

אבל סוציאליזם יהודי לא היה מעולם. לא היתה עדיין תנועה שתבקש את הדרך אל עתיד יהודי בהיר, בקשר עם הויתו של עם-היהודים החי וההיסטורי והאידיאלים שלו ומתוך הכרת ההווה היהודי והבנתו; תנועה שמטרותיה ודרכיה לקוחות לא ממקורות נכריים, כי אם מתוך תביעותיהם של המוני-העובדים היהודיים עצמם.

רק התחלות של תנועה כזאת ישנן. באותם האנשים שחיזקו את העבודה העברית בארץ-ישראל, באותם האנשים שאחרי עבודת יום תמים בחום-השמש, בפרדסים ומאחורי המחרשה, יצרו את "הפועל הצעיר" והגינו על קיומו, באותם האלפים שמתוך המציאות, הסוערת בדם חי, של חיי ההמונים היהודיים יצרו את ההסתדרות החזקה של "צעירי-ציון" – בכל האנשים האלה חיה הרוח העתידה ליצור את התנועה הסוציאליסטית היהודית האמתית.

ואם גם כיום הזה לא נתבררו עדיין כל הרעיונות שהתחילו להצטרף כאן, אבל גם כיום תוססות עוד האידיאות, מתרוצצות ונאבקות, – סופן לבוא לגמר תסיסתן, להחלץ ממוסרותיהן ולהצטלל. ומתוך צורך השעה רבת היסורים ומתוך הרצון הגעלה הצפון בהם ובכוחם – עתידים הם האנשים האלה להקים את הדבר שהוא משאת נפש כולם: ארץ-ישראל עברית וחפשית על יסוד יהודי-סוציאליסטי ועם יהודי משוחרר ויוצר בארץ ובגולה.

א

התנועות המצוייות בחברה של זמננו הן תופעות סוציולוגיות בהרכב כל-כך מגוון, שבתשע מאות ותשעים מקרים מני אלף גם החדירה העמוקה ביותר לתוך החומר, גם החקירה המקיפה והשלמה ביותר – לא תוכל להיות מקיפה ושלמה כל צרכה. אבל ישנה הכרה עמוקה האומרת, כי ישנן גם הכרות עמוקות יותר מדי. במקרה האחד מני אלף יוכל דוקא מגעו של מבט אחד, הארת-הברק לצד אחד, ההבלטה של אחד הצללים, של אחד המאורות בתמונה, הדגשת המוטיב האחד על פני כל האחרים, – להפיץ אור יותר מאשר רוב עייון חודר לכאורה וחותר למעמקים.

כעמדה מסוג זה, שאפשר בצדק לכנותה בשם בלתי-יסודית, יכולים לראות את ההשקפה התופשת את התנועה הסוציאליסטית, ביחוד בהתחלתה, כתגובה על הצורות האבסולוטיות-אריסטוקרטיות של הנהגת-המדינה במאות שעברו. אמנם הרבה עילות שונות – כלכליות, רוחניות, מדיניות, – תפקיד של שותפות להכרעה היה להן בשעת לידתה של התנועה. אבל דוקא הקשר הזה אשר לה עם חוק-הטבע התקיף של פעולה ופעולה-שכנגד – הוא הוא המאפשר לנו להבין דברים רבים שכיום הזה, מנקודת הראות של אלה שכבר התקדמו הלאה בדרך זו, היה נשאר בלתי-מובן לנו בלעדיו בסוציאליזם הצעיר.

הקשה והמזיקה ביותר שבכל הטעויות של התקופה ההיא היתה זו, שהתנועה הצעירה עזבה אחרי גוה את ההתפתחות ההיסטורית ואת השקפת-החיים הלאומית, המיוסדת עליה. חפצה היה להעריץ את אשר העלו על המוקד כל אלה שלפניה, ולפיכך נטלה והעלתה בלי היסוס על המוקד את אשר העריצו כל אלה שלפניה. רצונה היה לנתץ את כל האלילים המבריקים של העבר, ששלטו שלטון בלי מצרים עד אז, ולא ידעה לקדם את פני הסכנה, שגם אלים אחדים יאבדו יחד עמם בטעות. אם ההשקפה ההיסטורית שלפני הסוציאליזם לא הביאה כלל בחשבון את השפעת הגורם החברתי על המתהווה בתחום האנושיות, הנה עתה היה רצון ליחס את הכל לגורם זה בלבד; אם קודם היתה המדינה השליטה היחידה והעריצה על גורל גוי והמון, הנה עתה הושלכה ככלי אין חפץ בו, כמשהו שנוא שעבר עליו כלח, אל גל-האשפה. ויחד עמה נפלה, אגב קשרים מבלעים ומטעים שבתודעה, גם היחידה החיונית ביותר של כל ההויה האנושית: האומה.

כיון שתולשו תוי-השרד על צבעיהם הלאומיים, שמע מניה כי מתה ההויה הלאומית. ובמקומה היו צריכים לעלות על כובעיה של האנושיות המשוחררת תוים אחרים, התוים האדומים של הפרולטריון הכל-עולמי והתוים האדומים של הקפיטל הבינלאומי, שאין השלום יכול להיות שורר ביניהם לעולם, שמוכרחים היו, בהכרח-הדברים הטבעי, להלחם ביניהם בלי רחמים זמן כה רב, עד שתעלה ותבוא חברה אחרת, חדשה, במקום הנושנה. וכי מה בכך אם המציאות המדינית והתרבותית אינה מתאימה בכל להכללה רצונית של הלאומים למושג-אנושיות אחד ולחלוקתם למספר מעמדות מקיפי-עולם? ככל תנועה צעירה לימים מוכרח היה גם הסוציאליזם הצעיר להיות עיור לגבי צבעים, כיון שלא היה עדיין די שגיא-אור בשביל להבחין בצבע שלו מתוך הספּקטרום של ההשקפות. כל מה שלא היה מסוגל לרומם את ההכרה המעמדית של הפועל – הוטל אל גל-האשפה של האידיאולוגיה הבורגנית, ובתוך זה גם – האומה. "מוכיחים את הקומוניסטים", אומר קרל מרקס במקום אחד בכתביו, "על שרוצים הם לבטל את המולדת, את הלאומיות. הפועל אין לו מולדת!"

גם ההנהגה שעמדה לה לתנועה הסוציאליסטית בשנת 1864, האינטרנציונל, נבנתה על העיקרונים הקוסמופוליטיים הללו. אבל החיים נגשו אל השולחן הירוק וקראו "Messieurs, vous n'existez pas!"[1] דוקא התפתחותו של האינטרנציונל היא – אחד הפרקים רבי-הלקח ביותר על הנושא: הסוציאליזם הקוסמופוליטי והסוציאליזם הלאומי. בשנים הראשונות לקיומו המיט על עצמו, הואיל ולא ידע להביא בחשבון את המציאות, פורענות אחרי פורענות; אי-הצלחה גררה אי-הצלחה. באנגליה העמדה היא שלילית, הסוציאליסטים הצרפתים הולכים להם בדרכיהם הם, בגרמניה קמה נגדו כל התנועה תחת דגלו של לאסאל. רק לאט-לאט ובלי-חפץ, מתוך מלחמות פנימיות קשות, מתחילה החלוקה לסקציות לאומיות, המסתמכת תמיד על נקודות מעשיות, כביכול. ובמידה שהולכת וגוברת יותר ויותר השפעתו של הגורם הלאומי על כיוון פעולותיו של המשרד האינטרנציונלי, בה במידה נעשית פעולתו בתוך תנועות-הפועלים הבודדות פוריה יותר ויותר. אבל אם גם עד שנת 1914 לא נתחזק עדיין עד כדי לצור את צורתם של חיי הלאומים במובנו של האינטרנציונל, אם גם לא יכול עדיין לעצור בעד התפתחות המלחמה הזו, – הנה בכל-זאת ניצח בו, מן הבחינה העיקרונית, הפרינציפיון הלאומי. העיקר הלאומי בתורת הדבר היחידי המאפשר "ברית בין-לאומים". הסוציאליזם הקוסמופוליטי – על אף הנצחונות הבולשביסטיים הזמניים – בא עד קפיטולציה.

והדי דוקא ההתפתחות של השנים האחרונות נתנה עוד הוכחות נוספות לדבר. שותפות הגורל ושותפות החיים הלאומית כוח-פעולה חזק ומושך יש לה גם בלבו של הפועל, לא פחות על כל פנים מאשר בלבם של כל בני האומה האחרים. גם הוא אוהב את שפת אמו, זו שבה הושרו באזניו שירי-הערש המעטים והדלים, שבה חיתה ופעלה רוח הוריו. גם הוא אוהב את מולדתו, את עם מולדתו, את מנהגיהם רבי-הגונים, את לבושם רב-הגונים, את שמי מולדתו ואת שדות ארץ-אבותיו ועריה. גם הוא נושא בקרבו את תרבות העם הזה; מהותו הוא וחיי-הרגש שלו הם מהותו וחיי-הרגש של העם הזה. גם ההתפתחות הכלכלית של העמים אינה שוה, המצב המדיני הכללי – על אחת כמה וכמה, ולפיכך גם התעודות הנופלות בחלקם של פועלי הלאומים השונים אינם שוים. ואילו גם יכול היה הסוציאליזם כאידיאה להתעלם מכל זה, הנה הסוציאליזם בתורת תנועה הרוצה להיות מניע בחיים המוחשיים – אנוס היה לחלק את עצמו לשורה של תנועות סוציאליסטיות עממיות, השונות זו מזו בתרבותן, בשפתן, בכיוונן בהיקפן ובשיטותיהן.

"הרי כל אלה הם דברים שמובנים מאליהם!", יענו לי הסוציאליסטים הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הרוסים.

מובנים מאליהם לגבי כל האנשים, רבותי, רק לא לגבי היהודים!

ואמנם לא היה צורך כלל להעיר על כל זה – אלמלי אבד לה להכרה הלאומית האלמנטרית כוחה החי דוקא בתחומו של העם היהודי המפוזר והמפורד, באופן שחלקים גדולים של האינטליגנציה שלנו נלחמים ביניהם במחנות הזרים מתוך התנכרות לעמם, אם לא נאמר – מתוך בגידה בעמם. הללו, שלפי הרגשתם נטלו עליהם לנהל את גורל העמים הנכרים שבכל הארצות; הללו, שכיום הזה הם תופשים באירופה חלק גדול של עמדות-ההנהלה הראשיות, – מביטים בשויון נפש על מלחמת הקיום של עמם. והרי זוהי מלחמה לחיים ולמות, מלחמה על עצם קיומה של האומה! אך מה איכפת להם לכל משחררי האנושיות הנעלים האלה של הבולשביות, לכל אנשי הנחת חסרי הדאגה של ההתבוללות הליברלית, מה איכפת להם מלחמת חייו של העם המעונה והמורדף, הכפוף תחת עולו הכבד?

עליהם, על כולם, אפשר "לסתום את הגולל". ההמונים היהודיים המתעוררים יכולים לעבור על עמדותיהם של אלה לסדר היום. בקרב כל אומה אחרת היה חרון-אפו של העם מסלק אותם הצדה, בודאי.

אבל לא רק יחידים הם. ישנן גם מפלגות סוציאליסטיות בקרב העם היהודי, שלא הגיעו עדיין אל ההכרה האמתית של אחדות אומתנו בת ארבעת-עשר המיליון, ואשר לא די שהם משתמטות מן התפקידים הנובעים מתוך האחדות הזאת, אלא שהן מתנגדות להן בפועל ממש. ה"בונד" הוא הגדול שבקיבוצים האלה והעומד בראשם.

אל נא נמנע ממנו את השבח שרשמנו לזכותו בהשקפתנו החפשית ממשפטים מוקדמים. הבורגני אומר: "מי שאינו מכבד את הפרוטה, אינו ראוי לדינר". ובלי ה"בונד" לא היה אולי הסוציאליזם היהודי יכול ללכת בדרכו במהירות כזאת ובבטחה כזאת. כי ה"בונד" היה הראשון שעוד לפני עשרים שנה, בזמן שהעם היהודי היה עדיין בכלל מחוסר כל תנועה חברתית, הוציא קול-קורא להתקבצות ולהתעוררות. הוא היה הראשון שעורר את ההמונים היהודיים לפעולה משותפת, ועל ידי כך הראה בפעם הראשונה כלפי חוץ כי מלבד השנורר היהודי, איש-האויר היהודי, ה"בטלן" היהודי, – ישנם גם אנשים יהודים עובדים. זאת היתה הצורה הראשונה שלתוכה הותכה היהדות הסוציאלית. בדבר זה תכיר ההיסטוריה האובייקטיבית, אף על פי שעצם הצורה הזאת כבר עבר זמנה וקלקלתה בה, ואת תכנה מוכרחים היו להריק כבר כמה פעמים לתוך כלים אחרים.

נוסף על כך – ערכו ותועלתו מונחים רק בעצם העובדה של הופעתו, ובשום אופן לא בדרכי הופעתו ובשאיפותיו. בעוד שהרעיון העולמי של הסוציאליזם בקרב העמים האחרים, גם בגלוייו הקיצוניים ביותר, לא איבד מעולם את הקשר החי עם המוני-העם הרחבים, ואדרבה – היה תמיד חזק-שרשים ומעורה בקרקע, נעשה ה"בונד" בתוך העם היהודי, חסר-השרשים וחסר-המולדת, לאידיאל תלוי באויר ונעדר-מהות. לגבי ה"בונד", אם לצטט את המרסילייזה הנפלאה שלו, "היהדות והמשיח מתו", וחי רק האינטרס הפרולטרי בלבד. וכך נשאר ה"בונד" במשך כל ימי קיומו מחוסר כל הבנה לגבי תנועותיו ורחשיו, הגדלים והולכים, של האורגניזם העממי היהודי. וכבר לא נדבר על זה, שבמשך שנים רבות התעלם ה"בונד" בכוונה מן הלשון של המוני היהודים וראה את עצמו מבחינה זו כראות חלק של הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית. ההמונים היהודים בעצמם הכריחו אותו להכיר באידיש, כהוראת זמן, כאמצעי תעמולה מועיל. רק כעבור זמן רב הכריז על עצמו כעל המדריך הראשי ומשפיע-הטובה התרבותי של החלקים דוברי האידיש של העם, והתחיל להלחם בחימה שפוכה ועיורת בעברית הצעירה והשואפת לתקומה. כשם שהיה בכלל בלתי-מסוגל לחלוטין להתמצאות היסטורית, והתיחס בבוז ובשלילה לכל אותם כחות-החיים החזקים שהחזיקו וחיזקו את העם בקיומו. "תולדותיו, למזמן עליתו ועד זמן ירידתו, מלאות מלחמה בלתי פוסקת נגד היהדות ההיסטורית ונגד הרעיון הלאומי המתעורר. שנאתו ובוזו מכוונים היו במידה שוה גם כלפי הגלויים והתופעות הדתיים של תרבות-העם היהודית וגם כלפי התופעות החילוניות-מודרניות שלה... ובמנהגו זה הראה ה"בונד" ואנדליזם כזה, גסות-רוח כזאת, שמוכרחים היו לעורר גועל-נפש ובעתה דוקא בלב היהודי העממי ושלזכרם דמו של היהודי הפשוט, בן העיירה, מתרתח בקרבו עוד כיום הזה". (ליאו רוזנברג: "דרכיו ומטרותיו של הסוציאליזם היהודי-רוסי"). מלבד עבודה סוציאל-דימוקרטית רוסית כללית – שנעשתה ונעשית, אולי גם במקצת הצלחה, על ידיו – לא התרומם ה"בונד" אלא לכלל אידישיזם אגרסיבי ולטיפוח "האבטונומיה הקולטורית" ברוסיה. אבל הוא שאף לצמצם את הפוליטיקה שלו בתחום העניינים היהודיים-רוסיים והתנגד לפוליטיקה יהודית-כללית בעלת מטרה ברורה, ורצה על ידי כך להרוס הרס פוליטי את האחדות של העם היהודי. בועידה הפטרבורגית האחרונה שלו התנגד, מתוך נימוקים "כלליים", לזכות שמירת השבת. בפמפליטים וריזולוציות אין-ספורות נלחם בציוניות ובמלה העברית.

האדם הנורמלי לא יוכל להבין למה עלתה לו כך ל"בונד". ואף על פי כן, הסיבה מושרשת עמוק בתוך המצב האנורמלי של העם היהודי. כבדה יותר מדי היתה המורשה של תנועת-ההשכלה המטיפה להתבוללות, מצד אחד – נזכר-נא בליברמאן וחבריו – וההזיות הסתומות על אנושיות בלתי-לאומית, מצד שני. בקרב העמים הבריאים – המפלגות המהפכניות מתקוממות מתוך ניגוד לוהט לקיים, מתוך שנאה משולהבת לכל הנושן, ושואפות להפיל את כל המוגמר. מתוך היצרים האלה שואבות הן כוח-דוחף עצום, ולא זו בלבד שמלחמתם אינה מסכנת חלילה במאומה את חיי-העם, ושמחייה היא ומפרה את התפתחותו, אלא שבכל התנגדותם מתוך הכרה לעבר ההיסטורי הם ממשיכים את דברי ימי העם הזה וטווים את פתיל חיתו הלאה. בקרב עמים בריאים ומושרשים בקרקע יכולות המפלגות המהפכניות להתקומם בלי כל סכנה גם נגד הלאומיות – בכל מקום שהיא עוזבת את הבסיס של התפתחות טבעית ונהפכת לשוביניזם, למשל.

ואולם הלאומיות שלנו היא לאומיות של רעבון, כמעט שיש לי חשק לומר – לאומיות-רעבון מתה-לחצאין מרעב, כדי להדגיש כמה אנו חסרי-קניינים וערטילאים, ערומים ויחפים, כי כולנו, כל האומה כולה, פרוליטריים אנחנו מן הבחינה הלאומית. אין אנו רוצים כלל בכיבושים, דוגמת האומות האירופיות החיות על חרבן בגאון, אין לנו כלל כח לכיבושים. אין אנו רוצים אלא להבטיח לעצמנו ולקיים בידינו את אשר חובה טבעית וקדושה היא לכל אדם להגן עליו: את עצמיות-המהות שלנו ואת תרבותה, את הוייתנו ואת עתידה. הפוגרומים הפולניים של הזמן האחרון מוכיחים מחדש: מצד אחד, כי אין לנו לקוות ליחס אנושי, ובנידון זה אחת היא מנת חלקם של הפרולטרי היהודי ושל הבורגני היהודי; ומצד שני, כי אין אנו מסוגלים עדיין אפילו לעמוד על נפשנו בקרבנו ולהגן על בתינו, כי זה לנו אלפיים שנה שאנו מסורים ונתונים ללא ישע ביד כל עדר-אדם פראי. אין בעולם דבר אשר יוכל לתת לנו בטחון-קיום, זולתי אנו בעצמנו. את הכרת המהות המיוחדת שלנו, את הכרת כוחנו, את הכרת זכותנו, – מן ההכרח הוא לעורר ולחזק. הכרות אלה הן שתיצורנה לנו מולדת, מקום שם חלקים של האומה יכולים להתמזג למרכז של חיים לאומיים. הלשון הלאומית שלנו, המקיצה כיום בכל אתר ואתר לחיים חדשים, צריכה לשוב ולחיות בפי האומה כולה. את הזכות ללשון זו ואת הזכות לאבטונומיה בכל העניינים היהודיים-הפנימיים – מחוייבים להבטיח לנו בכל מקום. מוכרחת לקום מערכת חנוך ובתי-ספר לאומית משלנו. כל אלה הם אינטרסי-חיים לא של יחיד זה או אחר, לא של מעמד זה או אחר, של חוג זה או אחר, כי אם של שדרות האומה כולה. כל אלה הם אינטרסים שחורגים ויוצאים לגמרי מתוך הגבולות הצרים של המעמדות, אינטרסים השייכים לכל בני-האדם, ורק לא לעם היהודי.

לכן מחוייב הסוציאליזם היהודי להיות לאומי בבירור ללא כל דו-משמעות.

ולא רק לאומי במובן האחדות של כל האומה היהודית בהמשך תולדותיה ותרבותה ההיסטורית כי אם לאומי גם לפי מהותו הכלכלית.

גם העמים האירופיים, שהם במושגינו קומפּליקסים אחדותיים, אינם כלל אחדותיים בהתפתחותם הכלכלית. גם בקרבם הוכרח הסוציאליזם לקבל לפעמים את כיוונו מן התנאים הסוציאל-אקונומיים. כך, למשל, הלך הסוציאליזם באנגליה, בלי ליחס ערך רב יותר מדי לתורות המרקסיזם, ועוד פחות מזה – למעשה שלו, בדרכים של ריפורמות חברתיות. הנסיון של המפלגה הפאביית ליצור תנועה בעלת כיוון סוציאליסטי על ידי שנוי-צורה של ה"ויג" האנגלי-ליברלי, הוא חזיון אנגלי ספּציפי, שאפשרותו קשורה כולה בתנאים של המדינה ההיא. הסוציאליזם הרוסי אף הוא חיפש לו דרכים חדשות משלו, הואיל והוא קם ופעל בארץ שלא התקדמה עדיין הרבה באינדוסטריאליזציה. שם קמו, בניגוד לסוציאל-דימוקרטים, הסוציאל-ריבולוציונרים (ס"ר), הסוציאליסטים העממיים (נ"ס), וסוציאליסטי העבודה (טרודוביקי).

על אחת כמה וכמה מחוייבים אנו, הנעוצים בתוך גושים של משקים זרים, ושהמשק העממי שלנו יש לו התפתחות אחרת לגמרה מאחוריו, ונושא בקרבו חוקים אחרים ומציג דרישות אחרות לגמרי, – ללכת בדרכנו הסוציאליסטית המיוחדת. על אחת כמה וכמה שרק ההכרה – החפשית מכל משפט מוקדם ומכל הטעיה שבתיאוריטיקה – בדבר הוייתנו הכלכלית ועתידנו הכלכלי, יכולה להראות לנו את הדרך הזאת.

"אם כן, רוצים אתם אפוא לעשות את האינטרנציונל למיותר לגמרי לגביכם?" – רק בקורת מרשיעה או נאיבית יכולה להאשים אותנו בזאת.

ודאי שאין אנו מעלימים עין מן הסכנות הכרוכות באידיאל האינטרנציונלי דוקא בשביל עם כעמנו, שאין לו קונסולידציה לאומית והוא מפורד לצרורות ולקיבוצים קטנים. יודעים אנו את הסכנה שבדבר, כי האינטרנציונליזם דוחף את בני-עמנו לאלפי מחנות נכרים, בעוד שחיינו הלאומיים תלויים לנו מנגד. כל המהפכות האירופיות של מאת השנים האחרונות – עדות הן לנו בדבר הזה.

אבל דוקא מפני כך מוכרח הסוציאליזם היהודי, בכל המרץ שלו, לחזק ולהבטיח את חיינו הלאומיים, ומשום כך נקי הוא מאותה אשמה. אין אנו רוצים בלתי אם את זאת: כי האינטרנציונל יהיה באמת אינטרנציונל בין-לאומי. בעמדו מעל ללאומים, יאחד בקרבו את הלאומים החפשים והאבטונומיים. הוא יהיה לבית-דין עליון ולמוסד העליון לערעורים. הוא יקבע את היסודות הכלכליים של הסוציאליזם ויברר את התנאים-המוקדמים הלאומיים ואת הדרישות הסוציאליסטיות בתוך כל העמים. אכן בעבודה המשותפת יוכלו כל העמים, כל אחד מתוך פיתוח מוחלט של כחות-החיים העצמיים שלו, להעשיר ולהפרות זה את זה. "האינטרנציונל הישן מת ואיננו", אמר לפני זמן-מה אחד מישישי הלוחמים של הסוציאליזם האינטרנציונלי. "יחי האינטרנציונל החדש של העמים החפשים!"

ב

וכיצד איפוא נבנה האורגניזם הכלכלי של העם היהודי? מה היו התפתחותו ההיסטורית של האורגניזם הזה ומה הן הפונקציות הנורמליות שהוא ממלא? איזו הן הפונקציות שהגיעו בקרבו לכלל אטרופיה? איזה הם החוקים המניעים אותו? מה הן המטרות שהוצגו לפניו?

שורת השאלות הנגולות כאן לפנינו יכולה לקבל תפישה שלמה במוחנו ותשובה ברורה בפינו רק לאחר שנעביר לנגד עינינו, בכח הקיצור והצמצום האפשרי, את דברי ימי התפתחותו של המשק האירופי, שעליו מיוסדת תורת הסוציאל-דימוקרטיה המודרנית, ובראש ובראשונה – המרקסיזם.

בהמשך ימי-הבינים, ביחוד לאחר התהוות הערים והכרכים, צמח מתוך תנאי-המשק הפיאודליים שלטון הבורגנות. כלי-זינו של שלטון זה הם בראש ובראשונה ההתחרות החפשית, ההתגבבות של אמצעי-התוצרת והקניין הפרטי. הללו גורמים להתפלגותה של החברה כולה לשני מעמדים, המעמד שהתוצרת ואמצעיה בידו והמעמד המחוסר אמצעים, בעוד שמעתה מעמדו של היחיד בתוך החברה נעשה תלוי יותר ויותר בכוחו המשקי. על ידי כך הונח היסוד למלחמת המעמדות המכריעה והאחרונה, שהיא הסימן המובהק המשותף לכל ארצות התעשיה. מלחמה זו מן ההכרח שתתנהל לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה חברתית ופוליטית. היא מוצדקת על ידי העובדה, כי מגינה היא על האינטרס של הרוב המכריע כנגד האינטרסים של מיעוט קטן.

ההתפתחות הכללית הזאת, אם נדון אותה לכף חובה ואם נדבר בשבחה, – מן ההכרח להודות כי לגבי ארצות מערב-אירופה נכונה היא בקויה העיקריים. אבל יש להעיר, כי מראש ובהחלט מניחה היא הנחה בדבר התפתחות משקית המגיעה עד לאפני-התוצרת של הקפּיטליזם הגדול.

אך מהו מצב הדברים אצלנו? נצא ונראה: המפלגות הסוציאליסטיות הנושנות בקרב היהודים – ה"בונד" וגם "פועלי-ציון", אלה שכבר התקדמו במקצת מהבחינה הלאומית – מעבירים בפשטות – ויש לומר גם באופן פרימיטיבי – את התיאוריה הזאת, ואת המסקנות הנובעות ממנה, אל חיי-המשק היהודיים. לגבי המפלגות הללו שאלות הלאום הכלליות קיימות גם כיום, בשעה המכריעה של חיי עם-ישראל, רק במידה מוגבלת ותלוייה בתנאים. כמצווה מפי התורה של קרל מרקס כותב גם אחד מפועלי-ציון המובהקים: "השאלה הלאומית קשורה, לגבי הפּרוליטריון היהודי, בתנאים ובצורות של מלחמת-המעמדות שלו, בזה שאפשר לכנות בשם הבסיס האסטרטגי, וגם בתנאים של הפרוליטריזציה שלו או של מקום עבודתו. השאלה הלאומית מתגלה לפרוליטריון היהודי רק בשעה שהוא מרגיש בקושי המיוחדת ובאנורמליות המיוחדת של מלחמת המעמדות שלו, ורק במידה שמלחמה זו מקבלת צורות בלתי רגילות וחולניות". (נ. אהרונוב: "וואס ווילען די פועלי-ציון?").

גם "פועלי-ציון" אינם מתעוררים לשאול את עצמם אם התפתחותה של החברה שלנו מרשה העברה פשוטה כזאת של התיאוריה. במקום שכולם שונאים, הרי אין הסוציאל-דימוקרטים היהודים יכולים לאהוב! רוצים אנו להיות פועלים כהלכה, רוצים אנו במלחמת-מעמדות כתיקונה. דומה כאילו לא העבודה, כי אם הפרוגרמה המרקסיסטית היא שעושה את האדם לפועל! ומה אם הכללים אינם נכונים לגבינו כל-עיקר, מה אם לגבינו נכונים הם כללים אחרים לגמרי?

את היהדות המערבית אין לנו להביא בחשבון כלל בקשר עם זה. היהדות המערבית מנוונת כל-כך מן הבחינה הכלכלית ובנוייה, בעצם הדבר, רק על החלוקה לסוחרים ולאינטליגנציה מקצועית, שאין בה ממש כלל מחוץ לגופים המשקיים של העמים שבקרבם היא נמצאת. ואם הדבר הזה, כפי שעוד ניטיב להכיר להלן, נכון במידה ידועה גם לגבי היהדות המזרחית, הנה רק זו האחרונה בלבד מקבלת על-ידי ההמונים היהודיים קביעות-אופי וכח-חיים חברתי ממין אחר לגמרי.

כי האורגניזם של היהדות המזרחית התפתח בדרך מיוחדת ועצמית, בהשפעת התנאים של הגלות. בשורה ראשונה חסר לה לגמרי לעבודה היהודית, בעקב "האקסטריטוריאליות" שלה, היסוד הטבעי והבריא של כל משק עממי: גוש-האוכלוסין עובד-האדמה. במשך כל מאות השנים של ימי-הביניים ועד עצם התקופה החדשה – היתה היהדות המזרחית כולה, בעוד היא נעדרת לגמרי דיפרנציאציה חברתית בכלליותה, ממלאת רק את תפקיד הסרסרות בין התוצרן (הפּרוֹדוּצנט) הנכרי ובין הקונה (הקוֹנסוּמנט) הנכרי. כל המלחמה הכלכלית הפולנית-יהודית של השנים האחרונות, הבויקוט והסיסמה שלו "אל תקנו מאת יהודים!", נובע רק מתוך משאלתם של הפולנים ליצור מעמד-בינוני פולני משלהם, אחרי שהיהודים מלאו זמן כה רב את החסרון הזה בחיי המשק הפולני.

רק למן שנת 1860, בערך, לאחר הריפורמות החקלאיות הגדולות ברוסיה ושיחרור האכרים שלה, התחיל אצל היהודים הפּרוצס של הדיפרנציאציה החברתית. הוא נגרם, מצד אחד, על ידי התהוותה של תעשיה רוסית גדולה יותר, ומצד שני – על ידי ההגבלות החוקיות שדחקו את היהודים לתוך תחום-מושב מוגבל. אז התחילה, כתוצאה האחת מזה, תנועת ההגירה לאמריקה, שנמשכה בצורתה העצומה כמעט עד הזמן האחרון, וכתוצאה שניה הצטפפו המוני היהודים העניים בתוך הערים והעיירות, בתנאים של דוחק, צפיפות ודלות שהם מחוץ לכל מושג אירופי. אז נולדו המקצועות החדשים של היהודים, ובראש ובראשונה – האמנות היהודית, המקיפה כיום יותר משליש של כל היהודים העובדים. גם בקרב בעלי-המלאכה האלה עצמם התחילה חלוקה חדשה לפי המקצועות: בעלי-מלאכה ממש, תעשיה ביתית, חרושת. גם במסחרם של היהודים היתה יד הדיפרנציאציה, ביחוד בהשפעת ההתפתחות המשקית של מזרח-אירופה, והביאה במשך הזמן לידי אותה שורה ארוכה, משונה ומיוחדת במינה, של מקצועות-סרסרות יהודיים, המקיפים שתי חמשיות נוספות של המעמד. יתר העובדים היהודיים מחולקים למשכילים עובדים ולפרוליטריון תעשייתי.

והנה הפרוליטריון התעשייתי הזה, שבקרב העמים האירופיים הנהו בלי שום ספק הקבוצה החזקה ביותר, במובן יחסי, של האומה, ושהנהו שם בלי ספק גם הנושא החזק והלוחם המצליח של התנועה הסוציאליסטית, – אצל היהודים אינו אלא מיעוט דל ובלתי-ניכר. אפילו הסטטיסטיקה של "פועלי-ציון", המתאמצת להגדיל ככל האפשר את מידת מעמד-הפועלים, משום שעליו בעיקר מבססת היא, בהתאם לדרישות הסוציאל-דימוקרטיות, את תורותיה – אינה יכולה לחפות על העובדה הזאת. היא קובעת כי ברוסיה ישנם, בתוך 5,063,000 יהודים לפי הספירה האחרונה, 335,000 פועלים שכירים. באוסטריה 67,000 פועלים שכירים בין 1,225,000 יהודים. לאמתו של דבר צריך היה המספר להיות הרבה יותר קטן, ובהמשך ההתפתחות האחרונה הוא לא רק לא גדל כל-עיקר, אלא גם נתמעט. כך, למשל, כותב חוקר אחד, שאפשר לראות אותו כחפשי מכל דעה מוקדמת, הפּרופיסור יוליוס הירש מקלן: "אין להטיל עוד ספק בעובדה: בין ששת המיליונים בקירוב, של יהודי רוסיה אין המספר של פועלי-תעשיה ממש נגיע אפילו ל-35,000. בעיר-החרושת לודז חיים 20,000 סוכנים-נוסעים ופקידי-מסחר יהודים, כמה אלפים בעלי-מלאכה, אך מספר פועלי-התעשיה האמתיים מבין היהודים אינו מגיע אפילו לאלף". תחת השלטון הבולשביסטי ברוסיה עוד עברו, נוסף לכך, חלקים מן המעמד העובד היהודי – לאחר ביטולם של בתי-החרושת הגדולים – מן העבודה התעשייתית אל המעמד המסחרי, שקיבל כעת ברוסיה צורות בלתי-בריאות ובלתי-טבעיות בכלל.

אבל אם מצד אחד אנו רואים כי הפרוליטריון במובנו של מרקס, כלומר – אותו חלק האוכלוסין שאמצעי התוצרת אינם בידו, מצוי במידה כל-כך מעטה בקרב היהודים, הרי משמע בהכרח מתוך זה, מצד שני, כי גם הפרוצס הניגודי, כלומר התרכזותו של הקפיטל, אף הוא עדיין לא התפתח כלל בקרב העם היהודי. רוב מנין ובנין של העם, רובו המכריע, לא איבד את אמצעי-התוצרת שלו ואת ההון שלו לטובתה של הבורגנות הגדולה. הוא גם אינו מראה כל נטיה לכך, אלא שיחד עם זה גם אינו חי על הכנסות מן ההון. ההמון היהודי הרחב מורכב, בעצם הדבר, מאנשים שהם בעת ובעונה אחת גם בעלי-רכוש וגם פועלים, מאנשים שאף על פי שיש בידם אמצעי-תוצרת – אינם יכולים להתקיים בלי עבודה עצמית וקיומם תלוי ביגיע כפיהם ועבודת ידיהם ממש. ההמון היהודי הרחב חי איפוא בצורה המשקית הטיפוסית של הקפיטליזם הזעיר.

אבל ההתפתחות מלמדת אותנו גם זאת, שאין לנו כאן עסק עם פיגור המשק הלאומי, או יותר נכון – לא בעיקר עם הפיגור הזה. עומדים אנו כאן בעצם לפני חידה סוציולוגית ופסיכולוגית. ההמונים היהודיים אינם מראים אפילו נטיה כל-שהיא לעבור לאופן התוצרת של ההון הגדול. למרות פריחתה של התעשיה הגדולה בפולין, אין רואים שם כל אינדוסטריאליזציה של ההמונים היהודיים.

בין הסיבות שגורמות לכך יש לנו בראש ובראשונה סיבה כלכלית. זוהי התפתחותו של בית-החרושת היהודי. כי אותה הבורגנות הגדולה, שישנה בעין בין היהודים, הריהי בעיקר בעלת הון מסחרי ופיננסי, ולא הון תעשייתי, ואף זה – ריכוזו אינו מרובה ביותר. לפי הספירה האוסטרית, למשל, ישנם בין הקתולים על כל מאה תוצרנים עומדים ברשות עצמם – 435 פועלים ופקידים, בין היהודים רק 92 פועלים ופקידים, לאמר, פחות מאשר רבע מזה. והרי ידוע כי היהודי במזרח אין לו סכוי אלא מבית-החרושת היהודי. אם גם בעל-התעשיה היהודי מתיחס באי-אמון גדול אל הפועל היהודי – דבר שבכל עם אחר אינו כמובן בגדר האפשרות בכלל – אם גם בעל-הנה רק העובדה שגם בבתי-החרושת היהודיים קטן הוא האחוז של הפועל היהודי לעומת האחרים, היא הנוגעת בעצם הגרעין הפנימי של השאלה. "מוצאים אנו כי חלקו של הפועל היהודי בבתי-החרושת מתקטן בה במידה שכל תעשיתם נעשית מיכנית, כלומר – חרושת גדולה".

זה מתבאר, כפי כל הנראה, – ובדבר זה תמימי-דעים אנו עם רוב החוקרים – מתוך שאיפתו החזקה של היהודי לעמידה ברשות עצמו. "בעקב הרצון העז ליחוד-עצמו – אין היהודי יכול בשום אופן לקבל עליו מרות המיכאניזציה והשווי המוחלט של שלטון-המכונות בתעשיה הגדולה: להיות במשך כל חייו שוה במעלה עם כל האחרים – זהו דבר מתנגד לטבעו, הפולני והרוסי על פני הפועל היהודי, – הרי בית-החרושת הפולני סגור תלוי אפילו בנטיתו של נותן-העבודה לפולני, כי אם באותה "אחוה סולידרית" שבעמדת הפועל הבלתי-יהודי עצמו. ברם אם גם ברור שזוהי אחת הסיבות שבגללן מוכרח היהודי לעמוד מרחוק לבית-החרושת, – לחלוטין בפני היהודי מסבות דתיות ולאומיות. מצדו העיקרי אין הדבר התעשיה היהודי מבכר, מתוך נימוקים שונים שבדמיון ובמציאות, את הפועל בעוד שההתעסקות האינדיוידואלית משאירה לו מכל מקום פתח-תקוה כי יוכל עוד לעלות מעלה-מעלה במרוצת-הימים".

המוני היהודים לא קבלו אפוא ואינם נוטים לקבל את האינדוסטריאליזציה. ברובם המכריע מורכבים הם לא מפרולטריון תעשייתי ולא מבורגנות עליונה, כי אם מאנשי-עסק עומדים ברשות עצמם ועובדים בעצמם, שמן הבחינה הכלכלית אמנם אין מצבם טוב יותר ממצב הפועלים עצמם. גם אחד מפועלי-ציון, חזנוביץ, אומר: "הטרגדיה של ההמונים היהודיים במזרח-אירופה היא בעיקר בזה, שלאחר שנדחקו והוצאו מתוך המקצועות הישנים והרגילים שלהם – אין הם יכולים להמציא לעצמם במקומם צורות-מחיה אחרות בתעשיה המודרנית ובמשא-ומתן מודרני. הרי אין לדבר כמעט על פרולטריון תעשייתי מודרני בין היהודים של מזרח-אירופה. גליציה אין לה עדיין כמעט שום תעשיה גדולה, והמספר הקטן, בערך, של הפועלים היהודים – מורכב כמעט כולו מפועליהם של בעלי-המלאכה והאומנים". ברם, חזנוביץ קובע את עובדות התופעה, בלי שירצה להסיק מהן את המסקנות.

יש להודות כי היחסים הם אחרים לגמרי ביהדות האמריקנית בת המיליונים, המורכבת, כמובן, באופן אחר לגמרי מן הבחינה הטכנית-תעשייתית. שם ישנו פרולטריון תעשייתי יהודי רחב, והוא מלוכד שם בארגונים חזקים. שם גם נכנס הפרולטריון הזה, ברובו, לתוך התעשיה הגדולה וגם כבש לו, בשביל עבודתו, ענפי-תעשיה שלמים. כך, למשל, כל תעשית-הבגדים היא כמעט כולה בידי יהודים. כי בארצות-הברית ישנו, חוץ מזה, במידה מספיקה קפּיטל מרוכז, מסוג הקפיטל הגדול – דבר זה ידוע כבר למדי אפילו מתוך הרומנים האמריקניים. כאן איפוא יהיה על הפרולטריון היהודי לאחוז באותם האמצעים שאחזו בהם זה כבר הסוציאליסטים האירופיים והאמריקניים. אבל כלום יכולים אנו לראות את הדרישות הללו כחלק מן הפרוגרמה המשקית היהודית, וכלום בכלל הפועלים התובעים והתוצרנים הנתבעים הם חלקים של אורגניזם משקי יהודי? בעל ההון היהודי המייסד בית-חרושת בניו-יורק (ובדיוק כיוצא בזה: בלודז או בוארשה) הרי אינו תומך ומסייע על-ידי כך לחיי-המשק היהודיים, כי אם לחיי-המשק האמריקניים (או הפולניים). הפועל היהודי בניו-יורק (ממש כמו בלודז ובוארשה) פונה בדרישותיו כנגד חיי-המשק הפולניים או האמריקניים, ולא כנגד חיי-משק יהודיים. כל אלה אינן פונקציות אורגאניות של גוף משקי יהודי עומד ברשות-עצמו. הן מתהוות על-פי יחסי-משק נכריים ומתוך דרכי-התפתחות נכריות, שואפות לשנוי צורה של היחסים הנכריים, אף על פי שלעולם לא יוכלו להשפיע עליהם בעצמם, וכך הם מוצדקות ואפשריות לכל היותר בשותפות עם שדרות-הפועלים של העמים אדוני-הארץ.

כך מצטיירים איפוא חיי-המשק היהודיים: העדר כל גוף משקי עומד ברשות עצמו, בריא ולאומי, העדר כל דיפרנציאציה מעמדית ברורה, העדר כל סדר-משק קפיטליסטי, במובן הקפיטל הגדול, ויחד עם זה גיבוב עצום של יחידות-משק קטנות העומדות ברשות עצמן. ולתוך השיטה המשקית הזאת, שבעצם הדבר היא חולה ובלתי-מוכשרת לחיים כבר מבחינת עצמה, ושיכלה להתקיים עד הנה רק בזכות כוח-ההתנגדות העצום של בעל-המלאכה היהודי ושל בעל-הרכוש הקטן, בעל העסק העצמי, – רוצים הסוציאליסטים שלנו להכניס את הדוקטרינות המעמדיות האירופיות ואת מלחמת-המעמדות האירופית. כלום לא מוכרחים לומר כי המפלגות הסוציאליסטיות הפסיבדו-יהודיות הללו, ו"פועלי-ציון" בראשם, אינן בעצם אלא הסוציאליזם היהודי בעודו בחיתוליו? כלום אין אנו רשאים ללעוג לכל הצלחותיהם החיצוניות ולקרוא להם משחק-ילדים, סערה בצלוחית של מים, – להעברה זו, הרוכבת-עיקרונים, של חוקים ומשפטים זרים לצד ההווה שלנו, הנושא בקרבו הכרחים אחרים לגמרי? אכן אפשר היה לצחוק, לולא היתה בדבר סכנה גדולה להמשך ההתפתחות של חיינו.

מובן מאליו כי אין הם כלל וכלל נמנעים מלהשתמש לגבי העולם היהודי באותן השיטות, באותם כלי-הזין עצמם, שבהם משתמשת הסוציאל-דימוקרטיה בארצות התעשיה הגדולה. ביחוד ממלאת אצלנו השביתה תפקיד גדול. הסטאטיסטיקה הבונדיסטית, למשל, מונה 312 שביתות במשך 3 שנים, מהן 143 בתעשיות בינוניות ו-169 בתעשיות ביתיות של בעלי-מלאכה. והדבר המשונה והעקמומי הזה, שמבחינה משקית אינו אלא מעשה-ילדות גמור, הנהו מטרתה ממש של התעמולה המפלגתית ועליו כל גאותה! הלא כה דברי חזנוביץ: "אין לומר כי קשה להניע אותם (את הפועלים היהודים) לשביתות. אדרבה, את הפועלים היהודים מוכרחים לציין כשובתים מבטן ומלידה. כשאך נשמעת התרועה הקוראת למלחמה, מיד הם מזדרזים ומתקבצים מכל העברים בשפעת עם."

מן ההכרח הוא לשים פעם אחת קץ לדבר. הנחותיה של הפרוגרמה הסוציאל-דימוקרטית אינן מתאימות למשק שלנו. ומשום כך גם אמצעיה של הסוציאל-דימוקרטיה האירופית אינם קולעים לגבינו אל המטרה. אם יש ברצוננו ללכת לקראת בנין חיינו על יסודות הצדק הסוציאלי והעבודה היהודית הפרודוקטיבית, – עלינו ללכת בדרכינו המיוחדות לנו. אבל ראשית-כל, נצחונו של הסוציאליזם אין פירושו לגבינו נצחונו של מעמד אחד, והמלחמה בעד הסוציאליזם אין פירושו מלחמת מעמד אחד בשאר כל המעמדות. אמצעינו הם הבנין הכלכלי החיובי ויצירת אותו הלך-המחשבה הסוציאליסטי, שאת ערכו הכירה הסוציאל-דימוקרטיה בגרמניה וברוסיה, לאחר שזמן רב לא שמה לב אליו, רק אחרי המהפכה.

לא משום שהדרכים הללו מוכרחות להיות דרכינו אנו ויהי מה, לא מתוך לוקאל-פטריוטיות מופשטת ומוטעית, לא בשביל פוליטיקה העומדת על ראש המגדל, כי אם רק משום שהתיאוריות שאנו דוחים מעלינו אינן מתאימות לא לעמדתנו הפנימית כלפי הסוציאליזם, שהוא בשבילנו ענין של צדק ויושר ולא שאלה של שכר ומשכורת, ולא לדרישות של חיי-המשק שלנו. ונהפך הוא, כי עלולות הן להביא את חיי-המשק שלנו אל הכליון החרוץ ולהמיט כליה כלכלית על אומה שלמה. אבל דבר שכזה אינו יכול להיות רצוי לשום אדם בעולם. על אחת כמה וכמה שדבר אין לו לזה עם הסוציאליזם.

ואף על פי כן: גם הסוציאליזם העממי היהודי – זאת לבעלי החששות הגדולים – יש לו תופעה מקבילה לעומתו. אותם הסוציאליסטים העממיים הרוסיים, ה"נארודניקי", שבשנות השמונים של המאה שעברה משכו אחריהם כל חלק טוב בעם הרוסי, הסוציאל-ריבולוציונרים הרוסיים, ה"טרודוביקי" הרוסיים, כל אלה שנלחמו ונלחמים בעד האידיאלים הסוציאליים לא בשם מעמד זה או אחר, – כולם קרובים הם לנו ברוחם ובמהותם. בעיני כולם, כמו גם בעינינו, מעמד הפועלים במובנו הצר (במובנו הסוציאל-דימוקרטי) אינו עדיין כל העם כולו ולא החלוץ הלוחם של העם. לדעת כולם – כל המעמדות העובדים של העם ביחד הם נושאי השחרור הסוציאלי והלאומי.

נראה מעתה את מי ומי מקיפים ההמונים האלה.

מובן מאליו כי המושג הזה אינו שוה כל-עיקר בעם היהודי ובעם הרוסי, וכי הסוציאליזם העממי היהודי מוכרח להתאים את עצמו לדברים שהוא מכיל בקרבו אצלנו באמת. הנושא העיקרי של תנועות הסוציאל-ריבולציונרים והנארודניקים ברוסיה היה מאז ומעולם האכר הרוסי. מאושרים היינו אילו יכולנו להסתמך על המון אנושי שלו יסודות כה מושרשים ומעורים בקרקע כהמוני האכרים הרוסיים. במוז'יק הרוסי טמונים כחות עצומים: כשרון-עבודה וסבלנות, עם רוב אפשרויות חברתיות ותרבותיות.

היסוד הבריא הזה נעדר לחלוטין מן העם היהודי.

מתחילה יקיפו המוני-העובדים היהודיים, כמובן מאליו, את אותו החלק של העם שאין לו כל רכוש אחר זולתי כוח-העבודה אשר לו, שהוא קניינו היחיד ושאותו הוא מוכר לאחת התעשיות או המוסדות המשקיים. אלה הם, מלבד המיעוט היחסי של פועלי בתי-החרושת, כל העובדים, המרובים במספרם מן הראשונים, באומנויות השונות ובתעשיה הביתית. אבל חוץ מזה גם כל אותם המוני היהודים העוסקים במסחר, וגם כל בעלי המקצועות החפשיים, שביסודם מונחת העבודה העצמית.

אולם הרבה יותר חשובים, וכפי שכבר הראינו – יותר מכריעים לפי מספרם, הם כל אותם בעלי-העסק הקטנים, ביחוד בעלי-המלאכה הקטנים, המצויים בהמונים בקרב העם היהודי. הללו אמנם יש עדיין בידם אמצעי-תוצרת, אך גם לפי מקור הכנסתם, זו העבודה, גם לפי כל השקפת-העולם והפסיכולוגיה שלהם ולפי כל צרכיהם ומניעיהם – שייכים הם אל העובדים היהודיים.

וכאן, לפי דעתי, אין זה חשוב לחלוטין אם עבודתם היא באמת כולה עצמית או משועבדת, כתעשיה ביתית, לקבלן גבוה מהם; אם עובדים הם לבדם או עם עוזר אחד או שנים. דוקא טפוס-המשק הזה נפוץ מאד בין יהודי מזרח-אירופה. ודוקא לתוך היחסים האלה חפצו להכניס חוקי-מעמדיות מלאכותיים, ודוקא כאן הביאו הנסיונות הללו נזק עצום.

כל מי שמכיר את חיי היהודים במזרח יודע, כי זהו דבר שלא יתכן כלל. יודעים אנו כיצד חי ומתפרנס בעל-המלאכה היהודי, החנוני והרוכל והסוחר הזעיר בכל ערי תחום-המושב ועיירותיו, יודעים אנו את חייו כי מלאים הם דאגות-פרנסה וחוסר-עבודה ואלפי צרות וכל מיני פורעניות חדשים לבקרים, יודעים אנו כמו כן, כמה מרץ סוציאלי, כמה כוח-התנגדות תרבותי גנוזים בהם בכולם, גם בפועל היהודי וגם באינטליגנט העובד. ואיזה מעשה-גבורה הוא, ואיזו תפישת-חיים סוציאל-דימוקרטית יכולה לבאר את הדבר, שבעל-המלאכה היהודי, אשר לו הרשו החוקים הרוסיים את חופש-התנועה, בחר מתוך ההרגשה הלאומית הבריאה שבו להשאר בתחום-המושב ולא נתפתה, על ידי שום אפשרות להיטיב את מצבו הכלכלי, להמיר את מרכזי החברה הלאומית בפלכי-רוסיה העלולים להביאו לכלל התפוררות והתבוללות! הוא חי את חייו ביחד עם עוזריו. חדר אחד להם ושולחן-עבודה אחד. כל דאגותיו וצרותיו של הפועל-העוזר הן גם דאגותיו. רק הבדל אחד ביניהם, אשר הפועל – משכורתו הדלה מובטחת לו, לכל הפחות, על ידי עבודתו, בעוד שהוא עצמו, "הקבלן העומד ברשות עצמו", מפסיד לעתים קרובות דוקא על ידי המשכורת שעליו לשלם ושאר הוצאות-התוצרת, את כל רוחיו. ומי שעדיין אינו יודע את כל זה, יאמין אולי למשפטו של קרל קאוטסקי, האומר באחד חיבוריו, כי הוכח שמצבו של פועל-שכיר הוא יותר טוב כיום ממצבו של אכר זעיר או של אומן.

אבל כאן יש לשים לב לעוד עובדה אחת. "גבולות-המעמד" בין האומנים ועוזריהם אינם קבועים ובולטים כל-עיקר. אדרבה, המעבר מן המעמד האחד אל השני הוא כאן קל מאוד ונמצא במצב של תנועה וזרימה תמידית. בכל העוזרים "הפרוליטריים" הללו חזקה מאד התקוה, להגיע פעם בעצמם "למצב כלכלי בלתי-תלוי" של בעל-מלאכה עומד ברשות עצמו. רק התקוה הזאת היא שעוזרת להם, לעתים קרובות, לשאת את עניותם ואת כשלונם. זוהי אותה התקוה עצמה העוצרת בעד האומן נותן-העבודה בעצמו לעזוב את סדנתו ולבקש לו שכר רגעי יותר טוב בתעשיה הגדולה. ובאיזו קלות נעשה המעבר הזה, מעוזר לאומן, בחיי-המשק היהודיים! רובלים אחדים, מגהץ, דף-גיהוץ, אשה וצרור צרות נוספות – והאומן, העומד ברשות עצמו, מוכן! והגלגל מסתובב לו הלאה. שני עוזריו ממשיכים אז את "מלחמת-המעמדות" – נגדו.

אותם היחסים בדיוק קיימים גם במסחר: כך הוא גם מצבו של הסוחר הזעיר לעומת הצבא העצום של הסוכנים, הסרסורים, הפנקסנים וכיוצא בהם.

בצדק העיר צ. רוזנשטיין, שלו אנו חייבים בכלל להודות הרבה במקצוע שלנו, כי גם בין אלה יכולים כמובן להתעורר סכסוכים כלכליים. אבל הוא עוד היטיב מזה להעיר, כי קונפליקטים משקיים כאלה, – לא זו בלבד שאינם משמשים גורם ליצירת ניגודים מעמדיים, ועל אחת כמה וכמה שאין לראות בהם עצמם ניגודים מעמדיים, – אלא שגם בקרב גבולותיו של המעמד האחד אינם כלל תופעה בלתי-רגילה. הלא כה דבריו: "לעתים קרובות מוצאים אנו סכסוכים כלכליים גם בתוך תחומו של מעמד אחד. כך, למשל, מספרת ההיסטוריה של תנועת-הפועלים האנגלית על התנגשויות קשות שאירעו לעתים קרובות בין הפרוליטריון המקצועי והפרוליטריון הבלתי-מקצועי. גם בתחומה של הבורגנות יכולים אנו לקבוע ללא ספקות יחסי-מלחמה בין הבורגנות הפינאנסית ובין הבורגנות התעשייתית. בקרב שורותיה של הבורגנות התעשייתית, מאידך גיסא, אנו רואים קרע של ניגוד בין הסוחרים הגדולים ובין בעלי ההון של התעשיה." אבל גם תופעות אחרות שייכות לכאן, למשל, – עמדתה האוייבת של הסוציאל-דימוקרטיה לעומת הטרייד-יוניוניזם, ששאיפותיו הן רק לפשר ולהשלים בין הניגודים הכלכליים הללו. תופעה זו צריכה לשמש כאן רק הוכחה נוספת לכך, כי אין לראות בשום אופן זהות בין ניגודים כלכליים וניגודים מעמדיים.

חוקי-יחסים מעמדיים בין כל הקבוצות היהודיות העצמיות הללו אינם בנמצא כלל. כולן, הרוב המכריע של העם היהודי, אינן מפורדות, כי אם מאוחדות. לא מפוררות, אם לא מתוך רצון רע ושיסוי רצוני, כי אם מחושקות ודבקות. הן מאוחדות בכוח חייהן כולם ותרבותן, מאוחדות בכוח צרכיהן ודרישותיהן, בכוח תעודותיהן החברתיות, גורלן ועתידן. מאוחדות בעיקר על ידי המקור המשותף שממנו הן שואבות כולן את מחיתן, היא העבודה העצמית. כולן שותפות הן לתנועותיה של הקידמה הסוציאלית, התרבותית והפוליטית שלנו.

כי בשביל מלחמת-המעמדות הפוליטית יש עוד פחות מקום בחיי-העם היהודיים מאשר בשביל מלחמת-המעמדות החברתית, שהיא הצד השני וההנחה המוקדמת של הראשונה. נזכיר-נא בקצרה גם את זאת. גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה, כי גוף-החברה היהודי לא היה לו עד היום שום כוח מסוגי-הכוח המדיניים של טריטוריה או איזו מערכה מדינית שהיא (שכן אם התרגלנו לראות את הציוניות כגורם מדיני-יהודי בפוליטיקה העולמית, הרי אין זה, בעצם הדבר, אלא מין שטר-בלנקו על מה שעתיד לבוא, מפרעתו של עתיד מדיני שנראה כמקופל בה כמו הפרי בתוך הנצה) – גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה הזאת ונרצה לבדוק את ישותה של הגלות שבהווה מבחינת הסטרוקטורה הפוליטית שלה, –גם אז נבוא בהכרח לכלל מסקנה זו, לאחר שנפנה אל השאלה הזאת ונבדוק אותה בלי משפט-מוקדם.

ראשית-כל אין לשום מעמד בעם היהודי יתרון פוליטי על שאר המעמדות, כיתרון שהיה, למשל, לבורגנות האירופית עד המהפכה הרוסית והגרמנית. משום כך גם לא יתכן כי שאיפתו של אחד המעמדות בישראל תהיה, כשאיפתו של הפרוליטריון האירופי, למשל, לתפוס את השלטון הפוליטי בידו. העם היהודי בתורת עם, בכללו, הריהו חסר-כוח לגמרי, – ובמקום שאין שם ולא כלום, שם אין כל זכויות לא רק לשליט, אלא גם לסוציאליזם המעמדי. והשנית, כל השאלות הפוליטיות של ההווה היהודי אינן שאלות שמכוונות כלפי מעמד אחד, ולא שאלות שהמעמד האחד יכול לתת עליהן תשובה. החמסנים והרוצחים של קישיניב ולבוב לא שאלו לאמצעי-תוצרת ולשייכות המקצועית. היהודי נרצח מפני שיהודי הוא ורק מפני שיהודי הוא. הקהלה היהודית-האבטונומית אינה מכירה ולא הכירה מעולם הבדלות מעמדיות ואינטרסי-מעמד מיוחדים. לאבטונומיה הלאומית שלנו זקוק, במידה שוה, גם הפועל היהודי גם בעל-המלאכה היהודי, גם התגרן היהודי גם כל יהודי אחר בעל הרגשה לאומית. ולבסוף, ארץ ישראל, המרכז של רוחנו היוצר המתעורר מחדש, המולדת שאליה אומר לשוב העם חסר-המנוחה, היא תקיף ותכיל את כל המעמדות, השברים והפירורים, הזרמים והכיוונים של האומה. לא תתכן ולא תהיה כזאת, אשר ארץ-ישראל תדבר רק בשם האינטרסים של חלק אחד, של מעמד אחד, של שכבה אחת בלבד מישראל, או אפילו רק תסבול אותם.

ובכל שאלות-החיים הללו אסור כי הסוציאליזם היהודי יסתמך במובן פוליטי וחברתי רק על מעמד אחד ועל האינטרסים של המעמד האחד, כי אם על כל העם היהודי העובד. הסוציאליזם היהודי, אם רוצה הוא להיות באמת יהודי ובאמת סוציאליזם, יכול להיות רק סוציאליזם עממי.

תפקיד מכריע יש כאן לשאלת האמונות והדעות. הסוציאל-דימוקרטיה, שהשתמשה בשסוי המעמדות ובמלחמת-המעמדות כבאמצעי-התעמולה החזק ביותר, כבאמצעי-הפעולה החזק ביותר בכלל, סכנה קרובה נשקפת לה להאכל חיים על-ידי ילדיה עצמם. שוב אין לאל ידה לכלוא את הרוחות והשדים אשר העלתה פעם בלהטיה, שוב אינה יכולה להשתלט על האינסטינקטים המעמדיים אשר גרתה ועוררה, על האינטרסים המשקיים-בלבד אשר הסיתה. היא הזניחה את המעשה שהיה מחובתה לעשות בעת שאנוסה היתה להשתמש באמצעי מלחמה נגד הקבלך המשקי, והוא – להסביר ולחזור ולהסביר בכל תוקף, כי כל זה אינו לה אלא אמצעי שבאונס וכי הסוציאליזם הוא בשבילה שאלה של צדק לגבי כלל-העם, שאלה של הצדק האנושי בכלל. עדיין אין אנו יודעים מה קשות תהיינה תוצאות המשגה הזה בשביל המשק הסוציאליסטי האירופי לעתיד לבוא. כי דוקא במשק סוציאליסטי יהיה ערך מכריע עוד יותר מאשר במשק הקפיטליסטי להלך המחשבות והדעות של הכלל, להכרה "האנושית" שבקרב הפרט, לרצון-העבודה של היחיד. והרי יודעים אנחנו כי את הסוציאליזם היהודי גם לא נרצה בשום אופן לבנות על יסוד של אינטרסי-מעמד, ולו רק למען האדם היהודי החדש שמחוייב להיוצר על-ידי תחית האומה.

הסוציאליזם היהודי יכול להיות רק סוציאליזם עממי. דרישתו באה בשם כל העם היהודי היוצר, הנושא אותו. התגשמותו אינה התגשמות, שנוי-צורה של החיים, ברוחו ובאינטרסיו של מעמד אחד – הלא זוהי מטרתה של מלחמת-המעמדות הסוציאל-דימוקרטית – כי אם מפעלו ומטרתו של כל העם המשתחרר. וסוף-סוף, הצורה והנושא אינם מתאימים בשום מקום זה לזו יותר מאשר בעם היהודי. כדברים שגיאורג ביכנר שם פעם בפיו של המהפכן קמיל דימולין: "צורת-החיים של העם צריכה להיות שלמה שקופה הדבקה לגופו. כל התנפחות העורקים, כל התמתחות השרירים, כל רטט של הגידים מוכרח להיות בולט בתארה של השלמה הזאת. הדמות יכולה להיות יפה או מכוערת, על כל פנים יש לה הזכות להיות כמות שהיא, ואין רשות לשום אדם לתפור לה בגד לפי רצונו הוא!"

ג

ההכרה השלילית שרכשנו עד עתה, לאמר – בדבר הבחינות שאינן ואין יכולות להיות בחיי עמנו; דעתנו המוחלטת כי סמי בית-המרקחת של הסוציאליזם הנכרי לא בשבילנו נעשו וכי תרופותיהם של רופאי-האליל הפועלי-ציוניים והבונדיסטיים שלנו אינן עלולות לרפא את חליינו, – אינן מביאות עדיין לידי כך שנוכל לעמוד על עצם טיבה של המחלה, בקיצור – להכיר בבירור את מהותה של הסטרוקטורה החברתית שלנו. ואם התאמצנו אולי לתאר את הסטטיקה של מהות זו, הנה לא אמרנו עדיין ולא כלום על הדינמיקה שלה. במלים אחרות: הכרת הדברים שאינם קיימים ולא צריכים לבוא –אינה אלא דרך אל הכרת הדברים הקיימים והמחוייבים לבוא. מן ההכרח להראות את הנטיות של התפתחותנו ולסמן את הקוים שבהם יקבע כיוונה של סוציאלפוליטיקה יהודית בריאה וחזקה.

וכאן אנו באים לכלל הכרה ברורה עד להחריד. לא איזו אי-שלמות מיכנית, או איזה פיגור טכני; לא ילדותיותו, הנובעת מתוך הכרח היסטורי, של גוף-המשק היהודי והדיפרנציאציה הבלתי-מפותחת שלו, לא הפרובלימה של עושקים ועשוקים – לא הניגוד הוא השאלה העיקרית של חיי-המשק היהודיים. הגורם המכריע הוא בעובדה מיוחדת במינה ויחד עם זה מחרידה, שהיא המנוף האמתי לתנועת-המשק היהודית החיה ולפיכך גם המפתח לפוליטיקה משקית יהודית חזקה. עובדה זו הלא היא – אי-הפרודוקטיביות המוחלטת כמעט של המשק היהודי.

בשעת ההתבוננות בפרובלימה זו בולטת בעיקר עובדה אחת, שכאן מורגשת היא ביותר אבל היא שופכת אור נכון על כל השאלות הכלכליות היהודיות: כל הפרובלימות היסודיות של חיינו, במצבו של עמנו כיום, לא פרובלימות סוציאליות, כי אם לאומיות. היום שבו הוכרעה הכף במאזני עתידה הלאומי של האומה היהודית – נהיה גם המכריע לגבי עתידה המשקי; היום שבו זרקו לגיונות רומי את לפידם, לפיד השנאה, אל תוך מקדש יהודה, היום שבו נתלשו הגבורים הצעירים, שרידי המלחמה, מקרקע מולדתם, היום שעקר מן השורש את האכר היהודי היושב על אדמתו והגלה אותו לארץ נכריה, – למן היום ההוא נעקרה האומה היהודית מן הקרקע ומן השורש, אין זריעה יהודית ואין קציר יהודי, ומשום כך אין גם מולדת יהודית. לרגל גורלו הלאומי הופרד העם היהודי מעל המקורות הראשוניים של התוצרת, והמשק היהודי הגיע לכלל אקסטריטוריאליזציה. ואם נכניס כאן את חלוקתו של אריסטו: האומה היהודית נותקה מצנורות-המחיה של הטבע וחיה רק מן הקטגוריה השניה, כלומר – פרנסתה על הרוח, מן האנשים, "זה מזה". אין הדברים אמורים רק בארץ זו או אחרת בלבד. בכל הארצות והמדינות, למן הקלריקליות ביותר, היונקריות והשמרניות ביותר, ועד החפשיות ביותר, המתקדמות והסוציאליסטיות ביותר – בכל מקום אותה תמונה עצמה: היהודי הנצחי אינו רשאי לשאוב ממקור הטבע.

העדרה של כל תוצרת ראשונית היא איפוא התופעה המכריעה הראשונה של המערכה המשקית שלנו. אבל כמו תופעה זו, כן גם שאר התופעות האופייניות מקורן נעוץ מבחינה יסודית בדברי ימי העם היהודי. כפי שכבר רמזנו, היה המשק היהודי עד שנות הששים של המאה שעברה גוש סוציאלי הומוגני אחד; אולם בעקב פרוצס-ההתפרדות הנמהר קמה בקרב העם אותה שכבה שאין בשום אומה שבעולם משלה, שכבה שאינה קשורה בכלל בשום פעולה משקית קבועה ושואבת את חיונתה הדלה ממסחר-הביניים המתחלף בין התוצרן הנכרי והקונה הנכרי. הלא זוהי מערכת אותם המקצועות הזרים ומשונים – של המתווכים, הסוכנים, הסרסורים, התגרנים – שהם בלתי-פרודוקטיביים לגמרי בפרנסותיהם ואשר אין בהם מועיל ואין בהם שחר לגבי משק עממי בריא. הלא הם כל אותם "אנשי-האויר" המודעים לנו כה יפה מתוך סיפוריהם של שלום-עליכם ומנדלי מוכר-ספרים, ואשר – בבטחון בלי-מצרים שיש להם בחיים ובטוב-הלב שלהם, המלא אור וקלות-דעת – גם נעשו חביבים עלינו, ואשר בכל-זאת הנם, בשביל כל אומה יוצרת, חרפה נוראה וסכנה עצומה. כל מי שמכיר את חיי יהודי המזרח יודע כי מספר האנשים האלה החיים במשך כל ימיהם "מן היד אל הפה", אך בלי לדעת היום במה יחיו את נפשם מחר, המבכרים את הקיום המדולדל בלי עבודה על כל עבודה ממשית, עצום הוא, – "עם של סרסורים ותגרנים בבורסאות קטנות וגם גדולות", קורא בזעזוע-נפש א. ד. גורדון. ופרידריק בויק, הפובליציסטן הדני המפורסם, אינו יכול, אחרי מבט-התמהון העמוק הראשון לתוך חיי-הגיטו, להתאפק מן המשפט: "...עם של עצלנים ובטלנים מבלי-עולם, עם שאינו יודע את העמל הקשה."

ואם גם נאמר כי בעמדה זו יש הרבה מאי-ההבנה ומן הטעות, ואם גם אפשר לבאר נטיה זו במקצת מתוך האופי המזרחי של היהודים, הנה אף על פי כן מחרידה היא עובדה זו בהיקפה ובעומקה. העם שעזב את הקרקע ואת הטבע, שחי במשך אלפי שנים חיים מדולדלים בין חומות הערים, רחוק מכל חיים אורגאניים, הזרים לו, – שכח את טעמה של העבודה האמתית אשר פעולה ויצירה עמה. כאן מדובר לא רק על צורה מקרית של המשק העממי, כי אכן עמוק לתוך נפשו של היהודי הגלותי חדר החפץ הבלתי-טבעי לבנות לו חיים על יסוד סרסרות בלבד. עמוק יותר מאשר שיערו מעולם האנטישמיים המונים אותנו בפארזיטיות, עמוק כל-כך, שגם הפתגם היהודי מביע את זאת באמרו: "כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים". אנחנו, היהודים הלאומיים, הנושאים בקרבנו את ההכרה הגאה בדבר המעשים האנושיים הגדולים של עמנו בעבר, המאמינים גם בכחות העתיד הגנוזים בו עדיין, – לנו אין סיבה להעלים את הדבר הזה. אין אנו תמימי-דעים עם הפוליטיקה החששנית של המתבוללים, פוליטיקה של בת היענה, אבל אין אנו דנים לכף-חובה את העם על לא און בכפו, כי אם מבקשים דרכים כיצד לעזור ולחדש.

אבל לעומת התופעות הללו ביהדות המזרחית ישנן גם תופעות מקבילות ביהדות המערבית. מובן מאליו שכאן (והרי זהו ההבדל היחיד והממשי בין היהדות המזרחית והמערבית) התופעות הללו מתגלות בשכבות גבוהות יותר מן הבחינה החברתית. הרי היהדות המערבית בכלל אינה כבר בלתי אם רודימנט בעל שני מעמדים של גוף משקי. ברם, מהו המון הפרוליטריון האינטליגנטי, הממלא את בתי-הקפה "הספרותיים" בברלין, וינה ופראג, המון שהוא חלקו הגדול ביותר והרעב ללחם של הרופאים ועורכי-הדין והמתחרה הקשה ביותר של הנכרים במקצועות הללו, – מהו אם לא צורה אחרת, זן אחר, המותאם לתנאי-המקום, של אותה תופעה עצמה: הפיתוח המוגזם של חד-צדדיות המפריעה בעד הפרודוקטיביות? אין צורך כלל בסטאטיסטיקה. הכל יודעים כי היהודים הם אחוז אחד למאה של מספר תושבי מדינת גרמניה, והכל יודעים כמו כן, אגב מבט ראשון, כי מידת השתתפותם במקצועות הקרויים "חפשיים" הוא יותר מחמשים אחוז, לכל הפחות. ומהו מראהם של "המקצועות החפשיים" האלה מבפנים, כמה דלות וצער, כמה יסורים ומחסור מצטברים בהם, – כל זה בלתי-ידוע עדיין לאותם האנשים שכרגיל הם יודעים רק את שמותיהם המפורסמים של יחידי-הסגולה ואת הצלחותיהם המזהירות של הנבחרים המעטים.

אך אולי תובלט עוד יותר העובדה של קיום המעמדות האלה, הבלתי-פרודוקטיביים ברובם, הנופלים למשא במובן המשקי והחולים במובן האנושי, על ידי העובדתיות הסטאטיסטית. לפי הסטאטיסטיקה האחרונה ברוסיה עסקו במסחר: בלתי-יהודים 3,37 אח' למאה, יהודים 38,65 אח'! המספר הכולל של עוסקים במסחר בלתי-יהודים במדינה היה 618,926, ושל יהודים – 450,427, כלומר – 72 אח' של כל העוסקים במסחר שבמדינה. המספרים הללו מדברים בשפה ברורה הרבה יותר מכל מלים שבעולם.

אבל גם אם נתבונן בחלק העובד של עם-ישראל – תעלה לנו תופעה חדשה, משונה ומיוחדת במינה. ממש כמו שהעובדים היהודיים תלושים לגמרי מן התוצרת הראשונית והטבעית, כך תלושים הם כמעט לחלוטין גם מן החוליות האמצעיות של התוצרת, מתעשית החמרים העוזרים והמינים החרושתיים-למחצה. "מרוכזים הם בעיקר בחוליות האחרונות של התוצרת, המקיפות את התשמישים המוכנים לשימוש". לעובדה זו תשמש אילוסטראציה הטבלה אשר להלן.

גליציה		רוסיה תחום-המושב		ענף התוצרת
% למספר התושבים בעלי המקצ.	יהודים	% למספר התושבים בעלי המקצ.	יהודים
1,5	47,996	0,6	35,822	1. חקלאות, גננות וגידול-צאן
				2. תוצרת ראשונית תעשייתית:
8,3	1,053	1,8	1,006	א. מכרות ותעשית-ברזל
10,3	696	12,5	5,187	ב. תעשית האבנים והעפרות
10,6	928	12,4	3,200	ג. משק-היערות וענפיו
9,5	2,677	7,7	9,393	סוג 2 ביחד
				3. חוליות-ביניים שנייות במעלה, והן:
15,9	4,410	21,2	40,082	א. תעשית המתכות
14,7	1,421	19,0	33,200	ב. תעשית הארג
13,0	3,110	18,9	37,136	ג. מקצוע הבניה
14,5	8,941	19,7	110,418	סוג 3 ביחד
				4. חוליות-ביניים שלישיות במעלה, והן:
18,1	4,229	27,2	41,359	א. תעשית העץ
37,9	1,430	34,1	6,514	ב. תעשיות כימיות
39,2	1,938	43,9	20,446	ג. תעשיות העור והנייר
23,7	7,597	31,3	68,319	סוג 4 ביחד
				5. חוליות-ביניים אחרונות במעלה, והן:
48,9	11,036	34,8	44,797	א. תעשית צרכי-המזון
70,8	22,981	38,3	23,548	ב. משקאות וטבק
35,2	20,298	48,1	244,534	ג. בגדים וצרכי שמירת-הבריאות
21,4	450	53,9	18,996	ד. מלאכת-מחשבת
		66,5	5,240	ה. שעונים, מכשירים דקים
47,7	54,765	45,5	337,115	סוג 5 ביחד

באמריקה התעשיה היהודית מוגבלת כמעט כולה רק בתעשית המחט והבגדים.

וכך איפוא גם העבודה היהודית מרוחקת לחלוטין מענפי התוצרת היסודיים, הבטוחים והמכריעים, מאותם הענפים שעליהם מתבססים כל חיי-המשק של האנושיות. "גורל החברה ועתידותיה אינם תלויים לא בתעשית הבגדים ולא בתעשית המזונות, אלא כל החוטים של העבודה וההתפתחות נמשכים מן המקצועות המרכזיים של משק החקלאות, היערות והמכרות, אל ההיקף של החיים הסוציאליים, אל השוק של תוצרות-התעשיה המוכנות". העבודה היהודית – מקומה על ההיקף, התלוי לחלוטין ואינו עומד ברשות עצמו, של חיי-המשק, בעוד שהמרכז האמתי של כל ההתהוות החברתית נשאר רחוק מן היהודים להשיגו.

נוספת על זה עוד עובדה אחת הראויה לתשומת-לב מרובה. גם במקום שהיהודים כבר התבצרו באחד מענפי התעשיה, למשל בתעשית-הבגדים האמריקנית, ניכרת בין הפועלים שאיפה לצאת מתוך מצב-הפועל ולהגיע למעמד של מנהל ומשגיח וגם למעלה מזה, במטרה להשיג את "העצמאות הכלכלית". אחד הפובליציסטים היהודים-אמריקניים, י. ב. סאלוצקי, כותב על ענין זה ב"צוקונפט" הניו-יורקי: "הפועל היהודי הוא מי שהיה חנוני אתמול ועתיד להיות רוכל מחר. הסוחר היהודי הוא מי שהיה אתמול בעל-מלאכה ולמחר הוא עתיד להיות "עורבא פרח", לא סוחר ולא בעל-מקצוע בכלל". "תנועת המעמדות מלמטה למעלה" מורגשת איפוא היטב גם כאן, לפחות בצורת נטיה. בזה מודה גם חזנוביץ ברבים מחיבוריו, ואם הוא מוסיף כי נטיה זו הולכת אולי הלוך וחסור ויתכן כי תחדל לגמרי, הרי זו בעצם שאלה של תפיסת-עניינים אופטימיסטית או פסימיסטית. בשבילנו חשוב כאן עצם העובדה שגם באותם המעמדות של העם היהודי שכבר נעשו פרודוקטיביים – מקנן יצר, ואם גם חלש, השואף לעזוב את העבודה ולעבור למין צורה חדשה של סרסרות או סוכנות.

אלה הם איפוא חיינו. במזרח ובמערב רחוקים במידה שוה מן הטבע, שהוא לבדו מעורר את כל הכוחות האנושיים והגזעיים לצמיחה ולגידול, ועל כן גם רחוקים, במזרח ובמערב במידה שוה, מעבודה יצירתית ועצמית בשרשיה. כמו שאומר גורדון: "עם שנתלש לחלוטין מן הטבע, עם שהיה כלוא במשך אלפי שנה בין חומות, עם שהתרגל לכל צורות החיים, ואך לא לצורה טבעית, לחיים של עבודה מתוך עצמו ובשביל עצמו... חיינו אינם אלא חבל עשוי מפשתים זרים, פסלתם של חיים זרים, וכל כך נאחזים בסבך של החיים הזרים, ששוב אין אנו יכולים לומר היכן מתחיל והיכן גומר הדבר שאנו קוראים לו חיינו."

חיים אלה הם אולי ההוכחה הברורה ביותר מה עשתה לנו הגלות, עד היכן שקע עם שממעשיו הרוחניים במשך מאות בשנים נשאר – דוקא משקע זה מכל האחרים – רק התנ"ך. היכן הכוח, כוח-היצירה העצום, שהוליד את הספר הזה, מתוך זיווג עם מולדת שמאוצר-צבעיה הלוהט צמחו ציוריו, שמכיסופיה הנלהבים לאל חי פוסגו מגדליו? היכן, היכן הכוח שהוציא מתוך העם הקטן בן קדמת-אזיה את שליחותם העולמית של הנביאים? הגיטו ומאסר-הגלות, מעוף הצוקה והאפלה של הנכר הרסו אותו ופזרו את אפרו לכל הרוחות. אבל אנחנו, היהודים הניגשים כיום הזה לחדש את חיי האומה, לכונן בארץ-ישראל מרכז של הויה לאומית יהודית בת-יצירה, ולאחד מחדש בתפוצות הגלות את המוני היהודים במיליוניהם ולסול להם דרך חדשה אל העתיד, – אנחנו מחוייבים למלאות קודם-כל את הדרישה העיקרית, לעשות את העם היהודי שנית לעם פורה ובעל כוח-יוצר חזק. השתמשנו בהרבה מלים גבוהות, דברנו על "רניסאנס", "תחיה תרבותית" ו"תעודה לאומית", ובאותה שעה עצמה שכחנו דבר אחד: כי לא נהיה עם ולא תתכן כל תרבות או תחיה או תעודה – כל זמן שלא למדנו שנית לעבוד. העם היהודי, שבגלותו שכח את העבודה, מוכרח – אם רוצה הוא ליצור לעצמו עתיד משלו – למצוא את הדרך כדי לשוב אל העבודה. להשיב את המוני בית-ישראל אל הפרודוקטיביות (במובן האמתי של המלה) – זאת מוכרחת להיות תעודתנו הראשונה, הדבר הגדול הראשון שהסוציאלפוליטיקה שלנו מחוייבת להוציא אל הפועל. מחוייבים אנו להגשים את הדבר הזה לא רק כיהודים, אלא גם כסוציאליסטים, כי המטרה הסופית של הסוציאליזם היא בשבילנו: עבודת הכל בשביל הכל, הרמת המפעלים המשקיים והרוחניים של האנושיות מתוך שלום וצדק. וכל המעשים