כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

פתח דבר

מסכת זאת חובה על יסוד התזכיר בשאלת הכספים לבנין הארץ, אשר הגשתי לחברי במשרד הראשי של ה"התאחדות", במסגרת ההכנות לקראת הקונגרס הציוני הי"נ.

מן המותר הוא להקדים, כי השאלות שטפלתי בהן בפרקים הבודדים שבמסכת זו, על אף היקפה כדבר שלם, נידונו כאן רק בקוים כוללים. ויש משום כן להעריכם רק כעין התבונניות מצומצמות ורמזי דברים בלבד.

מכאן שמרכז הכובד הוא ברעיון העיקרי ובעיקרונים המונחים ביסוד הראיות. ואילו פרטי הדברים המובאים כאן אין לראותם כתיאור ממצה או תכניות מספיקות, אלא רק כעין אילוסטרציה וציוני-דרך.

מסכת זו מכוונת בעיקרה למגמות הפוליטיקה המעשית. ואם חלקים גדולים מבוססים כאן גם ביסוס עיוני, יצטערו על כך רק צרי המוח, אשר אינם מסוגלים להשיג את קשר הגומלין הבלתי אמצעי בין ההכרה והחיים.

מוזר הדבר, אך דוקא בעיות הכספים, שאלות גיוס ההון ומימון המפעל הארץ-ישראלי, לא הסבו אליהן במידה מספקת את דעת הקהל הציונית, בעד השעה כשרה לבחנן כראוי ולמצותן מבחינה מעשית. אף בשנות השובע של תקוות פורחות ועליות פוליטיות נקבע לגביהן יחס חורג במובן ידוע. ובעוד אנשינו מתנצחים אז, כידוע, בשאלת הרבבות או מאות האלפים של עולים לשנים הבאות, ויכוח שפילג את המחנה למכסימליטסים ומינימליסטים, ובעודנו משתדלים לקבוע באמצעות החלטות את צורות המשטר הסוציאליסטי ברכוש הקרקעי לעתיד בפרטי פרטיו, – היינו נוהגים קלות ראש ושטחיות רבה בבעיות הכספים. היריבים הקיצוניים ביתר השאלות, היו מאוחדים בזה שהתמכרו להשליות והשליות עצמיות בשאלות הכספים. מומחים כלכליים כמוהם כדילטנטים בנקודה זו. ומבלי לנסות נסיון רציני לקרב את דעתם גם אל סבך שאלות זה בשיטות מבחן מדויקות ככל האפשר, הסתפקו בכך שתבעו, לפי אחת הנוסחאות האהובות, את ההתנדבות מרצון של האומה היהודית, ועל תביעה זו בססו את כל מפעל ההתישבות והבנין. דברי רופין, במקום המכריע שבספרו על ההתישבות, בדונו על גיוס ההון של בחרת ההתישבות היהודית, יש בהם משום תאור המצב: "הרי זו תהא אכזבה גדולה אם תעמולה נאה ומתאימה, בצד ההתלהבות שתקפה את כל גוי היהדות לקראת המפעל הא"י, וביחוד גם בארצות הברית, – לא תביא לנו את ההתחיבות על 500 מיליון פרנק, ואלי גם למעלה מזה. במקרה שההתחיבויות תעלנה על הסכום הזה – אפשר יהא להגדיל את מספר מניות ההתחיבות". ("בנין ארץ ישראל", עמ' 173). מלבד הון זה של חברת ההתישבות היהודית – רואה רופין גם אפשרות לגייס מיליארד פרנקים, לשם התישבות של 100,000 משפחות, מאמצעיהם הפרטיים של המתישבים, אף אם תסיח את דעתך מן התמורות האובייקטיביות שחלו במצבם הכספי של היהודים מאז עשה רופין את חשבונות מספריו, תמורות אשר ניתנו בקושי או לא ניתנו כלל להיות נראים ונקבעים מראש, תעמוד אעפ"כ תמה ומשתומם לחוסר הזהירות והביסוס בהשערות שבהן ניגש לעבודתו איש המעשה הזה, שלא נמנה מעולם על חמומי המוח. למעלה ממיליארד פרקים לנבי מאת אלף מתישבים, פירושו גם בהגחה מוקדמת בדבר יציבות שערי המטבעות, לא פחות מעשרת אלפים פרנקים או כשלושת אלפים ושמונה מאוד רבול באפון ממוצע לכל מתישב! הרי זו הנחה, אשר מבחינת החומר של עולי ארץ ישראל וטיפוסו הכלכלי מופרזת היא עד כדי תמיה. ומה פלא יש בדבר אם דוד טריטש, האופטימיסטו מאז ומתמיד, מרקיע כבר במיליארדים, ויוצר במיוחד לשם כך, לגבי התקופה שלאחר המלחמה, תורה ע"ד "זרימת הון מיוחדת"! בהרצאתו על בעית הכספים לפני הועידה של הציונים הגרמנים בשנת 1919 – הוא אומר: "עוד אז (בשנים הראשונות למלחמה) דברו על הלואה לאומית בערך של חצי מיליארד פרנקים. לאור המצב כיום, ולאור המפנה הפוליטי הגדול... וגם לאור הזרימה המיוחדת של ההון המסתמנת עכשיו בכל מקום, יש לאל ידנו להגדיל את הסכומם ההם, ואין ספק כי נוכל להגיע לכדי הלואה של מיליארדים. מהלך מחשבה כזה, או בדומה לזה, נסתמן כמעט בכל הדיעות על בעית הכפסים, ואגב, אין הבדל אם דיעות אלו נשמעו מן האגף השמאלי או הימני שבציוניות.

הנסיונות המועטים של בחינה ההולמת את הנושא, כגון מאמריו של הרמן נלן ב"יודע", ב"ארבייט" וב"יידישע רונדשוי", או הרצאתו של הגם נוסלאר בועידה הארץ ישראלית, נשארו כמעט ללא הד וערך מעשי. יתכן כי המצוקה הכספית של הרגע היא שאלצה את הציוניות, בשעת הועידה השנתית בלונדון, וקודם לועידה זו, לבחור את מכשיריה הפיננסיים שלא לפי מסקנות פוליטיקה כלכלית מרחיקה ראות, אלא לפי דרגת הקלות של התקנתם כרגע, ובכיוון ההתנגדות הקלה ביותר. על כל פנים המסקנות הללו לא השפיעו השפעה כלשהי על החלטות שנהפכו אחר כך למורי דרך בפוליטיקה הכספית של הציוניות ולבחנה מחדש.

ואם נוסף על כך עוד נאבה להאמין, כי השנים האחרונות לאחר המלחמה העולמית, לאחר הכיבוש האנגלי והתערותו האדמיניסטרטיבית והחוקי בארץ, הן הן שצריכות היו לשמש תקופת כושר טבעית להתישבות היהודית – תקופה אשר אפשר היה על כל פנים להשתמש בה ביתר הצלחה – יהיה בעינינו הרגע הנוכחי כדוחק ביותר לגשת לבחינת השאלות האלו. ומלבד זאת הרי גם יסוד הסוכנות היהודית משמש פרק ברור בדברי ימי התישבותנו, פרק הפותח תקופה חדשה.

ומבחינה מסוימת עברה בינתים על הארץ תקופת פיתוח. רשת מסילות הברזל, שנתפתחה בארץ ישראל בימי המלחמה, רשת הדרכים שנסולה בשנתים הראשונות לעליה השלישית – מהוות מבחינה זו צעדים חשובים לגבי ארץ קטנה כארץ ישראל. על יסוד כך אנו אומרים לפתוח בהתישבות שיטתית לפי קנה-מידה גדול יותר, לעצור בעד תהליך ההתנוונות של התנועה וליצור מחדש ציוניות גדולה ורבת אונים, דוקא בשעה זו, כשאותה ציוניות שרויה בסכנה לקפח את כל אונה ואת כל גדלותה, – אם רוצים אנו בכל אלה, עלינו למצוא פתרון לבעית האמצעים למפעל הבנין. אולם ההנחה המוקדמת לפתרון זה – הריהי בחינה ללא משום פנים וללא משפט קדום, אשר לא תצטמצם רק בבחינת השיטות הקיימות של הפוליטיקה הכספית בציונות, אלא תרחיק ראות ותכנים לחוג בחינתה דרכים חדשים ושיטות חדשות.

כי בחינה זו אינה יכולה להצטמצם רק בחקירת הקיים והצעת תקונים קלים – דבר זה עלול להתמיה רק את אלה שאינם יודעים כמה רחוקים הם מכשירינו הכספיים הקיימים מלמלא את התפקידים לגבי המפעל הארץ-ישראלי.

ח. א.

ברלין, מאי 1923

מתוך תזכיר אל המשרד הראשי של ה"התאחדות"

... בשני דרכים אנו נדחפים כיום להעמיד את בעית הכספים של בנין הארץ במרכזה של חקירה מקיפה ללא משוא פנים.

מצד אחד – המצב הרציני שבתנועה הציונית והסתדרותה מעורר דאגה ומגולל וחוזר ומגולל לפנינו את השאלה בדבר הגורמים העיקריים של המצב הנוכחי ותנאי ההתפתחות בעתיד.

מצד שני דורש המצב המיוחד שבו שרוי "השמאל" הציוני לגולל בקרב שורותינו אנו את בעית ההון במפעל הבנין בכל היקפה. "השמאל", אשר מבחינת גוף פוליטי הריהו כולל את כל הקבוצות והמפלגות הרואות בתנועת העבודה בארץ ישראל את גרעינן, ואת התישבות העובדים היהודים כעיקרון מרכזי בפוליטיקה ההתישבותית שלהן, – "שמאל" זה אין לו בכלל דיעה או עמדה פיננסית משלו. ולא זאת בבלד שלא פיתח כל שיטה של השקפות והצעות בשטח הכספים, אשר עליה יגן או יתאמץ להגשימה, אלא שלא הגה גם רעיונות ביחס להצעותיהם ודרישותיהם של האחרים, של "הציונים הכלליים". זמן מה נדמה היה, ביחוד בהשפעת חברינו הארץ-ישראליים, כי רעיון ההלואה הלאומית יהפך לרעיון לרעיון היסודי של כל "השמאל" כולו בשטח הפוליטיקה הכספית. אולם גם כאן לא הרחיקו לכת מעבר סיסמאות ומצבי רוח – לעבר תכניות מעובדות ומבוססות, או אפילו לכדי רעיונות מבוססים בדבר הגשמת ההלואה, תשלום הקרן והרבית. ובעוד "השמאל" מתיחס בחשד – ומן המותר הוא להוסיף כי החשד מוצדק הוא – אל חכמתם של המישבים מבין החוגים הציוניים-בורגניים, הנה בנקודה זו של כספים הרכין ראש בפני מי שגדול הימנו, כביכול. המבקרים הרחיקו לכת עד כדי לתלות קמיעות על צוארי ההצעות הבאות מן הצד ההוא, קמיעות אשר רככו את אפין הפינטרופי-פלוטוקראטי והבטיחו את ביצוען העממי.

על ידי כך נתהוה מצב שאין להשלים עמו. הרי זו תופעה בלתי משמחת כשהיא לעצמה, בשעה שאגף התנועה החזק מבחינה פוליטית נוטל רשות לעצמו להתעלם מן הבעיות המעיקות ומציקות לכלל התנועה, לצמצם את פעולתו בשטח זה בבקורת הרעיונות והפעולות של האחרים, ועל ידי כך להשאר מחוץ לעול האחריות של עיצוב התנאים בשטח זה. ובעיקר אין טעם להופעה הזאת בשעה שהאגף תובע לעצמו בעת ובעונה אחת את הזכות לנהוג את כל התנועה כולה ולהכריע בשאלות העיקריות.

אמנם תביעה זו ודאי שהיא מוצדקת למדי מצד השמאל הציוני. אם כי להגם של אדונים אחדים, ציונים-בורגנים-זעירים, מסוג "בנין הארץ", בדבר "הדיקטטורה של הפועל בארץ ישראל", אינו אלא שטויות שאין להן שחר, הנה מאידך גיסה הרי השפעתם האדירה של חברינו בארץ על מהלכן ושיטותיהן של ההתישבות והעליה, למזלה של הציונות כולה, היא בבחינת עובדה. השפעה זו מתפשטת מעבר לחברת העובדים בכל חוגי הישוב, אשר למדו להוקיר את כל הנסיון-בהתישבות, חקלאות ומלאכה–של הפועל ולהפיק מזה תועלת לכל מפעל ההתישבות. מבחינה זו ודאי שהפועל היהודי נהפך לחלוץ ומורה דרך בעבודת ההתישבות, אשר לפני בוא הפועל ריחפה עליה הסכנה שתתמוטט מרוב יקבי יין וחברות למשלוח פרי-הדר. וכתוצאה מזה גדל גם הכוח הפוליטי של כל הקבוצות בציוניות הגולה, אשר פעלו מתוך קואורדינציה כלשהי עם תנועת העבודה בארץ, בגלל בקיאותן בבעיות החים והעבודה בארץ ישראל. ואמנם השמאל, הציוני בכללותו השפיע על ציוניות הגולה כולה השפעה רוחנית ופוליטית הולכת וגדלה בכל שאלות ההתישבות, העליה והכשרת העולים. כמה מעיקרי השקפותיו, כגון עיקר העבודה העברית, הקרקע בתורת קנין הכלל, נהפכו ליסודות ההלכה ההתישבותית והכלכלית הכלל-ציונית. חוסר תכנית כספית בחוגי הסוציאליסטים הציונים היה בו, איפוא, משום פגימה יתרה, ומחסור זה הוא ששיתק לעתים קרובות, גם בשאלות אחרות, את כוח נימוקיהם או דחק את תביעותיהם לקרן זוית.

ונקל הוא למצוא פשר המעוות הזה מלתקנו. פשר הדבר הוא לא רק בהשקפה מוטעית וחסרת היסוד שנתבצרה בינינו, זו האומרת כי לא מן התפקידים של השמאל הציוני הוא לתכן תכנית לגיוס ההון לבנין הארץ, שכן דוקא השמאל הזה מורכב משכבות העם הנטולות נכסים, אשר לפי מצבן הכלכלי הריהן מסוגלות לפחות מכל האחרות ליצור את האמצעים הגדולים הדרושים להתישבות גדולה. הציוניות אינה "חברת מניות", שבה בעלי מניות גדולים נושאים בעול האחריות וההכרעה בכל "העסק". וכיון שזוהי תנועת התישבות לאומית-סוציאלית ולאומית-פוליטית, הרי שהדאגה לכסוי ההון הדרוש מוטל על שכם באי כוח ההמונים חסרי הרכוש, כשם שהיא מוטלת על יתר החוגים, ולא עוד אלא שחיבים הם לתת את דעתם לשאלה זו ביותר, למען לא ישתלטו על שיטות ההתישבות רק האינטרסים של בעלי הנכסים בלבד, אשר לעתים קרובות מתנגדים הם להתישבות עממית של עולים עובדם וחסרי נכסים.

אם השמאל הציוני הזניח עד כה יתר על המידה את התפקידים האלה–ודאי שנמצאו בלא-יודעים תחת השפעת מסורת אחת של הסוציאליזם האירופי. אף בסוציאליזם האירופי ותנועת העבודה המודרנית מסתמנים סימני חולשה גלויים בתכניתם על הפוליטיקה הכספית, בניגוד ליתר חלקי תכניתם, ואנחנו, יחד עם ערכים חשובים, ירשנו גם את החולשה הזאת. המום הבולט ביותר הוא חוסר כל עיקרונים יסודיים ודיעות מכריעות בענין ההכנסות של המדינה. אשר לסעיף ההוצאות – נוהגים מאז ומעולם הסוציאליסטים בכל הארצות למתוח על הצעות ממשלותיהם בקורת קפדנית וחמורה. בקורת זו נשאה פרי בה במידה שעליה בידה להפחית עד כדי מינימום את הוצאות-הסרק, כגון הוצאות הצבא והימיה, או הקצבות המביאות תועלת רק לסיעה תקיפה, הקצבות מאהבה, פרסי אכספורט וכדומה. ורק שאלת הכוח הסוציאלי היתה זו – באיזו מדה עלה בידיהם להפוך את הבקורת הקפדנית הלכה למעשה. לעומת זה חסרה מאז הפוליטיקה הבינלאומית הסוציאליסטית את האידיאות החיוביות לגבי שיטת ההכנסות של המדינה. ואם להוסיף על כך, כי דחית המס העקיף, מתוך כוונה לקיים את כוח הקניה של המוני העמלים, לא היתה אלא עמדה שלילית בלבד, – וקבלנו תוצאה שאינה משמחת כל עיקר.

כך היה מצב הדברים עד הזמן האחרון. מעיד על כך גלוי דעתם של שנים מבאי כוחה החשובים ביותר של מפלגת הפועלים הבריטית, שאינם רק חברים לאגודות מקצועיות בלבד, כי אם סוציאליסטים מן המפלגה הבלתי תלויה וחברים בחברה הפאביאנית. בדברו על תפקידיו בעתיד של למזכיר האוצר מבין הפועלים – אומר רמזי מקדונלד בספרו האחרון: "אשר לתקציב – תפקידו של המזכיר או לקבוע את העיקרונים אשר לפיהם יוטלו המסים ולבחור את הנקודות אשר בהן יוגבלו"

[1]. וסידני ווב אינו מוצא צורה אחרת לעיקרונים האלה מאשר הצורה הזאת: "הפוליטיקה הפיננסית של מפלגת הפועלים מבוססת על הכרה איתנה בעיקרון היושב שביחסים הפיננסים, ועל השימוש ללא משוא פנים בתורה הכלכלית האומרת כי המסים מן ההכרח שיתאימו לכושר התשלום"[1]. והוא מונה את הצעותיו העיקריות "ארבעת עמודי הפלטפורמה": הגבלת המס העקיף רק בסחורות שאינן המינימום של חיי ציביליזציה, תשלומים לכסוי חובות המלחמה, הרחבת שיטת הענקה מצד מזכיר האוצר לגבי מוסדות השלטון המקומיים ומלחמה בחוסר עבודה בכספי המדינה. כדאי להעיר כי שלוש מארבע התקנות האלו גם הן אינן אלא תקנות מצמצמות או תקנות משפיעות רק מבחינת ההוצאות. הרעיון היחידי הממלא תפקיד ידוע בזמן האחרון והעלול לקבל ערך מיוחד במשך התפתחותו, הוא הרעיון המבוטא בנוסחה "השתלטות של ערכים", ופירושו – השתתפות גדולה של המדינה ברכוש העם. אולם רעיון זה עודנו בחתוליו ומצטמצם רק "בארצות המנוצחות", אלה ששער הכספים שהלם ירוד לעומת הערכים הממשיים של הנכסים.

יתכן איפוא, כי השמאל הציוני, בעמדתו שנקט בפוליטיקה הכספית, מושפע הוא על ידי מסורת סוציאליסטית זו, אם כי אינה מן המפוארות ביותר, ואם כי ברור כי הפוליטיקה הכספית של הציוניות בתהליך של בנין הארץ ממלאה פונקציה אחרת מבחינה עיקרונית כאשר הפוליטיקה הכספית של המדינות במשקי-הכלכלה האירופיים ובאלה שמכשירים אותם לתהליך-כלכלה אירופי. אף אנו הסתפקנו בעצם רק בבדיקה קפדנית של תקציב הקונגרס ובבקורת שמתחנו עליו. בקורת זו נשאה פרי במידה שעלה בידה לרכז את השימוש בכספים באותם סעיפי ההוצאה שהם חיוניים ביותר מנקודת השקפה של התישבות העובדים לאומית. מחלקת ההתישבות החקלאית, מחלקת העליה, מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – כל אלה היו תמיד בטוחים בעזרתנו. לעומת זה לקינו גם אנו מבחינת הרעיונות והתכניות החיוביים בשטח ההכנסות. בשטח זה נשארנו תלויים בדרך כלל בהצעותיהם ותכניותיהם של האחרים, וענינו אמן לכל מה שאמרו לנו מומחי הכספים המקובלים, ובפקודתם לקחנו חבל בפועלות שהוחלט עליהן. בדרך זו לא רק שלא נתמלא החור שבתכנית הפוליטיקה הכספית של הסוציאליזם הציוני, אלא גם הציניות עצמה הלכה ושקעה יותר ויותר במשבר הכספי, שאין למצוא לו מוצא בעזרת השיטות המקובלות.

משום כך דורש מצבן של הקבוצות השמאליות בציוניות – שנגולל מחדש את בעית ההון ונבחון אותה לאור הכרתנו מבחינת התישבות סוציאליות וכלכלה.

ברם עלינו לשים לב לסכנה אחת. קל מאוד, – ביחוד בזמן ששואפים להעלות ארוכה לאומה סובלת ונאבקת על קיומה, להדליק אור תוחלת בתוך האפלה, – לשקוע בתהום של תכניות מפשטות. ישנו סוג של תכניות-הצלה מתוכנות שאין בהם תועלת, שכן אין ביניהן ובין המציאות ואפשרויותיה המצומצמות ולא כלום, והן נתכנו בתוך חלל ריק. לסכנה זו ישנה רק סגולה אחת: לכון תמיד את ההכרה לעבר הסכנה המרחפת, להדבק כלל האפשר בעובדות ולהסיק מסקנות ככל האפשר רק לאורן בלבד. ייש להטעים ולחזור ולהטעים כאן, כי דברים אלה אין פירושם ויתור על הזכות לחפש רעיונות ודרכים ושיטות חדשים, לתכן תכניות רחבות ודוקטריניות העקשנית של אנשי המעשה, שאינה פחות קפואה ומסוכנת והצעות נועזות לכאורה, שכן מפי הנסיון למדנו שבכל מקום קיימת מכל דוקטריניות אחרת, יען תורותיה שהיא דבקה בהן – עבר זמנן, והחיים הוכיחו כבר את דלותן.

ומשום כך גדולה סכנת הקפאון מתוך רשלנות מזו של תכון תכניות. זו האחרונה עלולה להקים כפרים "מעשה פוטמקין", ואילו האחרת תגזול מאתנו את כוח ההכרעה ואומץ הלב, עד אם תטרף ספינת התנועה ונישאה ללא הגה, מפרש ותורן, סער המאורעות. במצב זה שבו נמצאת הציוניות – אין לך פשע חמור יותר בעודתנו הגדולה מלהתמכר לחולשה faire laissez aller Faussez. תוצאתה של פוליטיקה כזאת, הבנויה על עיקרונים "ליברליים", יכולה להיות רק ציוניות מדלדלת, אשר מלבד השם אין לה דבר משותף על הציוניות שאנו דוגלים בשמה, ציוניות שאינה הולכת גם כיום בדרך הליקבידציה, אלא בדרך הבקורת העצמית ללא משוא פנים, בדרך ההכרעה ההולמת את ערכה האמתי של תעודתנו. כי בחיי העמים, עוד יותר מאשר בחיי היחיד, נאמר, שאדיר הרצון נותן ברוח נכונה לגורל כי ינחהו, ואילו תשוש הרצון נגרר אחרי הגורל ללא מעצור.

א. מצב הציונות והסוכנות היהודית

ביום 24 ליולי שנת 1922 אשרה מועצת חבר הלאומים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שבסעיפו הרביעי כתוב, כידוע:

"ביאת כוח יהודית מתאימה (הסוכנות היהודית) תוכר כמוסד צבורי שמטרתו לייעץ לממשלת א"י ולהשתתף בפעולת גומלין בענינים כלכליים, סוציאליים ואחרים הנוגעים בהקמת הבית הלאומי ליהודים ובאינטרסים של האוכלוסין היהודים בא"י, – לשם השתתפות וסיוע בענינים האלה, מתוך פיקוחם של השלטונות בארץ.

ההסתדרות הציונית, כל עוד מבנה וארגונה מתקבלים על דעת הממשלה המנדטורית, תוכר בתורת ביאת כוח זו.

בהתאם לסעיף זה שבמנדט קבלה הועידה הציונית השנתית, אשר נתכנסה סמוך לכך בקרלסברד, את ההחלטה הבאה בשאלת הסוכנות היהודית: "הועידה השנתית מכריזה, כי ההסתדרות הציונית נוטלת לעצמה את זכויותיה וחובותיה של "הסוכנות היהודית". הועד הפועל הציוני ישמש בתורת אורגן של הסוכנות היהודית".

כנויים אלה והחלטות אלו נתקבלו בתרועות על ידי העתונות הציונית ונתפרסמו בהתלהבות רבה – ואף על פי כן: אילו היה אז הרצון לצטט שוב בשנוי-מה את אבא סיי, המפורסם גם בלאו הכי, כי אז אפשר היה להציג תחילה מעין שאלה כזאת: מה היא הסוכנות היהודית? וענינו על כרחנו: אפס. ושבנו ושאלנו עמו בשניה: מה צריכה הסוכנות היהודית להיות? והחלשנו במקצת את תשובתו וענינו: הרבה מאד.

מה היא הסוכנות היהודית? בויכוח, שנתעורר בכל העתונות היהודית בעולם ובכל המוסדות הפוליטיים שבציוניות, לרגלי פרסום המנדט וגלוי הדעת של הועידה השנתית בשאלה הזאת, – הובלטו במיוחד שתי בעיות עיקריות: בעית המהות החוקית ובעית ההרכב של הסוכנות היהודית. האופי, אשר לבש הויכוח לרגלי הצגת הבעיות האלו, גם הוא אשם במידה מרובה בכך שעד היום לא נפתרה השאלה פתרון משביע רצון ולא ניתנה אפשרות לסוכנות היהודית לפעול פעולה הקולעת למטרה. בעיות אלו הן לפי טבען בעיות שניות במעלה, בעיות-תולדות. ואם נבוא ונעקרן מתוך הקשר ההדדי מבחינת התפקידים ונדון בהן כבפרובלימות בפני עצמן, הרי שאנו גוזרים מלכתחלה עקרות על כל הדיון. הלך מחשבה זה אינו עלול להשפיע השפעה אדירה ומשחררת על התנועה,כיאות לשעה שבה ינתן לעם היהודי, המפוזר ונטול מולדת, אורגן של ביאות כוח אחיד ומאושר מבחינה בינלאומית.

אם נבוא להציג את שאלת מהותה החוקית של הסוכנות היהודית כשאלה בפני עצמה – ודאי שנתקשה לענות עליה תשובה ברורה וממצה. אילו כינסנו היום ועידה של מלומדים מובהקים ומפורסמים ביותר בשטח של חוקי העמים ומדעי המדינה, ודאי שלא היו יכולים לפסוק במפורש את ההיקף המדיני ואת התוכן החוקי של המושג הנדון – "הסוכנות היהודית". מבחינה זו אירע לאותו מושג מה שאירע למושג "בית לאומי", וכיוצא בהן מן הנוסחאות. בכל המושגים האלה, כבכל שיטת המנדט, אנו נמצאים בתחום Terra infognita, בשטחים נעלמים שבפוליטיקה העולמית. לאשרנו או לאסוננו, נמצאים עדיין כל המושגים האלה בתקופת גמישות יתרה, במצב היולי, בטרם יקפאו וייהפכו לחטיבות-תוכן מוגדרות וכוללות. לאשרנו – אם יש בנו די כוח להשפיע השפעה מכרעת על תוכן אחרון זה ולגלמו לפי רצוננו אנו. לאסוננו – אם יבואו כוחות זרים או אויבים ונטפלו לנוסחאות הנתונות עדיין לפירושים, ושיוו להן פירושים משלהם וכפו עליהן את רצונם הם. על כל פנים ברור הפעם עד מאוד, כי רק יחסי כוחות ממשיים, סוציאלים וכלכליים, הם היוצרים את התוכן "החוקי". גם "הבית הלאומי" וגם מכשיר פעולתה, הסוכנות היהודית, ייהפכו להיות בעולם הממש רק מה שיעלה בידינו לעשות מהם. ערכם יהא רב או מעט, כערך הכוחות החיוניים אשר אנו נצליח לצקת בתוכם. פירוש הדבר בראש וראשונה הוא: כי ערכם יהא רב או מעט לפי המרץ הסוציאלי והכלכלי אשר נצליח לצקת לתוך הנוסחאות היורידיות. כי בלעדי זאת לא תהיינה הנוסחאות אלא נאדות ריקים ונפוחים, – אם כי אין הכוונה בזה להגיד שאין לשמוח על הנאדות האלה שבהם נוכל לצקת משהו בשעת הכושר. ולפיכך עלול דיון מפשט מבחינה משטית בשאלת הסוכנות היהודית להביא רק לידי תשובות משפטיות מפשטות, כלומר תשובות אשר מבחינה פוליטית ומבחינת מהלך הדברים המציאותי ערכן הוא שני במעלה. דיון זה עלול למשל, לקבוע כי הסוכנות היהודית היא גוף בשטח המשפט הכללי הבינלאומי (ולא בשטח המשפט הפרטי האזרחי). אך יחד עם זה נצטרך לצמצם את הדבר ולהוסיף, כי הכונה כאן אמנם לגוף של המשפט הכללי אך לא המשפט הרבוני, – ועל ידי כך נבדלת הסוכנות היהודית, למשל, מחברות הצ'רטר הגדולות שבהיסטוריה הקולוניאלית, מטיפוס "החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית", או החברה הקלסית הגדולה "חברת הודו המזרחית". ועוד נצטרך להוסיף כי משום זה מוכרחה הסוכנות היהודית למצוא את מקומה במשפט המדיני הפנימי שבארץ ישראל, וכיוצא בזה. ערכן של נוסחאות אלו לגבי הפעולה העיקרית-הראשונית של הסוכנות היהודית יתחור לנו עוד להלן.

ואשר למבנה הפנימי וההרכב הארגוני של הסוכנות היהודית, הרי שלאחר בחינה יסודית יתברר לנו, כי גם שאלה זו צפה על פני השטח של הדיון הפומבי רק מטעמים חיצוניים ומתוך מבוכה של הרגע. מה הם הקריטריונים אשר יכריעו בהרכב הסוכנות היהודית? ודאי שלא הסיכויים להרווחה מן המצוקה התקציבית המעיקה כרגע, ולא כונות-סתרים טכסיסיות שקופות ביותר אך ברור כמו כן כי שאלה זו לא תפתר מתוך קובינציות ארגוניות בלבד. וטעות תהא זאת אם נשלה את עצמנו לחשוב, כי הכרה זו מוצאת לה מהלכים בה במידה שהולכת וגדלה הרוגזה על דרכי הנסיונות ותוצאותיהם אשר נעשו בכיוון זה. הכרת העקרות הצפונה בהצעות סכימטיות לבחירת אישים ודרכי ארגון – היא היא המהוה לדעתנו גם את היסוד העיקרי לספקות המרובים והשונים שבהם נתקל רעיון הקונגרס העולמי למען ארץ ישראל בקרב החוגים הרחבים של התנועה הציונית. כלום תפתרנה הבעיות–שואלים מכל צד – אשר לבנין הארץ על ידי כינוס קונגרס חדש? כלום נתגבר על המכשולים העומדים בפני מפעלנו על ידי זה שנחליף את צורות הארגון הקיימות ונקים תחתיהן בנינים גדולים או קטנים מהן? כלום יש להעלות על הדעת כי גורלה של התנועה יהא תלוי בסיוע של אישים רבי השפעה, אלה או אחרים, או בסיוען של סיעות פלוניות אדירות-כביכול? כלום יש למצוא פתרון לכך מבחינה ארגונית טכנית? כלום רק זהו המעוות אשר יש לתקנו?

והרי מחשבות בדומה לאלו מתהלכות בקרב התנועה ביחס לסוכנות היהודית, או לפחות מנצנצות מבחינה אינסטינקטיבית. יש בינינו החושבים כי רעיונות מסוימים וברורים על מהותה הממשית – ולא הפורמלית – של הסוכנות היהודית, אילו היתה לנו תכנית בטוחה, לפחות בקויה הכלליים, בדבר פעולתה וגיוס הכספים לפועלה הזאת, אילו יכולנו לבוא בהשקפה רחבה ואעפ"כ מעשית על תפיקדה האמתי של הסוכנות היהודית – היו פני הדברים אחרים. או אז היו שאלות-המשנה, השאלות-התולדות, נפתרות מאליהן. שאלת המהות החוקית של הסוכנות היהודית – לפי הכוח הממשי של פעולתה, שאלת הרכבה – לפי הסגולות הממשיות של היחידים והסיעות מבחינת מלוי תפקידיהן העיקריים.

וכאן טבועה למעשה השאלה העיקרית. מה היא הסוכנות היהודית? ומה עליה להיות? מה הם תפקידיה בתהליך הבנין בארץ ישראל? הסוכנות היהודית היא הגסטור של מפעל הבנין. או ביתר דיוק, כזאת עליה להיות. ובכל איפוא אין היא משרד דיפלומטי, בו נערכות רשימות אסטרטגיות נאות בתוך אפלולית מסתורין. אין היא – או לפחות לא זה בלבד ולא בראש וראשונה – אורגן של רפריזנטציה פוליטית, הרשאי לצמצם את פעולתו רק בשטח "הייצוג כלפי חוץ", ההגנה על "אינטרסים מבוססים", ומלחמה על "זכויות צודקות". היא ודאי שאיננה תפאורת של קישוט במשטר שלנו, כמונרכיה באנגליה, למשל, או שלטונות הסוציאליזציה בגרמניה. אם נכנה את הסוכנות היהודית בשם גסטור של בנין הארץ – פירוש הדבר הו אכי אנו רואים אותה כראות הנהלה של כל המפעל כולו, הנהלה שבידה מתרכזים כל החוטים המרובים המשולבים זה בז, – ארגון, הגנה, יזמה כלכלית ופוליטית, יקוח. מפעל זה יתכן רק במסגרת של תנועת ההגירה בקרב היהודים. והסוכנות היהודית לגייסם, ולמצוא את המכשירים ההולמים את הפוליטיקה הפיננסית שלה ולהשתמש בהם כיאות. מפעל זה מקיף עבודת-התישבות ממושכת, המתפתחת בתנאים קשים. הסוכנות היהודית שומה עליה להכריע בשיטות ההתישבות, לנהל את עבודת הההתישבות ולפקח עליה. ואם להדריך את כל הפעולות האלו, עליה, התישבות, השגת אמצעם, ולבססן ביסוס שיטתי ולא להשאירך ככלי משחק לגורל העיור, – מן ההכרח הוא קודם כל לתכנן תכנית עבודה כלכלית ומקיפה ומבוססת. הסוכנות היהודית היא היוצרת, היא הנושאת ומגשימה את התכנית הזאת. ואם להצלחת הדבר בשלמותו, – לכבוש ארץ וליישבה, להשריש אומה ולטעת אותה על אדמתה, – הרי שזקוקים אנו לפוליטיקה כלכלית והתישבותית תקיפה ומגמתית יותר משאנו זקוקים לשפעת פעולות בכלכלה ובמדיניות ההתישבות – המקבילות או גם מתנגדות אלה לאלה, נחוצה לנו שיטה כלכלית פוליטית הנתונה ביד תקיפה. יד זו צריכה להיות הסוכנות היהודית.

מבחינה זו קרובה הסוכנות היהודית לרעיונו של הרצל בדבר of jees Society. שתים אלו אינן מזדהות אמנם, אך יש מקום לומר, כי הסוכנות היהודית היא ההגשמה הממשית-היסטורית, שבאה בתוקף השתלשלות המציאות, הגשמת הדבר שהיה בימי הרצל אידיאה בלבד, נוסחה סכימטית, צורה מפשטת.

ותנאי ראשון לכך שהסוכנות היהודית תוכל למלא באמונה ובכבוד את תפקיד הגסטור – כי זו תתפוס את תעודתה בכל שיעור קומתה, מבלי לצמצמה מלכתחילה ומבלי לקצץ בה, אם תחת לחץ מצוקת השעה הכבדה ואם מתוך חולשה וקטנות אמונה.

תנאי שני: כי הסוכנות היהודית תעמיד מלכתחילה את פעולתה על התפקיד הראשוני, ולא תצמצם בשטח הדיפולומטיה הגבוהה, ולא תרדוף הצלחות פוליטיות פורמליות, אלא תרכז את כל כוחה בפעולה הקונסטרוקטיבית מבחינה סוציאלית וכלכלית.

תנאי שלישי: כי התנועה הציוינת לא תתרופף בשעת ההכרעה ולא תמוד את גודל המפעל לפי חולשתה, כי אם תמוד את כוחה לפי גודל המפעל.

אולם דוקא בשעת יסוד הסוכנות היהודית עומדת התנועה הציונית במזל של משבר כבד ומסוכן.

מול זה אינו מצטמצם רק בשטח החיים המיוחד לנו בלבד. המשבר הציוני אינו אלא חוליה בתוך המשבר הכללי המקיף את כל חוג התרבות שלנו, זה הקרוי העולם המודרני. ניתוח יסודותיו הכללים של המשבר הציוני פירושו איפוא – לתפוס ולתאר את אלפי היסודות של המשבר העולמי המתבלטים לעין כל אדם בכל מאורע, כגדול כקטן, שבזמננו אנו. כל בר הכרה מרגיש בהם, אף אם לא נמנה להם מספר.

ודבר אחד נתחוור לנו במיוחד: בהגשמת האידיאלים שלה היתה הציוניות, בתורת מפעל קונסטרוקטיבי עצום, תלויה, יותר מכל תנועה חברתית אחרת, באוירה בהירה ושקטה וביחסי חיים יציבים בעולם של ערכים קבועים ועומדים, ותעודתה נעשתה כבדה ומורכבת יותר לאחר שהיא עומדת להתגשם בנסבות עולם אשר זעזעו את כל שטחי החיים, זעזוע חמור ביותר שנתרגש ובא על חוגנו התרבותי מאז עשרות בשנים, ואלי גם מאות בשנים, למן שלחי ימי הבינים.

הכל תמוטט, נהרס, נתרופף והופרך. כוחות ההרס האנרכיים שחרגו ממסגרותיהם, בעטיה של המלחמה האימפריאליסטית, ומלאו פני עולם, לא היה בהם כדי להביא לידי גמר את עבודת הכליה. כוחות התקומה וההתחדשות רפויים הם עד היום הזה מכדי להכריע בכל מלוא כוחם. ולפיכך פרק זה של גלגולים ממושך הוא מאוד, והזעזוע חמור ביותר ודרכו תהו ובהו. משקי האומות הרוסים ומדולדלים, היחסים הכלכליים בין העמים נתערערו עד שרשם, או שנותקו בשרירות לב. בתוקפה האימפריאליטסית-קדומה של הרכושנות, תקופה שנתסיימה במלחמת העולם, נתבלט – בהשואה למתבלט היום – מצב כלכלי איתן מבחינה יחסית; ואילו התקופה החדשה שבה נכנסנו עתה יודעת רק התפוצצות על התפוצצות וזעזועי כאב של העמים, התהליך של מלחמת המעמדות בחברה הרכושנית, מלחמה שהחריפה ביותר בעקב המשבר הכלכלי והגיע למרום פסגתה, – מלחמה זו גוררת אחריה ניתוק מהפכני שלשרשראות היחסים החברתיים והחשת מהפכה הסוציאלית. המוני העמים, שנפגעו מן המלחמה וחוסר העבודה, נושאים את הדלדול והעוני כפצעים גלועים בגופם. ומה תימה יש בדבר אם בהכרת העמים נתשררו בעיקר הספק והאמונה התפלה, עיפות כללית ואדישות? לאחר אמוץ הכוחות הנואש בימי המלחמה, לאחר שכרון התקוות הנפרשות, שפשה בשלהי המלחמה וראשית המהפכה, שקע העולם בלאות רוחנית ונפשית, מעין התפכחות שביאוש, ובאין כל כוח עוצר עז ופעיל – נשתרר על גבי ההריסות הרעב לשלטון, זה הרעב הפורץ על נקלה אך מתרסן בקושי, הרעב של מעצמות גדולות, מעמדות, מפלגות דיקטטורים.

וכלום יש צורך בהסברות סוציוללוגיות מלומדות, כדי להוכיח כי חיי העם היהודי בתקופה הזאת נושאים בחובם את סימני המשבר הכללי עוד ביתר בהירות מאשר עמים אחרים? הן ברור מימלא כי מכות הגורל ההיסטוריות מכבידות ביותר על גוף לאומי אשר נתרופף במרוצת מאות בשנים עד כי רק בעמל רב הצליח לעמוד על רגליו ולשמור על קיומו. גם בלאו הכי נתבלטו בו בגוף זה כבר סימנים ברורים של התפוררות חברתית ההולכת ומתגברת. ורק על ידי מאמץ קבוצי עצום, ועל ידי גיוס כל המרץ הלאומי שבעין, אפשר היה לקוות להעלות ארוכה ולהעמיד כתריס בפני תהליך ההתפוררות בשטח תרבותי, פוליטי, כלכלי-חברתי, סוציאלי-ביולוגי, – את מגמת הקונסולידציה. על התאבקות זו, להעמיד סכר בפני הכוחות הפועלים פעולה צנטריפוגלית בחיי החברה היהודיים, יכלה מלחמת העולם וההשתלשלות שלאחריה להשפיע רק השפעה שלילית, שכן בעטיה נהפך המצב האובייקטיבי של האומה היהודית – ודוקא במרכזי ישובו – ונעשה קשה וחסר תקוה עד לאימה. גם כאן ידועות הן העובדות כשלעצמן, אלא שיש לסכמן שוב כדי להבהיר את ההנחות המוקדמות המשמשות לנו נקודות מוצא. המוני העם היהודי באירופה המזרחית נהרסו כליל מבחינה כלכלית או ניזוקו ביותר, התמוטה הכספית של ארצות מגוריהם פגעה בהם עד כדי קטסטרופה, כוח התנגדותם התרבותי נהרס, שנות פרעות, מלחמות ומהפכות נתרגשו ובאו עליהם, ומבחינה פוליטית נתחלקו שוב בין שש מדינות חדשות או למעלה מזה. ארצות ההגירה סגורות על מסגר. נחשול התנועה האנטישמית גאה בכל הארצות. במצב אובייקטיבי זה טמונים שרשיהן של כמה וכמה תופעות, אשר נסתמנו בשנים האחרונות: ההתפצלות הפוליטית הפנימית בקרב היהודים, האטומיזציה של ההמונים היהודים, שפעת מלחמות ומריבות תורניות ריקות ונבובות, השאיפה לרדוף אחרי נצחונות שוא פוליטיים, ותגבורת הטמיעה למעשה. ובל נלך שולל ובל נתנחם למראה חלקים גדולים מן העם החיים גם כיום חיי רווחה יחסית אף באירופה המזרחית. מעמד רוחה מדומה זה משולל כל בסיס איתן. הוא מסתמן רק במקום שם חידקים סוציאליים וכלכליים מכרסמים את גופי המעים שבתוכם אנו חיים; מקום שם קוניונקטורה חולנית שלטת בחיי המשק, הבורסה השחורה, ו"הפוליטיקה הכלכלית החדשה" מנצחת, מקום שם חוגגת את חגה ספסרות הולוטה חסרת הטעם מבחינת המשק הלאומי, מקום שם שוררת הגאות ילידת-האימה של נירות הערך – רק שם מצטבר גם בידי היהודים – עושר חיצוני ובן חלוף. אך ככל שיצליחו העמים האלה לאזן את כלכלתם ואת משטרם החברתי בצורה זו או אחרת, – והרי הדבר ודאי שיצליח ברבות הימים, – כן תלך ותשמט הקרקע מתחת לרגלי העושר הזה, שכן מסתמנים צינורות יניקתו. קשה לתאר כי ההמונים היהודיים ישובו אז וישתרשו בתנאי החיים החדשים, – אם סוציאליסטים ואם רכושניים, – אפילו אם נניח כי רוסיה כולה עד למזרח הרחוק תפתח כארץ הגירה, העם היהודי ישקע אז על כרחו במשבר חמור חדש, אשר אין לראות את פתרונו.

אלה הם התנאים שבהם עומדת הציוניות להגשים את שאיפותיה. והם המה – בסוף כל החשבון – יסודות המשבר הציוני.

הציוניות אינה חיה בתוך חלל חסר אויר, אין היא מנותקת מן העולם החיצון ואינה בת חורין בפעולתה. עם כל נשימה ונשימה סופגת הציוניות את אוירת העולם הזה, כוחותיו וחמריו הם המה היוצרים את חמרי הזנתה. ואם להגדיר בקצרה את ההתפתחות המיוחדת אשר ניתנה לתנועתנו בתנאים האלה, הרי יש לומר: הציוניות פועלת בשנים האלו בקו הליקוידציה המתגברת במהירות הולכת וגדלה. כל שטחי הפעולה הציונית נוגעו בתהליך הליקוידציה הזה–עבודת ההתישבות הופליטיקה, התעמולה והמשק הכספי, התנועה בגולה וארץ-ישראל. מוזר הדבר כי העתונות הציונית הרשמית אינה נותנת דין וחשבון גמור על כך לעצמה ולצבור. אמנם היא נאנחת אנחה כבדה על צוק העתים, אך יחד עם זה הריהי חוששת להתעמק עד שרשי הדברים, ורבים הם הציונים אשר אינם יודעים כמה רחוקים אנו כיום מן הציוניות של הצהרת בלפור ושל ועידת השלום. העתונות הציונית רואה בכך משום עמדה אחראית, כאילו אחריות יש כאן אם מכסים בצעיף את המעוות תחת לתקנו. כלום לא נתחוור לה עדיין כמה גדול הרס הכוחות במחננו? כלום אין הרס זה ברור לעין בשעה שאפשר לתארו על גב הטבלה מתוך שרטוט של קוי-עקלתון – אילו היה תיאור גס כזה עלול להשפיע? וכלום מפקפקת היא עוד העתונות בדבר, שתהליך הליקוידציה בציוניות הגיע לנקודת הגובה הדורש הכרעה? ומאידך – כלום תתכן בקורת עבודתנו, שיטותיה, אמצעיה ומטרותיה – שלא על יסוד הכרה מלאה במצב הקיים?

ישנם אנשים – גם בין המנהיגים הציונים – אשר לפי מזגם הריהם סובלים ביותר מתבוסות פוליטיות, ומשום כך סובלים הם ביותר מן הנסיגה האסטרטגית המתמדת של הפוליטיקה הציונית. ואמנם השפל שבמעמדנו הפוליטי, למן שנת 1918, קשה ומכאיב למדי. הקבלות אחדות, הניתנות בזה, תשמשנה במקום שיטת הערכה מדויקת. רק סימנים אחדים בלבד יצוינו כאן כעדות לתמורה שחלה בכוחות תנועתנו, בערכה והכרתה העצמית. ונוציא מכלל הערכה את כל אותן השמועות הדמיוניות, אשר שמשו במשך זמן מסוים סינסציות בעתונות הציונית והדהימו את הקהל ברשימות מיניסטרים יהודיים וקומבינציות ממשלתיות. אך הבה נשוה, למשל, את ערכו החיצוני ואת כוחו האוטונומי של הישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הועד הזמני, אשר ראה את עצמו מבחינה מסוימת כראות ועד פועל זמני של כנסיה לאומית מכוננת, וגם פעל את פעולותיו על פי ראיה זו, – לעומת הועד הלאומי ואספת הנבחרים כיום וערכם בחיי הארץ והישוב. וכמו כן נקח לשם הקבלה צמד עובדות שני: באביב שנת 1919 שיגרה היהדות הא"י משלחת לאירופה, והוטל עליה להגן על דרישות הישוב בפני הועידה הציונית ובלונדון. בין שאר הדרישות היתה גם ההצעה, – אשר ודאי לא הוצעה סתמית אלא נתבססה על אינספירציות מסוימות, – כי עניני ארץ-ישראל יתנהלו בממשלה המרכזית באנגליה על ידי סגן מזכיר מדיני מיוחד, בא-כוח הציונים

[1]. ואילו כיום לא רק שאין לאל ידנו לטהר את האדמיניסטרציה הא"י מפקידים אנטי-יהודים ואנטי –ציונים, אלא שגם אין אנו יכולים להשפיע אפילו על המקרה המיוחד בדבר נציב ירולשים, בירת הארץ, עיר בעלת רוב יהודי – אף על פי שזו דרישת הישוב העברי כולו, הנתמכת על ידי ההנהלה הציונית בארץ ועל ידי שלושים וחמש הסתדרויות יהודיות. היו ימים שבהם האמינו אף אישים רצינים, אשר ראו את עצמם כמדינאים ריאליים, באפשרות הפקעת האחוזות הגדולות של הערבים לטובת הבית הלאומי, – ואילו בשנת 1922 נשללו גם קרקעות הג'יפתליק במידה רבה מתביעותיה הצודקות של ההתישבות היהודית.

ואף על פי כן הרי הליקוידציה הפוליטית הקשה, שצוינה בזה, לא היא המכריעה כאן בעיקר. אין היא אלא תופעת לואי, שמקורה בתופעות עמוקות יותר. פירושה: הסתגלות הכרחית ומכאיבה על מדתנו הפוליטית ומצבנו המשפטי למציאות הסוציאלית והכלכלית, זו אשר עצמת השפעתה על תנועתנו מתבלטת בעיקר במפעל ההתישבות שלנו ובתנועת העליה לארץ-ישראל. מבחינה זו הרי ההתפתחות הפוליטית בשנים האחרונות אינה אלא פונקציה או השפעה של מאורעות מקבילים בהתפתחות העבודה ההתישבותית והעליה. חשבונות והצעות בדבר אפשרות הקליטה של הארץ לשנים הקרובות נערכו לפני 4 שנים על ידי כל המנהיגים האחראים של ההסתדרות הציונית, והערכות אלו נתפרסמו ברבים. לא נדון כאן באותן ההערכות שהיו מלכתחילה מחוץ לגדר הגשמה בלוד, טריטש), ולא באותן ההערכות אשר תוצאותיהן הסופיות מכוונות לדורות (קפלנסקי). נצטמצם הפעם בחשבונותיהם של המנהיגים הציונים האחראים, שאינם שייכים לשום קבוצה משתי הקבוצות הנ"ל, אלא להיפך שייכים ברובם ל"תופסי המועט". מהם וייצמן הוא שקבע בפני הועדה של מדינות ההסכמה מספרי עליה של 70-60 אלף איש לשנה. דומה כי סוקולוב פרסם בפאריס הצעה בדבר 5 מיליון עולים יהודים במשך 25 שנים, שפירושה 200,000 עולים לשנה באופן ממוצע, או לפחות אשור חשבונו של ויצמן לעליה בשנים הראשונות. מוצקין דבר אז על מכסת עליה בת 100,000 לשנה. מספריו הזהירים של ד"ר רופין, והם בעלי משקל ביותר, קובעים אף המה מכסה שנתית של 33,3 עד 100 אלף לשנה

[1]. ואם נניח כי מספרים אלה אינם מבוססים על שעשועים באפסים בלבד, אלא על דיעות מבוססות בדבר הצרכים והאפשרויות של הציוניות, כי אז משנה תדהמה נדהם למראה הקצב המהיר של תהליך הליקבידציה בשטח חיוני זה שבפעולתנו. עוד בישיבת הועד הפועל בפראג נתקף רופין בחריפות, כי על כן עורר להפחית את המכסה השנתית המשוערת של העליה. עמדתו נראתה עוד אז כדפיטיזם מסוכן. מני אז בא השפל לא רק בתקוות, אלא גם במספרי העליה למעשה. ואין לך עדות חותכת מזו של מספרי הירחים האחרונים. ואלה המספרים הרשמיים לעליה היהודית בחדשים האלה:

ספטמבר 1922 ... 688 נפש

אוקטובר 1922 ... 720 "

נובמבר 1922 ... 1148 "

דצמבר 1922 ... 614 "

ינואר 1923 ... 1022 "

פברואר 1923 ... 888 "

מרץ 1923 ... 810 "

וכשאני רואים בהתפתחות זו סימן רציני מאוד לתהליך הליקבידציה בציוניות – הנה אין הכונה בזה לנפח מחדש ניפוח מלאכותי את המחלוקת העתיקה והעקרה ביסודה בין המכסימליסטים ומתנגדיהם. מסקנותינו אין להן נגיעה כלל למלחמה בינים זו. גם הציונים שנתפרסמו לגנאי כמינימליסטים קיצוניים – לא צמצמו את מגמתם יותר מכפי שזו נוסחה בשעתה על ידי ליכטהים: "כל הרואה בציוניות לא מפעל של שעת מצוקה, אלא את מפעל העתיד הלאומי היהודי יראה בזה מפעל ענקי אם יעלה בידנו להושיב בארץ-ישראל שלושה מיליון אנשים במשך שני דורות, ועל ידי כך... תחול התמורה המכרעת בגורל העם היהודי"...

[1] וכלום יש לראות בהתפתחות של מעשה את ראשית ההגשמה של ציונות מינימלסטית זו, לפחות? ובכלל האם יתכן להגיע למטרה הזאת בצעדים כאלה? וכל המשלים עם המהלך הוקצב של העליה הזאת – אשר הפכה הרגל כמעט – כלום מאמין הוא בהגשמת "ביתנו הלאומי לעתיד", אשר ישמש מפנה מכריע בגורלנו הלאומי? ההליכה בדרך זו פירושה ויתור על המטרה.

כגורם יסודי להתפתחות זו הכל קובעים, כמובן, את ההתפתחות המקבילה של משק הכספים הציוני, שבו מתגלים בכל מקום אותם הקוים של ירידה מהירה בתוצאות האוביקטיביות ובתקוות הסוביקטיביות. ודבר זה מביא לידי מחסור כבד באמצעים עד כי כל התכניות יורדות לטמיון. חסרים אמצעים לשם ארגון ומימון עליה בהיקף רחב, והמחסור מכביד עוד יותר בשל כך שהארצות המשמשות נקודת-מוצא לעליה הא"יית – הן שנפגעו ביותר מן המשבר בכלכלה העולמית ובפיננסי העולם. ולא עוד אלא שחסרים גם האמצעים כדי לפתח בא"י גופה מפעל התישבותי בעל היקף, שיוכל לשמש כלי-קיבול לעליה מתגברת וגדלה.

אכן במשך השנים האלו היתה העבודה ההתישבותית בארץ נתונה בתנאים קשים מאוד. ואם גם נודה כי הצלחנו להעסיק ברובם את 15 אלף הפועלים, שנכנסו לארץ בשלוש השנים האחרונות, בעבודות הצבוריות, ובתקופה האחרונה בעבודות בנין הערים, הרי יחד עם זה יש להדגיש, כי עבודת ההתישבות כמעט שלא התקדמה. בסוס המושבות הלאומיות, שנמצאו בדרגות מעבר, וזקוקות היו רק לסכומים נוספים לשם אשקעות משקיות אחרונות על מנת לעמוד ברשות עצמן – אף ביסוס זה נדחה. ואדרבה, יש אשר נדמה כי גם הקיים – קיומו עלול להתמוטט בעטים של משברי כסף רצופים. ואשר לעמדות הישוביות החדשות והמועטות ב"עמק" – הנה כל מי שעקב, ואפילו מרחוק, את דרכם הקשה של חברינו העובדים בנהלל, תל-יוסף, גבעת יחזקאל וגבע, עלול לבוא לכלל דיעה כי הללו עשו את דרכם בתנאים מפוקפקים לא רק מבחינת החסכון-באנישם, אלא גם מבחינת הפריחה המשקית של הישובים האלה לזמן רב. מכסימום של חלוציות והקרבה עצמית אינו יכול למלא את מקום האמצעים המינימליים המשמשים הנחה ראשונה לכיבוש קרקעות חדשים והקמת משקים רציונליים. ברור מימלא, כי נוכח פני תנאים כאלה נדונות לגניזה תכניות ההתישבות הרחבות, כגון זו אשר הביא אוסישקין מא"י לועידה הלונדונית, ושיטות התישבות רחבה דוגמת כיבוש הנגב, וכל שאר התקוות והשאיפות. דוקא ישוב צעיר מבחינה יחסית הוא התלוי ביותר במצב כספי איתן ומותאם ללצרכיו המיוחדים. יוצא איפוא, כי המשבר במשק הכספי הציוני משפיע השפעה יתרה ובלתי אמצעית על התפתחות הישוב יותר מאשר על כל שטחי פעולתנו.

ולבסוף, השפעת המשבר האוביקטיבי הזה, אשר מקורו בבעיה הכספית שלא נפתרה בבנין הארץ, על ההכרה העצמית של התנועה: – השפעה זו היא ברורה פחות אך לא פחות רצינית. תחת רוח ההעפלה והפעילות ללא ליאות בחוגים הרחבים של הציוניות, הביאה השפעה זו לידי עיפות, אדישות וספקנות. האמונה בתעודתנו הלאומית הגדולה ובכוחנו להגשים את התעודה הזאת – פינתה את מקומה בלבבות רבים להלך נפש של ליקוידציה. הציונים נגררים עם הזרם ומצפים לנסים. העתון הא"י "הארץ" מתאר את המצב בדברים כאלה:

"כגודל הגולה היהודית כן גדלה המבוכה והתמוטה שהשתררו בה, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה רוחנית. ניתק הקשר החי בין ההסתדרות הציונית והמוני העם. התנועה הציונית שוב אינה ממלאה את נפש האומה, שוב אינה משמשת ביטוי וצרה לשאיפות האומה וצרכיה. ובארץ הבית הלאומי באנו עד דכא. המצב החמרי הוא בכל רע, והפוליטי – רע שבעתים. הפוליטיקה של עוות דין והשפלה לאומית היתה ללחם חוקנו ולאויר נשימתנו

[1].

תיאור זה כשהוא לעצמו מציין למדי את הלך הרוחות בקרב התנועה. אולם יש בו לפחות בבואה מלאה לדבר אשר אצל רבים מן הציונים, ואולי רובם, אינו עובר את סף ההכרה. בהשתרשות הנסתרת, כמעט השתרשות בלא יודיעם, של פסיכולוגית הליקבידציה בקרב הציוניות – בה רק בה עיקר הסכנה. ממנה שורש ההתרופפות בכוח המשיכה של הציוניות, התרופפות שאינה מיוסדת לא על גורמים מן החוץ, לא על פעולותינו בעבר, ולא על אפשרויותינו בעתיד. הרי זה מצב הדומה למצב שעליו מדבר "אחד העם" לרגלי ההצלחה הראשונה של "חובבי ציון": "מן העת ההיא" – אומר הוא – "החלה לו (לרעיוננו) תקופה חדשה... תחת אשר לפני זה הלך הלוך וגבור והתפשט בכל פנות העם, ובעליו נשאו עיניהם למרחוק בלב שמח ויוו לגדולות, – חדל עתה, אחר נצחונו, לקנות לו לבבות חדשים לבקרים, וגם המחזיקים בו כמו רפתה רוחם

[1]. וכיון שכוח המניע בתנועה הציונית וברעיון הציוני שותק במידה כזאת, מצטמצמת פעילותם של האנישם, אשר שמרו על אוצר מרצם, בהספקת צרכי התקציב הקטנים לעבודת יום יום ולהוצאות השוטפות של המנגנון הציוני. גם מבחינה זו משמש המשבר הכספי סבה ישרה לתשישות הרוחנית והנפשית בקרב התנועה.

ובכוח כל ההשתלשלות הזאת נצבה התנועה הציונית על פרשת דרכים. הסכנה המרחפת עליה לרדת ממדרגת העלילה המכונת של דור-יהודים זה למדרגת שאלה שניה או שלישית במעלה לגבי עתידנו הלאומי, הסכנה לאבד את משמעותה החיונית, – סכנה זו העמידה אותה בפני הכרעה. יכולה היא להמשיך בכך ולהגרר אחרי מהלך המאורעות ולהשלים עם המצב הקיים. תוצאתה של ציוניות-ליקוידציה זו יהא ויתור גמור. והאומה היהודית מחויבת איפוא להציג לפניה תעודות אחרות ומטרות אחרת, אם רוצה היא בחיים ובעתיד. או שתנזר התנועה הציונית מעמדת ההשלמה-עם-הל ותנקוט תחתיה בפוליטיקה של התערבות פעילה. אזי תוכל להעמיד תריס בפני הקפאון שבעבודת ההתישבות והעליה, ובפני המשבר מהתמיד, הפוליטי והנפשי, – ע"י הבחנה ברורה במצב הקיים, בקורת ללא חוס על השיטות המקובלות, וסטיה ממשית לעבר דרכים חדשות ואמצעים חדשים. ואם אמנם נכון הדברכי בעית-אם לכל המצב היא שאלת הכוח הכספי של מפעלו, ובו תלויים מבחינה פונקציונלית כל יתר הסעיפים, – התישבות, עליה, פוליטיקה, – אזי יש לגולל מחדש את הבעיה הראשית של בנין הארץ ולהעמידה במרכזו של המבחן, ובשעה זו, שעת הכרעה כבדה לתנועה הציונית, נגשת הסוכנות היהודית, בתורת גסטור שלה, להתיצב בראש המפעל.

עליה מוטלת החובה לגשת במרץ לפתרון המשבר. עליה לערוך מתוך כובד ראש מבחן נמרץ לאמצעים והדרכים שהשתמשו בהם עד כה בכל שטחי העבודה בארץ-ישראל. עליה לעשות עת עצמה לנושאת השיטות החדשות, אם בשטח פוליטיקה כספית מתוקנת, ואם – מבחינה כללית – לגבי שיטה מאוזנת היטב של הכלכלה וההתישבות בארץ-ישראל. ויחד עם זה נטל עליה לשמש מוסד עליון המוציא לפועל את הפוליטיקה הזאת.

ובכדי שתיאור המצב הכללי לא יהא לקוי בחסר – יש לציין, לצד הגורמים הקובעים את המצב האובייקטיבי של העם היהודי והתנועה הציונית בשעה זו, גם את הגורמים הקובעים את עמדתה של ארץ-ישראל. במעמדה של ארץ-ישראל, תוך המסגרת של מערכת-העולם הפוליטית, חלו שינויים עקרוניים בהתאם למלחמה וחוזי השלום, שנויים בשני כיוונים:

1) ארץ-ישראל הוצאה מכלל אגוד טריטוריאלי גדול (הממלכה, העותומנית לשעבר), ובתורת יחידה פוליטית אדמיניסטרטיבית נהפכה לאבן פנה בעמדה האסטרטגית האנגלית במזרח התיכון. ערך העובדה הזאת נתברר למדי גם מתוך גלויי הדעת של מדינאים בריטים וחברי הפרלמנט (וינסטון צ'רצ'יל ודג'ווד ואחרים).

2) מפאת ההתפתחות המדינית של ארצות המזרח – שובצה ארץ-ישראל במערכת מדינות ערביות, רבוניות או רבוניות למחצה. עירק והג'אז, מצרים ועבר-הירדן – מהוות את סביבתה הפוליטית הקרובה. על ידי כך תדחף ארץ-ישראל במידה מסוימת – גם אלמלא היתה קיימת במציאות שאלה ערבית פנימית, – לתחום השפעת-הגומלין שבין הגושים האלה

^[1].

3) בארץ-ישראל גופה נכנסה התפתחות האוכלוסיה הערבית לאצטדיה חדשה מסוימת. השנים האחרונות הביאו בכנפיהן ראשיתה של תנועה לאומית, היולית למדי אך מתפתחת והולכת בצעדים מהירים, באופן יחסי. ואם יש חלוקי דיעות בהערכת הגורם החדש הזה המשפיע את השפעתו כבר כיום, הנה אין להטיל ספק בכוחו הלאטנטי בכללותו.

מבחינת השפעתם על עבודת ההתישבות שלנו, נוטים כל הגורמים האלה לצמצם את התחומים האובייקטיביים להגשמתה וכופים עליה, כיבכול, ךתקופת זמן קצרה ביותר להשלמתה. ובשום פנים אין להניח, כי הקצב וההיקף של העבודה בבנין ארץ-ישראל אינם תלויים כל עיקר בדרגת הבגרות של ההתפתחות הזאת. אדרבה, מכאן נובעת החובה המוטלת עלינו, אם לא ההכרח, לאינטנסיפיקציה מכסימלית ככל האפשר, ולהרחבה מהירה ככל האפשר, של פעולתנו מבחינה כלכלית וחברתית. לאור המצב הזה אסור לנו לא רק לסמוך באפס מעשה על מהלך המאורעות, אלא גם לנקוט קצב אטי אשר אולי היה הולם אותנו בתנאי התקופה שלפני המלחמה. ואם הסוכנות היהודית אינה רוצה לאחר את המועד ורוצה לקבל בחשבונה גם את מערכת העובדות האלה לפי ערכן המשפטי, הרי שעליה לא רק לנקוט בפוליטיקה כספית-התישבותית ההולמת, לפי היקפה, את מטרות התנועה הציונית, – אלא גם לקבוע את גצב ההגשמה אשר יבטיח את קיומו של הישוב העברי בא"י ואת עתידו בכל קונסטלציה מדינית שהיא.

היתכן כי ישמעו קולות מתוך המחנה הציוני נגד התפיסה הזאת, קולות אשר יטילו ספק במסקנות האלו לאור הערכה אחרת של מצב הענינים? כלום רשאים הללו להכריז כי גם מטרה זו שאנו קובעים לישוב ארץ-ישראל מקורו הבנה מוטעית, מופרזת או קלת-דעת בציוניות, וכי מימי אחד העם אין עוד ספק מבחינת הציוניות שארץ-ישראל אין לאל ידה לפתור את שאלת היהודים בתורת בעיה המונית על ידי התישבות מיליונים, ושעל כן הכל שריר וקיים? אין אנו מתכוונים בדברינו אלה לציונים המתונים מסוג אלה היושבים במערכות ה"טיימס" ו"ג'ואיש גרדיאן". כוונתנו לציונים הרציניים, בעלי המצפון,הרואים באמת ובתמים בתורת המרכז הרוחני, הקשורה בשמו של אחד העם, את אידיאלם הלאומי. יש לבוא לידי הבנת גומללין אתם בזמן קצר בנידון מטרת עבודתנו. גם האנשים, המאמינים אמונה שלמה באמתותו של הרעיון היסודי בתורה הזאת, לא יעלימו עין מן העובדה, שתורה זו התפתחה ברבות הימים, הושלמה ונתבגרה. התפתחות זו הושפעה ביותר מעולם הרעיונות וההשקפות של הפועלים בארץ-ישראל. התפתחות זו נקבעת כיום בשני כיוונים. מצד אחד נתחוור כי "מרכז תרבותי לאומי" לא יתואר בלעדי בסיס רחב ויצב של ישוב גדול. תרבות אינה נוצרת במעבדה; היא יכולה לצמוח צמיחה אורגנית רק מתוך חיי טבע ויצרה של צבור. אין היא יכולה להווצר על ידי קומץ קנאים ואנשי הזיה, היא זקוקה לקרקע של חברה חיה היוצרת את התרבות מתוך המהלך הנורמלי של חייה, והמחויבת להקיף מאות אלפים למען תוכל לפעול כמרכז לאומי יצרני עצמאי. מאידך גיסא נתחוור, כי "מרכז תרבותי לאומי" אין לתארו כבלתי-משפיע מבחינה סוציאלית וכלכלית, – כשם שהיתה למשל ה"חלוקה", – אם יש ברצונו לפתח כוחות מרץ לאומיים תרבותיים, ולהאציל מאורו על רחבי הגולה. השפעות כאלו לא תאצלנה מ"אגודות משכילים" ולא מקבוץ אנורגני של תגרנים, פרדסנים ובעלי נכסים סתם. גם המרכז התרבותי הלאומי תובע לעצמו בסיס סוציאלי כלכלי בריא. אשר יסודו המפעיל והמחדש היא העבודה העברית. בלעדי היסוד החברתי והכלכלי של העבודה העברית, בתורת מקור היניקה, לא תוכל היצירה הרוחנית שלארץ-ישראל להשפיע השפעה מחדשת על המוני העם בגולה, כפי שמצפה התנועה הלאומית של היהודים. אולם יצירת בסיס כזה של התישבות עמלנים לשם "המרכז הלאומי" – דורשת קודם כל – מבחינה כלכלית – התישבות רחבה מבחינה יחסית כהנחה מוקדמת למחזור הטבעי של הכלכלה הלאומית.

לגבי אלה התופסים את המושג "מרכז לאומי" תפיסה כזאת, או מודים בתפיסה זו, נעלמים כל חלוקי הדיעות. ואמנם מטרת התנועה הציונית, כפי שנקבעה ע"י תפיסה זו, היא היא המטרה היחידה היכולה לעמוד לעיני בני דורנו. ואין זה מענין כלל אם זוהי באמת "מהטרה הסופית" שלתנועתנו והתישבותנו. איש מאתנו אינו יכול לדעת משהו, או לחזות מראש משהו, על מטרה סופית זו, שכן איש מאתנו אינו יכול לחזות מראש את תנאי ההתפתחות של הישוב בעתיד. יתר כל כן: אין אנו מעונינים כל עיקר לקבוע את המטרה סופית על פי יחסי הכוחות בארץ כיום, ולפיכך עלינו להתרחק מהכרזות מעין אלו. וודאי כי ויכוח בשטח זה אינו מתפקידיה של הסוכנות היהודית.

וזאת תעודתה היא ותעודתנו אנו: ליצור על ידי עליה, התישבות, פוליטיקה – את ההנחות המוקדמות הדרושות לשם קיומו של מפעל הבנין היהודי והתפתחותו בעתיד. במשך עשרות בשנים לא תוכל גם הסוכנות היהודית, אף לאחר שתתקדם בדרך הפתרון של בעית הכספים וההתישבות, ליצור לנו משק לאומי מסועף ופורח. תהליכים סוציאליים, הדורשים תקופות צמיחה ממושכת, אינן נתונות להחשה בדרך נס, אלא זאת אנו יכולים וחייבים לעשות: לכבוש בארץ, במשך פרק זמן שהוא בשבילנו שנסה היסטורית, את העמדות הסוציאליות והכלכליות אשר ישמשו, בתורת כוח ממשי, יסוד מוסד להתפתחות עתידו שלעמנו בארץ-ישראל. אך טעות היא בידי האומר, כי יסוד זה יושג רק על ידי רוב כמותי של יהודים בארץ. הרדיפה הסתמית אחרי הרוב עלולה להטות אותנו מתעודותינו הישוביות הגדולות. תבונה ישובית, משוק רציונלי, מתינות פוליטית, מרץ של תרבות וציביליזציה בקרב ישוב לאומי בארץ-ישראל, הבנוי על יסוד איתן ובטוח של עבודה עברית, – עלולים לשמש כוח העולה בחשיבותו ובהשפעתו על כוח המספרים. ישוב יהודי, אשר במשך עשר שנים יגדל רק פי חמשה או פי ששה, עלול לא רק לעמוד בפני סערות הזין, אלא גם לשמש גרעין לתהליכי גידול בעתיד, אשר צורותיהם ואפשרויות התפתחותם אינם נראים לעינינו. ומאידך – היקף זה של עבודת ההתישבות, אשר תקיף על כל פנים אלפים ורבבות, הריהו במדה ידועה ההיקף המינימלי הדרוש מבחינה מדינית וכלכלית לישוב היהודי, למען יוכל באמת ובתמים להתעלות לשיעור מרכז האומה; ואם לא יוכל לפתור את שאלת היהודים בכל היקפה, הנה יוכל לפחות להבטיח את ההתפתחות החפשית של הלאום העברי לעתיד לבוא.

וכי תעודה זו, אשר שומה עליה על ארץ-ישראל העברית למלא בחיי היהדות העולמית, היא הקובעת בהכרח גם את השיטה והכיוון שבעבודת התישבותנו – דבר זה היה ברור ומובן ממילא לתנועה הציונית מראשית צעדיה. תפיסת התעודה הזאת היא שעוררה בנו תמיד את ההכרה – ואל לנו להתעלם מהכרה – ואל לנו להתעלם מהכרה זו גם תחת לחץ הרגע – כי עלינו לשאוף אל צבור מעורה בקרקע ומושרש בחקלאות בתורת יסוד עיקרי של הישוב, ולא להתישבות עירונית ללא רקע חקלאי מספיק, כפי שהיא נדרשת בבית מדרשם של נביאי אליל בכלכלה, המשבחים ומקלסים את כשרון המסחר והתגרנות של היהודים. שכבת האומה העובדת את האדמה אינה רק הכוח האיתן ביותר מבחינה חברתית וכלכלית. אלא היא גם הקובעת – מתוך השקפה מרחיקה ראות – את האופי הלאומי של שטח ההתישבות, והיא היא גם תריס הבצרון החזק ביותר של מרץ לאומי כלפי כל הכוחות החיצוניים. אותם העמים היושבים לבטח ועובדים את אדמתם – מסוגלים לעמוד בפני כל מכה היסטורית כבדה שבאה להם מידי הגורל. ומשום כך חשובים לנו, מבחינת מטרתנו, כל מיני בתי מסחר, סניפי בנקים מפוזרים, וסוכנויות סחר בערי החוף–הרבה פחות מאשר ישוב המלוכד, ככל האפשר, על שטחים רצופים ומהוה, ולא גם במסגרת בלתי שלמה ומצומצמת לכאורה, יחידה כלכלית-לאומית החיה וניזונים בתוך המחזור הטבעי של ייצור, חלוקה וייצור-משנה.

הנה כי כן תיארנו בשרטוטים מועטים את המטרה אש הסוכנות היהודית מחויבת לשוות לעצמה בעבודתה הישובית בעשר השנים הקרובות, אם יש ברצונה ליענות במידת-מה לצרכים הלאומיים. ברם אל נשלה את עצמנו: עבודת ההתישבות, גם לפי קני-מידה אלה, זקוקה לאמצעים העולים לאין ערוך על הכנסותינו לפי השיטות הנהוגות עד עכשיו. מנקודת השפה כספית זו הרי יש בו בתפקיד של העברת חצי מיליון יהודים במשך עשר שנים לארץ-ישראל – משום מפעל הראוי להמנות בכלל המפעלים של התישבות מודרנית גדולה.

אם נשתמש להערכת ההוצאות במספרים שנתקבלו מן הנסיון של התישבות העובדים בארץ, מספרים העולים בד בבד עם חשבונות המומחים הישוביים האחראים, כגון רופין, אטינגר, וילקנסקי, אליעזר יפה; ואם נודה בחלוקה הפרופורציונלית של התישבות חקלאית ולא-חקלאית

[1], המחשבת שלוש משפחות בלתי חקלאות כנגד כל משפחה חקלאית – וקבלנו איפוא את הסכום השלם של 25 מיליון לא"י (אם לא למעלה מזה), סכום אשר נזכר תכופות בויכוחים הציוניים בשנים האחרונות.

יוצא איפוא, כי השאלות אשר הסוכנות היהודית נדרשת להשיב עליהן תשובה ברורה, הן השאלות הקשורות בבעיה הכספית של בנין ארץ-ישראל. מה הם האמצעים ההולמים את הצרכים הכספיים של המפעל הציוני? כולם מתאימות הן הדרכים אשר בהן צעדה הפוליטיקה הכספית הציונית עד עתה וכלום מסוגלות הן להוביל אל המטרה? הזקוקות הן להשלמה ולתיקונים, היש צורך להכניסן בתוך מערכת של תכנית כספית מקיפה? כלום יש לבסס את התכנית החדשה הזאת על יסודות חדשים של פוליטיקה כספית? ומה הם התנאים אשר יאפשרו את השימוש בשיטות מימון חדשות מעיקרן והולמות את המטרה?

עד עתה השתמטנו, ואלי בצדק, מלתת תשובה ברורה לכל השאלות האלו. "מתן הצורה לפיננסים שלנו", כך נאמר מצד רשמי, "יהא תלוי במידה רבה בארגון המדיני-משפטי אשר תלבש העדה היהודית בארץ ישראל"

[1]. אולם ההכרעות בשטח זה כמעט עברו כבר, והצורות המדיניות-משפטיות לעבודתנו בעתיד קבועות הן לאורך ימים. מסגרתה החיצונית הן: החלטות חבר הלאומים, מסירת המנדט לידי בריטניה הגדולה, והקמת הסוכנות היהודית. בא איפוא הרגע והתנאי המוקדם "למתן צורה לפיננסים שלנו" נתגשם. הסוכנות היהודית נתבעת כיום לתת את התשובה.

תשובה זו חייבת להכריע קודם כל בדבר: כיצד תתייחס הפוליטיקה הכספית אשר תנהל הסוכנות היהודית בעתיד לשיטות הכספיות שהיו מצויות קודם, לפני יסוד הסוכנות, בקרב ההסתדרות הציונית – אלה שהיו נהוגות למעשה, או מופרכות, או שנויות במחלוקת.

ב. אגדת היזמה הפרטית

שלוש דרגות עברו על ההתישבות בטרם נתנה ההסתדרות הציונית את ידה להתישבות זו למעשה. וכנגדן שלוש דרגות מקבילות של פוליטיקה כספית, הנבדלות זו מזו לפי שיטותיהן והשפעותיהן. בדרגה הראשונה היתה קופת האגודות של "חובבי ציון" המקור הראשי שממנו באו האמצעים העלובים, כשם שקבוצות אלו המאוגדות איגוד רופף בלבד היוו גם את הכוח המיישב העיקרי. התקציב השנתי לא עלה אז על סכום של כמה עשרות אליפי רובל

[1], וכמעט שאין לציין לגבי תקופה זו פעולת התישבות שיטתית או פוליטיקה קרקעית. אחר כך, תוך כדי משבר כלכלי כבד במושבות הצעירות, עולה על במת הפועלה הגורם כספי אחר שחשיבותו מרובה יותר, הוא ההון הרוטשילדי אשר הוקדש מטעם הברון הפריסאי למטרה פילנטרופית. בעזרת מיליוני הפרנקים של הקרן הזאת מתבצרות שוב העמדות הישוביות הרופפות, נגשים לאשקעות חדשות ויצירת משקי מופת אחדים. ידוע הדבר כי הרצל התנגד כל הזמן להתאים את עבודת ההתישבות המדינית שלו למסגרת זו, שבה המשיכו לעבוד הן הועד האודיסאי הן היק"א, אשר ירשה בשנים שלאחר כך את מקום האדמיניסטרציה של הברון. ובועד הוא דוחה את ה"חדירה בשלום" ללא ערובות בינלאומיות, כשם שדחה את שיטת העבודה הפילנטרופית – העמיד – מדעת ובבחינת השיטה – את הפוליטיקה הכספית של ההסתדרות הציונית, עד בוא תור ההתישבות הגדולה, על תכנית הכנה בלבד. וכמסקנה גמורה מכך מכילה תכנית זו, מלבד עיקרון אחד שלילי – דחית כל ההוצאות לשם עבודה ישובית זעירה – את שני הסעיפים החיוביים: תצבורת הקרנות הלאומיות וריכוז הון הבנקים הלאומיים עד להשגת ה"צ'ארטר". ורק לאחר שנתבדו בהחלט התקוות להשגת המטרה בזמן קצר – נתהווה בציוניות, אשר נדחפה בתוקף התנאים יותר ויותר לעבודת בנין ממשית בארץ, אותן השיטות ותכניות המימון התופסות עד היום הזה, בצורות שונות ומשתנות, את חזית הפעולה.

מני אז מופיעה גם היזמה הפרטית ותופסת מקום כבוד בשורת השיטות הכספיות המקובלות. ומני אז נמצאו בתנועה הציונית קבוצות פרקציות או אישים בודדים, אשר נטלו את היזמה הפרטית תחת כנפיהם לטפחה באהבה רבה, והשתמשו בסיסמתה בשטחי הכלכלה השונים,עניני בנקים, מסחר ותעשיה, והעלוה על ראש תכניתם. החלו ב"ציוניות על יסוד עסקים", שפרחה בזמנו של וולפסון, וכלה ב"שיטות אמריקאיות" בשנים האחרונות, אשר שמשו בסיס להקמת Palestine Development Council בארצות הברית ומוסדות קבוציים באירופה וכיוצא בזה. וכך נאמר בקול הקורא של אחת הפרקציות האלו אל הקונגרס הי"ב: "... התפקיד המכריע להעלות ארצה מספר גדול של אנשים – אין לפתרו באספי תרומות, ואפילו גדולים ביותר. רק יזמה פרטית היא היא הצופנת בחובה את אפשרויות שגשוגה של הארץ. על הקונגרס להכריז ברורות, כי מוכן הוא לעשות הכל לא רק כדי להתייחס בסבלנות אל היזמה הפרטית אלא לעודדה ולהעמידה לרשות הבנין"

[1]. ובדומה לזה מנוסחים הדברים בכרוז פרוגרמתי אחד של אותה קבוצה: "ואילו כל המעשים מחוץ ליצירת התנאים הכלליים להתחלת עבודת התישבות ממשית, המעשים המכוונים ליצור בארץ תעשיה, מסחר ולמלאכה, לפתח את החקלאות וכו' – כל אלה לא יעשו באמצעי הכלל, אלא מוטב להניחם ליזמה הפרטית. הסוחר הפועל דרך חירות היה מאז ומתמיד מיישב משובח מין החיל"[2].

קל לעמוד על טיבו של הלך מחשבה זה. לידתו היתה בסביבה כלכלית-חברתית שהוגדרה ע"י אנשי מדע כסביבת "המשחק החפשי שלהכוחות", גנוב גונב מעולם רוחני אשר נבנה, כביכול, על היזמה הפרטית של היחידים – ואצלנו אין פירושו אלא הרכבת חקוי של עיקרונים זרים בגוף המאורע ההיסטורי המיוחד במינו של ישוב ארץ-ישראל. כל מנגנון האידיאות של הליברליזם שומר-הדוקטרינות הובא לידי פעולה כדי לשוות ככך האפשר צורה של פריון להרכבה זו. ודמות איש-העסק הפרטי צוידה מחדש בכל "כוח ההעזה שבו, שקדנותו, כוח אמצאתו ורצן ההתעלות", והורמה על נס. לעומת כל הנסיונות לרכז בדרך זו או אחרת אמצעים גדולים בידי האקסקוטיבה – הועמדה הסיסמה העתיקה Laissez Faire, Faissez aller, סיסמה העתידה לחולל נפלאות בגיוס ההון לבנין הלאומי בארץ. אתה רואה כאן גם את הסתירה הפסיכולוגית המאלפת, המצויה בכל סוגי הליברליות האפיגונית: מצד אחד מטעימים אלה בהטמעה יתרה שהם נכונים לערוב לגבי המשקים הפרטיים, מבלי לחשוש לכל סכנה, קדמה ללא-מעצור מבחינה כלכלית ואדמיניסטרטיבית, מצד שני – הם מזהירים בפחדנות על כל "אכספרימנט", ובעיקר בשטח הסוציאלי (כאילו שהוצאה לפועל ביום מן הימים התישבות המונים על קרקע חדשה ללא ככספירימנטיים כלכליים וחברתיים).

אותו צו של Laisez Faire הוכרז גם כתרופה יחידה למשבר הכספי השורר כיום בבנין הארץ. "כמעשה שהיה לפני עשירם שנה", כותב אחד מבאי כוחה התוקפנים והותיקים ביותר של השיטה הזאת, ד"ר סימונסון, "נאלצים גם כיום כמה וכמה מפעלים חיוניים להדחות בכלל המחסור בהון. מצוקה זו מלוה את הציוניות כלוות הצל את הנודד... ומהי משמעותה הפשוטה של הכרה זו? – שאין לך כוח מרוכז שיהא תקיף עד כדי להשתלט על בנינה הישובי-כלכלי של איזו ארץ. מרבית הפעולה מוטלת על ההעזה הפרטית וההון הפרטי". לגבי מרוץ-עועים זה של המחשבה, העלוב ומגוחך כאחד, אין כלל בעיות במציאות. מחשבה זו אינה בוחנת כלל למעשה את התנאים הכלכליים המוקדמים ל"פעולות ההון הפרטי" שבתהליך בנין הארץ, אין היא מוכיחה את מציאות התנאים האלה, אינה בוחנת בחינה מדוקדקת את טעמי העובדה ש"מפעלים חיוניים מרובים" הולכים ונידחים. ואשר להכרה זו, כביכול, בדבר "חולשת הכוח המרוכז" לגבי הבנין – גם כאן כנראה יש להסתפק בנימוקים שטחיים כאלה.

אם נבוא לבחון את השיטה הזאת של "היזמה הפרטית" על מנת לקבוע מה הוא התפקיד העלול ליפול בחלקה בפתר בעית ההון של הסכנות היהודית – יהיה עלינו להטיל הצדה את כל הנימוקים ה"אידיאולוגיים" ואת כל הטענות ה"עקרוניות". טענות אלה מבחינת עצמן אפשר צודקות הן ואפשר לאו, על כל פנים אי אתה בן חורין, נוכח פני המצב הקשה כיום בתנועתנו, מלבחון גם הצעות ותכניות שאין עצמן מעמסה של דוקטרינות, מידת האידיאליזם הגדול ביותר בשעה זו–פרושה לחקור חקירה מעשית, חפשיה ממשטים קדומים וחששות כאחת, בכל מה שהוא בגדר מציאות ואפשרות.

אגב חקירה זו יש לציין בראש וראשונה שאפילו החסידים הגמורים של המשק הפרטי לגבי תחום הכספים וההתישבות – אינם מתכוונים לפרוש את שיטתם על פני כל ההיקף של השאלות המתעוררות בתחום ההתישבות בארץ-ישראל. מתוך כך יוצא להם ההכרח להעמיד, לפחות ליד "היזמה הפרטית" גםשיטות אחרות לשם גיוס הון, כדי לשמש בעזרתן את הצרכים, אשר ההון הפרטי לא נטלם מעולם על עצמו וגם לא יוכל לעולם לקחתם על עצמו. חטיבות אלה, שמחוץ לחוג תפקידיו, מתחלקות לשני סוגים. בסעיף אחד כלולים המפעלים והתפקידים, אשר אצל כל אומה שהתפתחה במשך מאות בשנים התפתחות בריאה מבחינה כלכלית וסוציאלית – הם נופלים ברגלי בחלקו של הצבור; אלה הם, למשל, הכשרת הקרקע, יעור השממה, סיקול או יבוש הבצות, תחבורת השטחים המרוחקים לתנועת האדם. במשך ההיסטוריה היו כמה צורות-חברה שעבודות מרובות אלו בוצעו בגבולן ע"י עמל משותף של בתי-אב מתנחלים, א ע"י שבטים משעובדים שעשו עבודת כפיה במשך דורות רצופים, או על ידי אחים נזירים שקדנים אשר בראו את יערות העד, או במרצם העקשני של חלוצים כובשי יערות; כל אלה סללו דרכים, הכשירו את הקרקע, נטעו יערות. הסעיף השני מקיף את כל הצרכים הכלליים, אשר גם בחברות נאורות ובשטחים מיושבים אינם נתונים לשרירות לבו ואונו החלש של היחד, אלא מסורים למדינה עצמה, בתורת גוף המנהל את עניני הכלל. בתורת גוף המנהל את עניני הכלל. לסוג ענינים אלה השייכים הטפול בהבראת הארץ, הדאגה

לבטחון הצבורי, ובמדינות מפותחות ביותר – גם הדאגה לחינוך כללי וחינוך מקצועי של הדור הצעיר. פוליטיקה הפנימית של מדינה מודרנית כוללת בחוג עניניה מיניסטריון לשלום הצבור, חובת האולפנה, ארגון מודרני של המשטרה או המיליציה. התפקידים משני הסוגים מהוים יחד, לגבי ארץ חדשה העומדת בפני התישבות, מה שקוראים "תנאים כלליים להתישבות וכלכלה מדינית". הללו אינם שייכים, כידוע, לתחום הפעולות של ההון הפרטי, אם כי יש בהם להאדיר את האפשרויות הכלכליות של הארץ כולה; טעם הדבר שאין בכוחם להכניס רוחים כשהם לעצמם, או משום שהם תובעים אשקעות לזמן ארוך היוצאים מגדר החשבון שלה המפעלים הפרטיים.

מבחינת הצרכים הללו הודו החסידים הראדיקלים של "היזמה הפרטית" בנחיצותן של קרנות לאומיות מרוכזות – כגון קרן היסוד. מה שמציין את אנשי היזמה – זוהי הנטיה לצמצם את השפעת הקרנות האלו רק בתחומי הצרכים האלו, ואילו מעבר לכך מתחילה המלכות הקדושה של "משחק הכוחות החפשי". "יש לתחום בבירור את חוג השפעתה של קרן היסוד" – כך נאמר באותו גלוי דעת לקונגרס, "ולהעמידה לשירות היסודות הראשיים של מפעל הבנין. אמצעי הקרן הזאת יספקו בעיקר את ההוצאות לשם עבודות צבוריות (דרכים, אמצעי תחבורהת, נמלים, יעור וכו'). את השימוש בקרן היסוד לשם מטרות אחרות יש לאסור באיסור חמור"..

[1]. בקראך דברים ברורים כאלה אתה בא לכלל ספק, אם מקורם בישרנו חיצונית בענינים מעשיים, או בניומקים מיוחדים שבהלך נפש. איש לא יטיל לכאורה ספק בדבר שאותן "המטרות האחרות", אשר יש להגן עליהן הגנה קפדנית כזאת בפני התערבותו של ההון הצבורי, ודאי יש מי שדואג להן עד בלי די. אך מה הוא המצב לאמתו?

שאלה זו יתכן לענות עליה ברובה לא מבחינת ההלכה אלא מבחינת המעשה והנסיון. והתשובה תהא בקירוב כך: מבחינת מפעל ההתישבות היהודית הכזיבה היזמה הפרטית בארץ-ישראל עד היום הזה את כל התקוות לאורך כל החזית, הן בחקלאות הן בתעשיה. דברים אלה אמורים גם מבלי לנגוע בשאלה המרחיקה לכת: מהו ערך פעולתו של בעל העסק הפרטי בדרגות התפתחות מסוימות של החברה והכלכלה הרכושנית. ואם גם יזהירו הישגיו ההיסטוריים בכללם כזוהר הרקיע, הנה בדברי ימי ההתישבות העממית היהודית בארץ-ישראל עד היום – כמוהם כאפס כמעט. המפעלים המועטים, והזעירים מבחינה יחסית – בנקים, בתי מלאכה, חברות מסחר – אשר נוצרו בארץ והתבססו במידה כזאת שאין לחשוש בלי הרף לתמוטתם, אינם משפיעים במשקלם על כף המאזנים מבחינת בנין-ארץ גדול. ובצדק דיבר רופין, – זה האיש אשר לכל הדיעות אינו חשוד על משטים קדומים סוציאליסטיים – בהרצאתו בועידה השנתית בקרלסבד על "האגדה הציונית בדבר היזמה הפרטית".

על כל פנים תובעים החסידים הציונים של הקדושה האגדית הזאת, היזמה הפרטית, יותר משתובעים הקתולים האדוקים מאת קדושי ה"לוח" שלהם. הם תובעים ממנה לא רק פעולה בחוג ההולמה ביותר, ובתחומי אפשרויותיה הברורות, אלא מצפים מידה למעשי נסים גם מעבר לכל התנאים האובייקטיביים ומבלי לשים לב לכמה הנחות מוקדמות שהן הכרח לגבי כל חטיבה סוציאלית-כלכלית. ברם בלעדי אלה הרי אין לו להון הפרטי כל אפשרות שלעבודה. התנאי היסודי הוא כידוע הבטחון המסחרי, או לפחות האפשרות המסחרית בריוח בינוני בהתאם למצב הכלכלי בעולם. כל ההנחות המוקדמות האחרות הן, בהשואה לזו, שניות במעלה. לשם כך נחוצים תנאים יסודיים מסוימים בתנאי הייצור, בהספקת הגלם, בהספקת כוח לחרושת ומבחינת שוק העבודה; דרשים תנאי שוק מסוימים התלויים בדרגות כוח הקניה ורמת החיים, כשם שתנאי שווק "נורמאליים" נאלצים להתבסס על אמצעי העברה ותעריפים. כל עוד לא נוצרו היסודות האלה, משמע כי התנאי היסודי להכנסת רוחים ממוצעים אינו בגדר האפשרי, ומכאן שהתנאים היסודיים לפעולות ההון הפרטי אינם בנמצא. ולהיפך, יסודות פעולה אלו נוצרים במהירות וממילא בכל מקום שהתנאים הכלליים של המשק הסוציאלי פותחים לפניו סכויי רווחים.

מוזר הדבר כי הבחנות פשוטות אלו אינן קימות לכאורה לגבי האנשים הדוגלים בשם היזמה הפרטית בתורת שיטת מימון למפעל ארץ-ישראל. אלמלא זאת לא היו דיעות תמימות, כאלו של הינריך מרגלית, באות על נקלה לידי בטוי. "יש ליצור את כספי האשקעות במיוחד", מציע הנ"ל, "כלומר לא בתורת נדבות, תרומות או מעשר, אלא בדרך כלכלית. וכיון שהאפשרות הזאת קיימת, שכן לשם אשקעות ימצעו הכספים תדיר, וכיון שדרך אחרת אין–הרי שחטא ופשע יהא זה אם לא נבוא להשתמש בה"

[1]. אך פשוטו של דבר אינו כן. כלום באמת "ימצאו תדיר הכספים לאשקעות"? כלום אין זה מן ההכרח, דוקא לשם כך, למלא אחרי ההנחות היסודיות-הכלכליות, אשר עליהן יחדנו את הדיבור, והחסרות עדיין בארץ-ישראל דהאידנא – זה הבסיס היחידי לחישוב חשבוננו?

וכי אמנם כן הוא הדבר – בכך יכלו הינריך מרגלית וחבריו להוכח על נקלה מתוך תצפיות כלכליות מועטות ואלמנטריות סימן מובהק לערכו של שטח פתוח, מנקודת ראות של איש המעשה, הוא כוח המשיכה הנאצל ממנו על ההון הבינלאומי ועל שאיפת האשקעות הטבועה בהון זה. שאיפה זו, הבאה מתוך הכרח התצבורת אשר להון, היא חזקה כל כך, עד שהמלחמה הכלכלית הרכושנית – מלחמת-עיקר לשם שמירתו העצמית של ההון. שאיפה זו היא היא התוכן הכלכלי של האימפריאליזם המדיני. ידוע הדבר כי בעשרות השנים האחרונות שלפני המלחמה הגדולה, נתחדדה ביותר, בד בבד עם התחדדות הסכסוכים הבין-מדיניים, גם המלחמה בין מעמדות הרכושנים של מדינות המפותחות ביותר, וכל זה בגלל אפשרויות האשקעה. הצטמצמות השוקים, גם שוקי התצרוכת וגם אוצרות הגלם, הכריחו אז את ההון הבינלאומי לחתור ולמצוא מקומות אשקעה פחותים, מבחינה יחסית, לחשב את החשבון בחלקי הפרוטה ולנצלם. בהדחפו על ידי אינטרסים אלה "ירד" ההון הבינלאומי בשנים ההן מצרימה, היא שכנתה הדרומית של ארץ-ישראל, – אף כי זו היתה עדיין בימים ההם חלק של שטח אחיד מבחינה אדמיניסטרטיבית ומדינית, – מבלי לנגוע בה. מפעלים בודדים, כגון הבנק הגרמני בארץ-ישראל (שנוסד בידי פון-דר-הידט ושותפיו), אם נתעלם מן הרקע המדיני-אימפריאליסטי שלהם, הרי גם קשורים היו ברובם מבחינה כלכלית בעבודות הכיבוש הגדולות בארם נהרים ובתכניות של מסילת הברזל הבגדדית.

סימן דומה לזה יש לראות בכוח המשיכה של הארץ לגבי זרם הפועלים הנודדים. ולא רק מצרים, אשר נהפכה לחוג פעולה וחיים לאלפים ורבבות של פועלים איטלקים, ארמנים, ויונים, – אלא גם סוריה העניה ידעה בשנים שלפני המלחמה, ליד הגירה ניכרת מבחינה יחסית, גם עלית עובדים "טבעית" הבאה מאליה, למשל מאלג'יר. בה בשעה שארץ-ישראל לא ידעה כל עליה חפשית המבוססת על יסודות כלכליים, מלבד העליה היהודית-לאומית, וגם נוגעה ביציאה ניכרת מבחינה יחסית. המהגרים היו לא רק מחוגי הפלחים ילידי הארץ, או מחוגי הערבים העירוניים אשר שמו פעמיהם לאמריקה; לא רק מבני הנוער, יוצאי מושבות המטעים היהודיות הפרטיות, אשר פנו לניוזילנד או לדרום אפריקה; אלא גם אנשי המושבות הגרמניות של "בני ההיכל", אלה שתפסו אז את העמדות היציבות ביותר בחקלאות הארץ-ישראלית, היוו חלק מזרם המהגרים, שפנה לאפריקה הצפונית, למשל. אגב, תמונה דומה לזו מתבלטת גם מתוך הסטאטיסטיקה של ההנהלה הבריטית לאחר המלחמה.

טעמי ההופעות האלו, המעידות למדי בפני בעל המקצוע, נעוצים בתנאים הכלכליים של המקום, וכל בר-בי-רב חייב לכאורה לעמוד עליהם. ואילו הציונים אבירי "היזמה הפרטית" מדמים בנפשם כי יוכלו להתעלם מהם. קשה להעלות על הדעת כי בעל הון פרטי, המעונין רק מבחינת "העסק", על כל "העזתו, שקדנותו, כוח אמצאתו, ושאיפת הרוחים שלו" – יפנה עם הונו הרב לארץ ישראל, זו אשר בתנאיה כיום הזה עלולה ליצור רק חוג צר מאוד לכוח אמצאתו, להתוות רק מטרות זעירות לתאות הכבוד שלו ולהפוך את העזתו לשגעון, בה בשעה שבקדנותו לא יוכל לקצור בה את הפירות אשר במקומות אחרים יוכל לקצרם ללא עמל (רק בעזרת מספרים לגזירת תלושים בלבד). ארץ ישראל של עכשיו הריהי ארץ החסרה את קרקע היניקה להתפתחות רכושנית פרטית הראויה למשה, את השוק הפנימי של התצרוכת, המתבסס ברב או במעט על אוכלוסיה חקלאית שכוח הקניה עמה, או ארצות-עורף צרכניות; הי זו ארץ בלתי מפותחה, שוממה, אוכלוסיה דלילים, המוני תושביה מדולדלים, נטולי צרכים, חיים ועובדים בצורה פרימיטיבת, על גבול ארצות בלתי מפותחות ושוממות גם הן. יש טוענים כנגד זה ומצביעים על אפשרויות האכספורט הנובעות מתנאי האקלים; ברם יש להביא בחשבון, כי תוצרת ארץ ישראל אשר שמשה עד כה בשורה הראשונה חומר לאכספורט – אינה תוצרת בעלת תועלת כלכלית גבוהה, כגון חמרי הגלם של הלבשה, או צרכי חיים הכרחיים. התוצרת שאנו יכולים להוציא לשוקי העולם – פרי הדר, יין, שקדים – הריהם צרכי מותרות התלויים מטבעם בכל נדנודי הברומטר הכלכלי של הארצות הצפוניות. ולא עוד אלא תוצרת כזאת הריהי בסיס צר להתישבות המונית, כשם שמצער הוא בסיס זה לגבי התפתחות כלכלית פרטית הראויה לשמה. נוסף על כך חסרה ארץ ישראל גם פחם, ברזל ונפט, ומחסור זה הוא המכביד ביותר על הקמת תוצרת בנויה לפי טכניקה מודרנית, אם כי קרוב לודאי שסבה זו משקלה אינה מכריע, כעדות הדוגמא של כמה וכמה ארצות על חופי ים התיכון. ואם נוסיף על כך את מחירי הקרקע הגבוהים וחוסר כל הגנת-מכס בארץ ישראל – יצא לנו, כי ההון הפרטי יצטרך כיום לעבוד בתנאים הקיימים ללא בטחון של רוחים בינוניים. לעומת זה סכנת ההפסד גדולה ביותר, בהשואה לסכנת ההפסד הקיימת בתנאים הנורמליים שבאירופה ובאמריקה, בה בשעה שבעסקי המסחר ההולך אחרי הרפתקאות שקולים לפחות סכויי רוחים גבוהים כנגד סכויי ההפסדים.

גורמים אובייקטיביים אלה הם אשר מנעו ומונעים גם כיום, בתנאים הקיימים, פעולה רחבה ורבת סכויים של יזמה רכושנית פרטית בארץ – ולא המחסור ב"הסברה" ולא "הפחד בפני הסכנה הסוציאליסטית". ההון לא המתין להסברות של הועדים הכלכליים בקונגו או באיי-זונד, כי אם רכש לו את הידיעות הנחוצות בכוח עצמו. כמו כן לא חשש ההון הזה לפתוח באשקעות גדולות ברוסיה המועצתית מיד לאחר שהובטחו למדי סכויי הרווחים. וכל עוד יתקיימו בארץ ישראל התנאים דהאידנא, אך לשוא כל הועדים הכלכליים, וההחלטות המעודדות מטעם הקונגרס, וגלויי-דעת של סבלנות מצד באי כוח הפועלים. נוסחאות מפשטות, כגון זו של ליכטהיים, – הסבור, בנידון התעשיה, כי דוקא בארץ חדשה כארץ ישראל יכולה רק היזמה הפרטית ליטול על עצמה את סכנת המפעלים החדשים ולכבוש לעצמה שוקים, – ובדומה לזה מסברות הכרס – נידונות לעקרות מלכתחילה.

נוסף על כך עוד קיימות ועומדות השאלות החשובות בדבר העבודה העברית והאשראי במידה מספיקה, שאלות המתעוררות בהכרח בקשר עם פועלת היזמה הפרטית, והמובילות – מנקודת ראות של התישבות לאומית – למעגלי קסמים ממש אשר אין מהם מוצא. מעגל הקסמים הראשון: בלעדי עבודה יהודית לא יתכן להגשים את מטרת ההתישבות הלאומית–למעגלי קסמים ממש אשר אין מהם מוצא. מעגל הקסמים הראשון: בלעדי עבודה יהודית לא יתכן להגשים את מטרת ההתישבות הלאומית, תהא אשר תהא תפיסת הדברים לגבי התישבות לאומית זו. ואילו ההון הפרטי חזקה עליו כי לשם רווחים יפנה תמיד לעבודה הזולה, לאמר, העבודה של ילידי המקום, עבודה לא-יהודית. ואם יש נטיה זו מסכנת את עבדות ההתישבות שלנו ביסודה, אף על פי כן הריהי צצה ועולה מפעם לפעם מחדש, על אחת כמה כששכר העבודה בארץ ישראל שיך לסוג הגורמים המועטים והמשתנים בהוצאות הייצור, בשעה שיתר הגורמים (מחירי הגלם, הובלה, הוצאות המכונות וכו') אינם ניתנים שם כמעט, מבחינת ההוצאות, להשפעת בעל העסק. הנסיונות בדברי ימי מושבותינו הפרטיות, מושבות המטעים והפלחה, מעידים בנידון זה עדות שאין למעלה הימנה לבחירות. מעגל הקסמים השני: אף החסיד הנלהב ביותר של שיטת מימון כלכלית-פרטית בעבודת התישבותנו, חייב להודות כי עבודתו הפוריה של ההון הפרטי בארץ תלויה במודות אשראי ההולמים את צרכיו. תמימות תהא זו לשער, כי דוקא בתנאי ארץ ישראל הנחשלת, המצריכים אשראי לזמן ארוך, יוכלו המפעלים הפרטיים להתקיים בלעדי סיוע מספיק של אשראי. כאן יש להביא בחשבון לא רק את אשראי האשקעה לזמנים ארוכים, אלא גם את האשראי לזמן קצר הכרוך בריזיקו, הוא האשראי לתעשיה, מסחר ומלאכה. הדין וחשבון אשר הגישה ההנהלה הציונית לועידה בקרלסבאד מציין במפורש, כי נתבררו בהחלט התוצאות הממשיות בשל כשלון התכנית להקמת הבנק למסחר ותעשיה. "על ידי כך", – נאמר בדין וחשבון – "נתהוה המצב שבעלי תעשיה מרובים, בעיקר אלה מאירופה המזרחית, אשר הביאו עמהם מכונות, ולפרקים גם מכסת הון מסוימת, ורצו ליסד כאן תעשיות שונות – לא יכלו להגשים את תכניותיהם בגלל המחסור באשראי"

[1]. אפשר להטיל ספק אם "בעלי תעשיה מרובים אלה ממזרח אירופה", היו מצליחים בתכניותיהם גם אילו היה הבנק הזה קיים בפועל, אך בלעדי הבנק הזה הרי פעולתם לא תתכן כלל אף בקנה מידה זעיר ביותר. אך הכל מודים, כי מסודות האשראי הנחוצים יוכלו להתכונן – לפחות לפי שעה – רק באמצעי הכלל; נמצאנו למדים שגיוס האמצעים הלאומיים לשם יסוד מוסדות אלה היא היא הבעיה הראשונית, ורק לאחר פתרונה תוכל היזמה הפרטית לפתוח בפעולותיה.

אם כל הנימוקים אשר הובאו לעיל מכוונים לתקופה שלפני המלחמה, אשר פריחתה המדומה יצרה עודף יחסי של הון "זול" המחפש לו אשקעות, הנה הולמים הם עוד ביתר שאת את ההווה. בין השנים ההן ובין ההוה מבדילים המלחמה העולמית והמהפכות, אשר ספקו בעזרת אשראי צבורי מופרז את תצרכתן העצומה והבלתי פרודוקטיבית – מה שקורין כיום "הוצאות" המלחמה והמהפכה. ומתוך שחלקים גדולים של ההון הפרטי עבור בצורה כזאת לרשות הכלל, על מנת להאכל ללא תמורה בזמן קצר בצורת תחמושת, הזנת הצבא, תעמולה בעתונות המלחמה, זיון וכו', – נתהווה חלל גדול באוצר הקנינים המוכן בעולם. בוטי לכך – המחסור בהון ומצוקת האשראי אשר נתבלטו בשנים האחרונות. מאידך גיסא "נוצרו" בידי המלחמה והמהפכות עצמן אפשרויות עצומות לאשקעה. צרפת הצפונית מערבית, אירופה התיכונה, מדינות הספר – כולן עומדות להבנות מחדש, לקומם את הריסותיהן, ואף שטח האשקעה הענקי של רוסיה עומד להכלל במסגרת זו. כל אלה הם תפקידים המושכים ביותר את ההון הפרטי. תוצאה מזה – רמה גבוהה ביותר של הרווחים אף בארצות אירופה העתיקות. סכויי הריוח הממוצע חייבים משוך כך להגיע לרמה כזאת, המונעת מלכתחילה את משיכתו של הון פרטי לארץ ישראל של עכשיו.

אכן נסיונותינו בשטח המפעלים הפרטיים בארץ ישראל במרוצת השנים שלאחר המלחמה שמשו רק הוכחה נוספת להכרה זו. ולא זאת בלבד שהנסיונות המועטים ליסוד תעשיות או בתי מסחר, והנסיונות להפצת מניות של בנקים ארץ ישראליים, משקלם כאין בשעה שידובר על מימון ההתישבות בארץ ישראל, אשר עליה להבטיח במשך עשרות שנים אחדות את קיום ביתנו הלאומי; ולא זאת בלבד שהמפעלים הפרטיים הם בלעי ממדים קטנים כל כך, שאינם באים כמעט בחשבון בבחינת כלי קבול לעליה גדולה. יחס-הגומלין בין גודל המפעלים והתצרוכת, בעיקר התצרוכת של השוק המקומי, הו כה גלוי לעין, שנעשה ברור כי דוקא אותם המפעלים הנוקטים, בתנאי ארץ ישראל, מנהגים אמריקאיים, ומעמיסים על ידי כך למן היום הראשון של עסקיהם הוצאות עצומות, כגון הוצאות הנהלה וכו' (למשל, חברת "קדם" וכדומה) – הם הם הצפויים לכשלון. וכמו כן אנו מביאים כאן בחשבון את הדבר, כי גורלם הכלכלי של המפעלים המועטים אשר נוצרו עד היום בארץ מעורפל הוא עדיין בהחלט. דומה כי המשבר הכלכלי המתמיד, השורר במפעלי המשק הפרטי בחקלאות הארץ-ישראלית–עתיד להשתרר בתנאים הקיימים גם על נסיונות התעשיה שבערים. ברם הקו החשוב ביותר להתפתחות שלאחר שנות המלחמה היא העובדה, שהאשקעות אשר הושקעו והמפעלים אשר קמו על יסוד זה – נושאים עליהם את חותם "האידיאליזם הלאומי", או את חותם העזרה הפילנטרופית. כל מהלך עניניהם של העסקים האלה משמש עדות נאמנה לכך.

עדות זו היא נאמנה כל כך, שגם החסידים של המימון הפרטי נאלצים להסוג אחור מפניה. ותך כדי נסיגה זו מכריזים הללו דברים מפתיעים: "אין כל ספק בדבר, כי מצד אחת פותח השוק העולמי אפקים רחבים יותר לאשקעות ההון, ומצד שני נתונים סכויי הרווחים בארץ ישראל לצמצום שבהכרח, אך בעל ההון היהודי, הבא להשקיע את הונו בארץ ישראל – אינו עושה את הדבר כדי לנצל את סכויי הרווחים הגדולים ביותר, אלא מעשהו הוא סוף סוף כעין תרומה לקרן הלאומית, מתוך דרישת הלב היהודי ומתוך אהבה לארץ". הנה כי כן מבססים סוף סו ף בגלוי את שאיפת הרווחים של ההון הפרטי וסכויי הרווחים הנפתחים בפני הפרט – על "טעמים שבאידיאליזם" ונימוקים שברגש. יש בזה מעין הודאה סתומה בשפיטת הרגל של "היזמה הפרטית", הודאה מהכרח לאחר כמה וכמה נסיונות שוא שכפו על אותה "קדושה", היזמה הפרטית, ולאחר שעינו אותה בענויי-הגיון כדי שתחולל נפלאות שאינן כלל לפי תפקידה. מובן ממילא כי בתנאים אלה אין ההון הפרטי מסוגל כלל למלא בארץ ישראל את התפקיד המיוחס לו, היינו – את תפקיד הכוח המנחה ומניע ליצירת התישבות יהודית גדולה. אם אמנם נותן השוק העולמי אפשרויות בטוחות וטובות יותר אשקעות – הרי שאין לצפות כי זרם ההון יפנה דוקא למקום שענין האשקעות רופף שם ובלתי בטוח. יתכן אמנם כי ישירו לנו – כפי שהיה עד עכשיו – פירורים פילנטרופים ונתחים אידיאליסטיים מכל שולחן הכרה הגדולה של של העולם הרכושני, אך בסעודה עצמה שתף לא ישתפונו. התקוות אשר נחלו בזה החטיאו את המטרה, כי על כן נוצרו על יסוד הנחות מוקדמות מוטעות או רופפות.

ומשום כך דלות וקצרות-יד הן תכניות-התיקונים אשר הוצעו בזמן האחרון על ידי חסידי היזמה הפרטית לשם ריאורגניזציה של קרן היסוד. רשות לאדם להניח, כי "רבה תהא התועלת ורחב יהיה ההיקף של קרן היסוד – אם תהפך באמת, ולא רק למראית-עין בלבד, לחברה ארצית-פרטית, אשר מניותיה נמכרות בבורסה ומכניסות רווחים כסדרם. אך אם האומר כזאת מוסיף ואומר בנשימה אחת, כי מובן מאליו שאין כאן הכוונה והמטרה לרווחים רוכשנים גדולים, ויש לדרוש מאת בעלי המניות "שיסתפקו בדרגת רווחים נמוכה מזו העומדת לרשותם בשוק הכספים הכללי", הרי מבלד מזה ש"ריאורגניזטור" זה חייב עוד להוכיח את אפשרות הרווחים הבטוחים למניות החברה הארצית הנ"ל – גם מתבררת מאליה התוצאה השלילית הצפויה למאמצים האלה. במיטב המקרים עלולה תכנית כזאת להגיע את התורמים להגדיל במידת-מה את התרומות בעקב הרווחים הפעוטים הצפויים להם, אך בשום פנים אין בתכנית הזאת כדי פתרון מלא לבעית ההון הדרוש לבנין הארץ.

בשעה שגם החסידים הציונים של היזמה הפרטית יודו בדבר, כי אין להבטיח להון, בתנאים הקיימים כיום בארץ, את הרווחים הנכונים לו בלי עמל רב בשוק הכספים העולמי – יהיו נצבים בפני דילמה מעוררת חרדה. בעיני מומחה-הכלכלה הליברלי אין הרינטביליות דבר שבשלטון חברתי בלבד, אלא היא מופיעה בהכרתו כאות ומופת לאפשרויות והכרחים סוציאל-כלכליים. אם מאמין הוא בתורת הכלכלה הליברלית ויש לו יושר המחשבה, החסר לצערנו לאנשינו הכרוכים אחרי "משחק-הכוחות החפשי", – הכרח הוא לו לדחות את תכנית ההתישבות הגדולה בארץ ישראל לעידן ועידנים, עד אם ישתנו תנאי הכלכלה בארץ ישראל ונוצר מצב אחר, או עד אשר עודף ההון בעולם יוריד את רמת הרווחים במידה כזו שגם האשקעות בארץ ישראל תתנה סכויים מספיקים. אנשי תורה ותיקים במקצוע זה, מחוגי הבורגנים, הגיעו בשאלות אחרות למסקנות דומות לזו. כך, למשל, סובר פרופ. גוסטאב קאסל, כי העובדה שבנין בתים בארצות אירופה, בעלות כלכלה הרוסה ושיטת ערכים מעורערת, אינו מכניס רווחים למדי – עובדה זו משמשת ראיה מספקת לדבר, שמבחינת הכלכלה הלאומית קיימות אפשרויות והכרחי-אשקעה תכופים יותר ומתוך כך הוא קורא תגר על הסיוע המדיני לבניה, ועל שכר הדירה הנמוך שהונהג בתוקף תקנות אדמיניסטרטיביות, ולפי דעתו ראוי הדבר ששטח האשקעות בבנין הבתים יצטמצם עד אשר ירוו תחומי האשקעה האחרים. ובכן אם החסידים הציונים של הפוליטיקה הכספית והישובית הרכושנית נרתעים לאחוריהם בפני התוצאות האלו, – או שמא יש את נפשם ליטול על עצמם את תקופת ההמתנה? – אז אחת משתים היא הסבה לכך: או שלא למדו כדבעי את האלפא ביתא שלהם, או שהאמת האורטוגרפית שלהם היא פגומה בעיניהם כשם שהיא גומה בעינינו, והם נותנים את לבם לחפש יחד עמנו אחרי מקורות הון לבנין ארץ ישראל. ואשר האדונים האלה נתעכבו על האלפה ביתא שלהם – שטיבה מוטל בספק – בה בשעה שלמן מהדורתה הראשונה צעדה ההתפתחות הכלכלית בעולם צעדי ענק, ויצרה מיסודות האלפא ביתא הזאת מפעלים גדולים ותורת חדשות – דבר זה עוד נציין להלן.

וכמה למעשה בלתי מוצדקת היא הסברה, כי הרינטביליות של המשק הפרטי משמשת עדות לנחיצותו של משק זה מבחינת הכלכלה הלאומית, – דבר זה יתברר לנו מתוך הנסיון בשני ענפי הפעולה שבהם נשתרשה לכאורה היזמה הרכושנית בארץ ישראל במרוצת השנים האחרונות: עבודות הבניה ועסקי האימפורט. אשר לעבודת הבניה, – ברור קודם כל כי הן יצרו בזמן האחרון אפשרות מחיה לאלפי פועלים, הפכו מתוך כך כלי קבול לזרם הפועלים הזורם מן העבודות הצבוריות, ושמשו תריס בפני חוסר העבודה אשר עלול היה להקיף חוגים רחבים. ואף כאן יש מקום לערעור. ציינו לעיל דברים מפי קאסל, הרואה כיום בעבודת בנין הבתים באירופה המזרחית והמרכזית תפקיד כלכלי ממדרגה שניה. סברה זו נאמרה לגבי הארצות שהגיעו כבר לידי בגרות כלכלית מסוימת, אשר אין כמוה בארץ ישראל. לאור הדברים האלה אפשר עוד להטיל ספק בדבר, כי השקעת מיליון לא"י, כפי שאומרים, בבנין בתים בערי ארץ ישראל – היא עובדה אשר רק בקושי רב תמצא לה הצדקה כלכלית לאומית? כלום אין זה גלוי לכל עין כמה תפקידים חשובים יותר ניתנו להמלא על ידי האמצעים האלה: אם לביסוס המושבות החלקאיות, ואם לביסוס המלאכה? על כך יש עוד להוסיף, כי הערים היהודיות בארץ ישראל הריהן רק במידה מועטה מקורות יצור או מרכזי קניה, ובעיקרן אינן אלא מרכזים לבעלי נכסים, פקידים וחינוך. מלבד זאת הרי ההון המשוקע בבנין בתים בערים הושקע לזמנים ארוכים בערך, ואינו חוזר אלא במכסות קטנות של שכר דירה ורבית אפותיקאית. לאומיות ופרודוקטיביות. תנאי שני הוא להגיע לידי בגרות מסוימת של קפיטליזציה יחסית בארץ, שרק על יסוד כך עלול ההון הפרטי להמשיך בעבודה. כי אין לשכוח שגם באירופה לא צמח המפעל הרכושני מקרקע הערבה ולא ביער-עד, ולא בישימון; אלא צמח ועלה לאטו מקרקע היניקה אשר זובל על ידי מעשי יצירה עקשנית וממושכת של דורות שלמים, במשטרי כלכלה אחרים, ובצורות ייצור אחרות, והריהו אוצר בקרבו אוצרות ערכים אגורים, צבורי כוחות, מקורות מרץ שלמים. לאחר שיתברר לנו כי לשם יצירת התנאים המוקדמים האלה לא איכשר ההון הפרטי, – מובן כי המדובר הוא בתנאי ארץ ישראל ולא בתנאיו של עמק המיסיסיפי, – אזי תוסב תשומת הלב ממילא לעבר השיטות האחרות והדרכים האחרות של הפוליטיקה הכספית. מעשה נמהר יהא כאן, אלא יתר על כן: משגה. שאין להתגבר על התנאים האובייקטיביים על ידי "ריקונסטרוקציות" ארגוניות, דוגמת אותו מוסד שאמרו להרכיב מנוטבלים ומ"יהודים אדירים" – דבר זה אפשר היה לראות אפילו מתוך הדוגמה הקטנה של "המועצה הכלכלית".

ובעיקר מצווה היא תנועת העבודה הציונית לחדול סוף סוף מללכת שבי אחרי אילוסיות כאלו. עברו כבר למעלה מעשר שנים מאז בירר יצחק וילקנסקי, בשורת מאמריו "מתוך צפיה להון", מבחינת התישבות חקלאית, את כל סבך העובדות אשר תוצאותיהן אינן מצטמצמות רק בתחום הייצור החקלאי. אפילו נכונתה המופרזת של תנועת העבודה הציונית לשלום, להבנת גומלין, לשתוף עבודה לאומי – אין בה כדי להתגבר על התוצאות האלו. ועל ידי זה בלבד שגילתה זמן רב ניטרליות סבילה כלפי הסיסמאות של אנשי Laissez=Faire אף על פי שהשקפתה בהירה יותר ונכונה יותר, חל גם עליה חלק מן העוון שההכרעה בדרכים והשיטות החדשות ההכרחיות בפוליטיקה הכספית של הציונות – לא באה בשעתה הנכונה ובמלוא בהירותה.

ג. הקרנות הציונות

בינתים ניצלנו מן החלל הריק בשטח גיוס ההון ואפשרויות העבודה המעשית, שהיינו מגיעים אליו ללא ספק אילו סמכנו בכל מתוך ישיבה בחיבוק ידים על הופעתו של ההון הפרטי; משואה זו ניצלנו רק משום שלמעשה נקטנו שיטה אחרת בפוליטיקה הכספית, שיטה אשר פיתחה במרץ פעיל יותר והביאה לידי תוצאות חשובות מבחינה יחסית. שיטה זו יסודה בריכוז ההון הציבורי מתוך מתיחת כוח ההתנדבות הלאומית. מאז התחילה ההתישבות בארץ-ישראל על בסיס רחב ואיתן של התנועה הלאומית בקרב היהודים, – לא היה למעשה דבר טבעי והגיוני יותר מן הקריאה הגדולה שקראה הציוניות אל האומה, למען תיצור בכוחה האלמנטרי את האמצעים הדרושים לעבודת הבנין בארץ. האמצעים הדרושים לשם כך גדלים בה במידה שההתישבות מתיצבת על בסיס של עלית עובדים מחוסרי אמצעים. אמצעים אלה מצטברים איפוא מתרומותיהם של יהודי כל הארצות, תרומות לשם הקרנות הלאומיות הגדולות הנעשות לנושאי המימון של בנין הארץ. קרנות אלו, אשר לגביהן ענין הרווחים הוא על כל פנים בעל חשיבות ממדרגה שניה, חייבות לעשות את כל ההכנות הדרושות לעבודת התישבות שיטתית. הרעיון המדריך מבחינת השמוש בקרנות האלו היה מזדהה תמיד עם תביעותיה של ההתישבות הלאומית; לגבי תביעות אלו לא היה לכל השאר אלא חשיבות ממדרגה שניה, ובכלל זה כמובן גם ההבדל הקפדני בין אשקעות נושאות רווחים בלתי אמצעים ובין הוצאות הנושאות רווחים רק מבחינה כללית בתחום הכלכלה העממית. וכיון שההון הלאומי נוטל על עצמו תפיקידם אשר ההון הפרטי לא יקרב אליהם לעולם, הריהו ממלא יחד עם זה – כגון, למשל, ביסוד הבנק האפותיקאי הכללי – גם את החלל העלול ליתן את אותותיו אותות אף בשטח הפעולה של ההון הפרטי. על פי המבנה החיצוני שלהן מסוגלות איפוא הקרנות הלאומיות להקיף את כל התפקידים המסתמנים בבנין הארץ.

ברור מאליו כי שיטה זו של פוליטיקה כספית המתבססת על המאמץ הלאומי הגודל, קשורה קשר אמיץ ברעיון ובהשקפות המוצאים להם בטוי בציוניות. משמעותה אינה איפוא אלא זו: השלטת הרעיון בדבר עזרה עצמית ואוטו-אמנסיפציה של המון העם היהודי הנלחם לחירותו – גם בשטח גיוס ההון לשם מפעל ההתישבות הלאומית. לא מתוך רדיפה אחרי תועלת הפרט, אלא מתוך היזמה הלאומית האדירה, הנתבעת כל פעם על ידי תנועת השחרור של ההמונים היהודיים, מתוך אחריות לאומית עצומה ורצון הקרבה של הכלל – יווצר המפעל הזה אשר בו תלוי עתיד האומה ועוד זאת: הכיוון והאופי של פעולת ההון הלאומי הולמים ביותר את האידיאלים והמסורת הסוציאליים, הכרוכים בתנועתנו הלאומית כמו בכל ההסתערות. שכן רק ההון הלאומי לבדו מסוגל להגן על עבודת ההתישבות בפני עיוותים שיש בהם למעט את דמות הבנין כולו. הרי בראש ובראשונה משתמשים בו לגאולת הקרקע בתורת יסוד מוסד להתישבות גדולה, ותרות קנין-נצח לאומה כולה, ועל ידי כך הריהו מונע את הספסרות ואת יצירת הטיפונדיות, את המונופולין של הרינטה הקרקעית, את הצטברות עדפי הערכים בידי יחידים, ואת השימוש בקרקע לאומי מתוך אינטרסים פרטיים בלבד; הוא הוא המשמש בתורת מעביד תריס הגנה לעבודה העברית, ומשפיע מבחינה זו השפעה מועילה על המפעלים הפרטיים; הוא הוא הפותח לפני כל העובדים את התקוה לעתיד מובטח בתוך עדת בני חורין ובני שויון. מתוך קשר בל ינתק זה שבין הרעיון הלאומי והסוציאלי שואבת שיטת הכספים של הקרנות הלאומיות את כוחה המיוחד שאין דומה לו, אשר אין למדדו רק על פי הסכום האבסולוטי של "המזומנים", אלא על פי עוז הרצון הקבוצי המתבטא בה.

עוד בקונגרס הציוני הראשון בבאזל נידונה, כידוע, הצעתו של הרמן שפירא בדבר יצירת "קרן יהודית כללית". "שני שלישים של הקרן הזאת יוקדשו במיוחד לרכישת קרקעות, והשליש – להכשרתו ועיבודו. קרקע זו לא תמכר לצמיתות, אלא תמסר ליהודים בחכירה העוברת בירושה" (Bohm). אולם רק בקונגרס החמישי, שנתכנס בשנת 1901, נתכוננה רשימת הקרן הקיימת לישראל, אר הלכה וצברה, עד לתקופת הכרזת באלפור, תרומות פעוטות וזעירות, והגיעה אף על פי כן לכדי מיליוני פרנקים זהב, והיא היא שנהפכה בעצם למכשיר האמתי בגיוס התרומות הלאומיות.