בתוך ראשית התחייה
יהודה ליב אפל
"אין לך אדם שאין לו שעה", אבל יש
תרוצים, המחזיקים בה ומתאמצים להפיק ממנה את התועלת האפשרית, ויש המתרפים, עוסקים
בהזיות שונות, בניסיונות בטלים, והשעה עוברת עליהם מבלי משים, וכל ימי חייהם הם
רודפי רוח ואינם רואים ברכה במעשיהם.
גם לי שחקה השעה פעם, ואנכי החזקתי בה, והיא
נתנה תוכן חדש וכיוון מיוחד בדרך החיים.
בר"ח אייר תרמ"ב הציע לפני צעיר אחד
ממכירי, בצלאל ליפשיץ, לקחת עלי משרת גובה ומזכיר בחברת "אוהבי ציון"
בוילנה. הצעיר הזה היה אחד ממיסדי
החברה, בעל רגש ואיש נלבב, וידע להסביר לי את כל הטוב הספון ברעיון זה לעמנו
הבזוז, עד כי אור חדש נגלה לפני, והסכמתי להצעתו לקחת עלי את המשרה הזאת.
וכאחד השרידים, אשר זכה לעמוד על יד ערש התנועה
הכבירה של התחיה, כמזכיר לחובבי ציון בוילנה על יד הרש"י פין ואריה ליב יוסף
ליבנדה, נודעים לי ענינים ודברים שונים, שהם עוד כספר החתום לרבים, והנני רואה
חובה לעצמי להוציאם מרשות היחיד ולפרסמם, למען שיהיו לעינים בעתיד לכותבי תולדות
התנועה של ישוב ארץ ישראל. אנכי לא
להעריך את ערכו של הרעיון כולו באתי, גם לא להביא בחשבון את כל הקנינים הרוחניים
והגשמיים, שכבר הספיקו להשיג על חלקת הרעיון הגדול. זה יהיה חלקם של סופרי דברי הימים לישראל. אנכי אמסור אך את המעשים הבודדים ואתאר את
האישים השונים, אשר פעלו את פעולתם ברב או במעט לטובת הרעיון, ובתוכם כמה מן
הקברניטים, שעמדו על יד ההגה ונהלו אותו לפי רוחם. וכל זה יהיה חומר לדורשי רשומות של חבת ציון והציונות.
האחד, שהיו נהירין לו שבילי התנועה מראשיתה עם
כל זרמיה ונטיותיה ושהיה מוכשר באמת לכתוב את התולדה לאמתה, היה אחד מראשי לוחמינו
ר' משה ליב לילנבלום, ועפ"י החלטת הועד האודיסאי בשנת תרס"ו נגש לעבודה
זו והחל לאסוף את החומר הדרוש.
הוציא קול קורא במה"ע והרבה מכתבים פרטיים כתב לבני הערים הגדולות,
שישלחו אליו את הידיעות והכתבים הנמצאים תחת ידם; אך אנ"ש הסיחו דעתם מהנחיצות לאסוף ולשמור את התעודות
והמכתבים ולא נענו לקריאתו וגם למכתביו הפרטיים, ועל זה יתאונן במכתבו אלי מיום
י"ג אב תרס"ו בזה"ל:
"ידידי
וכו' י. ל. עפעל בווילנא.
הארכיוויון ששלחת
להועד נתקבל בתודה, ויושב לך בתודה במועדו.
לדאבון לב נרפים אנשי שלומנו ועוד לא נתקבלו שום ידיעות מערים היותר נכבדות
כמו: ווארשי, ביאליסטוק, בריסק-דליטא, פטרבורג ועוד, למרות מה שכתבתי לשם ביחוד
הקריאה במה"ע. אולי תוכל לעורר
איזה נרדמים מן הקרובים אליך.
ידידך... משה ליב ליליענבלום"
הארכיוויון שלי לא הושב לי בתודה, כי קדם המות
את הר' משה ליב לילינבלום בטרם שניגש לעבודתו זאת. ואחר פטירתו מסר הועד את כל החומר לידי המזכיר א.
דרויאנוב, ובידיו נערך הספר רב הכמות, לקוטי מכתבים שונים מאנשי השם, בשם
"תולדות הישוב".
מלבד הארכיון שלי שנשלח לאודיסה לקחו מהנשאר תחת
ידי חומר רב הסופרים ש. טשרנוביץ ל"תולדות בני משה" וליב יפה ל"ספר
הקונגרס", וביד האחרון עוד נמצאים עד כה מהכתבים האלה, אשר אנכי שמרתים מכל
משמר, והועדתי את מקומם בבית הספרים הלאומי אשר בירושלים, שרק הוא המקום לגנזי
דברי הימים לישראל.
כאמור, אך קטעי זכרונות הנני רושם, מאורעות
ועובדות, טפוסים, ספורים ושמועות, ויש שגם בלי מוקדם ומאוחר. והלואי שפעולתי הדלה הזו תהיה למופת ליתר
חברי, חלוצי העסקנים בישוב ארץ ישראל, שיכתבו גם הם את זכרונותיהם.
א
יסוד האגודה
"אוהבי ציון" בוילנה
השנה – היא שנת תרמ"ב. היו אז ימי הרעמים והפרעות ברוסיה. היום הרגשותינו כבר קהו. הורגלנו בפרעות, שהיו כמעט למעשים בכל
יום. ואם נקרא במכה"ע
מהמאורעות האיומים ברוסיה, פולניה, הונגריה
ועוד – הנלבבים ובעלי הרגש
שבנו יוצאים ידי חובתם באנחה. אבל
לפני ארבעים ושתים שנה[1] היו הפוגרומים בבלטה ויליסבטגרד כרעם מחריד ביום בהיר, ועולמו
של ישראל נזדעזע כולו, ובכל הערים, אשר בני ישראל נחתים שם, קראו לצום ולבכי
ולמספד. גם
הנאורים שבאנו וגם מאלה שהיו, לכאורה, מתכחשים לעמם בקשו ומצאו להם מקום בבתי
הכנסיות לשפוך מרי לבבם ומצוקת נפשם בדמעות רותחות. אלה, שקוו והטיפו לחופש ושויון זכויות, משנה שברון השברו, ברוח
ובנפש, על שבר בת עמם. והופעתם של
אלו בבתי הכנסיות, שגם ב"ימים נוראים" היה נפקד מקומם שם, הגבירה את
הבכיה, הגדילה את הזעקה בבתי התפלה ותהי לחרדת אלהים. היו אמנם רואים בעבים, אשר חזו עתידות לא טובים לישראל עוד
לפני שנים. דכירנא, שפעם אחת שב אחד
ממשכילי וילנה, זונדל לאפין, מפטרבורג ונבא לימים רעים לנו בנתינת טעם דלקמן.
מימי ניקולאי הראשון, שדחה את אחיו הגדול
קונסטנטין מכסא המלוכה, נוהגת הממשלה לחנך את יורש העצר, שיהיה ראוי לנהל את
המלוכה בטוב טעם ודעת, ואל יתר הבנים תשים לב, שלא יוכשרו כלל וכלל לשאת את הכתר
על ראשם. והנה יורש העצר של אלכסנדר
השני, שהיה מיועד לשבת על כסא המלוכה מת, וכתר רוסיה עבר לבן השני, אלכסנדר
השלישי, שכפי הנשמע בעט ברבו וסטר לו על פניו, ואיך נוכל לקוות, שעריץ כזה
ינחמנו?!
השומעים בטלו אז את כל חלומותיהם על ראש המתנבא
וישבו אל השלחן הירוק מתוך צחוק ובדיחות הדעת, כאילו לא להם ולבניהם נוגעים כל
הדברים האלה.
* *
*
לא במקום אחד החל הרעיון הגדול לבצבץ ולא מלב
איש אחד יצא. אין איש אשר יוכל
לאמר: אנכי הריתיו! במקומות רבים, שונים ורחוקים זה מזה,
כאילו ממרום הופיע הרעיון ויחולל מהפכה עצומה בהלך מחשבות בני ישראל. נאחזו בו אנשים מסוגים שונים ובעלי
השקפות שונות. השליכו מעליהם את
אליליהם, אשר עבדו להם כל ימי חייהם, ויתמסרו בכל נפשותיהם אל הרעיון החדש, כאל
הצלה יחידה לכנסת ישראל.
הופיעו ב"שחר" וב"מגיד"
מאמרים מעניינים המושכים את הלב.
העורכים פרץ סמולנסקי ודוד גורדון
וכן אחדים מטובי הסופרים ב"המליץ" החלו להטיף ולעורר את העם
לישוב ארץ ישראל. אז החלו פלוגות בישראל.
רבים מהצעירים, שקראו לעצמם בשם "עם עולם", הטיפו, כי היציאה
מרוסיה צריכה לנטות לארץ החופש, לאמריקה.
מדינה זו הברוכה תהיה לנו למקלט לעולמים. בה ישורר שלטון הצדק והמשפט ובה גם ימצאו מרגוע בעבודת האדמה
העשוקים והרצוצים. כנגד דעת אלה
עוררו רבים לעלות ולהאחז בארץ הקדושה, ארץ מורשת אבות, היקרה לכל אשר בשם ישראל
יכונה.
* *
*
בחנוכה תרמ"ב נאספו בוילנה שבעה צעירים
לטכס עצה בדבר יסוד חברה לישוב ארץ ישראל.
ואלה שמותיהם: אליעזר אליהו
פרידמן, בצלאל ליפשיץ, יצחק ליב גולדברג, אלברט ווילקוריסקי, ישכר בר סלוצקי, מיכל
אוריסון ופרנס.
שקלו וטרו אל מי מקדושים יפנו, כי בוילנה היו אז
שני כחות מתנגדים זה לזה: הגאון ר'
מתתיהו שטרשון, מגדולי היחס, שעמד בראש האורתודוכסיה, ורבני המו"צ וכל
אביזרייהו היו משכימים לפתחו, וכבודו גדול בחו"ל, כי היה צנא מלא ספרא, אבל
היה קנאי ומחסה לחלוקה, ואמרכלי קופת הרמב"ן היו מקורביו וידידיו, וספק גדול
הוא, אם יתן ידו להאגודה, ובניגוד לו הרב החכם הכולל ר' שמואל יוסף פין
(הרשי"פ) היה ראש המשכילים, עורך ומו"ל "הכרמל", מלומד אצל
המפקח על בתה"ס מטעם הממשלה, מתון ונוח לבריות, גבאי ראשי בצדקה גדולה וכבודו
גדול בוילנה ומחוצה לה.
הוחלט לנסות דברים עם שניהם, אולי ואולי.
כמו כן הוחלט לקרא את האגודה בשם "אוהבי
ציון" משום "אוהב ה' שערי ציון" ו"אהבת ציון אל תשכח לנצח",
ולא בשם "חובבי ציון", כי "אף חובב עמים".
ובר"ח אייר כבר היה בידי הכותב, שנתמנה
למאסף ומזכיר בעד עשרה רו"כ לחודש, פנקס קטן מכורך (בצמיד פתיל) של
החברים: שמותיהם, כתובותיהם,
תרומותיהם, הסכום ששלמו בעת כניסתם להחברה ככסף קדימה והתחיבויותיהם החדשית.
השם הראשון בפנקס הקטן היה: שמואל יוסף פין. השם השני אריה ליב בן יוסף ליבנדה. אחריהם היו נרשמים שמות עוד נכבדים
ויח"ס בני וילנה עם סכומים שונים, בסך-הכל מאה ושבעים חבר.
בשער הפנקס היה רשום בכתב יד ש"י פין שם
החברה "תקות עיניים" וחתום בחתימת "צדקת גדולה בוילנה" . השם הזה נקרא למראית עין מפני עינא בישא
של הרשות, כנהוג. הרבה חברות בלתי מאושרות היו חוסות בצל הצדקה גדולה, ואם קרה פעם
מקרה בלתי טהור ונתכנסו למשטרה, היתה הצדקה גדולה שולחת אחד מפקידיה, שהיה כבר מיועד
למקרים כאלה, והוא הוציא את האסורים לחופש והכל על מקומו בא בשלום.
והרש"י פין, שהיה גבאי ראשי בצדקה גדולה,
בחפצו לתת לחברה החדשה "אוהבי ציון" הכשר לעת מצוא, קרא את שמה
"תקות עניים"" וחתם
בחותם צדקה גדולה; אבל להחברה היה
חותם משלה, מעשה ידי אחד מהחברים, סמל האכרות בא"י: חותם עגול, בתוכו אלומת שבלים משולבת
בחרמש ומגל, ומסביב בכתב אשורי "חברת אוהבי ציון בוילנה".
באותו זמן, בחודש אייר, כבר הספיקו לאסוף שמונה
מאות רובל, שהפקידום בקופת צדקה גדולה, אבל אחרי הפוגרום בבאלטה היתה נחוצה עזרה מהירה, והגבאים דצדקה
גדולה מצאו לנכון לשנות מצדקה לצדקה ולשלוח לנגועי הפרעות את הכסף המוקדש לטובת
ישוב ארץ ישראל.
המעילה בכסף האגודה עשתה רושם מדכא על החברים,
ומאז החלו להפקיד את הכסף בידי אחד הבנקים על שם שני חברים נבחרים.
והגבאים המועלים שקלו למתרפסם בעד השערוריה הזאת
ובעת הבחירות החדשות לגבאות, שהיו אחר החג בוילנה, יצאו בדימוס, ובמקומם נבחרו
אחרים. ולפרנס ראשון –
נשיא הכבוד של החברה "אוהבי ציון", הרב החכם הכולל ר' שמואל יוסף
פין.
זמן רב אחרי זה היו חוזרים בוילנה על ההלצה
הנמרצה של נחמיה נתנסון בעת הבחירות בנאומו הפומבי לפני קהל שומעים ברחוב האשכנזי:
"מפני מה מוציאים אתם שם רע על ארצנו רוסיה
האדירה. שאין היא נותנת חופש
לנתיניה? שימו לב, באיזו ארץ, גם
היותר נאורה וחופשית, אפשר, שבריונים כאלה המועלים בכסף הקדשים ומשנים מצדקה לצדקה
להנאתם, הצריכים להיות אסורים אחורי בריח ודלתים, – ילכו בקומה זקופה וישמשו עוד כגבאים ופרנסים בצדקה גדולה. בעיר גדולה לאלוקים כירושלים
דליטא!"
בימי חג הפסח החליטו החברים לעשות תעמולה חזקה
לרעיון הישוב. וטכסיס פעולתם היה
כמנהג גוברין יהודאין.
בבית הכנסת הגדול ובחצר המבוא של הרבה בתי תפלה
שונים עמדו ביום הראשון לחג הפסח קודם תפלת ערבית כנופיות כנופיות של יהודים. בתוכם שני אברכים מתפלספים על אודות
הענין ישוב ארץ ישראל, במאמרי חז"ל, בפסוקים, בסברות, קושיות ואבעיות
ובתרוצים והסברות. האחד – בעד הענין, והשני – נגד. שניהם מתנגחים, שואלים ומשיבים, מקשים ומתרצים, ויהודים הבאים
להתפלל תפלת ערבית מסובבים אותם, מטים אוזן, שומעים, מתענינים בהקשבה רבה, גם
מטילים לפעמים דבור וסברה, מנענעים בראשם לאות הסכמה או מאון. ופניהם מפיקים אותות רצינות והתענינות
מרובה. העגולים גדלים ומתרחבים,
והשיחות מתגברות ושוטפות בעוז.
אחורי הבימה בבית הכנסת הגדול עומד אברך אחד על
ספסל וקורא מעל הכתב בקול רם איזה קול קורא, מספר לשומעים הרבים את הצרות של העם
הנרדף במשך ימי גלותו ואיך ידריכהו מנוחה בכל ארצות פזוריו בכלל ובארץ רוסיה בפרט,
מתאר את הפרעות הרבות אשר עברו כשטף על פני רוסיה במשכנות ישראל וקורא להתעורר
לתחיה, להתעודד ולהתאמץ לעלות לארץ-ישראל, ארצנו הקדושה, לקנות שם אדמה ולהאחז בה,
לשוב ולחיות חיי עם בארץ אבות, הקדושה לנו מדור לדור.
האברך הזה, שמואל אינטר, חבר פעיל, שהרבה לרכוש
נפשו לחברה בין קהל הסוחרים, איש בעל רגש, דברן מצוין, שידע למשוך את לב ההמון
ולהלהיבו. אך המות קטפהו בעוד חצי
שנה, בעצם עבודתו הצבורית. הוא היה
הנפטר הראשון של "אוהבי ציון"
ובהספד שנשא עליו החכם ר' מרדכי פלונגיאן, הזכיר את מאמר חז"ל: "אחד מהחבורה שמת ידאגו כל בני
החבורה" – היינו למלאות מקומו החסר בפעולות החברה.
הטכסיס הזה ביום ראשון של פסח תרמ"ב הצליח
מאד. אמנם המתפללים התפללו
אח"כ תפלת ערבית עם מערבית כנהוג וכרגיל, אבל במוחם היתה כמו מהפכה, רעיונות
חדשים לא שעורם מעולם החלו להתרוצץ בקרבם ולהלהיב את הלבבות. ארץ אבות, פלשתינה, ארץ ישראל, ממלכת
התוגר, מורשת אבות – איש תחת תאנה וגפן, ענבים ורימונים, ימות
המשיח! ואולי? הצרות התכופות והגדולות הלא הנם חבלי
משיח... הלואי, רבונו של
עולם, אב רחום!
נכנסתי בחוג חברים חדשים וגם השיחות בינינו היו
חדשות לי: ענינים כלליים של עם
ישראל, השאיפה להטיב את מצבו, פתרון שאלתו של "עם עולם": להגר לאמריקה החופשית או לעלות ולהתישב
בארץ ישראל בין עם פרא ובלתי תרבותי תחת משטר התוגר הגוסס? לחפש דרכים להפיץ את הרעיון בין יושבי
עיר וילנה, לבוא בכתובים או בדברים עם הסביבה בעיירות הקטנות ועם אגודות שונות
שכבר נוסדו, או עומדות להוסד.
לתכלית זו היינו נאספים ובאים כמעט יום יום לפנות ערב, – אם למעון הקיץ של הסופר ליבנדה ברוזילה
או בבית אחד החברים בעיר – לשוחח ולטכס עצה. ואלה החברים הנאספים פעם בפעם:
אליעזר אליהו בהרב ר' בנימין פרידמן. אברך מוסמך להוראה, מליץ ומשורר בשפת
עבר. הוא חבר שיר לזכר הנס שנתרחש
לקיסר אלכסנדר השני בחודש פברואר 1880 ושלח אותו ע"י הדואר, ועל זה קבל תודה
מהקיסר חתומה בידי שר החצר. התעודה
ההיא היתה תלויה בביתו במסגרת במקום הנראה לעינים, ושמשה מעין קמיע לשמירה מעין
הרע, כי גם אם בא בלי משים שוטר הרובע וראה התעודה, עמד בחרדת קודש ולא העיז כלל
לשאול את מגמת הצעירים הנאספים פה בבית.
התעודה הזאת הועילה ברבות השנים למר פרידמן הנ"ל להשיג רשיון להוציא
לאור בווארשה את מה"ע "הצופה" – זכות יתירה,
שרבים השתדלו ולא עלתה בידם.
מיכאל אוריסון, – בר אוריון, בעל רגש ונלהב בוכוחים. הוא ופרידמן היו מכתתים את רגליהם ללכת אל החרדים, הלומדים,
דנו עמם והתווכחו בראיות והוכחות, עד היכן מגיעה קדושת ארץ ישראל, ועד כמה היו
מורינו ומאורינו הקדושים חובבים את הארץ הקדושה, עד כי הורו, ששקולה מצות ישוב ארץ
ישראל כנגד כל המצוות שבתורה, ועוד ועוד.
צעיר אחד היה בין החברים המיסדים, ששמר את
תפקידו לבוא בדיוק אל כל הישיבות.
זה היה משביר לכולנו את המזון הרוחני. כל פעם שבא, היה מוציא מכיסיו העמוקים והרחבים חומר ספרותי,
מכתבים ועלונים, גליונות ועתונים שונים, המדברים על רעיון ישוב ארץ ישראל. הוא היה
עבד לרבים. כל התפקידים הקשים קבל
עליו. ובטרם הספיקו יתר החברים
לעשות דבר מה, היה כבר מוציא את הענין לפעלו. עם זה דבר וכבר נתן את ידו והסכים לשלם להחברה סכום כך וכך
לחודש, אל פלוני סר ואת אלמוני פגש וקבעו לו זמן לתת תשובה, אל מקום אגודה פלונית
כתב, ומעיר זו וזו קבל תשובה כזאת.
הוא היה שתקן וצנוע. בשעה
שהכל התלהבו ודברו גבוה גבוה, היה הוא יושב ושומע, קורא ומקשיב, ורק לעיתים רחוקות
מפליט איזו מלה או הוראה, כי במקום פלוני כבר כתב סופר אלמוני בענין דומה לנידון,
וחווה את דעתו – ושוב שתיקה.
יצחק ליב אלכסנדר גולדברג היה הצעיר הזה, בן
עשרים ושתים, וכבר היה מנהל את בית המסחר הגדול של י. ב. סגל
בוילנה. כל יום ויום היה שומר לבקר
בבית הסופר ליבנדה ולמסור לו ראשי פרקים ממצב הענין, ואם קרה יום שדלגתי ולא הייתי
אצל ליבנדה, היה גולדברג בא אלי לביתי בפרבר שניפישוק בהערה" אפל, ליבנדה מתגעגע עליך, תסור אליו
מחר. ובדברו זאת נעלם ואיננו, כי
מביתי היה עליו לסור עוד לבית הרש"י פין לדרוש בשלומו ולמסור לו איזה ענין
נחוץ וגם לקבל ממנו איזו הוראה למסור לליבנדה. ועוד ועוד.
שקידתו בקריאה הפליאתני. הוא
לא אבד אף רגע לבטלה. גם בעת שהלך
לביתו וצלצל בפעמון, היה שוקד ברגע בין הצלצול לפתיחת הדלת לקרוא באיזה עתון, או
ספר, ובעת הארוחה, כשיתר היושבים היו מבלים את הזמן בין מנה למנה בשיחות שונות,
היה הוא יושב וקורא, שומע וקורא.
כשרון מיוחד היה לו שלא להצטמצם בענין אחד. לפעמים הייתי מתפלא, בראותי את עבודתו
במשרדו כמנהל – כשהיה עומד על יד עמוד הכתיבה, קורא
בהמון המכתבים ורושם בקצור למזכיר שלו את התשובות – והפקידים
והעוזרים באים תכופים בזה אחר זה
ושואלים שאלות שונות, שכל אחת מהן צריכה עיון לתשובה, והוא ממשיך את עבודתו ומשיב
בלי עכוב.
כשרון כזה, לקרוא ולרשום, להקשיב ולהשיב תשובות
על שאלות שונות ומשונות, וגם למצוא רגע בתוך העבודה הקשה הזאת לשאול אותי על מצב
הענינים בישוב ארץ ישראל בלי הפסקת העבודה, השתוממתי: איזה כחות ואיזה כשרונות, איזה מרץ ואיזו שקידה, איזו תפיסה
ואיזה זכרון נפלא.
היו עוד חברים מן המיסדים: האחים אברהם ושלמה צבי וילקורסקי (האחרון היה חולה את רגליו ואסור בביתו,
ועל כן היינו לפעמים מתאספים אצלו) שאביהם, ר' יחזקאל האופה, איש חרד ואדוק, בר אורין ישר וצנוע, סבל מאד
בגלל חבת ציון של בניו. המו"צ
ר' אליהו אליעזר רצה לאסור עליו אפית המצות בערב פסח תרמ"ג, מפני שבניו הם
חברים עסקנים בחברה "אוהבי ציון", החשודים במינות ר"ל. ורק בכח התערבותו הנמרצת של הסופר
ליבנדה בטל רצונו והפה שאסר הוכרח להתיר וגם לבקש סליחה בתירוץ, שסובל הוא ממחוש
ר"ל וע"כ היה נמהר בדבורו.
יתר החברים המיסדים – ישכר בר סלוצקי, בצלאל ליפשיץ ועוד אחד
פרנס – לא לקחו חלק פעיל כ"כ.
מלבד
החברים המיסדים נלוה אלינו בכל האספות חבר חדש צבי יהודה סולונוביץ, אברך
משי שיצא מבית המדרש להיות סמוך על שולחן חותנו העשיר. הוא היה חבר פעיל מאד והרבה שנים, עד יום מותו, היה עסקן מצוין
בחבת ציון וציונות – השתתף באספות
ובקונגרסים ובכל נפשו התעסק בענין הקרוב לנפשו. בחדרה קנה חלק אדמה בין יתר המתנחלים בני וילנה, ואם רבים מכרו
אח"כ את חלקי אדמתם, לדורשי ציון וליק"א, הוא נשאר בתקוה. שעוד יזכה לעלות לארץ חמדתו ולהתישב בה,
ועד היום נמצא עוד החלק בחדרה על שמו:
יהודה צבי סולונויץ. פעם אחת
פתר לנו בתשובה מחוכמה שאלה אחת, שהיתה מנקרת במוחותינו ולפעמים היינו מדיינים
ומתגנחים בה בהתלהבות יתרה, איך נפתור את שאלת השבת? מילא, תרומות ומעשרות –
עליהם כבר מצאנו תשובה בדוחק.
הפוסק שלנו ר' משה ליב לילינבלום מצא פתרון לקולא. תרומה – חטה אחת פוטרת
את הכרי, ומעשרות בזמן הזה שמשלמים מסים וארנוניות ועשר לממשלה – אינם נוהגים, אבל שבת?! האמנם נפסיק את מהלך הרכבת ואת הטלגרף
ביום השבת? האם כל הארץ תשבות ביום
השבת בעת מלכות ישראל?
השאלה היתה מנקרת, עד שפעם אחת מצא החבר
סולונויץ תשובה מספקת.
–
"חברים: למה תדיינו להלכתא דמשיחא? בעת שנזכה לימים הטובים האלה נמנה את רשכבה"ג ר' יצחק
אלחנן מקובנה למנהל הרכבת ואת ר' איצילע פטרבורגר (בלזר) למנהל הטלגרף ואז נהיה
בטוחים, שהרכבת תלך והטלגרף לא ישבות גם בשבת על פי דין תורה!"
בין החברים שהיו באים לפרקים אל האספות שלנו היה
גם המדקדק ר' אריה ליב גורדון, בעל משפט הלשון העברית, שהיה גם כן חימיקן
אבטודידאקטי. העילוי מראסיין היה
מתפרנס בוילנה מהוראת תלמידים בבית ה' זקהיים, ואח"כ נסע לא"י והיה מורה
בפתח-תקוה. ואריה ליב הורביץ,
שמוילנה נסע לקובנה לעבוד בהוראת הלשון העברית וגם בחבת ציון, והיה שמה בין
העסקנים הראשונים והמצוינים, גם הוא נסע אח"כ לא"י והיה מורה בעקרון,
ושניהם באו אל המנוחה העולמית פה בארץ, משא נפשם בחיים.
גם מטיף ציוני היה במחננו, צעיר אחד ליפסקי,
תלמיד בית המדרש לרבנים, שאחרי הסגרו ב-1873 , החל לתת הוראות שעות ברוסית
לתלמידים, ובזה פרנס את אמו ואחותו.
הוא לא ערבב את הפסוקים גם לא הזכיר בדרשותיו מאמרי חז"ל, אלא בא לבית
כנסת או לבית מדרש בשבת בעת קריאת התורה, ואחרי הקריאה, קודם תפלת מוסף, עלה על
הבמה וקרא ותרגם לפני המתפללים השומעים מאמרי ההסתה של ה"נובויה
וורימיה". ואח"כ תאר את
הפרעות האיומות בערים שונות, וכל הקהל שמע ובכה, ולבסוף עורר את השומעים על פתח
התקוה לעלות ולהתישב בארץ אבותינו, לעבוד ולחיות בה, לא למות שמה כדרך אבותינו,
אלא לעבוד ולחיות חיי עם בארץ אבותיו.
– ודבריו עשו בשעתם רושם
גדול.
ומכיון שבזמן התפלה היה מוכרח להסתפק בדרשה אחת,
היה משכים בימי השבתות לבוא בבוקר למנין ראשון במקום אחד ולמנין שני בבית תפלה
שני – וכך היה דורש בבוקר ובזמן תפלת המנחה בפרברים שונים של העיר. הוא המשיך את דרשותיו כחצי שנה עד שנסע
לאודיסה וקבע שם את מקומו.
לפעמים בא אלינו המשורר העממי אליקום בדחן –
צונזר. בכל פעם שהיה מוזמן
בוילנה לחתונה, וזה קרה לעתים קרובות, היה שר לפנינו את שיריו החדשים, וכאשר קבל
תוקף מהסופר ליבנדה על השיר, היה מפרסמו בקהל שומעיו, גם את שירו
"המחרשה" באידיש לא החל
לשיר בחתונות בטרם שנאספנו ערב אחד ואישרנוהו כי טוב.
בפנקסי הקטן היה רשום בין שאר החברים חבר אחד,
שנתן כסף-קדימה שלשה רובל והתחייבות לשלם בכל חודש חמשים קופ'. שם החבר היה אריה בן משה ניישול, אבל
מקום מגורו לא נרשם, ואיש לא ידע מי הוא, איפה הוא נמצא ועל ידי מי נרשם לחבר.
אם בכלל יש אפשרות לנחש על פי הכתב את אופי האיש
הכותב, אפשר היה לחשוב את הכותב לדעתן ומיושב, האותיות שלו היו עגולות וישרות
וברורות.
עבר יותר משנה וכמעט חדלתי לשאול עליו ונשכח
לגמרי מלבי, עד שבאחד הימים הודיע לי אחד החברים, שחתנו של סוחר הסוכר זאלקינד
התאונן, שזה מזמן נרשם בחברה
"אוהבי ציון" ואין
דורש ואין מבקש ממנו את תשלומו החדשי.
על שאלתי בדבר שם האיש המתאונן לא ידע אל נכון
מה להשיב. "חתנו של
זאליקינד", אברך משי "שאינו נוגע בזבוב על הקיר". מאי משמע "שם"? ומתן עם בית המסחר, זה שמו וזה זכרו,
האברך הזה היה אריה ניישול, שהיה אחר כך מפורסם וחביב מאד בקהל הציונים.
צנוע היה ונחבא אל הכלים, לאספות לא הלך ובמסבות
לא ישב, אך ביתו ידע ואת בית המסחר, ואיש לא ידע להעריך את אישיותו ואת הכח הנפשי
האצור בקרבו, עד אשר הכרנוהו וראינו, כי ברכה בו וכמעט בעל כרחו משכנוהו לעבודה
צבורית.
תחילה בחרנו בו למרצה ולנואם באספות בנות ציון,
ונועם מדברותיו ושיחותיו, שהיו מתובלים לפעמים במאמרי חז"ל, משכו שומעות
רבות, בוילנה ולמופת גם ליתר הערים ברוסיה.
וכה נתודע לקהל העברי ונתחבב עליו, עד כי נבחר,
אחרי פטירת הרש"י פין, לגבאי ראשי ב"צדקה גדולה" כמעט בדעה כללית, ועד ימי המלחמה שמש
במשרה נכבדה זו, ודבריו היו נשמעים לכולם.
וילנה ותפקידה
בעבודת חובבי ציון
יותר משלשים שנה, תרמ"ב – תרע"ד, הצטיינה
העיר וילנה מכל יתר הערים ברוסיה בפעולותיה השונות לישוב ארץ ישראל: במספר חבריה ובסכומי הכספים שהכניסה
לחברת התמיכה, לטובת הפועלים, לבית הספר ועוד. וכך התחשבה וילנה בשורה הראשונה גם בעבודה תרבותית. חדר מתוקן לנערים ובית ספר
"יהודיה" לבנות נוסדו בראשונה בוילנה ואחריה החרו החזיקו ורשה, פינסק
ועוד.
היא גם היתה הראשונה, שהשתדלה להרים את מחירי
הטלגרמות בברכות שמחות לטובת הישוב, ובמשך הזמן היה זה למקור הכנסה הגונה לטובת
הפועלים ובית הספר. גם בהעמדת קערות
בערב יום-הכפורים וברכת "מי שברך" בשמחת תורה התקדמה היא בשנת
תרמ"ה וגרמה, שבאספת קטוביץ ח"י חשון שנה זו נתקבלה החלטה בדבר זה,
והמנהג להעמיד קערות בערב יום כפור בבתי התפלה לישוב א"י נתקבל ונפוץ בהרבה
ערים עד היום הזה.
שני המאורות הגדולים רש"י פין ואריה ליב
ליבנדה[2] האצילו מרוחם על החברים
הראשונים ולאורם הלכו וכבשו בעיר עמדה אחרי עמדה. עד אשר גם ביהכ"נ הגדול וכל בתי התפלה עמדו ברשותם וגם
המתנגדים בלבם בעל כרחם ענו אמן. כן
נמנה הנשיא של אגודת ישראל דח"ע גרודזנסקי במספר החברים לחובבי-ציון וכל שנה
ושנה שמר לשלם את ההתחייבות שלשה רובל לחברת התמיכה וגם מסר גלוי דעת בחתימת ידו
על התחייבות לשלם מאה מרק לקרן הקיימת.
וכאשר בא בשנת תרנ"ב המגיד שמחה כהנא, שלפי דבריו חבר ספר גדול
"מגן התלמוד", ותעודות בידו ממאה רבנים, חכמים וסופרים המדברים בשבחו,
ובדרשתו הראשונה בבית הכנסת גחש"א החל להמטיר חרפות וגדופים על ענין הישוב, מצא
הוא למחר את שערי בית הכנסת נעולים לפניו וכל השתדלותו וגם המלצתו של הרב
המ"מ דמתא לא הועילו לו והוא יצא מן העיר בבושת פנים.
וילנה היתה הראשונה שהחלה להפיץ את יין ארץ
ישראל ברוסיה. שתי שנים
תרנ"ד–תרנ"ה היה בוילנה מסחר של יין ארץ ישראל, וחובבי-ציון באודיסה,
ביאליסטוק, גרודנה, הומל, ורשה, ייקטרינוסלב, מוסקבה ופטרבורג קנו לחג הפסח יין
ארץ ישראל מוילנה. והמסחר הקטן הזה,
שנמצא במרתף של תפוחי אדמה, בלי רשיון הממשלה, שמש אחר כך ליסוד חברת
"כרמל" בורשה, אשר מלאה תפקיד כל כך גדול לקיום המושבות בא"י.
בוילנה היתה הלשכה הראשית של אגודת "בני
משה" וממנה קבלו האחים, 174 במספר, שהיו נפוצים בארץ, הוראות ופקודות להרים
את רוח הלאום ולחבבו על כל מפלגות העם.
בוילנה היה מרכז הציונים ברוסיה וכל התעמולה
בדפוס: העתונים "העולם",
"דאס יודישע פאלק", ספרי דרוש המדברים בשבחו של הרעיון הלאומי, חוברות,
קולות קוראים, מכתבים חוזרים ומגלות עפות מבררים את הרעיון הציוני, את ערך השקל
והקופה הלאומית – היו נדפסים בוילנה ונשלחים לכל מרחבי רוסיה במחיר זול מאד.
בוילנה היתה הגזברות של בולי קה"ק
ברוסיה. הציונים ש"י גולדברג
מקיברטי וש. קמבר מוילקוביסקי היו מעבירים את הבולים דרך גבול גרמניה לוילנה וממנה
נשלחו אל כל המורשים למקומותיהם למכירה.
והיה המקרה, שאחד המורשים לא ידע להוקיר את ערך הבולים בכסף והפיץ אותם
בערי הגליל שלו בלי מחיר, ועל הגזבר בוילנה היה לשלם מכיסו ארבעת אלפים רובל לקופה
הכללית בלונדון, שאך חלק קטן הושב לו אח"כ בבולים חזרה.
ובאספת מינסק, כשנתפרסם יסוד הקרן הקיימת, היה
וילנאי האחד וגם היום הוא עודנו יחידי, שהרים לקרן הקיימת תרומת "קרקע"
בארץ ישראל.
וכאשר נוסד אוצר התישבות היהודים בלונדון,
הצטיינה אז וילנה בפעולה ערה וכבירה מאד.
היא גייסה מאה וששים חברים, בהם רבים מנכבדי העיר. רופאים, עורכי דין ובעלי עסקים גדולים
עזבו לפרקים את עסקיהם, גם את השולחן הירוק, שהיו כל כך כרוכים אחריו, ויצאו ברכב
וברגל זוגות זוגות לרכוש חותמים על מניות של הקולוניאל באנק. ויותר מששים וששת אלפים רובל ממספר שלשת
אלפים ושלש מאות חותמים נשלחו אז ללונדון.
התעמולה בעיר היתה אז רבה ועצומה עד מאד.
אבל כל הנצחונות הללו השגנו במשך שנים לאט לאט
בשקידה, בעבודה ויגיעה רבה. לא על
נקלה הסכימו הגבאים של בתי התפלה להרשות לנו העמדת קערות בערב יום הכפורים
תרמ"ה, כי מצאו בזה הסגת גבול וגם תלו את התנגדותם באילן גדול בהגאון המפורסם
ר' מתתיהו שטראשון, שהתנגד בגלוי לחבת ציון ולדעתו היו משוכנעים רבני המו"צ
עם הראב"ד ר' יוסילי בראש, עד כי לא נאותו גם לבוא על החתום בתור מוסד של
רבני המו"צ בוילנה על מכתב הברכה לשר הצדיק ר' משה מונטיפיורי. במלאת לו בשנה ההיא מאה שנה, אלא בתנאי
שנמחוק את השם "ציון" מתוכה. ואך בהשתדלותו של הרש"י פין, שהיה גם
גבאי ראשי בצדקה גדולה, חתמו את שמותיהם בתור יחידים פרטים.
אחד מן הלבטים שהתלבטנו בהם בימים ההם הנני
למסור פה, למען ישאר לזכרון לדור יבוא:
הדבר אירע לאחר ראש השנה תרמ"ה.
חובבי ציון בוורשה השתמשו במקרה של מלאת מאה שנה
לשר הצדיק משה בן יוסף אליהו מונטיפיורי ועשו תעמולה להפצת רעיון ישוב ארץ ישראל,
שהיה משאת נפשו של בעל היובל.
הדפיסו את תמונתו בתבנית גדולה עם שיר נהדר מי. ל. גורדון ומכרו אותה
ע"י חברי חובבי ציון בהרבה אלפים טופסים. ובערים הגדולות ערכו גליונות ברכה עם אלפי חתומים שנכרכו הדר
בכרך אחד, ולשליח מיוחד להגיש לו את הברכות נבחר ר' דוד גורדון, העורך והמו"ל
של "המגיד". וליום
י"ח חשון תרמ"ה נועדה אספה כללית בקטוביץ, שליזיה העליונה, שלשם יתאספו
שליחי האגודות לטכס עצה ולהחליט החלטות, איך לאחד ולאגד את כל האגודות הגדולות
והקטנות, המפוזרות בכל ארץ רוסיה, ולמנות ועד כללי, אשר ינהל את כל הענין של ישוב
א"י. זוהי אסיפת קטוביץ,
שהניחה את היסוד לעבודת חובבי ציון ברוסיה.
היא אספה ואחדה את הבודדים והמפוזרים, שיהיו מרוכזים בשאיפה ובעבודה להוציא
לפועל את הרעיון הנעלה של ישוב ארץ ישראל.
והחובבים הוילנאים רצו להפיק מההתעוררות הגדולה
בזמן ההוא גם תועלת חמרית והחליטו להעמיד קערות בערב יום-הכיפורים בבתי התפלה וגם
לברך בשמחת תורה את בעל היובל במי שברך בעבור נדר לישוב ארץ ישראל. והנה בערב יום-הכפורים, אף על פי שהגבאים
היו צרי עין בקערה נוספת וגם בלבם התנגדו לזה, אבל מצאנו בכל בית תפלה מתפללים
בעלי בתים מאנשי שלומנו והם התנדבו לעמוד ולפקח על הקערה ואי אפשר היה לגבאים
למחות בתוקף על זה. אבל בברכת
"מי שברך" בשמחת תורה, חדוש כזה, התלוי אך בדעת וברצון הגבאים, נחוצה
היתה הסכמתם ופקודתם של רבני המו"צ, ולזה הזדיינתי במכתב בקשה של הרש"י
פין להראב"ד ר' יוסילי, שאחרי פטירתו של הגאון ר' בצלאל הכהן נתמנה הוא
לראב"ד בוילנה.
ר' יוסילי קבלני אמנם בסבר פנים יפות וגם הודה,
כי כדאי השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי להיות מבורך מכל בני ישראל, אבל נחוצה לזה
אספת כל רבני המו"צ וע"כ אמחול לבוא בעוד איזה ימים. חכיתי איזה זמן ונכנסתי שוב אליו, אך
האספה לא נתקיימה עוד, ומתוך שהזמן קצר החילותי ללכת אליו יוםיום, אבל לשוא, הוא
דחה אותי מיום ליום וגם השתדל להשתמט ממני וכמעט שהתיאשתי מתקוה לקבל הסכמתו.
ובוילנה היה אחד מחברינו ראובן הירץ געגוזין,
איש עשיר, פשוט, אבל בעל לב רגש וחובב ציון. בשנת תרמ"ג, כשחובבי ציון רצו לקנות את "גוש
חלב", השתתף גם הוא ושלח אלף רו"כ על שני חלקים אדמה לגביר אברהם
גרינברג באודיסה, וכאשר הקניה לא יצאה לפעולה וקבל את כל הכסף חזרה, בלי נכוי אף
פרוטה להוצאה, נוכח שהענין מונח בידים אמונות ונתקרב יותר ויותר אלינו, שמח
בשמחתנו והצטער בצערנו, וביום שהייתי בא לביתו לקבל את תרומתו החדשית לישוב
א"י היה לו ולאשתו[3] עונג ונחת רוח.
עלי היה לספר להם את כל החדשות שאירעו במשך הזמן וגם התקוות המשעשעות לנו
לעתיד, ואנכי שהייתי גם סוכן "המגיד" שלא עמלק"פ והייתי מקבל בכל
שבוע ששים אקז' לחלקם לחותמים הפרטיים שפנו ישר לליק, הייתי נכנס ויוצא לרגל זה
בבית הבקורת ונודעתי ג"כ את הדברים האסורים לבוא בקהל ונמחקו מטעם המבקר ועל
ידי זה הייתי כמעט לעתון חי ומדבר ומפיץ את הדברים האסורים בקהל.
כשבאתי אחרי יום הכפורים לביתו של חברנו זה
וספרתי לו בין יתר הדברים גם את הענין הזה, פנה אלי כדברים האלה:
– שמע נא, היודע אתה את מיכל השמש של
הרבנים? מיכל קוזק, מיכל של הרב,
איך שתכנהו, הוא הוא. הוא השטן, הוא
היצה"ר, הוא הכל. אליו תלך
ובלי כל היסוסים תציע לפניו על יו"ט מנה יפה שתהיה לו ליקנה"ז, לבשר
ודגים, והוא ימלא כל משאלותיך לטובה. אל תכתת רגליך אל הראב"ד ר' יוסילי,
שהוא וכל אביזרייהו כחומר ביד היוצר בידי זה מיכל השמש.
ואם תשאלני – הוסיף – איזה עוף הוליך אלי את
הקול הזה? הבה ואספר לך מעשה
שהיה. חתני מיכל ירמיהו אייזנשטאדט,
שהוא אחד הגדולים בתורה הוא חולה שתוק, ועלי פרנסתו. רציתי לסדר לו עסק.
ובהיותי לפרקים בחוץ לארץ, הבאתי אתי כלים כחולים אימאל והראיתי לרב
המו"צ ר' אליהו ליזר, שהוא ידיד בן ידיד, כי גם חותנו ר' ישראל סלנטר היה
חביב עלי מאד והיינו ידידים. שאלתי
אותו, אם כלים אלה כשרים לפסח. הוא
שאלני אופן העשיה והיצירה, וכאשר בארתי לו הכל פסק לי שכשרים הם לכל הדעות. גליתי לפניו את חפצי ליסד בית מסחר בעד
חתני החולה, והנה דרש ממני שלא לדבר כלום על אדות הכשרו ולפנות אל ר' יוסילי. אינני יודע את הסבה, אבל היתה קשה קבלת
ההכשר מאד, היה דוחני מזמן לזמן, עד אשר נודעתי במקרה מאישיותו של בר נש זה – מיכל
השמש, והוא הביא לי למחרתו את ההכשר לביתי.
אבל שמע נא, – הוסיף לדבר, – לספור זה יש עוד סרח העודף אשר יענין אותך
כנראה. האיש אשר הודיעני מכחו
וגבורתו של מיכל השמש הודיע לי גם דבר מצחיק ומדאיב מאד ועליך גם לדעת, מי זה נהל
את כל ענין הרבנות בעיר גדולה לאלקים כירושלים דליטא שלנו. לוילנה בא פעם אברך אחד מקובנה לקבל מר'
יוסילי קבלה לשחיטה. ישב פה חדשים
שלשה ולא השיג את מבוקשו, כי נתקבלו מכתבים מספרים בגנותו, שהוא קל שבקלים ואיננו
זהיר בכמה מצוות שבתורה. פעם נכנס
האברך הזה לביתו של מיכל השמש ושפך לפניו מרי שיחו, איך שעזב את משפחתו
בחוסר כל ופה עלו לו הוצאות כך וכך, והוא יודע שבידי ר' מיכל גורלו לכל ימי חייו
ועל כן הוא מבקש שירחם עליו ויקח ממנו חמשה רובלים שיש לו וימציא לו הקבלה הנחוצה
לו. ר' מיכל שמע את דבריו, חשב איזה
רגעים ואמר: שמע נא, אברך, לבי ידאג
עליך ומצב משפחתך נגע ללבי עד מאד, באמת רוצה אנכי לעזור לך, אבל מה אעשה, אם שונאיך
שלחו אל ר' יוסילי כתבי שטנה ויחפאו עליך שהנך קרקפתא דלא מניח תפלין וכי אינך
נושא גם ארבע כנפות. ובדברו פתח את
המעיל של האברך, והנה באמת אין טלית קטן עליו. – נו, ראה בעצמך, איך זה אפשר לי להמליץ עליך, אם הנך ריקא
כזה! – הוסיף ואמר למבקש, שעמד קפוא וחוור פנים, רועד בכל אבריו, אבל תלמיד חכם
שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, מובטחני שתשוב בתשובה שלמה ותהיה יהודי
נאמן וחרד כדבעי, ועל כן קח ולבש את הטלית קטן שלי, (ובדברו לקח מארון טלית קטן
מצויצת כפול שמונה ומסר לו.) מחר
בבקר תבוא אל ר' יוסילי, אבל הנני כמו זר לך, זכור ואל תשכח ללבוש את הטלית קטן
וכאילו אינך מכיר אותי כלל וכלל, ועתה תן את הכסף ולך לך! למחרתו, כששב ר' יוסילי בצהרים כרגיל
מלמודו בבית התפלה והרגיש באברך שישב בפנה וחכה, פנה אל מיכל השמש בשאלה: מה יהיה עם האיש הזה? ולמה הוא יושב פה? אז התרגז מיכל עד מאד ובקול גערה פנה אל
האברך: למה באת הנה להפריע את הרב
שיחיה, אשר לא טעם עוד היום כלום?
קבלה הנך מבקש? קבלה
לשחיטה! אינך ראוי לקבלה!... הנה מרננים אחריך, כי אינך חרד בדת, הנך
כופר בעיקר, וגם אינך נושא ארבע כנפות!
ובדברו קפץ אליו, פתח את בגדו והנה הטלית קטן בתכלת המצויצת בכפול שמונה
נראתה בכל הדרה.
אוי ואבוי לנפשי! קרא מיכל, בספקו את כפיו על הראש, אוי לי רבי ומורי שחשדתי
בכשרים! מובן מאליו שהאברך קבל
באותו יום קבלה לשחיטה מר' יוסילי.
ואמנם השגנו את המבוקש. בכל ימי החג של סוכות בזמן התפלה היה
נראה ר' מיכל השמש הולך וטופף, המצנפת מוסבה לאחוריו והמצח הרחב מזיע הרבה, הולך
מבית תפלה לבית תפלה, ובכל מקום בואו מקיש על השולחן ומכריז בקול רם:
בפקודת
רבני המו"צ וראשי הגבאים דצדקה גדולה שיחיו הנני מכריז ומודיע לחובה קדושה על
כל איש מישראל לברך בשמחת תורה את השר הצדיק רבי משה מונטיפיור ולנדב נדבות גדולות
לישוב ארץ הקדושה וכל המוסיף יוסיף, ולהשומע יונעם, ובא לציון גואל ונאמר אמן.
כסף תרומות מהקערות עלה אז למאתים וארבעים רובל
ומנדבות בשמחת תורה – לאלף וארבע מאות רובל.
*
*
*
אחד החברים הצעירים שלנו, אריה ניישול, תפס
אח"כ מקום חשוב בחיי הצבור בוילנה וכדאי הוא להשאיר לזכרון את מעשיו הטובים.
ליבנדה היה אומר:
"עסקן צבורי הנושא אשה – או עבודתו פסולה,
או שלות משפחתו פגומה".
הפתגם הזה מתאמת כמעט בכל זמן ובכל מקום. עסקנים צבוריים, אם אין עליהם עול משפחה
ודאגת גדול בנים, יתמסרו בכל נפשם לעבודת הכלל ואינם יודעים מנוחה לעצמם ובעבודתם
הצבורית יעשו נפלאות. החבר ניישול
היה חשוך בנים, והשמחה לא היתה במעונו, ואפשר, כי זוהי הסיבה שתפס, ומצא את ספוק
נפשו העדינה בעבודת הכלל, ועל כן היה מן הראשונים שהשקיעו כחם, מרצם ואונם לטובת
זולתם.
המוסד "תמחוי בזול" בוילנה, אשר שמו
יצא לתהלה בכל הארץ, היה פרי מחשבתו הטובה.
הוא חשבו, הוא יסדו. הוא
ענין בפעולה זו את הגביר מאיר גורדון, והלה, שהיה בעל מרץ גדול, היה לעזר לניישול
להקים את הבנין הגדול בית התמחוי. אך הוקם הבנין, וההתחלה היתה טובה, היה הוא נושא את עצמו כי רבו
התומכים והמנדבים וגם ניישול מצא מוצא להכנסה מהאולמים הגדולים לנשפים וכו'.
בכל יום היה ניישול בא לפקח על סדריו הטובים, גם
טעם מן התבשילים אשר הוכנו למען דעת אם טובים הם, וכל הבנין – מן המסד עד הטפחות
והחזקת המוסד כולו – היה תחת השגחתו, וכאב רחום התהלך עם העניים הרעבים, שהשביעו
את רעבונם בבית התמחוי כל יום למאות ולאלפים.
בוילנה קיים עד היום המוסד:"עזרה ע"י
עבודה", המביא) ברכה מרובה ליהודי וילנה גם עכשיו.
המוסד הזה נוסד על ידי יצחק ליב גולדברג ואריה
ניישול מעזבונו של הד"ר בנימין בן הרש"י פין, שמנה את שניהם לאפוטרופסים
על הונו אחרי מותו. המה חשבו ומצאו,
כי אך טוב וכדאי ליסד בעזבון הגדול הזה את המוסד "עזרה על ידי עבודה",
שהיה בזמנו דבר חדש לגמרי, ואיש לא שער ולא חשב מעולם על יסוד מוסד כזה[4].
רגילים אנחנו, היהודים, להקים בתי חסד ומוסדי
צדקה ושונים, שעם כל נחיצותם והטוב הצפון בהם הנם משפילים את נפש המקבל והנתמך על
ידם, אבל מוסד "עזרה על ידי עבודה", שכל עני ונדכא יוכל לבוא ולקבל איזו
עבודה שהיא ובעמל כפיו ירויח כדי מחית נפשו, שלא יצטרך לפשוט יד ולבקש רחמים, אלא
עבודת כפים – מוסד כזה נוסד רק על ידי שני האפוטרופסים הללו, ועד היום אין דוגמתו
בוילנה.
יותר מחמשים וחמשת אלפים רובל השקיעו מכסף
העזבון לבנין הגדול שהוקדש אך לתכלית זו, לבד ההון הרב להחזקתו והנהלתו.
הרבה הרפתקאות עברו על המוסד הנעלה הזה בימי
המלחמה וכבוש הגרמנים ואחרי כן בממשלת הפולנים, והנהו קיים ועומד לנס גם היום
ולברכה ליהודי וילנה.
בזמן היות ניישול פרנס העדה הונהגו תקונים
רבים. נעשו שנויים לטובה בהנהלת
העדה, הונהגו סדרים חדשים בעניני הקבורה בבית העלמין, שהיה קודם פרוע מאד.
וילנה מתפארת בבית עקד הספרים של שטראשון, המכיל
בקרבו לערך עשרים אלף כרכים מלבד כתבי ידי הרבה, שערכם גדול מאד. אוצר הספרים הזה הנהו גאונה והדרה של
העיר וילנה. בו נפגשים רבנים
וחכמים, סופרים ובעלי בתים, המוצאים בו מזון רוחני לנפשם השוקקה והצמאה לדעת. ויותר מחמשים אלף קוראים בשנה נמנו לפי
הספירה קודם המלחמה.
בית עקד הספרים נבנה רק לתכלית זו על ידי בית
הכנסת הגדול מצד מזרח באמצעים, שהמציאו שני האפטרופסים יצחק ליב גולדברג ואריה
ניישול מעזבון הד"ר פין. וכל
עצם הענין, יסוד בית העקד הזה והעברותו מרשות היחיד לרשות הקהלה שיהא שייך לעיר
וילנה, ופרנסי העדה בצירוף גבאים נבחרים ינהלו אותו, נעשה על ידי הציונים בראשם
בהשתדלות גולדברג וניישול, וכדאי להקדיש פרק מיוחד לענין זה למען יהיה לזכרון לדור
יבוא.
הגאון ר' מתתיהו שטראשון היה מגדולי הדור
בזמנו. הוא היה שלשלת היוחסין, בנו
של הגאון ר' שמואל שטראשון, שהדפיס הגהות הרש"ש על התלמוד, ובנא כרעיה דאבוה
היה גם הוא צנא מלא ספרא, בור סיד, שאינו מאבד טפה. בחו"ל קראו אותו החכמים בשם "ספריה חיה", כי
היה בקי בחדרי התורה והחכמה להפליא, ומלבד גדולתו בתורה ירש מאביו הון גדול, שני
חצרות ובתים גדולים וגם כסף מזומן כשמונים אלף רובל. עי"ז אפשר היה לתמוך בסופרים ובתלמידי חכמים, שהיו כרוכים
אחריו והרבו לפרסם את גדולתו, חכמתו וצדקתו ברבים.
הוא היה חשוך בנים וקודם פטירתו – ה' טבת
תרמ"ו – מסר את כל הונו וגם את אוצר הספרים שלו, שהכיל אז ששת אלפים אכז'
עברית ואלף אכז' יודאיקה, לזקן ביתו הנאמן ר' יהושע חיים אפשטיין הלוי, שהיה
סרסורו בחייו בהלואת כספים. בו בטח
ומנה אותו לאפוטרופוס לעשות ברכושו לפי שקול דעתו.
איזו שנים החזיק רי"ח את אחד מקרובי
שטראשון בשכר קטן להשגיח על הספרים, אבל אח"כ כשמת המשגיח, מצא לו הזקן ר'
יהושע חייםלטוב להעביר את האוצר הגדול לבית בנו ר' מרדכי אפשטיין בעל בית בשול שכר
"שאפען" שיש לו חדרים גדולים יתרים ומרווחים, וגם הוא גדול בתורה, מחבר
ספר גדול ויש לו הבנה וצורך נפשי באוצר ספרים יקר ערך כזה, ולמה לו להוציא הוצאות
יתרות ולהחזיק בדירה מיוחדת שאפשר לקבל בעדה שכר הגון?
לנו הציונים נודע הדבר בעוד מועד ויתעורר בנו
החשש, הן האב הזקן שהנהו גם איש נאמן והוא הוא קבל את האוצר הגדול הזה מידי המנוח
ר' מתתיהו שטראשון, והוא הוא יודע ועד שהספרים אינם שלו ואינם שייכים לו כלל וכלל,
ובכל זאת איננו מהסס להכניס אותם לבית בנו, הבן היורש המקבל מאביו, ודור הבא אחריו
מי לידנו יתקע אם נוכל להציל אף פעם מידיהם?
אז טכסנו עצה ובחרנו בשני החברים שלנו יצחק ליב
גולדברג ואריה ניישול, שהמה ילכו אל הזקן ר' יהושע חיים אפשטיין ויוכיחו לו על
פניו על חפצו זה שהנהו מועל בשליחות וברצון המנוח הגאן ר' מתתיהו שטראשון, ואחרי
מו"מ שארכו ימים הסכים למסור את כל הספרים לעדת ישראל בוילנה, עפ"י
התנאים הללו:
א.
בית העקד יקרא לעולם על שם ר' מתתיהו
שטראשון.
ב.
למען החזיק את בית העקד בסדר, לקנית ספרים
חדשים וכו' מוסר הזקן רי"ח אפשטיין את החצר של שטראשון ברחוב הזגגים לעזבון
עולם לצדקה גדולה, שמכסף שכר הדירות ישתמשו להחזקת בית העקד ולקנות ספרים חדשים.
ג.
הועד מצדקה גדולה בונה לצד מזרח של בית
הכנסת הגדול הפונה אל רחוב היהודים, מקום המגרסה, (חנויות הרוסות של גריסים) בנין
חדש בעל שתי קומות. בקומה הראשונה
תהיה שורה של חנויות ובקומה השניה בנין בית עקד מודרני עם אולמים מרווחים לקריאה,
לספרים וכתבי יד.
ד.
האפוטרופסים של עזבון פין, – גולדברג
וניישול, נותנים לצדקה גדולה בהלואה למשך שנים סך עשרת אלפים רובל מכסף העזבון של
ד"ר פין, למען הוציא לפועל את בנין בית העקד.
וגבאי דצ"ג, כשראו שהיתה להם הרוחה
ע"י ההלואה של סכום הגון כזה, הוסיפו לבנות במקום בית הקהל את עזרת נשים
החדשה ופארו את בית הכנסת והביאו בו שנויים חדשים הקיימים עד היום הזה.
והחברים גולדברג וניישול הקדישו לבית העקד
שטראשון גם את אוצר הספרים הגדול של הרב שמואל יוסף פין עם כתבי ידי רבים שנשארו
אחריו, ואחרי כן נוספו עוד ספרים הרבה מר', יחיים ליב מארקון, בוהק ור' דובער
ראטנר, וכעת עולה מספר הספרים: תשעת
אלפים מהספרות הרבנית, ששת אלפים ספרי השכלה בלה"ק, שלשת אלפים בגרמנית,
רוסית, צרפתית ואנגלית ושני אלפים אכז' בלשון יהודית. וכמאתים כתבי יד שונים.
ובלבי מתעוררת השאלה: מה היה גורל האצר הגדול
הזה לולא התעוררו בשעתם הציונים בהשתדלותם הנמרצה להצילו מידי היחיד ולהקדישו לעיר
וילנה על ידי הועד דצדקה גדולה?
בשנת תרנ"ב היתה ועידה כללית של חו"צ
בורשה. ואנחנו חו"צ בחרנו אז
בשני צירים מוילנה, שיהיו לנו לפה, להתיעץ ולהחליט. האחד היה אריה ניישול ואליו צרפנו עוד אחד מחשובי עיר וילנה, זקן מגדולי היח"ס נשוא
פנים ונכבד, ויתר הצירים בורשה התלחשו ביניהם ואמרו: וילנה הצטיינה בבחירתה והשכילה לשלוח אל האספה ראש וצילינדר.
כאחד מ"בני משה" הנאמנים עלה לארץ
ישראל שתי פעמים, רצה להתישב ולהאחז בה, אבל כל מאמציו היו לשוא ובדאבון נפש שב עם
מאוויו ומשא נפשו לגולה, ולפני שלש שנים גוע וימת בוילנה בן שבעים ושתים שנה.
*
*
*
וילנה כאמור, הצטיינה משך עשרות שנים מכל שאר
הערים בפעולותיה השונות לישוב ארץ ישראל, כי היו לה שני מאורות גדולים, כהרב החכם
הכולל רבי שמואל יוסף פין והסופר החכם אריה ליב ליבנדה, שאצלו מכבודם על החברה
ובכבודם התימרה.
אבל בראשונה היינו עוד חברים מספר, ולרש"י
פין היה נחשב מעין מעוט הדמות ופחיתת הכבוד לבוא לאספותינו ולנהל אותנו, ואך עבודת
הכתב לקח עליו, לבוא בכתובים עם גדולי הדור בארץ ובחו"ל, להעירם ולעוררם
שיתנו את ידם להחזיק במעוז הרעיון של חבת ציון, ואצלנו היה נחשב כנשיא הכבוד. אליו היינו באים להודיע מהנעשה והנשמע
ולקחת עצה מפיו, כשהשעה היתה נחוצה להשפעתו.
וליבנדה היה שקוע ראשו ורובו בעבודתנו, ובכל
נימי נפשו התענין בכל המתרחש בעולמנו.
אבל הוא היה חולה, סבל הרבה במושב אספת אנשים ובחר להיות בבדידות בדירותו
בקומה הרביעית ובכל חפצו לא יכול לקבל עליו עבודת מנהל לצאת ולבוא לפנינו. ועל כן היינו מוכרחים למנות לראש את אחד
הזקנים ממנו בימים, שהוא ילך לפנינו ושיוכל להאציל חלק מזמנו לטובת חברתנו.
איש כזה היה נחמיה נתנסון. אביו היה איש עשיר ידוע מוילנה בשמו
יענקעלע מאניש, מלוה ברבית, שאת העסק הזה הוריש לבנו נחמיה, והוא נהלו בשאט נפש
ורצה להפטר מהעסק הגלותי, אשר העטה חרפה על עם ישראל.
נחמיה היה כבן חמשים, ממשכילי וילנה, ידע עברית,
גרמנית וצרפתית על בורין, וגם ניסה לכתוב בלשונות ההן מאמרים בעתונים שונים, אבל
בהיותו מטבעו הפכפך וקל דעת, היה קופץ מענין לענין ומסתבך בשברי רעיונות, עד כי
לפעמים אבד את דרכו ולא מצא לו מפלט לצאת בשלום. את ספרו הראשון "שפת אמת", המכיל איזה גליונות דפוס,
כתב זמן רב פעמים אין ספורות ובכל פעם יצא דבר והפוכו. לבסוף נמאסה עליו הכתיבה ומסר על פי עצתי את כל החבילה כמו
שהיא למדקדק רייכרסון ובסך ששה רובלים ישב הנ"ל שלשה שבועות ותקן את
הכ"י והכשירו לדפוס ועיני נחמיה אורו אח"כ לראות פרי הגיוני רוחו
נדפס. את ספרו השני "בן
פורת" הוציא לאור לאחר שיצא משורותינו ולא אדע מי הכשירו וסדרו לדפוס.
הוא היה אוהב להתלוצץ ובתקוף עליו רוח החדוד לא
נמנע מלהשתמש בה ולא נשא פני איש גם אם אחד או רבים נפגעו על ידי זה. וע"כ לא היה חביב על הקהל ורבים גם
הקלו בכבודו, וזה גרם שחברים רבים פרשו מהחברה.
בוילנה היה איש אחד "משה רב", עסקן
בקופת הרמב"ן, שלפי הבנתו ראה ומצא במעשי אוהבי ציון התחרות להכנסת קופת
הרמב"ן, וע"כ היה מטיל דופי בחברה, כי החברים הם אפיקורסים גמורים
הדוחקים את הקץ וכו' וכו'. והוא היה
בן גילו וחבר-החדר של נחמיה, ומכיוון שהיה תמים יותר מדי, אהב נחמיה לפעמים
להתלוצץ בו, כדרכו.
פעם פגשהו משה רב, אחז בדשי בגדו ושאלהו
בחביבות:
– מה שלומך, נחמיה? מה שלום משפחתך?
כנראה, אם לא אטעה בזכרוני, יש לך שני בנים גדולים, הלומדים במוסקבה
באוניברסיטה, מה כותבים חדשות משם?
איך הם מתקיימים?
– תודה – השיב נחמיה, – יש לי בה"ש מהם חצי
חיונה.
– חצי חיונה? – חזר משה רב בתמיה ובהתפעלות, –
חצי חיונה! ולמה תחטא לאלוקים,
נחמיה? האם מרויחים הם שם משעורים
לתלמידים?
– לא – השיב נחמיה בניחותא – חצי חיונה לוקחים
הם ולי ישאירו אך החצי.
– הם... – נהם משה רב בחטמו – לץ היית וליצנות
עמך גם היום.
– אמנם קשים החיים, השיב נחמיה, ולולא עודף
הפרנסה מן הצד, כי עתה אבדתי חלילה בעניי.
– פרנסה מן הצד? – התפלא משה רב והיה כולו הקשבה
– האם עסק ההלואה אתה קורא פרנסה מן הצד.
– ההלואה הוא ענין בפני עצמו, אך כוונתי אל
הקוויטל של הפוסטה. – קוויטל מן
הפוסטה? – שאל משה רב בתמיה, – מאי שייך?...
– למה תשתומם, משה, – ענה נחמיה, – הלא החברה שלנו
שולחת מכתבים לאלפים לכל קצוי תבל ומכניסה אל הפוסטה הרבה כסף ע"י תוי-דואר
ועל כן נותנת הפוסטה בערב פסח קוויטל הגון כנהוג[5].
אחרי הדברים האלה הלך משה רב בכל יום דרך
הרחובות המובילים אל בית הפוסטה, סר אל בתי המסחר ושאל אם יש להם מכתבים למשלוח,
כי בין כה וכה הנהו הולך אל הפוסטה, וכשבא עם חבילות המכתבים, הראה אותם לפקיד
והדגיש על מספרם כי רב.
זוכרני, שבאספה אחת בעצם המו"מ החל פתאום
להסביר ברבים את ענין הברכות של יצחק.
איך היה מצבנו, לולא עקב יעקב אבינו את אחיו ולא קנה ממנו את הבכורה, אז
הלא ברך יצחק את עשו בברכות יעקב, והלה היה בא בזעקה מרה; "הברכה אחת לך אבי?!" ויצחק היה מברכו בברכה "ועל חרבך
תחיה!" ואז... אמנם, אנחנו היינו מסיקים בשבת את
תנוריהם של עשו, אבל הגלות המרה והממושכה היתה נופלת בחלקם.
הוא היה אומר: מדוע כותבים על בר-מינן "שחל"ח" (שבק חיים לכל
חי)? מפני שבחייו לא נתן לשום איש לחיות.
ואף כי נחמיה לא הנחיל לנו כבוד רב בנשיאותו,
הזקנים לא חשבו להם לכבוד לבוא אל האספה שלנו, והצעירים גם הם נקעה נפשם מספוריו,
מעשיותיו והלצותיו, אבל הוא היה איש פנוי ועתותיו בידיו, וכל היום היה יכול להקדיש
את עצמו לכתת את רגליו, לטפס אל הקומות ולרדת אל המרתפים לרכוש חברים חדשים, ועל
כן היינו נזקקים לו ולנשיאותו.
אך בקיץ תרמ"ג היתה אספה בביאליסטוק ובלי
ידיעה ובחירה נסע על חשבונו, ושם לא התנהג כראוי, כי בתקוף עליו יצרו, דבר רתת נגד
הרבנים הרבים שנתאספו שם.
– רב לכם, – קרא, בלי משול ברוחו, – הנה לקחתם
את הכהונה וחפצתם גם את המלוכה, רבנים הנכם ותמעט זאת בעיניכם, והנכם רוצים לכבוש
גם את הנשיאות, להיות למנהיגים. היה
לא תהיה!
הדברים האלה בפני הגאון ר' שמואל מוהליבר ועוד
רבנים וחרדים עשו את האספה למרקחה, והציר ממינסק ר' דוב במפי, בשובו מן האספה דרך
וילנה, מסר את כל הדברים כהויתם לליבנדה, והוא קרא אליו את נחמיה נתנסון, הוכיחו
על פניו והסירו ממשמרתו, משמרת היושב ראש, ואז קבל עליו הרש"י פין להיות מנהל
בפועל את החברה אוהבי ציון.
ונחמיה נתנסון, בטרם מסר על ידו פנקס החברה, מתח
קו שחור על השם "שמואל יוסף בהר"ר יצחק אייזיק פין" ונקד את
הפ"א של "פין" בדגש עפ"י חוקי הדקדוק.
כאשר נפנה נתנסון מעסקנותו בחברה, השתדל להפטר
איך שהוא מעסקיו בהלואות והרבית, ובפרט שהוא לא ידע כאביו להזהר ונכשל בלווים שלא
על מנת להחזיר, ועל כן פנה אל החבר באוהבי ציון ר' אריה ליב גורדון, בעל
"משפט הלשון העברית", שהיה גם חימאי אבטודידקט, ועשה עמו עסק בשותפות,
זה בכספו וזה במדעו החימי, ויסדו בית חרושת של "לאק", ללטוש רהיטים.
שמונה מאות רובל השקיע נחמיה בעסק, שהחל לאט לאט
להביא מעט רוחים, אבל יותר מהסכום הזה לא רצה עוד להשקיע, ועל כן נתפרדה החבילה
והשותפות נתבטלה. בית החרושת נמכר
למשה פאימושביץ, שעשה מהעסק הזה הון עצום ונהיה עשיר מפורסם, ונחמיה המשיך את עסקו
בהלואה ויהי לו למפח נפש כמקודם.
ואריה ליב גורדון נסע לארץ ישראל, עסק זמן מה בחימיה אצל ה' אפשטיין ביפו,
ואחר כך היה מורה לעברית במושבה פתח תקוה.
האספה של
חובבי ציון בחול המועד פסח תרמ"ה בבית הקהל בוילנה
זה היה הנצחון הראשון לכבוש הקהלה, לעשות אספה
רבה של חו"צ בבית הקהל.
מעטים היינו עוד ועמדתנו היתה חלשה עדיין. התנגדות היתה תקיפה, כי המתנגדים תלו את
עצמם באילן גדול כהגאון ר' מתתיהו שטראשון, רבי וחכים, שלשלת היוחסין, צנא מלא
ספרא, בור סוד שאינו מאבד טפה.
כבודו היה גדול מאד בארץ רוסיה וגם בחוץ-לארץ, שכינו אותו בשם "ספריה
חיה". מלבד גדולתו בתורה
ובחכמה ירש הון גדול מאביו הגאון ר"ש שטראשון ואפשר היה לו לתמוך בתלמידי
חכמים ובסופרים, שהיו כרוכים אחריו והרבו לתנות את גדולתו, חכמתו וצדקתו ברבים.
הוא היה מתנגד לרעיון הישוב בא"י, כי בעיר
הבירה פטרבורג חששו הגבירים האדירים כבארון גינצבורג, פוליאקוב ועוד לחשוב על
ההגירה לחוץ-לארץ, פן תחשוב הממשלה יר"ה את היהודים לזרים בארצה. ודעת האדירים הללו היתה לו לקו, ודבריהם
כדברי האורים, ועל כן התנגד לרעיון הישוב בכל כחו ומשך אחריו את רבני המו"צ
והדו"מ וגם את גברי בתי התפילה, כי זמן רב היה גם ראש הגבאים בצדקה גדולה,
מוסד הצדקה הגדול בוילנה, שהיה השליט על כל עניני הצדקות בעיר.
אחרי המלחמה העולמית נשתנו הסדרים הישנים גם
בהנהלת העיר. ה"צדקה"
גדולה" ירדה מגדולתה ונצטמצמה בהחזקת בית הקברות והנהלתו. הקהלה שנוסדה והתאשרה מטעם הרשות ירשה את
מקומה, לקחה לרשותה את העזבונות, החצרות והבתים ויתר ההכנסות הקבועות ומלאה חלק
גדול מהתפקידים, שהיו בזמנם מוטלים על הצדקה גדולה, אבל בזמן ההוא היתה הצדקה
גדולה הכל בכל כל.
הכנסותיה העיקריות היו: העזבונות על פי צוואות,
הרבה חצרות ובתים, שהיו שייכים לה או היו נועדים להרבה יורשים ולה ניתן הפקוח
והחלוקה ביניהם, ובעד זה ניתן לה חלק הגון מהירושות, מכס הבשר, בית הקברות, חכירת
בית המרחץ, המקולין והפרורים, בית הכנסת הגדול ונדברות מקמח פסח.
הוצאותיה: שכירות לרבני המו"צ, בד"צ,
רב מטעם, שמש בית-דין, חזן ראשון ושני עם המקהלה, שמשים ראשיים וסגנים, בעלי
קוראים, תוקעים, מוהלים ויתר כלי הקודש, מדליקי נרות, המתריעים לתפלה, נושאי
החופות, מקישי בקופסאות אחרי המטה, מלוי מתים, אומרי תהלים, בית הקברות הישן
והחדש, מזכירים, סופרים קברנים, מטהרים, שומרי מתים, חוצבי קברים, נושאים, תופרי
תכריכים, עושי תכלת, אמ"ר, חוצבי מצבות, עגלונים, ארונות ותכריכים לעניים,
החזקת בית העקד, החצרות והבתים, תמיכות להקדש-בית-חולים, מושב זקנים, תלמוד תורה,
תורת חסד, משמרת חולים, תמחוי בזול, גמ"ח סומך נופלים, גמ"ח דבור אסתר,
ילדים אסופים, קרואי לצבא, מאכל כשר, קמח פסח, מתן בסתר וקצבה קבועה למשפחות עניות
ועוד ועוד.
ומלבד התמיכות למוסדות המאושרים מטעם הרשות היתה
הצדקה גדולה מחפה על מעשי החברות הבלתי מאושרות ולקחה אותן תחת חסותה, ובחסותה היו
עושות את מעשיהן בלי מניעות ומכשולים.
כן היה הפנקס הקטן ברשימת החברים הראשונים של
החברה "אוהבי ציון" בוילנה נקרא בשם "תקות עניים" ועליו היה
החותם דצדקה גדולה מפני עינא בישא של
המשטרה.
ופלא הדבר, שהצדקה גדולה בעצמה לא היתה מעולם מאושרה מטעם הרשות והיתה קיימת בתוקף החוק של חזקה מרוב שנים, וכמה פעמים נדרשה משר הפלך להגיש לו ספר תקנות, למען דעת