עלינו לעשות את שבתנו חול ובלבד שלא נצטרך לבריות.

ככה למדונו – ואנחנו הננו עם של שבת.  נדדנו בין עמים תרבותיים, הורגלנו להנות מההתקדמות התרבותית של העמים שביניהם התגוררנו, ועכשיו, כשבאנו לכונן לעצמנו בית ולחיות על חשבון עצמנו, נמצאנו נתונים במצב משונה: צרכינו גבוהים ויכלתנו ליצור עדיין קטנה.

לפנינו הברירה: או לנחות דרגה, או להמשיך להתפרנס מתוצרת של אחרים.  כי צבת בצבת עשויה: כדי להגיע לתוצרת משובחה, צריך קודם כל להשתמש בתוצרת זו, צריך לתת לה מהלכים בקהל הרחב, וככל שהתצרוכת תגדל – תשובח גם איכותה.  אבל אם לא נשתמש בה, לא תהיה לה אפשרות של קיום וממילא – לא תוכל להתפתח.

וכבחומר כך בעניני רוח: אם נתיחס לערכין התרבותיים שלנו בזלזול למפרע ונרצה להשוות אותם לערכין של עמים אחרים, שקנו את התפתחותם במסיבות נאותות ובמשך מאות בשנים – לא תהיה לנו אפשרות לפתח אותם, ואנחנו לא נגיע לעולם למשהו עצמי, כי אם נצטרך תמיד להתפרנס משולחנות זרים.