מאמר ראשון

מתוך "הפועל הצעיר", 11.10.1966

קריאה מתרוננת

אשרי הנפש הצעירה אשר עולם-הספר מתגלה עליה כעדן-פלאים, והיא שותה זיוויו בצמא, מתעופפת במרחביו כציפור משוחררת מכלוּב ההווי הזעיר, מלחץ הסביבה הצרה, ואפילו כשדפּי-הספר משקפים את העולם הידוע מאָז, על מה שיש בו משמיים וארץ, ומינהגי-בית, ופירורי-דעת קלוטים מחדר-לימוד – הנה, זה העולם מוּאָר באור גנוז של רוח-יוצרים, מזדמר בקסמן של מלים חיות.

מתן-ספר כזה בימי-הנעוּרים, ערכוֹ כערך מתן-תבל ראשון בשחר-הילדוּת, כגון מה שפּקד את מנדלי מוכר-ספרים בעודו זאטוט, "ילד עול-ימים יחף וערוֹם, אך כתונת-בד לעורו וכובע על ראשו", והוא רץ החוצה ביום-אביב ועמד במשעול-גנים, ופתאום היתה עלטה מסביב:

"אני בעצמי הוא ואין נפש חיה סביבותי, מלבד שמיים ממעל והארץ מתחת, גדר מזה וגדר מזה, והנה רעש, קול המולה ברמה, והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ שם לקולות רבים אדירים, ותניני-אש ושרפים מעופפים רצוֹא ושוֹב ברקיע – הוא קול רעש אופן ורכב-אלהים, אמרתי בלבי, ד' צבאות רוכב בערבות, עורר השוט וחוצב להבות-אֵש.  ועמוד אבק וקש ומוֹץ גם יחד עולה מן הארץ, סובב הולך ומוּרדף כגלגל לפני סוּפה.  עוד מעט וגשם-נדבות ניתך ארצה, גשם חם אף נעים, משיב נפש.  נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי-הגנים... בחוץ יזלו פלגי מים, בשבעה דרכים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי-כן שטוֹף ועבוֹר, יהמו יחמרו וירעשו, ויערב לאוזן קול-שׂיחם.  והנה זה נגלה אופן רכבו, מרכבת-יה, אופן גדול ונורא שם במרחבי-מרום, אפס חציוֹ נראה, כתבנית הקשת, בתוך הענן, יפה הוא בשלל-צבעיו ונחמד למראה.  ונוגה כּאוֹר לפאת-ים, השמש יצא שם כחתן מחוּפּתו בערפל, מביט לארץ ותצהל, קורץ עינו לעבים – ויתאדמו... זאת היא ראשית דעת את עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו."  ("בימים ההם", פרק ד').

גילוי-שכינה מעין זה נגה על נער-ה"חדר" יעקב פיכמן בהתוודעוֹ לראשונה לספרי-מאפו, "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון":

"בן שתים-עשרה שנה הייתי בימים ההם, ודבר לא ידעתי מן העולם הגדול, המשׂתרע מחוץ לעיר-מולדתי הקטנה... בספרי מליצה ושיר עוד לא קראתי, אך לבי נמשך אחריהם עוד בטרם יהיה לי גם איזה מושג מהם;  ובראותי את בנו של רבי, "המשׂכּיל", עם הספרים הדקים והרעננים תחת בית-שחיו, עובר במהרה ליד שולחננו ונמלט אל תוך החדר הקטן, שווילון צבעוני היה תמיד פרושׂ על חלונו ומשרה זהרוּרים תמוּהים על הכוֹל.  לא יכולתי עוד לשבת במנוחה על מקומי.  מראֵה אותיותיהם, צבעי-מעטפותיהם הירוקים והאדומים של הספרים האלה פעלו עלי פעולת קסמים, וכעין ריח זר ונעים עלה לי מתוכם וישכּרני.      

"אז יסע רבי עם בנו יום אחד לעיירה הקרובה, ואני מצאתי לי שעת-הכוֹשר לבוא אל תוך חדר-הסתרים הזה ולהריח את ריח הספרים האלה מקרוב.  השם "אהבת ציון", והמוֹטוֹ "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", לקח תיכף את לבי.  הצצתי בספר, ומן העמוד הראשון נלכדתי כמו ברשת-זוהר של חזיונות.  אם הבינותי אָז הכוֹל, את זאת לא אדע.  זוכר אני רק יום אושר ופלאות...  החיים אשר מסביב התרחקו פתאום.  ואני התהלכתי בארץ רחוקה ויפה, בארץ שידעתיה זה כבר מתוך כתבי-הקודש, ואולם זה עתה נגלתה לעיני בכל הוֹדה, זה עתה הושלמה, הוקמה מחורבנה בלבי ותחי...  מן הבוקר ועד הערב קראתי.  ובצאתי עם שקיעת החמה, ויהיו האנשים אשר מסביב והחיים אשר מסביב פתאום זרים לי, כאילו שבתי זה עתה מארץ רחוקה, ואיזה דבר התחיל קולח ומרקד בדמי, ובעיני היבהב נוף של ארץ תכלת כסוד-יקרות אשר אין לזר חלק בו."

לאחר שנה או שנתיים הביא לו חבר את "אשמת שומרון".  היה זה בערב-פסח אחר-הצהריים;  הבית מסוייד לכבוד החג, חול צהוב-בהיר מכסה הריצפה;  רוחות-אביב קלילים מנענעים את הווילאות השקופים שעל החלונות.  מספר פיכמן: "בודד אני פה, בודד ומאושר.  יושב אני על השרפרף הנמוך;  על ברכי אחת הספר, ועל ברכי השנייה – רצועת שמש חמה.  יושב אני וקורא, ושלוות חג על כוֹל אשר מסביב, ושלוות חג וטוהר בלבבי.  רגע אחד – והנני ביער הלבנון עם עב טל של בוקר וההמולה המתוקה של שירת צפרים ניתכת עלי עם רסיסי הפוֹארוֹת.  עם הבודד אשר בלבנון אני יורד מראש סלע, נכון לקראת קרב, ועם שולמית הנעימה אני מתפלל מתחת הצוּר על מחמל-נפשה.

"עולם פלאים!  הנה הרי שומרון עוטי השמש לפני.  על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן נאסף העם העליז וקל-הדעת.  שם נביאי-השקר עם משׂאות-השווא, שיכורי-אפרים ההוללים עם פניהם הנלהבים מיין.  העם חוגג את חגו, ולא יאמין כי קרוב קצו.  אך האור המעוור הזה צורבני והקולות הפרועים יביאו מבוכה בלבבי.  צר לי על דניאל, שנפל ביד רעומה, ושמח אני להימלט עמו אל נאות-השקט של החברוני, ולבבי יגיל ברעדה לקול תפילתה הזכה של שולמית, – רננת לב אשר עלתה בשחר חיינו ובשחר התקופה ותשק (ת' פתוחה) את חרבוני שירתנו.

"אל נא תלעגו לי: עוד לבי מלא המיית-גיל ראשונה זו.  כי אור אחר היה לעולם לאחר קריאת מאפו.  זה היה מגע הבאות, זאת היתה ריקמת חיי העתידים.  בצאתי אל השדה ובשכבי הוזה על משכבי, ראיתי את מראות- הקדומים לא כשׂרידי עבר, כי אם כסימן לגאולה – ראיתי את עצמי שב אל ארצי ונב בתנובתה..."

קריאה מתרוֹננת כזו של פיכמן היא עבודה במובן הנאצל – עמידה בהר-ד' בבוֹר-לבב.  בקריאה כזו הוֹוה הקורא אָח ושוּתף לסופר-האָמן בהקמת עולם, ברקימת לחן.

ביקורת אֶמפאתית

אֶמפּאתיה היא הסגולה לעמוד ברגש-ודמיון במקומה של נשמת-הזוּלת – אכן, להיכנס כמו דיבוק אל חייו של פרח, של דג, או של קהל-עננים – ולתפוס את רחשיהם מלפני-ולפנים.

ביחס לביקורת ספרותית, אֶמפּאתיה היא תפיסת ההשראה האידיאית-פנימית של הסופר עד שלא נתגלמה במעשה מוחשי ונגלה;  בלשון-מליצה: להביט את מנורת-האש שבחזון-הסופר בטרם היותה מוּצקת ועומדת בצוּרת מנורת-זהב.  זאת – תוך כדי הסתכלות בנגלה ובמוּצק.  לפיכך יודעת ביקורת אֶמפּאתית מה-קשיים ומה חתחתים נתבע הסופר להתגבר עליהם עד שהוא מביא את מלאכתו לידי גמַר-שיכלוּל.  מבינה היא למאבקיו, שׂשׂון לה על נצחונותיו, וסלחנית היא לגבי פגימותיו – ובלבד שחזונו נאמן.

מפני שכל מלאכת-מחשבת היא בבחינת רגע או תג או פרק בתולדות הרוח האנוֹשית, הרי שילידת-הזמן היא ומגוונת בגיווּן מקום, שבט, אווירת-תרבות סובבת.  ובכן, בהכרח ביקורת אֶמפּאתית היא האזנה לבנות-קול היסטוֹריוֹת.

הקריאה המתרוננת של יעקב פיכמן, בדרך-הטבע הרתה וילדה אצלו ביקורת אֶמפּאתית, מתבשׂמת מני אווירת חבל-ארץ ונתיבות נפש-עם.

הנה בידי ספרוֹ "אנשי בשוֹרה".  אם נתפשׂנו לדיעה קדומה לגבי סופרי דור-ההשׂכלה, כי יבשים הם, שׂכלתניים הם, מתנכרים לרגש, לעממיוּת, לשורשיוּת יהודית פשוטה – טוב לנו כי נקרא את שבע המסות שבכאן: אברהם מאפּו בתווך, לפניו (החל מן הקרובים לו) אדם הכהן לבנזון, שלמה לוינזון, משה חיים לוצאטו, ואחריו מיכה יוסף כהן לבנזון (מיכ"ל, שׂיא-הליריקה של הדור) יהודה ליב גורדון (הארי שבחבורה), פרץ סמולנסקין – – – איש-איש על אופיוֹ ופעולתו, התרוֹצציוֹתיו הפנימיות, וחלקוֹ בהסעת מרכבת-האומה קדימה;  והכול כתוב בדבקות שבדעת, באינטימיוּת מבוֹרכת.  עם קריאתנו בהן, האנשים האלה וכתביהם מתחיים לפנינו, מתפעמים בקודש, וירהיבנו שלל-המתנות שיש בידי אלה להעניק לנו.

סעיף-סעיפיים מדברי פיכמן על מיכ"ל ושירתו, וגם אלה מקוּצרים – כדי טעימה כל שהיא:

מן הפרק "ערשׂ הילדות": "וילנא, וילנא שלפני מאה שנה, בהיוולד לה מיכ"ל... אותם הרחובות הצרים, עניי-השמש, המלאים המון חי, המון יהודי עם רעבון תמידי העיניו, – רעבון ללחם ולדבר-ד' גם יחד;  העוני, המחסור אינם מאפילים על חדוות הכלל.  חדוות יישוב מאוחד, מאוחד ומרוכז, אנשים רציניים ונוגי-נפש מתהלכים- מתרוצצים ברחובות אלה, נרדפים מן המחסור, נרדפים מאי-מנוחה פנימית;  משהו כבה בעיניהם, ושב ומתלקח פעם בפעם.  האם זו אש הצמאון לחיים, לטבע, ליערות-האורן חריפי-הבושם.  העוטרים את קדרות המעונות האלה ואשר רק אחד ממאה חסה בצלם...?  או זהו צמאון סתם, בלתי ברור לעצמם – צמאון למשהו נעלה, שגלה מהם וששמץ ממנו עוד יזהר כניצוצי חיים במבטים העגומים והחולמים האלה?  ברם, כל צמאון מעיד על חיי נפש שלא דללו לגמרי;  מעיד על איזו קדושה חבויה בלב, על חלומות שמרחיבים את גבולות החיים הדלים.  ביבוֹשת חיצונית זו היתה איזו נפשיות עצורה, איזו אידיאליות עקשנית, ששמרה על עצמה בתוך קליפה קשה זו ושנשתמרה בתוכה.

"כזו היתה וילנא, עיר העקשנות הליטאית, עיר הקפאון החיצוני, שמתחת לו מקלחים פלגי חיים חמים, יהודיים, תמידיים – עיר הרצון היהודי, מרכז התרבות הגלותית הגדולה, שנלחמה על נפשה, שידעה והכירה על מה היא נלחמת.  וילנא אינה בת-צחוקה של היהדות.  היא קודם כוֹל עיר של תרבות;  תרבות נאמנה, חמורה, עמקנית, קודרת במקצת ככל תרבות יסודית, בעלת עיקרים לא-ימוֹטוּ – היא בירת ההלכה.  הגאון לא היה חזיון בודד בה;  הוא סימל את רוחה. – את העוז, את חוט-השדרה של התרבות העברית המוצקה, שנתפתחה בליטא.  רבני וילנא, גאוניה, פרנסיה היו 'אנשי אֶפּוֹס' כולם, בעלי דמות, אנשי קומה.  כאלה לא תעקור רוח מצוּיה ממקומם. כאן לא יהיה מקום להריסה החסידית;  רוחותיה המנשבות לא נגעו בנדבכי החומה הבצורה הזאת, וכשבאה ההשכלה, נצטרפה גם היא תחילה אל תרבות העבר, הוסיפה על רכושה השמור – לא גרעה ממנו.  להשכלה של הרס, להפקרות ולביזבוז לא היה כאן רקע כלל". –

מן הפרק "שירי בת ציון": "אכן, זיו הנוער – יכיל השיר הראשון 'שלמה', והאור שקוּי חן כזה, שלא יוּעם גם בשירים רבי-היגון הבאים אחריו... 

וּכְשֶׁלֶג הַלְבָנוֹן לֹא יָדַע רֶגֶל,

כֵּן זַכּוּ עֲלוּמָיו, לֹא עוֹד הוּעָמוּ.

"זוך העלומים, החיים אשר טרם נטמאוּ ממגע הכיעור, אותה הנדיבות הנפשית הבאה עם הכרת יפי העולם, זו שהיא מרימה את האדם על, העושה אותו למשורר... אלה היו הנעורים אשר עליהם שר מיכ"ל, אלה היו גם נעוריו הוא, נעוריו הקצרים והיפים, אשר להם המה לבו ההומה, כלחג קצר, אשר לא ישוב עוד:

הוֹי חֶמִדַּת נֹעַר, אֲבִיב חֶלֶד גֶּבֶר! 

הִנָּ גִּנַת-אֵל לַבֵּן בָּ יָשׂוּחַ!     

"בגינת-אל זו יעלה פרי-הילולים – האהבה.  רק לה ירמוז כל הוד העולם הסתום;  רק לה יגמלו העלומים, ינצו הבשר והרוח גם יחד.  ומיכ"ל שר עליהם בחרוזים מתרפקים, מתוקי-דבקות.. חרוזים אלה מועטים הם, אך כנטפי יין משומר יאירו בגביע-שירתנו.  טהורים ורענני-קול, נשארו עד היום לכולנו, כאילו ספגו אל תוכם משהו מתּוֹם נעורינו ומצמאונם לאהבה...

הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת עוֹלֵלָה!

הִיא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ

רוּחַ גַּם נֶפֶש הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;

הִיא טוּב שָׁמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל אָרֶץ.

אַהֲבָה בּנֹּעַר מַה יָקְרָה נָעֵמָה!

עֶלֶם כִּי יִינַק מִשֹׁד תַּנְחוּמֶיהָ...

מַעְיָנִים הוֹמִים וְּמְפַכִּים מֵימֵיהֶם,

יֶהֱמוּ בָרוּחַ אַלּוֹנֵי אַדָּרֶת;

הַיּוֹנִים הוֹגִים עַל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם –

קוֹל הָאַהֲבָה הוּא, אַ הִיא בָּם דּוֹבָרֶת.

שתה מיכ"ל את כוס-התרעלה של החיים, כי הכיר במחלה אשר תקטפהו בעלומיו.  הרגיש בצער כל בּאֵי-ארץ, והביט אל עולמות-הכוכבים בתמייה: האם גם בהם מלחמות ונגעים וייסורים?  לבסוף השלים עם צערו ומותו, ובעצם הדר ליל-אביב, "בגדוֹלוֹת-אלוֹה נפשו כי תבן... אז תיגוֹל אַט מעל לבו האָבן";  ובעיניים נוזלות דמעות, שיתף תפילתו בתפילת כל היקום:

גַּם קוֹל תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹל הַתְּפִלָּה –

מִקּוֹל כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף עַד קוֹל הָרֶמֶשׂ!

אָז שִׁמְ בַּכֹּל חָזִיתִי, אֱלֹהַּ,

וּבְכָל כּוֹכַב-אוֹר הוּא חָקוּק עַל מֵצַח,

וּבְכָל הַיְצוּרִים, בָּם אֶתְמַהּ תָּמֹהַּ,

אוֹתוֹתֶי אֶחֱזֶה בִּכְתַב הַנֶּצַח.

ספר-אָח ל"אנשי בשׂוֹרה" הוא "בני דור", דהיינו, בני-זמנו של יעקב פיכמן, אותם הכיר מקרוב, רובם מתוך התראוּת אישית, זה דור תלמידי מנדלי וביאליק.  מקיף הספר אחד-עשר אישים, בהם שניים כותבי-אידיש,

ה.ד. נומברג ושלום אַש;  והעבריים הם: ברנר, שופמן, גנסין, ז.י. אנכי, ברקוביץ, דבורה בארון, ברש, בורלא ועגנון (על מנדלי ועל משוררי-הדור הגדולים כתב ארוכות בבמות שונות, ואיני יודע אם כל כתבי-הביקורת של פיכמן על אלה נאגרו יחד בפאֵר ההוֹלמם).

בבקש פיכמן את ייחוּדוֹ של יוֹצר ושל דור, הוא תר גם אחרי המשותף והמאחד, ממשש בדור קודם בשׂוֹרוֹת ונבוּאוֹת למה שיבוא בדור שבעקבותיו, מותח קווי-השוואה בין אישים מפוֹרדי זמן וסביבה (למשל, בין סמולנסקין וברנר).  ומבטו רחב ותבונתו חדה לחדור גם אל נשמות-סופרים שלכאורה הן שונות בתכלית מנשמתו שלו;  כי התרפקותו הלירית על דמוּיוֹת שבחיים ושבכתב לא שטחית היא: צוללת היא אל הפכים, נבכים ומיסתרים.

(כותרות-מישנה למאמר שני בגליון הבא: שירה פנינית, חינוך דרך-תפארת)