קבצנים
אברהם
רגלסון
©
כל הזכויות שמורות. החומר מובא
ברשות בעלי הזכויות.
|
טעם
שאינני אוהב
קבצנים הוא
שאנוכי אחד
מהם. הם
– קבצנים
בגלוי,
מומחים
במלאכתם
ומצליחים בה;
ואני – קבצן
בסתר,
טירון-עולם
ולא-יוצלח.
קבצנותי היא
טבועת-פנים,
דבר שבגזירה;
ואפילו אני
עובד, איני
נפטר
מעלבונה של
פשיטת-יד. שנים
מלמדים
בבית-ספר,
אָדון
וא"ו-החיבור
ואנוכי.
א'
וא"ו-החיבור
לוקח
משכורתו
בגאון; לי היא
ניתנת כנדבה. אפילו
אם אעמול
כפלים, אפילו
אם אתן מיטב
מוחי וחלבי
בהוראה,
לעולם חושד
בי המנהל,
וחושדים בי
התלמידים, כי
נקודת-נפשי
הפּנימית
היא במקום
אחר: כי צל
בעיני
בת-מלכה
רחוקה, או
הבנין הגיאומטרי
של קור-עכביש,
מעסיק את לבי
יותר מגניבת-דעת
מצד תלמיד
בשעת בחינה;
כי, בהתלבט
המורים מתוך
צער בשאלה
העמוקה, אם יש
לחבר כתה ב"ג
עם ב"ד, או ג"ח
עם ג"ט, אני
מאוד אדיש
לצערם. שנים
מתרגמים ספר
בשביל המו"ל,
אני וא'
חתימת-שפם. תרגומי
שלי מהולל
מפי מבקרים
וקוראים; של
חתימת-שפם –
אין איש
מזכירו.
אף-על-פי-כן,
נכנס חתימת-שפם
אל המו"ל
כאורח טוב; הוא
בטוח בהם, והם
בטוחים בו. אני בא
בשפה רפה. יודעים
המו"ל, כי
מלאכה שהם נותנים
לי ולא אני
בחרתיה, או
מלאכה שאני
בחרתיה והם נותנים
אותה לאחרים – נפשי
האמנותית
רגוזה בגללה.
לחתימת-שפם
אין נפש
אמנותית,
ואין דורשים
ממנו שימכור אותה.
על כן, הוא – מעגלותיו
עם המו"ל
חלקים; ואני –
הליכתי אתם
בקושי.
בלבם עלי:
"ראו-נא את חוצפתו
של
בעל-חלומות
זה הרוצה
להגיד לנו
מה להוציא אל
השוק ואת מי
להעביד!"
ובלבי עליהם:
"ראו-נא את
אנשי-המסחר
הללו
המחליטים מה
יהיו
בני-ישראל
קוראים, ומי
יהיה עושה
בחומר-הקריאה! וי
לספרות, לידי
מי היא
מופקדת!" וכשאני
מקבל איזו
עבודה מן
המו"ל, גם כי
אתן להם את
תמצית-כשרוני,
הם מרגישים
כי צדקה
גדולה עשו
עמדי. לא
יסלחו לי
החנוונים-בנפש
הקרויים
מנהלים, מוציאים
לאור,
ממוני-תרבות,
שאין אני
מכור להם במאה
אחוז, כי
בפנימיותי
אני חפשי מהם,
חותר תחת
סמכותם, אף
בוז אבוז
להם.
ובשלמם לי, הרגשתם
היא כי
כסף-חינם הם
נותנים לי. ומקנא
אני בקבצנים
הותיקים,
שקבצנותם
היא אומנותם,
והיא הולמתם.
הקבצנות
אינה סימן
טוב לחברה
(וכן הספסרות,
ועריכת-הדין,
וריבוי-הרופאים
– כי עדה שחייה
בריאים
זקוקה
למיעוט
ריפוי, – והנהנים
מנדבות-הצבור
והם שואפים
להיות רודים
בצבור).
אבל פה על
המדרכה הקבצנים
חטיבות-צבע
הם, – דברים
שבּנוי. הרי
הזקנה אצל
הגדר, שהיא
כולה כפופה,
ומצחה קמוט,
וחטמה עקום,
וסנטרה חד:
פושטת היא יד
גרומה, פשוקת
אצבעות;
קפואה היא
על מקומה
כפסל,
ומטפחתה יורדת
מעל ראשה
ואופפת
ברכיה
בקיפולים
גראציוזיים. תמיד
היא מתלבשת
בחן: מטפחת
אדומה ושמלה
כחולה;
יש – כולה
שחורים עם פס
אחד לבן; ופעם
ראיתיה
בעטיפה אחת
גדולה, כחולה,
רקומה בפרחים,
כרקיע-לילה
על משבצותיו. איך באה
הנה?
איפה תלין? סודית
היא כספינכס. והנה
היהודי
החוזר
במסעדות. מדיו – שמלה
מזרחית
מלוכלכת,
וממעל לה
קפוטה
מאובקת.
בידו – מטה, על
שכמו – שק; זקנו
מחודד.
מסוגנן הוא
כמו "היהודי
הנצחי" או
"המשולח"
שב"הבימה". שחקן
הוא, עם חוש
לבימוי;
והוא מאוד
חצוף.
אומר הוא
"ירחם, ירחם!"
בקול פקודה
והשבעה. על
כרחך תתן! –
דרוש לך כוח
לקבור פניך
בספל-הקפה
ושלא לתת! וזו האם
הצעירה –
מאדונה עגלגלת
וקצרת-רגלים. ערבית
היא או בת אחת
העדות
המזרחיות? מיניקה
היא את
התינוקת שלה
לעיני-כל על
המדרכה.
שעות על
שעות היא
ישנה,
התינוקת
מקופלת
בידיה, וכף-יד
אחת שלה
פשוטה
לעוברים. והנה גדלה
התינוקת – אבק,
רפש וזבובים
לבריאות
ולכוח הם לה –
והיא מתחילה
להתגלגל מסביב
לאמה מתוך
עליצות.
סוף-סוף
תהיה התינוקת
נודדת מעליה,
ולא תתן עצמה
להיות מנוצלת
לצרכי
תחנונים. תצטרך האם
להמציא דרך
חדשה. מקנאה
שאני מקנא
בקבצנים עקב
הצלחתם
באומנות-בחירתם,
דרכי לעבור
עליהם
בחפזון ושלא
לתת כלום. ואולם יש
לי עוד נימוק
לקפיצת-ידי. באו אלה
לנצל ונמצאו
מנוצלים. אין הם יודעים
היאך הם
עושים לעיני
תמונות
צבעוניות, רוות-סגנון.
לא אחלל את
הנדבה שהם
מנדבים לי
שלא בכוונה.
אעבור עליהם,
איהנה מהם,
ולא אשלם להם. |
© כל
הזכויות שמורות. החומר מובא
ברשות בעלי הזכויות.